בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרב הבלימה על פניה של ירושלים

המיעוט החילוני בירושלים מתעורר ויחד עם קבוצות מסורתיות מתונות, גוש של 50% מתושבי העיר, הם מנסים להיאבק בחרדים. רשת סבוכה של עמותות, תנועות ציבוריות ויחידים מנסה להגן על מובלעות בעיר הבירה, ולהסביר שהמאבק הוא לא בין חילונים לדתיים אלא בין פלורליסטים לחרדים

120תגובות

לאחר 18 שנים שבה אסנת קולק, בתו של ראש העיר המיתולוגי של ירושלים טדי קולק, להתגורר בירושלים. "עזבתי את ירושלים בתחילת שנות ה-90 כדי לגדל את שלושת ילדי במקום יותר כפרי וגם בגלל אופייה של העיר שהלכה והתחרדה", אומרת קולק, "אבא שלי, שהיה וינאי כמו הרצל, חשב שירושלים צריכה להיות כמו וינה, עיר פלורליסטית וקוסמופוליטית, אבל השינוי בירושלים היה בלתי נמנע. במשך חיי ראיתי את העיר גדלה בצורה בולטת, הופכת מעיר קטנה ואינטימית למטרופולין ומעיר פלורליסטית לעיר שהחילונים מרגישים בה מאוימים. תמיד החילונים היו מאוימים, אבל התחושה עכשיו חזקה יותר מתמיד.

"מצד שני, אני רואה כיום הרבה יותר פעילות תרבותית מאשר לפני 18 שנים או אפילו כשהייתי צעירה. יש פה הרבה יותר אירועים, קונצרטים, מסעדות, פאבים, מקומות שפתוחים בשבת. יש פה הרבה סטודנטים. יש כאן הרבה צעירים שפועלים למען העיר בהתנדבות ויש לזה תוצאות. אבל כמו שכתב לי מישהו מחו"ל - ישראל דוחה את ירושלים. יש משהו מאוד חזק בבגידה של הישראלים בירושלים. מה יש בתל אביב, חוץ מים, שאין בירושלים?"

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אמיל סלמן

תחושה של חופש?

"נו, אז בדיוק על זה אנחנו עובדים עכשיו. זה האתגר של ירושלמים, של ישראלים בכלל. אני חושבת שאנחנו, החילונים, צריכים להילחם על המקום שלנו. מירושלים מתחיל המאבק".

החדשות הרעות הן שהשמועות על התחרדותה של ירושלים כלל אינן מוגזמות. החדשות הטובות, לעומת זאת, הן שניסיונות ההשתלטות החרדית ההולכים ומתגברים הצמיחו בירושלים תנועת נגד. משום שלחיות כחילוני או כדתי מתון בירושלים פירושו לחיות במודעות מתמדת להגדרה העצמית שלך, עניין שאתה פטור ממנו כשאתה סתם חי בעיר, ראשון לציון למשל, שבה אינך חייב להילחם בכל רגע על זכותך להגדרה עצמית כחילוני.

הלחץ החרדי הבלתי פוסק, כניעתה רבת השנים של עיריית ירושלים לסחטנות החרדית, כל אלה הוליכו סוף סוף להתעוררות של תנועת נגד חריפה. מי שמבקרים בירושלים באופן סדיר, כמוני, יכולים להבחין במקביל בשתי תופעות סותרות. בעוד שאפשר לראות, בעין ממש, איך הרחוב, גם בשכונות שאינן מוגדרות חרדיות, הולך ונמלא בחרדים - וברחוב הנביאים שתמיד עברו בו מכוניות בשבת באין מפריע החלו בחודשים האחרונים המוני חרדים לצעוק "שאבעס" על מוניות השירות מתל אביב - מספרם של מקומות הבילוי הולך ורב. בתי הקפה שבאזור מרכז העיר, במושבה הגרמנית, בבקעה וברחביה מלאים, עשרות רבות של פאבים נוספו לעיר בשנים האחרונות, המונים פוקדים את מסיבות הרחוב המאורגנות על ידי העירייה, מהאביב ועד לסתיו מתקיימים בעיר שפע של פסטיבלים, הסינמטק הירושלמי עדיין שומר על ייחודו כמעצמת תרבות חילונית-פלורליסטית (רבים מבין באיו הם חובשי כיפות סרוגות). רחובות רבים במרכז העיר הופכים למדרחובים המשמשים מתחמי בילוי. מבחינת שפע אפשרויות הבילוי, בימי חול בעיקר, כלל אי אפשר להשוות את ירושלים שאותה עזבתי לפני שבע שנים לירושלים כפי שהיא היום.

עיריית ירושלים, שרוצה לחשוף את כל השפע הזה בפני תושבי ערים אחרות, מארגנת בחורף פרויקט בשם "חמשושלים", שבו מוצעת חבילת תיירות הכוללת סוף-שבוע במחיר מוזל במלונות העיר בתוספת סיורים מודרכים וכמה אטרקציות נוספות. אף אחת מהפעילויות אמנם לא מתקיימת בשבת, משום שלירושלים יש, השבח לאל, ראש עיר חילוני, אבל במועצת העיר יש רוב לחרדים.

התסיסה נגד ניסיונות ההשתלטות של החרדים והדתיים-הקיצוניים על המרחב הציבורי בירושלים מזכירה קצת את התעוררות השמאל הירושלמי בתקופת האינתיפאדה הראשונה. באותם ימים הפכה ירושלים למעוז השמאל, כל תנועות המחאה נוסדו בה. הקירבה אל מזרח ירושלים ואל השטחים הפכה את הצורך בפתרון לברור ומוחשי, בדיוק כפי שטשטוש הגבולות העירוני בין שכונות חרדיות לבין מה שהיו פעם שכונות חילוניות מובהקות, מאפשר לירושלמים לראות כבר עכשיו את מה שיקרה בכל הארץ בעוד כמה שנים.

אין מה לומר, ירושלים היא חממה לצעירים לוחמים. אין אולי הרבה מה לעשות בשבתות, הצפירה הנשמעת בחוצות העיר כדי לבשר על כניסת השבת עדיין יכולה לשתק את הלב מרוב אימה ובלילות שבת נראית ירושלים, על רחובותיה החשוכים והריקים, כמו עיר זרה ומבוצרה, אבל תמיד אפשר להתנחם באיזו הפגנה. מה שמיוחד בירושלים הוא שהמאבק שם איננו בין חילונים לדתיים אלא בין מי שרואים את עצמם כבעלי השקפה הומניסטית-פלורליסטית, אנשים שמעוניינים לחיות בעיר שהמרחב הציבורי שלה הוא חילוני, ובין אלה שמעוניינים להפוך אותו לחרדי.

ההקצנה החרדית שמאיימת על הדתיים יצרה שיתוף פעולה יוצא דופן בין דתיים "פלורליסטיים" לחילונים. רחל עזריה, חברת מועצת העיר מטעם "ירושלמים" ודמות מרכזית במאבק נגד הדרת נשים, קווי המהדרין וההפרדה המגדרית במאה שערים, היא דתייה. גם בסיעת "התעוררות", שקמה כדי לעצור את זרם הבריחה של חילונים וצעירים מהעיר, פועלים דתיים ביחד עם חילונים.

רוב פלורליסטי

אמיל סלמן

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המתייחסים לשנת 2010, בקרב תושבי ירושלים שגילם מעל 20 היו החילונים 19 אחוזים, המסורתיים הלא כל כך דתיים - 18 אחוזים, מסורתיים-דתיים 13 אחוזים, דתיים - 21 אחוזים והחרדים - 29 אחוזים. כלומר, בחלוקה לקבוצות באופן הזה קבוצת החרדים היא הגדולה ביותר וסביר להניח שהרוב היחסי שלה גדול עוד יותר היום. מצד שני, הצירוף של החילונים והמסורתיים לשני סוגיהם יוצר "גוש חוסם" של 50 אחוז ומאפשר לכל פעולה שתכליתה לייצר בירושלים מרחב ציבורי פלורליסטי, להצליח.

גם ההבחנה בין שכונות חילוניות לשכונות דתיות וחרדיות היטשטשה מאוד בירושלים. אין כיום שום תוכנית מתאר שמאפשרת את ההפרדה בין שכונות חרדיות לפלורליסטיות. שכונות שנחשבו תמיד חילוניות הולכות ומתחרדות. ניסיונות ההשתלטות החרדית על קרית יובל נבלמו בינתיים, אבל בשכונות אחרות קצרה ההתחרדות הישגים רבים. בעיקר בירושלים קשה להגדיר שכונה כחילונית או דתית על פי מספר המקומות הפתוחים בה בשבת, למשל. ברוב השכונות אין בתי קפה כלל, או שאלה שיש אינם פתוחים בשבת. אפילו בבית הכרם, הזכאית לתואר "שכונה חילונית" משום שבית הספר החילוני שבה, "דרור", הוא היחיד שמספר תלמידיו עולה משנה לשנה, אין שום מקום הפתוח בשבת. שכונת עין כרם הציורית, המנותקת מעט מירושלים, הופכת בשבתות למתחם בילויים צפוף. הפאבים שנוספו למרכז העיר פתוחים רובם ככולם בערבי שבת וכך גם כמה בתי קפה שם, אבל מרבית המסעדות סגורות.

אצל פפה אללו, נציג מרצ במועצת העיר וסגן ראש העיר המחזיק בתיק התרבות, התעורר הצורך לייצר חוברת המונה את כל המקומות הפתוחים בשבת בירושלים, כולל בעיר המזרחית, משום שכפי שנכתב בחוברת "ירושלים של שבת", "בשנים האחרונות גובר דימוייה של ירושלים כעיר הנמצאת בתהליך התחרדות. תהליך זה אינו רק תוצאה של גידול האוכלוסייה החרדית בעיר. השינויים המתרחשים בעיר נובעים בראש ובראשונה כתוצאה מפעילות פוליטית המאפשרת כפיית אורח החיים החרדי על כלל הציבור בירושלים... מצאנו לנכון לפרסם את המדריך הזה, כך שלכל החפץ בכך יהיה מידע נגיש ועדכני על מקומות פתוחים בשבת בירושלים".

התחרדותה של ירושלים התחילה עוד קודם לכן, אבל אינתיפאדת הנגד הפלורליסטית הנוכחית התחילה להתהוות בתקופת כהונתו של ראש העיר מטעם "יהדות התורה", אורי לופוליאנסקי. כמה תנועות שמו להן למטרה להיאבק בהתחרדות ובהגירה החילונית המואצת לתל אביב, ביניהן תנועות "התעוררות", "ירושלמים" ו"רוח חדשה" שבראשה עמד בתחילתה ניר ברקת, עד שהציג את מועמדותו לראשות העיר. עד אז האופוזיציה העקבית היחידה לכפייה הדתית בירושלים היתה של נציגי מרצ בעיר, החל מארנן יקותיאלי ז"ל, שאירגן לפני למעלה משני עשורים את ההפגנות בעד פתיחת הסינמטק בשבת, ועד לפפה אללו הפעיל מאוד בנושאים האלה בשנים האחרונות.

בעוד חברי "התעוררות", "ירושלמים" ו"רוח חדשה" מנסים לטשטש כל שיוך פוליטי (כך עשה גם ברקת עצמו במערכת הבחירות, שאחריה התגלה כנץ פוליטי חובב בנייה בשכונות פלסטיניות), פפה אללו רואה את ההשתלטות החרדית כפוליטית, אבל מוסיף: "זאת גם בעיקר בעיה תרבותית. יש שתי תרבויות שונות בתוך העם היהודי. אני כל הזמן מגדיר את עצמי חילוני גאה, אבל למאבק שלנו שותפים גם דתיים פלורליסטים. המאבק הזה קיים מהקמת המדינה. היה המאבק על בריכת ירושלים ואחר כך על הסינמטק. אני מתאר לעצמי שבזמן האחרון ההקצנה החרדית נובעת בעיקר ממניעים יותר כלכליים-פוליטיים. זה בגלל הצורך של החרדים להגיד לתורמים שלהם בחו"ל - 'הנה, אנחנו קיימים, בואו תפרנסו אותנו'. מהצד שלנו, החילונים, נמאס לנו. נמאס לנו להיות כל הזמן רק הצד שמגיב. מה שקורה זה שהתחלנו להיות גם הצד שיוזם. כל עוד היינו רק הצד שמגיב ראינו את ניסיונות ההשתלטות החרדית בקרית יובל וגם היתה עלייה חזקה של חרדים עשירים שקנו דירות בטלביה, בבקעה, ברחביה, בעמק רפאים. הדירות עומדות חצי ריקות. החילונים הבינו שאי אפשר לעמוד בצד, שצריך ליזום פעולות.

"הבום הראשון של המחאה התחיל עם חניון קרתא ובאמת התארגנו, כל הגוונים, כדי להפגין. אני קיבלתי הוראה מראש העיר לא להפגין, וכמובן התעלמתי ממנה. המאבק הזה הופך סוף סוף ליותר מיליטנטי מצד החילונים. עכשיו יש אפילו תחרות מי יותר מיליטנטי. אני סגן ראש העיר בעל תיק התרבות ואני רוצה לפתוח כל מוסד תרבות בעיר בשבת, וראש העיר לא נותן לי. תרבות זה לא עניין של חמישה ימים בשבוע. צריך רצף. זה שברקת הוא חילוני בפני עצמו לא מבטיח שהעיר לא תתחרד".

מה היעד הבא?

"קודם כל, בישראל צריכים להגיע להגדרות אזוריות, מה חרדי ומה חילוני. אני בעד לחיות באותה עיר, אבל לא אחד בתוך השני. אי אפשר ככה. הרעיון שחרדים וחילונים יוכלו לחיות אלו בתוך אלו הוכיח את עצמו כבלתי אפשרי. עיריית ירושלים צריכה להגדיר מראש מה חילוני ומה דתי ואסור שבשכונות החילוניות יהיו בתי ספר חרדיים וישיבות, משום שכך מתחיל תהליך ההשתלטות החרדית על השכונה. אני לא רוצה להתקוטט עם החרדים, אבל אני רוצה להפריד ושייתנו לי לחיות כפי שאני רוצה. אני נגד כפייה דתית, לא נגד דתיים וחרדים".

קבוצת תמיכה פמיניסטית

אמיל סלמן

עין כרם היא שכונה אקס-טריטוריאלית לירושלים, גם אם היא משתייכת אליה מבחינה מוניציפלית. בתיו של מה שהיה פעם כפר ערבי המשתפל מהגבעות שמתחת לבין החולים "הדסה" אל תוך עמק זרוע כנסיות ובוסתנים, שמרו על אופיו של המקום. בשכונה הזאת, שבעצמה הפכה למתחם בילויי שבת, במקום הכי יפה בירושלים, במעלה סימטאות המתפתלות בין בתי אבן ישנים, עצי זית וגפנים, בבית אבן דו קומתי המתפורר באופן מקסים, נמצאת "הישיבה החילונית". חדר המבואה הענק משמש חדר אוכל ומקום מפגש מרכזי, ובקומות למעלה נמצאים חדרי הלימוד. לא הרחק משם, בבניין אחר, נמצאת הפנימייה. הישיבה הוקמה בעין כרם בשיתוף עם מרכז "בינה" בתל אביב ומינהל קהילתי "יובלים".

לאחרונה אירגנה הישיבה הפנינג פמיניסטי תחת הכותרת "צאנה וראינה", בין השאר כתנועת נגד לתופעת הדרת הנשים בעיר. האירוע התקיים במרכז ז'ראר בכר, שלאחרונה נודע גם בזכות המאבק על כך שתלמידות הסטודיו לריקוד הנמצא בו יורשו להתאמן ולרקוד גם בלי להגיף את הווילונות בחלונות הפונים לרחבת הכניסה, מחשש לפגיעה ברגשות החרדים. לאחר מאבק לא קצר הופשלו הווילונות שוב. במוצאי שבת שוררת סביב ז'ראר בכר עלטה מוחלטת. את נקודת האור היחידה בסביבה מספק קפה "נוקטורנו" שממול שנפתח, כמקובל, רק לאחר צאת השבת.

בפנים מצטופפים מאה או מאתיים סקרנים ופעילים. ספק אם אירוע כזה, לו היה מתקיים בתל אביב, למשל, היה מביא אליו כל כך הרבה אנשים, ועוד בליל חורף מקפיא עצמות. אבל הפמיניזם בירושלים זוכה לפריחה חסרת תקדים, במיוחד בזכות כל הפעולות הנמרצות שפעילי "ירושלמים" ו"התעוררות" הובילו נגד הניסיון להעלים את הנשים מהמרחב הציבורי, גם בשכונות חילוניות, ויצירת הפרדה מגדרית בשכונות החרדיות.

התחושה הראשונית היא של קבוצת תמיכה. רוב המשתתפים חילונים, חלקם דתיים לייט. יש תערוכה ומיצגים ובירה "שפירא", מותג עם גאווה מקומית, ויש גם קבוצות לימוד בנושאים של מעמד האשה, שעשרות רבות משתתפים בהן, ואחר כך נאומים בני שבע דקות כל אחד של פעילות פמיניסטיות ומופע שלם של עלמה זהר, ירושלמית בעברה.

אחת הדוברות באירוע היתה חברת מועצת העיר רחל עזריה, בת 34, נשואה, אמא לילדים, דתייה, ממקימי תנועת "ירושלמים". התנועה, שמורכבת מפעילים חברתיים, הפכה למפלגה שהתמודדה בבחירות למועצת עיריית ירושלים. לשם כך התאחדה עם "התעוררות", תנועה של צעירים ירושלמים וביחד עודדו את ההצבעה בעד ברקת בבחירות. לבסוף, לאחר שנכנסו למועצה, התפלגו שוב בגלל נושאים עקרוניים. עזריה, כחברת מועצה, הצביעה נגד פתיחת הקולנועים במתחם סינמה סיטי הנבנה ליד בנייני האומה בשבת, "משום שהעדפתי שיהיו קולנועים סגורים בשבת מאשר לא יהיו קולנועים בכלל". נציגי "התעוררות" היו בעד פתיחתם. מצד שני, עזריה היא ממובילי המהלך לפתיחת המרכזים הקהילתיים לקהל בשבת, כי "אני לא נציגה רק של בית הכנסת שלי שפתוח בשבת, אלא גם של החילונים. אחד הדברים שהכי מפריעים להם זה שאין מה לעשות עם הילדים בשבת. לכן החלטנו להתחיל לפתוח את המרכזים הקהילתיים וקיבלנו מראש העיר הסכמה שבשתיקה. ניר ברקת רוצה קואליציה מקיר לקיר. היתה השקפה של 'חיה ותן לחיות', אבל אף פעם זה לא קרה. תמיד היינו צריכים להתחשב בחרדים. זה המהלך שקורה עכשיו - אנחנו אומרים לחרדים, 'תנו גם לנו לחיות'. ישבתי בוועדה לתכנון ובנייה ואמרתי שלא צריך בכל מקום לאשר מרפסות. הן כל כך מכוערות, המרפסות האלה. אמר לי אחד החרדים, 'אין בעיה, רק בשכונות שלנו תאשרו'. שאלתי אותו, 'איזה שכונות הן שלכם?' הוא אמר לי, 'כולן'".

מריק שטרן, פעיל ב"ירושלמים" ועד לאחרונה מנכ"ל-מחליף (כיום משמש בתפקיד הרב אורי אילון), אומר שהמרחב הציבורי משתנה לטובת החילונים. "החילונים גם מתחילים להתנהג כמו מיעוט נרדף וזה עובד לטובתם. וגם, האנשים שנשארו פה זה המורעלים. אלה פועלים מאוד חזק. חלק מהדברים שאנחנו עושים בתנועת 'ירושלמים', זה לחזק את הפלורליזם מתוך הבנה שזהו גם אינטרס של הדתיים בירושלים שיחיו כאן חילונים".

שטרן, בנו של חבר הכנסת יורי שטרן ז"ל שהתחנך בתנועה הקונסרבטיבית, מגדיר את עצמו היום חילוני ומשמש יועץ תקשורתי ואסטרטגי של ארגונים חברתיים ויוזמות קהילתיות. הוא גם מיוזמי פרויקט "בר'לה" (בהשראת השיר 'בר'לה, בר'לה, צא החוצה'), שמטרתו לפתוח את המרכזים הקהילתיים בירושלים בשבת. במסגרת הפרויקט נפתח אחת לחודש מתנ"ס אחר. הפעילות הזאת גוררת אל המתנ"ס הפתוח בשבת בין 500 ל-700 איש בכל פעם. "לזכותו של ראש העיר ייאמר שהוא משתף פעולה עם פתיחת המקומות בשבת", הוא אומר. "אנחנו זיהינו שדווקא לחילונים אין תשתית קהילתית בסופי השבוע, הקהילתיות היא חלק מתחושת השייכות וגם התחושה שיש עתיד לחיים בעיר. זה מאוד חשוב. אנשים מסתכלים ואומרים, 'וואלה, בעוד חמש שנים זאת תהיה עיר חרדית לגמרי, מה יש לנו להישאר פה?' ואנחנו רוצים לשנות את התחושה הזאת על ידי יצירת תחושה של שייכות. אחרי עיוות של כל כך הרבה שנים צריך לעשות פה העדפות מתקנות לטובת החילונים.

"במאבק הדמוגרפי החרדים מנצחים, אבל במרחב הציבורי, בכל פעם שהחילונים יצאו למאבק הם ניצחו בו. הבעיה היא שהחילונים לא תמיד יוצאים מהבית. אני רוצה שבתגובה ל'מעיין החינוך התורני' יהיה אצלנו 'מעיין החינוך הפלורליסטי', שיהיו לנו גנים מוזלים עם ארוחות חמות וקייטנות זולות. יש לנו גם יוזמה של 'כשר - פתוח בשבת', שמסעדות יוכלו להיות פתוחות בשבת בלי לאבד את תעודת הכשרות שלהן, משום שאנחנו ניתן להן תעודות כשרות אלטרנטיביות. אני חושב שבקרוב גם הדתיים יסכימו לעניין הזה, משום שגם להם יירד האסימון בנושא הרבנות הראשית והסחיטה הכלכלית שהיא מפעילה וזה יעשה סוף לעניין הזה. בכלל, אני חושב שהדתיים דווקא הם אלה שהכי מאוימים מההתחרדות ומההקצנה אצל החרדים, כי זו החצר הכי קרובה אליהם ובסוף זה עלול לפגוע בהם".

אז יש עתיד לחילונים בירושלים?

אמיל סלמן

"אני נשאר פה, אבל אני חושב שאנחנו לא יודעים. אני מכיר אנשים שרוצים לחזור לפה. מי שרוצה לחיות חיים עירוניים צריך לבחור בין ירושלים לתל אביב. יש בדיחה שאומרת שמי שמייצר הכי הרבה חילונים בירושלים זה הדתיים, כי יש סטטיסטיקות ש-30 אחוז מהחילונים פה הם דתל"שים".

יש גם בדיחה אחרת שהמצאתי כרגע, שלפיה מי שמייצר הכי הרבה תל אביבים הם הירושלמים.

"זה נכון. אבל בגדול חייב להיות עתיד, כי לא ייתכן שיהיה רק מרכז אורבני אחד שכולו תל אביב".

חממה אידיאליסטית

הבחירות האחרונות לראשות העירייה, אומר אורי אילון, רב קונסרבטיבי ומנכ"ל תנועת "ירושלמים", שינו את חלוקת הכוחות בעיר ו"הביאו לזה שנוצר פה גוש חילוני-דתי-פלורליסטי שמורכב מכל הקשת שבין אורתדוקסים ועד לאתאיסטים שבאמת עשו בלוק קואליציוני, דבר שהוא יוצא דופן ואופייני רק לירושלים. הנושא הפלורליסטי תמיד התקשר לרפורמים וקונסרבטיבים, אבל בירושלים הוא מכיל אורתודוקסים שגרים בבקעה, במושבה הגרמנית, בקטמון, בתלפיות, ברחביה, בשכונות יוקרה שאינן מוגדרות דתיות או חרדיות. זה מצד אחד. מצד שני אנחנו, כ'ירושלמים', הבאנו תפיסה אחרת מאנטי-חרדיות שמאשימה את האחר ואמרנו, בואו נסתכל איפה אנחנו נרדמנו בשמירה. את יודעת, בכל פעם שהציבור הכללי נלחם, הוא ניצח. רק ברגע שהוא התעייף הפסדנו.

"בעצם אנחנו מנכסים לעצמנו מחדש את המרחב הציבורי מתוך מקום פוזיטיבי. בגלל זה הסיפור של הדרת נשים הוא סיפור שלנו ולא שלהם. היופי של ההשתלשלות של הסיפור הוא שהדבר העיקרי שגילינו זה בעיקר הזנחה. כלומר, ראש העיר טען שהוא לא מצנזר אף אחד, אבל בפועל כל השלטים צונזרו על ידי מפרסמים שאף אחד לא דרש מהם לצנזר, ואף אחד לא טרח להתנגד, בטח שלא ראש העיר. לכן תקענו לו 140 שלטים ומתוכם השחיתו רק ארבעה. החטא שלנו במשך שנים היה שאנחנו החלטנו איך החרדים רואים אותנו ואנחנו צינזרנו את עצמנו בהתאם לתפיסה שייחסנו להם כלפינו.

"ההתעוררות הפלורליסטית באה ממקום מאוד ערכי. אני מאוד אופטימי, כי היום יש מודעות וזה דבר שמאוד קשור למחאה של הקיץ. זה אחד ההישגים של המחאה - היא נתנה לאנשים להבין שהם יכולים להביא לשינוי. מהמחאה של הקיץ לא נשאר הרבה, אבל בירושלים יש חבורה של אנשים שעושים עבודה אדירה בכל הנושא של זכויות אזרחיות ופועלים למען זכויות נשים. את יודעת למה עד עכשיו המרכזים הקהילתיים בירושלים לא היו פתוחים? סתם, כי אף אחד לא מבקש. וברגע שלא מבקשים, גם לא מקבלים. עכשיו, במקום להיות סתם מגיבים, אנחנו יוזמים ומבקשים".

ירושלים כיום היא חממה של צעירים אידיאליסטים. עופר ברקוביץ', בן 28, סרן במילואים, סטודנט ומי שהיה חבר מועצת העיר מטעם "התעוררות", מספר שעד שלושה שבועות לפני הבחירות בשנת 2008 חשב אבא שלו שהוא משוגע לגמרי. "ואז הוא התחיל ללכת איתי לפאבים ולחלק פלאיירים, משום שכל העשרה חודשים שלפני הבחירות, בלי שקל, זה כל מה שעשיתי, לשבת עם חברים ולחשוב מה אפשר לעשות. החלטנו שאנחנו רוצים להבטיח עתיד פלורליסטי, ציוני ויצרני בירושלים. החלטנו להתמקד בצעירים ובתחומים של תעסוקה, תחבורה, דיור, תרבות. הגיעו חבר'ה איכותיים ובמאי 2008 יזמנו את הפעולה הראשונה - שיירות של מכוניות עם מזוודות על הגגות ושלטים והכרזות, 'תושבי ירושלים, הגיע הזמן להתעורר, הצעירים עוזבים את העיר'. אחר כך כל שבוע היתה פעולה אחרת, כמו חנוכת גשר המיותרים האלטרנטיבי בתגובה לטקס חנוכת גשר המיתרים, שבו הכריח סגן ראש העיר יהושע פולק את הילדות ללבוש גלימות. התנועה שלנו מבוססת על בני ירושלים שיודעים מה זה קטמון ומה זה היציע המזרחי. תרמנו הרבה ויש לנו חלק גדול מאוד בהעלאת אחוז החילונים שהלכו לקלפי כדי להצביע לראש עיר חילוני. מצד אחד אנחנו תומכים בברקת, כי יש לו המון דברים חיוביים, ומצד שני אני חושב שהרבה פעמים הוא לא מספיק חד כדי לעשות את השינוי. אנחנו אלו שמרגישים את השטח, וזה אומר שאנחנו אלה שמרגישים שבעלי העסקים כועסים והחילונים כועסים והשמאלנים כועסים".

גאווה מקומית

אי אפשר להתעלם מהעובדה שמספר מקומות הבילוי בירושלים גדל מאוד בשנים האחרונות. בעיריית ירושלים מאמינים שהבעיה המרכזית של ירושלים היא לא בעובדה שאחוז החרדים והדתיים בה עולה בהתמדה, אלא הדימוי, ועל כן מדי פעם נערכים סיורים לעיתונאים במקומות הבילוי בירושלים. השתתפתי בשניים כאלה, לשניהם הצטרף בסיומו של הסיור גם ראש העיר ניר ברקת.

מול מתחם הרכבת שעומד לעבור שיפוץ ולהפוך למתחם בילויים וכשייפתח, כך הובטח, יהיה פתוח בשבת, פועל כבר כמה שנים מתחם ה"קולוני" הקרוי כך על שם המסעדה שהוקמה בו, ליד עוד כמה מסעדות ופאבים. המתחם הזה, בקרבת החאן, הסינמטק, בואכה המושבה הגרמנית ובקעה, פתוח כולו בשבת. סיור העיתונאים האחרון שהשתתפתי בו התחיל ב"קולוני". אף כי המקום אינו כשר ופתוח בשבת, התבקשו מנהלי המסעדה להכין ארוחה כשרה לאורחים משום שבסיור שנערך בחסות העירייה לא ייתכן להגיש אוכל שאינו כשר. גם איש מהעיתונאים שנכחו שם לא היה דתי.

הברים והפאבים במרכז העיר נמצאים בכמה מתחמים עיקריים - באזור של רחוב הלני המלכה, סמוך למתחם הפאבים שהיה פעם במגרש הרוסים ונסגר, בגלל לחצים דתיים. מקומות רבים פתוחים גם ברחובות הקטנים המקשרים את רחוב בן יהודה עם רחוב קינג ג'ורג', במתחם לונץ שבו הוקם לראשונה ה"בולינט" הוותיק ולאחר כמה שנים הצטרף אליו ה"בירמן" שהקים איש הטלוויזיה הותיק דן בירון. יש בו הופעות מוזיקה חיות ואוכל ביתי וגם אנשים מבוגרים יחסית הנמנים עם חבריו של בירון מגיעים אליו.

האוכלוסייה הצעירה יותר מתכנסת במתחם הפאבים שבין רחוב בן סירא לפאבים שבבן שטח, שלומציון, שושן, בן סירא. שם מסתובבים בשעות הלילה בעיקר צעירים חובשי כיפה וקולניים, רבים מהם ממוצא אמריקאי. "בירושלים הומצא זן חדש בשם 'ערס-דוס'", אומר אורי דוד, דוקטורנט בן 30, יליד ירושלים. לפעמים זה הופך בשבילו את החוויה של ירידה למרכז העיר לדי לא נעימה. בימי חול הם גודשים את בתי הקפה והמסעדות הכשרות שבאזור נחלת שבעה, אבל אין להם זכר שם בערבי שבת. "במשך השבוע הם באים לכאן ומציצים על האנשים שיושבים אצלי", אומרת דניאלה לרר מ"בארוד", "לא רק הם, גם סתם חרדים באים להסתכל על הבחורות. אחר כך, ביום שישי בערב, הם באים לצעוק לי 'שאבעס, שאבעס'".

מתחם פאבים נוסף נמצא בשוק מחנה יהודה, שמאז ששופץ הפך למרכז בילויים בשעות היום והערב. בערבי קיץ קשה לפלס שם דרך. חוץ מהפאבים, המסעדות ובתי הקפה המושכים את המבלים נערכות שם הופעות רבות, במימון העירייה בדרך כלל.

דני כהן, איש מחשבים בן 32, אומר, "ברור שיש היום בירושלים פי כמה וכמה יותר מקומות מאשר לפני עשר שנים או 15 שנים, כשהיו אולי שלושה מקומות. אבל כשאת הולכת ברחוב את לא מרגישה שהרחוב השתנה. בחוץ כולם מכירים את כולם. אין סיכוי שאכנס לאיזשהו בר ולא אכיר בו אף אחד. הסצינה של הברים והבילויים יחסית קטנה. המון אנשים עברו לתל אביב. ההרגשה היא של עיר קטנה. יש אזור גיאוגרפי יחסית קטן שבו אפשר לבלות ולצאת".

בבר הסירא, המוכר לי עוד מהתקופה שהיה קרוי בשם "הכובען המטורף" שהפך אחר כך ל"דיוואן", אני פוגשת את יוני פרדייס, סטודנט למשחק בן 26, ירושלמי מלידה. "ישנם בערך ארבעה מקומות שאליהם אני הולך באופן קבוע", אומר פרדייס. "האוגנדה, הסירא, הקסטה והקזינו דה פריז. האוגנדה זה בר עם הופעות של הרכבים שנמצאים מאוד מאוד בשוליים. באים אליו הרבה היפסטרים - סטודנטים מבצלאל שחושבים שהם בחו"ל. בערך כל מי שאני מכיר הולך לאוגנדה. הוא פתוח תמיד, כמובן גם בשישי ושבת. סמוך אליו נמצא אל-ביר, בר שמאלני שבאים אליו גם הרבה ערבים וגם פעילים בהפגנות בשייח ג'ראח. הקזינו דה פריז של שאנן סטריט הוא חדש אבל מאוד מצליח. אבל הבאסה היא שהוא, כמו כל שוק מחנה יהודה, סגור בשישי ושבת. גם שם יש הרבה סטודנטים ולפעמים גם דתיים וערבים. הגילים בכל המקומות הם 20 עד 40. מה שמאפיין ערב בילוי טיפוסי שלי הוא שיטוט הלוך ושוב בין ארבעת הברים האלה והיתקלות תמידית באותם הפרצופים המוכרים, לגמרי כמו שטעטל. בתי הקפה שאליהם אני הולך הם נוקטורנו הנחמד אך הסגור בשבת וסמדר הסביר שפתוח בשבת. חוץ מסמדר אין במושבה הגרמנית אף בית קפה פתוח, מאז ש'ארומה' שם הפך לכשר-מהדרין וה'ריב'לה' שקם במקום ארומה נסגר. בהיעדר ברירה אחרת, את השבתות אני מעביר בבית או בסינמטק, שמסמן לאנשים רבים את המעוז החילוני, אבל האמת היא שרוב הקהל שלו מורכב מפנסיונרים. שטח המחיה של סטודנט הגר במרכז העיר מוגבל בערך לשני קילומטרים רבועים - מהסינמטק ועד למגרש הרוסים. מחוץ לאזור הזה אין למעשה שום מקום בילוי. אפשרות נוספת היא לנסוע לתל אביב, אבל ניר ברקת שמע שלאנשים יש תוכניות כאלה וסידר את התחבורה כך שמכל מקום בעיר יהיה צורך לפחות ב-45 דקות נסיעה עד לתחנה המרכזית".

לא מזמן פתח אייל לויט ברחוב שושן, במקום שבו היה קודם לכן הפאב הקודם שלו שנקרא "הקצה", מקום קטן ואפלולי, גיי בר בשם "המקווה", שם שנשמע כמו קריצה לסאונות של תל אביב. לויט אומר, "אמנם אמרו לנו שזה שם פרובוקטיבי, אבל אנחנו חיפשנו שם שיש בו משהו ירושלמי מיוחד". אל "המקווה" מגיעים לדבריו חילונים, דתיים וערבים. בבר לא מוגש אוכל כלל, "אז לדתיים אין בעיה להגיע בשאר הימים חוץ משישי-שבת כי אין בעיית כשרות. ירושלים היא אמנם עיר מאוד סגורה, אבל כמו בכל מקום בעולם, עשרה אחוזים מהאוכלוסייה בממוצע הם גייז, אז נכון שכאן מהעשרה אחוז נשארו אולי שלושה כי השאר עברו לתל אביב או למקומות אחרים, אבל עדיין יש לנו מספיק לקוחות. מגיעים גם סטרייטים". בירושלים יש גם עמותת הומואים דתיים פעילה מאוד בשם "חברותא". לא רחוק משם, במתחם הפאבים שברחובות המקשרים בין מדרחוב בן יהודה לקינג ג'ורג', ברחוב לונץ, נפתח בימים אלו גיי-בר נוסף.

הבר הראשון ברחוב לונץ ובמתחם כולו היה ה"בולינט", שפתח שחר לוי, כיום הבעלים של ה"רסטו-בר", בר-מסעדה הפתוח בכל ימות השבוע ויש בו גם חדר עישון מהודר. "ליד הבולינט היו בהתחלה מהומות אבל הן הסתיימו וגם ניצחנו בבית המשפט במלחמה שלנו על זכותנו להגיש חמץ בפסח, משום שבית המשפט קבע שבתוך המקום זה לא פרהסיה", אומר לוי. "גם כשפתחנו את הרסטו-בר, היו שבועיים של הפגנות שאנחנו התייחסנו אליהן כמו ליחסי ציבור. בסך הכל אני די מיודד עם ראש העדה החרדית, כך שהכל בסדר". הרסטו-בר נמצא בתפר בין מרכז העיר לרחביה, שכונה שמספר הדתיים בה הולך וגדל, במקום שבו היה פעם ה"מומנט". באזור ההוא זה המקום היחיד הפתוח בשבת. "יש עשרות פאבים שפתוחים בשבת בעיר", אומר לוי, "אבל את מספר המסעדות הפתוחות בשבת אפשר לספור בקלות. לדעתי פחות מ-20. מה שמעצבן אותי זה שגם במקומות שאין בעיה לפתוח מסעדות בשבת, בעלי המקום מעוניינים להיחשב כשרים כדי להגדיל את קהל הלקוחות ועל כן מחליטים להתחשב בלי שמבקשים מהם. אני, אגב, גם אם יבטיחו לי שארוויח פי ארבעה אם המסעדה שלי תהיה כשרה וסגורה בשבת, לא אעשה את זה. זאת התרומה שלי למלחמה על המקום שלי ועל העקרונות שלי".

"נכון שאם את מחפשת, יש בהחלט מקומות שאת יכולה ללכת אליהם בשבת", אומרת טניה ארונוב, תושבת ירושלים שאותה אני פוגשת בפאב-מסעדה בשם "לינק", "אבל האווירה ברחוב היא לא אווירה של מקום חילוני. חוץ מכמה מקומות הכל סגור. את לא רואה אנשים יושבים ברחובות כמו בתל אביב. הרחובות כמעט ריקים. רוב האנשים שהולכים ברחוב הם דתיים. היתה תקופה שדווקא אהבתי את זה, כשרק הגעתי לירושלים לפני 20 שנה. היום זה מתחיל להכביד עלי".

שוק מחנה יהודה הפך לאחד ממתחמי הבילוי החשובים בעיר, לאחר ששופץ ועבר החייאה. השוק, על שפע המסעדות ובתי הקפה שנפתחו בו, מושך אליו תושבים רבים מחוץ לירושלים, אבל אף אחד מבתי הקפה, המסעדות או הפאבים שם אינו פתוח בשבת. לפני כמה חודשים פתח שאנן סטריט, סולנה של להקת "הדגנחש" שכל חבריה חוץ ממנו עברו לתל אביב, את "קזינו דה פריז", פאב שהפך מיד למקום בילוי לוהט שיושבים בו בצוותא חילונים, דתיים וערבים. הוא מתגורר בנחלאות, שכונה שהיתה פעם מעוז הסטודנטים, שהולכת ומתחרדת במהירות. "יותר נכון", מדייק סטריט, "שמידת החרדיות שלה תלויה בשעון. בארבע לפנות בוקר, כשאתה חוזר הביתה שיכור, כולם שם חילונים. בשישי בערב כולם חרדים".

יש עתיד לחילוניות בירושלים?

"נראה לי שכן. אפשר לראות בירושלים יותר מהכל - יותר חילוניות ויותר חרדיות, ואני חושב שכל אחד בכל פינה מתעלם מהאלמנטים הלא מגניבים בסביבה המיידית שלו".

אמיל סלמן

כל חברי הלהקה שלך עזבו ואתה נשאר כאן.

"אני טיפוס עירוני, אני לא רואה את עצמי גר מחוץ לעיר ובטח שלא בתל אביב, שהיא האלטרנטיבה העירונית היחידה. באמת, בירושלים אתה חי לפעמים בתחושה שהכל אבוד ולפעמים שהכל פתיר ובתל אביב אתה חי בתחושה שהכל כבר נפתר ובשקר הזה אני לא יכול לחיות. פתרון שיהיה ישים בירושלים תקף גם בתל אביב, אבל לא הפוך. רוב הסיכויים שפתרון שתקף בתל אביב לא תהיה לו משמעות בשום מקום אחר חוץ מלונדון".

לימודים מגניבים בישיבה

בשעת צהריים יושבים סביב שולחן האוכל רחב הידיים של "הישיבה החילונית" 15 התלמידים (תשע מתוכם הן בנות) ושלושת המנהלים לארוחת צהריים לא לגמרי כשרה. במקום להילחם בחרדים מנסים אריאל לוינסון, ניר עמית ואבישי וול, שלושת המנהלים והמייסדים, להביא חילונים לירושלים. "אחת הבעיות הקשות של החילונים היא הגדרת הזהות והצורך להעניק תוכן לחילוניות", אומר לוינסון, דוקטורנט בחוג לספרות, נשוי ואב לשתי בנות, יליד ירושלים ודתל"ש בוגר ישיבה (אמיתית). "אנחנו מנסים להביא לירושלים צעירים אחרי צבא, בדיוק בתקופה שהם מחליטים מה ללמוד. רובם מרגישים חלל בידע שלהם ביהדות, אז הם באים קודם כל ליום סיור להכיר את העיר ואת הישיבה. לפני הקמת הישיבה התחלנו באירועי תרבות במעוזים חילוניים כמו 'האומן 17', 'המעבדה', 'בית עגנון', וזה עזר להפיץ את השמועה שמקימים ישיבה חילונית בעיר. עכשיו רץ המחזור הראשון. הם יהיו אזרחים פעילים המודעים לעיר שבה הם יושבים וחיים, ולא משנה מה הם ילמדו. רוח המקום שורה עליהם במובן הזה שהם ירצו לארגן אירועי תרבות. הרעיון הוא להמשיך לגור בירושלים כקהילה יוצרת. הם גם לומדים מה השורשים של החילוניות. יש גם דתיים שמגיעים לאירועים שלנו ואפילו חרדים ורוב התורמים שלנו הם דתיים ירושלמים, שיותר קל להם לתרום לנו מאשר לישיבות חרדיות".

"יש לנו מהכל", אומרת אחת התלמידות, "כולל הומו וכומר". הכומר, יואל סלוואטרה, נשלח ארצה על ידי הכנסייה שלו מצפון איטליה והוא ראש קהילה של "קתולים דוברי עברית".

מה שמחזיק את אלישבע מזי"א בירושלים הוא פעילותה ב"רוח חדשה", עמותה שהיא ממנכ"לת בארבע וחצי השנים האחרונות ושהוקמה כבר לפני שמונה שנים "על ידי כמה חבר'ה צעירים, כולנו לא ירושלמים, שבאנו ללמוד באוניברסיטה ומאוד הוטרדנו ממה שקורה עם ירושלים. חשבנו שאנחנו נתרום את חלקנו אם נצליח לחבר את הסטודנטים לעיר, לשבור את הבועה של הר הצופים, ואם נצליח למצוא דרך לבוגרי המוסדות האקדמיים בירושלים להישאר בעיר".

איזה תפקיד יש לכם במאבק החרדי-חילוני?

"'רוח חדשה' לא קמה נגד החרדים, אלא כדי לעשות את העיר יותר אטרקטיבית לצעירים. גילינו שהחרדיות היא מהגורמים שמפריעים לצעירים. רוח חדשה פועלת בשיטה של החרדים. אין הפגנות, יש פעילות בשטח. היה מבנה בקרית יובל שחרדים רצו להשתלט עליו ואנחנו הקמנו בו גן חילוני. הקמנו מכינה קדם צבאית שפועלת בקרית יובל והיא המכינה החילונית הראשונה בירושלים. זאת מכינה עם אופי מאוד יהודי, אבל חילוני. בכלל, בחודשים האחרונים הבנתי שהאלטרנטיבה היא לא לעשות פה עוד תל אביב, אלא לייצר פה מגזר של צעירים שרואים ביהדות לאום ולא דת ומכירים מספיק יהדות כדי להתעמת עם החרדים".

דניאל מנדלר, פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית, עמד בראש המאבק נגד ההתחרדות בקרית יובל: "המאבק התחיל לפני כמה שנים ונמשך עוד לפני הבחירות, ואז היה אירוע שפולק רצה להקים גן ילדים חרדי באמצע השכונה. התארגנו ומנענו את זה. פעלנו בעד ניר ברקת, ואז התחלנו בפעולות נגד - נגד קווי העירוב, נגד הקמת מוסדות חרדיים בשכונה. עשינו גם פעולות בעד, שהביאו ליצירה של קהילה חילונית עם גאוות יחידה לקרית יובל. עשינו הרבה קבלות שבת, הרבה הופעות בקיץ, עדיין על אותו מגרש שנותר פנוי מאז שלא איפשרנו להקים בו גן חרדי. אנחנו עושים הופעות בחינם בשישי ובשבת ונלחמים על פתיחת מתנ"סים בשבת, אבל המינהל הקהילתי לא מוכן. אנחנו עושים הרבה דברים ומנסים לשמר את האופן הפלורליסטי החילוני של קרית יובל.

"אנחנו אנשים שדואגים לאיך ירושלים תיראה, משום שהבעיה היא לא רק ירושלים אלא המדינה כולה. רוב הציבור חושב שאם הוא עוזב את ירושלים לכיוון מערב הבעיה תיפתר, אבל הבעיה היא של המדינה. אני מאוד אופטימי ולכן אני עדיין גר בירושלים. הגענו מזמן למסקנה שעל מנת שהאנשים יישארו בירושלים הם צריכים להרגיש גאוות יחידה ולהיות קשורים לשכונה. זה משהו מאוד ירושלמי, תחושת השכונתיות. אצלנו אנשים מרגישים טוב בשכונה ומרגישים אחד את השני. אני לא נגד שיבנו לחרדים, אבל אני בעד שתהיה הפרדה. אין לי בעיה עם שכונות חרדיות, גם הם צריכים שיהיה להם איפה לגור, אבל אני מתנגד לעירוב ולהשתלטות על אורח החיים שלנו".

האם יש עתיד לירושלים כעיר פלורליסטית ליברלית? סביר להניח שלא. כפי שאיבחן ברגישות, לפני שנות דור, יוסי בנאי ז"ל, "ירושלים איננה תל אביב". הדמוגרפיה, הכניעה לסחיטה החרדית, ההגירה של חילונים ודתיים-מתונים, עובדות נגד היתכנות של עיר כזאת, שלא לדבר על כך שמאז ומעולם היתה ירושלים מוקד משיכה לאנשים הקיצוניים ביותר מכל הדתות, הכיתות וההשקפות הפוליטיות. עובדה - היא העיר היחידה שיש על שמה סינדרום.

הפתרון האופטימלי שאפשר לחשוב עליו, לפחות על פי חלק מהדוברים בכתבה, הוא של עיר מחולקת, שבלבה לא חומה אחת כי אם חומות רבות, עיר של מתחמים חרדיים ומובלעות חילוניות. ואולי מה שנחוץ כדי להחזיר את עטרת החילוניות של ירושלים ליושנה זאת בסך הכל איזו מלחמה חדשה. אין כמו מלחמה כדי לחזק את גאוות היחידה וכל ירושלמי זוכר איך למשך כמה שבועות במלחמת המפרץ הראשונה הפכה לפתע ירושלים ליעד החילוני הנחשק מכולם. תל אביבים מושבעים, עשו אז מאמצים גניאולוגיים מרשימים כדי לגלות איזה קרוב משפחה נידח שאפשר להתנחל אצלו בירושלים מפני שעל פי החישובים, עקב ריבוי המקומות הקדושים בה לאיסלאם, יהסס אפילו המנהיג המוסלמי המטורף מכולם מלפגוע בה.

אולי נחוץ איום מבחוץ, מאיראן למשל, כדי להזכיר לנו לדאוג לכך שאיראן עצמה לא תהיה אצלנו כאן.*

 

neril@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו