בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שהצית את המחאות בעולם עדיין לא רגוע

סטפן הסל, בן 94, ניסח את המניפסט "תזעמו!" שהצית מיליוני לבבות צעירים בתנועות המחאה החברתית בעולם כולו. בדרך הוא גם הרגיז כמה יהודים. ראיון

49תגובות

השנה היתה 1997. סטפן הסל, ג'נטלמן צרפתי בן 80, ישב וכתב ספר זיכרונות. הוא קרא לו "ריקוד עם המאה" (Danse avec le siecle). בהקדמה לספר הוא הצליב בין ההיסטוריה של המאה העשרים לזאת של חייו. כמה ימים אחרי לידתו בברלין, ב-1917, הנהיג לנין את המהפכה ברוסיה. ב-1938, כמה חודשים אחרי שהסל קיבל אזרחות צרפתית, יצאה גרמניה מולדתו לספח את אוסטריה. באוקטובר 1944 הוא החליף את זהותו בבוכנוואלד בזהותו של אסיר מת וכך ניצלו חייו; כעבור שנה בדיוק הוקם האו"ם, ארגון שאליו התקבל לעבודה זמן קצר אחר כך והיה עד לניסוח האמנה הבינלאומית לזכויות האדם.

ויש עוד: על בסיס המשולש הרומנטי של הוריו יצא אחד הסרטים המפורסמים של "הגל החדש" הצרפתי. להוריו, יחד עם המאהב של אמו שהיה גם חברו של אביו, היו חברים ששינו את העולם. מרסל דושאן, האיש ששם אסלה במוזיאון ושינה את האופן שבו מסתכלים על אמנות, לימד את הסל בנערותו מתמטיקה ושח. הסל הוא גם בין האחרונים שראו את הפילוסוף וידיד המשפחה ולטר בנימין ב-1940, כמה ימים לפני התאבדותו בעיירת הגבול הספרדית פורט בו. בספרו סיכם הסל את המאה ואת חייו. הוא כתב: "חיי עומדים לבוא לסיומם עם סיומה".

13 שנים אחר כך, ב-2010, הסל עדיין חי ובועט. בעזרת שני מייסדי "אנדיז'ן", הוצאת ספרים קטנטנה שפועלת בעליית גג במונפלייה בדרום צרפת, הוא ניסח את המניפסט "תזעמו!" (Indignez Vous!), שאינו עולה על 20 עמודים. גם שם, כאילו כדי לא להרגיז את אלי האולימפוס שאביו כל כך אהב, הוא פתח כך: "93 שנים. עוד מעט מגיע הפרק האחרון. הסוף אינו רחוק מאוד" (לחצו לקריאת תמצית המניפסט).

רויטרס

במניפסט שלו הוא פנה אל צעירי צרפת, וכתב להם על העקרונות החברתיים שניסחה במלחמת העולם השנייה תנועת המחתרת הצרפתית, הרזיסטאנס, שהוא היה אחד מלוחמיה. "כשהגעתי ללונדון ב-1941 כדי להצטרף לשארל דה גול, גיליתי שהמועצה הלאומית של 'צרפת החופשית' ניסחה עקרונות וערכים שעליהם תתבסס הדמוקרטיה המודרנית בארצנו. אנו זקוקים לעקרונות ולערכים האלה יותר מתמיד. עלינו להבטיח, יחד, שהחברה שלנו תהיה חברה שאפשר להתגאות בה. לא חברה שבה הפנסיה והביטוח הסוציאלי מוטלים בספק, לא חברה שבה כלי התקשורת נמצאים בידי העשירים. היינו מסרבים אפילו לשקול את כל אלה אילו היינו היורשים האמיתיים של המועצה הלאומית של הרזיסטאנס".

הסל הזכיר את המטרות שאליהן חתרה המועצה: חינוך מתקדם לכולם, שאינו משרת רק את "חברת ההון" אלא גם מטפח יצירתיות וחשיבה ביקורתית, והחזרת אמצעי הייצור ומשאבי הטבע לידי הציבור. "כל ההישגים החברתיים של הרזיסטאנס נמצאים היום תחת התקפה", כתב. "המניע בבסיס קיומו של הרזיסטאנס היה הזעם. אנו, ותיקי תנועות הרזיסטאנס והכוחות הלוחמים של 'צרפת החופשית', קוראים לדורות הצעירים להחיות את הרזיסטאנס. אנו קוראים להם: קבלו אחריות, תזעמו!... אני רוצה לאחל לכם, לכל אחד ואחת, שתהיה לכם סיבה לזעם. זה יקר מפז. כשמשהו מעורר בכם זעם, כמו שזעמתי אני על הנאציזם, אפשר להפוך ללוחמים, חזקים ומעורבים".

ב-20 באוקטובר 2010 יצאה לאור המהדורה הראשונה של המניפסט, שהודפסה ב-8,000 עותקים. שנתיים קודם לכן, ב-2008, קרסה הכלכלה העולמית וטילטלה בחומרה כזאת או אחרת 99 אחוז מאוכלוסיית העולם, ועד ליציאת הספרון התקיימו כבר כמה הפגנות גדולות במדינות שונות. "תזעמו!" יצא לדוכנים במחיר שלושה יורו, בהתאם למוטו של ההוצאה: "מחיר האמת זול ממחיר השקר". יום אחרי יציאתו הוזמן הסל לתוכנית טלוויזיה. ב-1 בנובמבר הופיע בתוכנית אחרת. ספריות עצמאיות בדרום צרפת פנו אל ההוצאה וביקשו עותקים של הספר. הן ראו בו סמל למלחמתן נגד המונופולים הגדולים של תעשיית הספרים.

באמצע דצמבר פרצו ההפגנות בתוניסיה. בתחילת ינואר 2011 זרק פרנסואה פיון, אז ראש ממשלת צרפת, הערה שמעורבים בה בוז ויומרה חינוכית: "אני רואה שנולד דיון סביב הזעם. אין דבר פחות צרפתי מהאדישות, אבל זעם לשם זעם הוא לא השקפת עולם". באמצע ינואר, כבר נמכרו בצרפת יותר ממיליון עותקים של "תזעמו!"

בעלי "אנדיז'ן", סילבי קרוסמן וז'אן-פייר בארו, הוציאו מהדורה שלישית. תיבת המייל שלהם הופצצה בתגובות של קוראים. עיתונאים צבאו על ביתו של הסל. בברצלונה יצאה מהדורה בקטלאנית ואחר כך בבאסקית. בפברואר-מארס 2011, אחרי עשרות פניות לתרגמו, הופץ "תזעמו!" במערב אירופה. ב-15 במאי החליטה קבוצה של סטודנטים ספרדים, שקיבלו השראה מספרו של הסל, להקים מאהל בכיכר פוארטה דל סול במדריד. הם קראו לעצמם "לוס אינדיגנאדוס", "הזועמים". בתוך ימים הם נהפכו לתנועת המונים. תנועות מחאה בפורטוגל, יוון, איטליה, גרמניה וצרפת אימצו את שמם. הסל חזר והדגיש שהזעם וההפגנות פרצו גם בלעדיו; המניפסט שלו הוא רק מדריך למהפכה.

באותם חודשים הופץ "תזעמו!" גם מחוץ לאירופה. הבלוגרים התוניסאים, שהתסיסו המונים בעזרת האינטרנט והביאו להדחת הנשיא בן עלי, בחרו ב"תזעמו!" כאחד מספרי המאבק שלהם. הספרון תורגם והגיע גם לקנדה, אוסטרליה, דרום קוריאה ודרום אמריקה. ביפאן תירגמו אותו אחרי האסון הגרעיני. "למען היפאנים ששכחו מהו זעם", הסבירו המפיצים היפאנים. מורה לצרפתית צעירה מחומס הנצורה בסוריה כתבה אל המו"לים במונפלייה וביקשה רשות לתרגם את המניפסט לערבית (ראו מסגרת). בספטמבר 2011 הוקם מאהל בוול-סטריט ו"תזעמו!" התחיל לתפוס תאוצה בארצות הברית. באוקטובר התקיימו יותר מאלף הפגנות ברחבי העולם ב"יום הזעם". הספר תורגם עד אז לעשרות שפות וכבר נמכרו ממנו יותר מארבעה מיליון עותקים.

ידידינו היהודים

בבוקר חורפי צונן בפאריס, בדירה של הסל ואשתו כריסטיאן שברי ברובע ה-14, מצלצל הטלפון. הסל, אחד האנשים הלבביים על הפלנטה, עוצר בנימוס את הראיון ומשוחח בנעימות חברית, נכון יותר לומר קמראדית, עם מטלפן שמנסה לארגן לו אירוע בעיר הגרמנית אסן. "כן, שלומי טוב, יקירי", הוא עונה על שאלה שנשאלת בצד השני של השפופרת, "אני רץ ימינה ושמאלה. רץ ורץ. זה נורא". אחרי שסיים את השיחה מתיישב הסל על הספה, צעיר מאוד ברוחו ובכל זאת כבר מאוד לא צעיר, בן 94, ממלמל לכאורה לעצמו: "אני נוסע לאסן. שוב אני נוסע. אני נוסע קצת יותר מדי".

הדירה יפה וצנועה. ציורים תלויים על קירות הסלון, מזכירים תקופה שבה שלטו, בתחילת המאה העשרים, המודרניזם, הסוריאליזם והקוביזם. על השידה, על השולחן ועל המכתבה ממוסגרים תצלומים ישנים מאוד של בני משפחה, לבושים במיטב האופנה של סוף המאה ה-19. את תצלומי הוריו, הסופר והמתרגם היהודי-גרמני פרנץ הסל והציירת והעיתונאית הלן גרונד, הסל שומר דווקא במגירה. וישנו גם תצלום משותף של פרנץ הסל עם אנרי-פייר רושה, חברו הטוב והמאהב של אשתו, שכתב מאוחר יותר על השלישייה המפורסמת הזאת את הרומן "ז'ול וז'ים". רושה גבוה ודק. הסל האב נמוך יותר ועגלגל. השחקנים שגילמו את ז'ול וז'ים שונים מאוד מהמקור. ואולי במקרה הזה השחקנים הם המקור ולא השעתוק. הרי הם, כפי שכתב הסל ב"ריקוד עם המאה", השתמשו "במשולש רומנטי די בנאלי" כדי ליצור את האגדה.

בזכות השלישייה שגידלה אותו, ליוו אמנים ואינטלקטואלים יהודים את סטפן הסל בילדותו ונערותו. בבחרותו הוא ראה איך רודפים ורוצחים אותם. הוא עקב אחרי תנועת המחאה של "הזועמים מבולבאר רוטשילד", כך הוא קורא לה, בתשומת לב מיוחדת. בגלל תחושת הקרבה הגדולה, הטבעית, שלו ליהודים, הוא מגלה סקרנות אדירה כשהוא מנסה להבין מה הם רכיבי הזעם של "הזועמים" הישראלים.

"כמו שאני מבין אותה מכאן, לתנועה הישראלית יש קשר עם 'האביב הערבי' ועם תנועות המחאה האירופיות", הוא אומר. "היא משמיעה קול של דור מסוים, לא רק את קולם של בני העשרים אלא גם השלושים והארבעים. זה דור שמרגיש שהוא לא מונהג כפי שהיה רוצה להיות מונהג. זו אינה מהפכה אידיאולוגית. תנועת המחאה העולמית אינה דומה לתנועה הקומוניסטית, שהכריזה שהעולם צריך להתהפך על פיו. היא מונעת מתשוקה אותנטית לקבל את מה שאתה צריך. מבחינה זאת, הדור הזה לא מבקש מהממשלות להיעלם, אלא לשנות את דרך התמודדותן עם הצרכים שלו".

אתה מתגעגע למהפכות האידיאולוגיות?

"לא. המהפכות של המאה שלי, המאה העשרים - המהפכה הסובייטית, או הסינית, או אלו שהתחוללו בדרום אמריקה, כמו בקובה - נכשלו ברובן וכישלונן היה כבר ברור לגמרי בסוף המאה. לא רק הקומוניזם נכשל, גם האידיאולוגיה הניאו-ליברלית הציבה אותנו על מסלול מסוכן. המאה ה-21 מנסה לעשות משהו שונה. ההבדל, לדעתי, הוא בהערכה מחודשת של הדמוקרטיה. המילה 'דמוקרטיה' חשובה מאוד כאן. בשבילי, דמוקרטיה אמיתית ואותנטית היא כזאת שבה הקבוצות המיוחסות מסייעות לקבוצות הבלתי-מיוחסות להיות מיוחסות יותר".

הסיבה לכך שהתעניין במיוחד ב"זועמים" של "בולבאר רוטשילד" קשורה גם לקטע של יותר משני עמודים במניפסט שלו, "הזעם שלי ביחס לפלסטין", שבו הוא תוקף בחריפות את מדיניות ההתנחלויות ואת הסגר הישראלי על עזה, שמזכיר לו גטאות ומחנות ריכוז. הקטע הזה, יחד עם פעילותו למען הפלסטינים, עוררו נגדו ביקורת חריפה מצד הקהילה היהודית בצרפת. באחד המקרים, ארגון הגג של הקהילות היהודיות בצרפת, קרי"ף, אף הפעיל לחץ שהביא לביטול סימפוזיון בהשתתפותו, לאחר שקרא לחרם על ממשלת ישראל.

הסל אמנם קיבל עד אותו רגע כמה ביקורות על "תזעמו!" - היו שטענו שהספרון קצר מדי, פשטני מדי - אך ההתקפה של הקהילה היהודית, שהיו בה גם כאלה שהאשימו אותו באנטישמיות, פגעה בעצב חשוף. כשקיבל מ"הארץ" את הבקשה לראיינו, התרגש במיוחד.

"בספר הקטן הזה, 'תזעמו', המדינה היחידה שהזכרתי באופן ספציפי, ושתקפתי באופן ספציפי, היא ישראל", הוא אומר. "אבל אסור להבין את ההתקפה הזאת כפשוטה. יש לנו הזדמנות לגרום לקורא הישראלי, שנמצא במגננה מול התקפות כאלה, להבין מה מניע אותן. עבדתי באו"ם בניו יורק כשישראל נולדה. ראלף באנץ', האיש ששירטט את גבולות החלוקה והחליף את המתווך ברנדוט אחרי הירצחו, היה מישהו שהכרתי אישית ואהבתי. זמן לא רב לפני כן נגמרה מלחמת העולם השנייה, שבה הייתי עד לשואה הנוראה. הייתי מאושר ביום שבו הוחלט על הקמת המדינה. אמרתי לעצמי: סוף סוף תהיה מדינה ליהודים. באותו זמן לא כאב לי במיוחד שצריך היה לפנות פלסטינים. חשבתי שזאת תגובה טבעית מצד ישראל ואמרתי לעצמי שאולי זה סיפור עצוב בשביל עם מסוים, אבל סיפור נפלא בשביל ידידינו היהודים".

אתה מדבר על "ידידינו היהודים". מעולם לא זיהית את עצמך כיהודי?

"אף פעם לא הרגשתי כמו 'יהודי טוב'. אמי לא יהודייה, מה שהופך אותי ללא-יהודי על פי ההלכה. אבי, היהודי, התעניין יותר במיתולוגיה היוונית ופחות ביהדות. בעצם אני עושה לו עוול. הוא היה אוצר בלום של ידע והיו לו חברים יהודים רבים, בהם גרהרד (גרשום) שולם וולטר בנימין. משפחת אבי היתה משפחה יהודית אופיינית בגרמניה. סבי היה סוחר מצליח שעזב שטעטל בפולין והגיע בתחילה לשטטין ואחר כך לברלין. אבי, אף שלא היה יהודי מאמין, היה מוקף בסביבה יהודית. כשהוא התחתן עם אמי, בחורה פרוטסטנטית, הוריו היו מודאגים כי חשבו שהיא רוצה את הכסף שלו. זה היה כמובן מאוד בלתי הוגן, אבל זה מראה לך שהיהודיות שלהם לא היתה מחוקה לגמרי, שהם התקשו לקבל את העובדה שפרוטסטנטית התאהבה ביהודי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

"אני, לעומת זאת, לא רק שלא עשיתי בר מצווה, אלא שגם בבית לא שמעתי או למדתי הרבה על יהדות. למרות זאת, הרגשתי קרוב מאוד ליהודים. ראיתי איך מולדתי, גרמניה, נהגה בהם. הייתי נער בפאריס ב-1933 כשהיטלר עלה לשלטון. הייתי בחור צעיר ב-1938, כשאבי נאלץ לברוח מגרמניה כמה שבועות לפני 'ליל הבדולח'. מכל הסיבות האלה, לידת ישראל היתה דבר מרגש מאוד בשבילי".

צריך להיות שמח

סטפן הסל נולד בברלין. הורי אביו, היינריך ופאני הסל, השתקעו ב-1880 בברלין, שם נטשו את היהדות, הצטרפו לכנסייה הלותרנית והטבילו את ילדיהם. אחד הילדים, פרנץ הסל, היה לסופר, מסאי ומתרגם. הוא נסע ב-1906 לפאריס והתיידד עם האמן והאספן אנרי-פייר רושה. ב-1912, בקפה "דום" במונפארנס, פגש פרנץ הסל את הלן גרונד, בתו של בנקאי גרמני שבאה לפאריס ללמוד ציור.

"היא היתה אשה חופשייה, דוגמה מופתית לברלינאית המשוחררת", אומר הסל, "והיא היתה מוקפת בנשים מהסוג הזה". ב-1913 החליטו הסל וגרונד להתחתן. בנם אומר שלא התחתנו כדי להיכבל. "לאבי היו יחסי ידידות עמוקים ולא רכושניים עם נשים צעירות. כשהציע נישואים לאמי אמר לה: 'עכשיו תהיי חופשייה עוד יותר משהיית קודם'". הם חזרו לברלין. ההורים המתבוללים וההורים הפרוסים הרימו גבות. הנישואים, לדברי הסל, "נעשו במידה מסוימת כדי להצהיר על חירותם מול המשפחות".

אחיו הבכור, אולריך, נולד ב-1914 וזמן קצר אחר כך גויס האב לצבא הגרמני. בשנות העשרים שבו ההורים לפאריס, הפעם עם שני בניהם. היחסים החבריים בין פרנץ הסל לאנרי-פייר רושה התחדשו והתהדקו. רושה ערך להסל ולגרונד היכרות עם משוררים ואמנים רבים, בהם אנדרה ברטון ומאן ריי, שצילם את גרונד בעירום. אבל "מרסל דושאן הרשים אותנו יותר מכל חבריו של רושה", כתב הסל בביוגרפיה שלו. "בעיני הוא היה דמות הרואית. לכל מה שבא ממנו היתה הילה, מתוך העמדה השונה כל כך שהיתה לו ביחס למציאות וביחס ליצירה. הייתי בן 14 כשהוא לימד אותי מתמטיקה בסיסית ושח. בעיני, הוא היה רב אמן ואני שוליה".

ב-1926 החל פרנץ הסל, יחד עם חברו ולטר בנימין, לתרגם מצרפתית לגרמנית את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. מאוחר יותר כתב בנימין את המסה המפורסמת "שובו של המשוטט" על ספרו של הסל מ-1929, "טיולים בברלין", ופיתח בעזרתו את התיאוריות שלו על המשוטט ועל השוטטות. "בגיל ההוא לא יכולתי להבין את השיחות שניהלו ביניהם כשבנימין ביקר בבית", אומר הסל, "אבל אני זוכר אדם מופנם", איש עם הוויה "מעוננת".

אחרי עשרות שנים ועשרות ראיונות שבהם נשאלת על האנשים האלה, מה עוד תוכל לומר עליהם?

"הייתי ילד צעיר כשפגשתי את הסוריאליסטים והדאדאיסטים. בעיני הם היו נערצים וזה מה שהם לימדו אותי: להעריץ. הערצה היא דבר חשוב. אנשים שלא יודעים איך להעריץ מאבדים חלק חשוב מהנפש. הנפש שלי התפתחה מגיל צעיר מאוד דרך מפגשים עם אנשים נערצים. אולי היו בהם חלקים פחות נערצים, אבל כך הסתכלתי עליהם אז: 'הנה אנשים שעושים. אנשים שיוצרים'".

כעבור שנים למדת ב"אקול נורמל סופרייר" המפורסם ופגשת את ז'אן-פול סארטר.

"המסר של סארטר היה ברור מאוד: 'אתם חייבים להשקיע את האחריות שלכם, אתם נהפכים להיות בני אדם רק כשאתם חשים את האחריות שלכם'. זה היה זמן קצר לפני המלחמה, והוא העניק לדור הצעיר ב'אקול נורמל סופרייר' את התחושה שחייבים להיות מעורבים. זה מה שלמדתי אז וזה מה שאני ממשיך להרגיש היום: שכל רגע בחיי הוא תשוקה להשקיע במטרה, ממש כמו שסארטר עצמו השקיע את כל חייו במטרות, אחדות נפלאות ואחרות פחות".

היחסים בין רושה לאמו התהדקו זמן קצר אחרי שהוריו שבו לפאריס מגרמניה, כשהיה פעוט. היא היתה אז בת 34. רושה חלק עם הסל האב רומנים עם נשים אחרות. לכן, שואל הסל הבן בספרו, "האם לא היה טבעי שייהפך למאהב של אשת חברו הטוב?" ב-1953, שנים אחרי מותו של פרנץ הסל ואחרי שניתק את קשריו עם גרונד, כתב רושה את הרומן "ז'ול וז'ים" והפך בו את סטפן הפעוט לפעוטה. רושה, שמת ב-1959, לא זכה לראות איך פרנסואה טריפו, במאי בתחילת דרכו, הופך את הספר לאגדה בסרט שביים ב-1962.

אביך לא כעס על רושה, לא קינא?

"מן הסתם קינא, אבל גם אמר לעצמו: הנה סיפור אהבה גדול, והוא חשוב ומעניין, גם מנקודת מבט ספרותית. בואו ניתן לשני האנשים האלה, שחיים סיפור אהבה יוצא מהכלל ואלים, לכתוב על החוויות האלה. שניהם כתבו יומנים אישיים והוא תיווך".

למה רושה, וטריפו אחריו, גמרו את הסיפור עם מכונית בתוך המים?

"זה כמובן לא דבר שקרה במציאות. הספר רוצה להגיד שאשה שרוצה לקיים יחסים לא שגרתיים עם גבר רשאית להרוס את הגבר, להרוס אותו כי הוא לא שאפתני מספיק לממש את התשוקה שלה. ולא רק להרוס אותו, אלא גם לאמלל את בעלה שאוהב אותה. אלה הספר והסרט, לא סיפור חייהם של הורי ושל רושה".

מה למדת מאמך על נשים?

"הרבה. לא רק על נשים אלא גם על אתיקה, על כבוד, על כנות. היו בה כל האיכויות האלה. והחשוב מכל, היא לימדה אותי להיות שמח. היא נהגה לומר: 'שמחה היא משהו שאדם ראוי לו, ושהוא צריך לחלוק עם אחרים. אתה צריך ללמוד להיות שמח ולשמח'. הרבה הודות לה היו לי יחסים נפלאים ומשמעותיים עם נשים: עם אהבת נעורי, עם אשתי המנוחה ויטיה, עם אשתי הנוכחית. נשים מרתקות אותי. הן החוויה הכי נפלאה שיכולה להיות לגבר".

ומה הצלחת לקלוט אז מהרומן המשולש?

"הייתי בן 3. לא קלטתי כלום".

באוטוביוגרפיה שלו כתב הסל שכמעט אינו זוכר דבר מהסצנות שטריפו הפך לנחלת הכלל. "כל פעם מחדש נתקלתי במישהו שרק עכשיו ראה את הסרט והיה אומר לי: אה, אתה הוא הילדה הקטנה מ'ז'ול וז'ים!' וכל פעם הייתי מתרגז מחדש. הייתי ילד קטן שחשב שהצרפתי הגבוה והרזה הזה (רושה), איש סימפטי עם ביטחון עצמי, הוא שותף מושלם למשחקים.

"אבל כשבגרתי", אומר עכשיו הסל, "הייתי תמיד אויב הקנאה. הקנאה במיתולוגיה היוונית היא זאת שהופכת גיבורים לקורבנות. אני שמח שאבי לא פנה לקנאה, ואני מאוד לא מאושר מהעובדה שאמי נהפכה ברגע מסוים לקנאית כל כך עד שנאלצה להיפרד מרושה".

פרנץ הסל והלן גרונד התגרשו. הסל חזר לברלין ובתחילת שנות השלושים חיה גרונד עם רושה ושני הבנים בדירתה בפאריס. אבל ביולי 1933 גילתה גרונד שכל אותו הזמן היה רושה נשוי בחשאי ושיש לו תינוק, ז'אן-קלוד. "היא לא יכלה לסבול את השקר המתמשך הזה", כתב הסל. "התעורר ריב ובו פרץ אלימות נדיר. הלן כיוונה אקדח. רושה, שנבהל מאוד, שלח אגרוף. אחרי הסצנה הזאת החליטה הלן לא לראות את רושה לעולם".

ז'אן-קלוד רושה, התינוק שבגללו נשלפו אקדח ואגרוף, היום בשנות השמונים לחייו, מתקשר אל הסל. "ז'אן-קלוד! מה שלומך יקירי?" עונה הסל בחום שמחמם את החדר. הוא מחזיק בשפופרת ומהנהן באמפתיה של אח בכור. מפעם לפעם הוא מצקצק. נראה כאילו הרבה קיטור עובר דרך הצד השני של הקו. "את שומעת מה הוא מספר?" הוא מביט בי באירוניה. "'הם' עומדים לבנות עכשיו מלון חדש, 'מלון ז'ול וז'ים'".

"אוח", מצקצקת כריסטיאן שברי. גם הסל מצקצק. "הם", כנראה מונח רחב שמאגד בתוכו את כל מי שחלב את הפרה של טריפו, מעייפים את צאצאי "ז'ול וז'ים".

שתי השגיאות הגדולות

עד 1967 ביקר הסל בישראל פעם אחת ובתו הבכורה היתה מתנדבת בקיבוץ. ואז באה המלחמה. "כשמדינה מנצחת בעוצמה מדהימה כזאת, אלה חדשות גרועות מאוד בשבילה", אומר הסל. "מ-1967 המשיכו כל ממשלות ישראל לעשות את שתי השגיאות הגדולות: כיבוש ויישוב השטחים. לפני 50 שנה בדיוק קיבל האו"ם החלטה האוסרת על קולוניזציה".

הסל חבר כיום ב"ועדת ראסל לעניין פלסטין". הוא ושברי חברים גם ב"קול הילדים", עמותה הפועלת ברשות הפלסטינית ובישראל, ש"מאפשרת לנו לפגוש ילדים בערים פלסטיניות שונות", הוא מספר. "הגענו לעזה שלושה חודשים אחרי המבצע ('עופרת יצוקה') וביקרנו שם שבוע. העדויות להרס היו בכל מקום".

נפגשת עם צעירים פלסטינים רבים. איך אתה מדמיין את בני גילם הישראלים?

"אני יודע שרק מעטים מהם, לצערי, החליטו לסרב להילחם בשטחים. לצערי, את הרוב מחנכים לא רק להיות נגד הפלסטינים והמוסלמים, אלא גם לפחