בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המנכ"לית של הנפש

ביירון קייטי, 69, מנטורית ומורה רוחנית | זוכרים לה: נבחרה בשנת 2000 לאחד מהחדשנים הגדולים של המילניום החדש על ידי המגזין "טיים" | איפה: בסוויטה שלה במלון בתל אביב | מתי: חמישי, 19:00

46תגובות

איילת: ספרי לי על הרגע שבו חייך השתנו.

קייטי ביירון: סבלתי מדיכאון עמוק יותר מעשור. מצבי הלך והידרדר. הייתי אובדנית. בתקופה ההיא כבר לא הייתי בבית, אלא שהיתי במין מקלט לנשים, ואפילו שם נחשבתי למקרה אבוד. נהגתי לישון על הרצפה לצד המיטה, משום האמנתי שאפילו לא מגיעה לי מיטה לשכב בה. ואז, בוקר אחד, מקק טיפס על רגלי. התבוננתי בו, ולפתע התעוררתי מסוג של טראנס היפנוטי שהייתי שרויה בו כל חיי. פתאום יכולתי לראות הכל.

מה ראית?

הבנתי שהסבל שלי נובע מכך שאני מאמינה למחשבותי. ולפתע כל החשיכה נעלמה, והוחלפה במודעות לכך.

הסבירי.

כשאנו מאמינים במחשבותינו, כשאנחנו מספרים לעצמנו סיפור, אנחנו סובלים. "בעלי לא מכבד אותי". "אני צריכה להיות רזה יותר". אלה סיפורים. כשאין סיפור, אין סבל.

צילום סלולרי: נועה יפה

פעמים רבות הדיכאון הביא אותי לשכב על הרצפה. ולא יצא לי מזה דבר, למעט סימן גדול על הגב.

למעשה, חוויתי רגע אחד של צלילות מוחלטת. האם הרגשת כך פעם? רגע אחד של צלילות?

אולי להרף עין.

זה ההבדל בין רגע הצלילות שלי לבין זה שלך. אני מצאתי גם את הדרך להישאר ערה וצלולה. את הפתרון לבעיה. השתניתי בן לילה. זה היה אדם אחר לחלוטין באותו גוף מוכר. אפילו לילדי היה קשה לזהות אותי. וכל שעשיתי היה לחקור את מחשבותי. כל אחד שישב ויכתוב את מחשבותיו על הנייר ויבדוק את מקורן יכול לזכות ברגע הצלול הזה. הוא יכול גם להמשיך אותו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אני מרחמת על הנייר שיצטרך לסבול את המחשבות שלי.

עבורי החוויה הזאת שונה לחלוטין. אני פוגשת את המחשבות שלי מהמקום של הבנה וקבלה. אני מבררת אם הן נכונות או לא.

על מה חושבים בעצם, כשלא טרודים כל הזמן במחשבות אובססיביות?

אה, זה בסדר לא לחשוב.

זה אפשרי?!

כן. לי לא היתה כל מחשבה זה 26 שנה. יש לי רק הבנה. זה מעט מורכב להבין את זה. לא דיברתי על זה כמעט אף פעם.

את שרויה במצב של רגיעה. מעין נירוונה.

כן. וזה נפלא. זה נפלא לאהוב את כל המחשבות שלך וזה נפלא לחיות בעולם שבו הכל יפה, והכל נכון והכל מדויק. הדרך שבה אני חווה את החיים, את היקום - זה נהדר. לכל דבר יש מקום וכל מקום הוא המקום הטוב ביותר. זה כמו חלום.

אני אפילו לא יכולה לדמיין מה ההרגשה. תוכלי לנסות לתאר לי?

את יכולה לחשוב על רגע אחד שבו הכל בעולמך היה מושלם ומדויק? אולי צחקת מאוד באותו רגע? תחשבי אולי על התחושה כשאת על רכבת הרים בלונה פארק, במין נפילה חופשית, כשהכל משוחרר.

כך את מרגישה כל הזמן?

כן. משהו כזה. או פשוט שלווה.

האם את אי פעם כועסת או מאוכזבת?

לא.

איך זה ייתכן?

תראי, בינתיים לא חוויתי משהו כזה. אבל אני פתוחה לחוויה כזו. זה מאוד משחרר לחיות בעולם שבו אני חיה. עולם שבו אין נכון ולא נכון, צודק או בלתי צודק. הכל נכון. הכל במקום. אין שום אפשרות לטעות.

אבל אין אמיתות מוחלטות? או עובדות? אובייקטים שאינם יצירי התודעה? איך בוחנים אותם?

את המחשבות?

לא, את הדברים האמיתיים. המציאות היא לא רק מה שמתרחש בתודעה שלנו.

המציאות היא אך ורק מה שמתרחש בתודעה שלנו. מה שאנחנו מאמינים בו שהוא אמיתי נהפך להיות המציאות שלנו.

אז אין שום עובדות בעולם. כל דבר ראוי להטלת ספק.

משהו נהפך לעובדה רק כשאנחנו מאמינים בו. וכשאנחנו מטילים בו ספק ובוחנים אותו, העובדה משתנה. בחנתי ובדקתי את האמת הזאת בכל רחבי העולם, בשפות רבות ובתרבויות רבות, והיא נותרה אחת.

מה בקשר לאלוהים?

אני חושבת שאלוהים הוא מה שאני מכנה "הטבע האמיתי שלנו". כשאנחנו מתרחקים מטבענו האמיתי, אנחנו חיים בקושי. אבל כשאנחנו חיים את טבענו האמיתי, אין דואליות. אין שום דבר שלילי. הכל חיובי. אנחנו מרגישים שמצאנו את אלוהים.

זה אינו הביקור הראשון שלך בישראל. עשרות אלפי ישראלים לומדים את השיטה שלך, בארץ.

נכון.

האם את מודעת למה שהתרחש כאן בקיץ האחרון? למחאה החברתית?

לא.

מאוד בקצרה: מבנה המשק הישראלי וגורמים רבים נוספים הביאו אותנו למצב שבו מעמד הביניים הולך ומידרדר לעבר העוני. אנשים עובדים במשרה מלאה ואינם מצליחים לפרנס את משפחתם. לראשונה, הם יצאו לרחובות כדי למחות.

ראשית, אני חושבת שהמחאה חייבת להתקיים. אני מאמינה שדרך הקושי הזה, אפשר להשיג תנועה למקום אחר. אני כל כך אוהבת את זה שאנשים מצליחים לבטא מה מטריד אותם. תראי, גם אם אאבד את כל מה שיש לי - את ביתי, את רכושי, בעלי וילדי ינטשו אותי - עדיין אחוש שיש לי הכל. עדיין אהיה אדם מאושר, כי אני אוהבת את כל מה שאני חושבת. אבל זה לא אומר שאני לא מתכוונת להצטרף למוחים.

באמת?!

כן. אני יכולה להיות חופשייה במאה אחוז, ולהבין דברים רבים שזרים לרוב האנשים. אבל זה לא מונע בעדי לעמוד לצד מה שאני מאמינה שהוא נכון. ואמיתי. וחומל. יש מספיק כסף בעולם הזה לכולם, אם רק היינו רוצים לחלק אותו. אבל בינתיים, כל עוד אנחנו לא שפויים בכל מה שקשור בכסף, אנחנו יכולים למצוא את החופש רק מבפנים. אני מזמינה את כל מי שלא מאמין לי להעמיד את האמירה הזאת במבחן.

השיטה שלך מזכירה מאוד את הדיאלוג הסוקרטי, את ה-teachings של בודהה. האם הכרת משהו מהם קודם להארה שלך?

לא. לא קראתי בחיי שום טקסט כזה. ואני חושבת שזו היתה המתנה הגדולה באמת. היה לי מורה רוחני מדהים: דיכאון.

השיטה עשויה להישמע פשטנית, אבל היא אומצה על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים בכל רחבי העולם. כאשר מנסים לרדת לחקרה, מתברר שהיא אינה פשוטה כלל.

היא פשוטה אבל היא תובעת יושר אמיתי. זה מאוד זר לטבע האנושי לקיים אותה.

לוח הזמנים שלך מטורף. את פוגשת אותי לשיחה אף על פי שבעוד שעה עלייך כבר להיות בנמל התעופה. מה המניע שלך? מדוע את ממשיכה לעבוד כל כך קשה, שנים רבות כל כך?

אני לא עובדת קשה. אני אוהבת אנשים ואכפת לי. אני רואה בהם את עצמי. כולם הם אני. אני זוכרת איך היתה ההרגשה להיות מדוכאת ומבולבלת, ואני רוצה לחלוק את מה שיש לי, אני רוצה לעזור. הצלחתי לטהר את התודעה שלי, אבל כשאני מביטה בך ואני רואה שאת מבולבלת - גם זה שלי. אני לא רואה באנשים אחרים ישויות נפרדות.

ספרך נקרא "לאהוב את מה שיש". אבל אנחנו אוהבים דווקא את מה שיש לאחרים. מדוע אנחנו תמיד רוצים את מה שאין לנו?

משום שאנחנו מאמינים למחשבות שלנו. כולנו יכולנו לאהוב את חיינו ולהיות שמחים בחלקנו, אם לא היינו מאמינים למחשבות השליליות שלנו.

אבל החיפוש המתמיד הזה אחר האין, התשוקה למשהו שאין לך, זה מנגנון שמשותף לכלל האנושות. מדוע?

התודעה רוצה להתקיים בזכות עצמה, היא רוצה לחיות. הדרך שלה לחיות היא למצוא משהו שיהיה מושא לתשוקה. משהו להיאחז בו. זו גם הסיבה שברגע שנקבל את מה שנרצה, נרצה מיד משהו אחר.

אנשים מגיעים אלייך עם סיפורים קשים מאוד - של התעללות, אונס, שכול, אפילו רצח. האם הסיפורים הללו מטלטלים אותך? האם את מרחמת עליהם?

לא. אף פעם לא. אני יודעת שהם לגמרי בסדר. הם רק מאמינים למחשבות שלהם. את יכולה לבחון לרגע את החיים שלך - אם תניחי בצד את הדברים שאת חושבת עליהם ומאמינה להם - האם חייך אינם טובים? האם אינך בסדר?

כן.

וזה מה שאני יודעת על כולם. כולם בטוחים. כולם בסדר.

אבל זה לא נכון. יש אנשים רעבים בעולם. יש אנשים שסובלים מכאבים, ממחלות, מהתעללויות.

גם רעב או כאב הוא מצב תודעתי. זה מאוד קשה לשמוע, אולי אפילו מקומם. אבל אין שום דבר בעולם הזה שהוא לא מצב תודעתי. אני לא מצפה מאנשים באמת להבין את זה, או לחשוב שזה נכון, אבל אני יודעת בוודאות שזה נכון.

אני לא בטוחה שאני מצליחה להבין. רעב הוא מנגנון פיזיולוגי. שדר ממערכת העצבים.

נכון. ועם זאת, אם אני מאמינה שאני רעבה, אני מאמינה שאני זקוקה למזון. איך אני מגיבה כשאני חושבת את המחשבה הזאת? אני עלולה לחפש פתרונות נואשים, אולי אפילו אכזריים ואלימים. נניח ששתינו רעבות, ולי יש פרוסת לחם אחת. אני מבינה שאני בסך הכל מאמינה למחשבותי, ואת מאמינה שאת עומדת לגווע ברעב אם לא תאכלי. אתן לך את הלחם, כי אני בסדר איתו או בלעדיו. את לא צריכה לגנוב אותו ממני או להתחנן אלי - כל מה שאת צריכה לעשות זה לבקש.

אם כך, לשיטתך, כל הבעיות שאנו מתמודדים איתן אינן קיימות.

נכון. יש רק דבר אחד שהוא קשה - כאב פיזי. ואפילו כאב פיזי הוא השלכה של המוח. אנחנו לא מספיק מפותחים כדי לשלוט בו.

מה את אוהבת לעשות כשאינך עובדת? ממה את נהנית?

משקט. משלווה.

ומה עוד?

עוד שקט. ועוד שלווה.

את אוהבת להיות לבדך?

מאוד. מאוד.

במובן הנזירי, המתבודד?

לא. במובן הפשוט ביותר. יש לי די הרבה עבודה - אני מנהלת עסק די גדול, אני המנכ"ל של החברה שלי, יש לי הרבה אנשים שעובדים בשבילי, אני מאוד פעילה, ואני נוסעת הרבה בעולם. אני מקימה עכשיו פרויקט גדול - institute of the work, זו אוניברסיטה וירטואלית שבה העבודה תהיה נגישה לכולם והם יוכלו להתנסות בה מדי יום.

המגזין "טיים" בחר בך כאחד מהאנשים החדשנים ביותר בעולם. זה עושה לך משהו?

לא. אז מישהו אמר משהו. מי אמר? למה זה משנה מה שהוא אמר?

אופרה וינפרי הקדישה לראיון עימך תוכנית שלמה. בסופה היא אמרה שמעולם לא פגשה אדם כמוך.

אה, יש כל כך הרבה אנשים מדהימים בעולם. הם פשוט לא על הבמה. כל כך הרבה אנשים שמגדלים משפחות וחיים את חייהם. אלה הגיבורים האמיתיים עבורי. האנשים שפשוט חיים את חייהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו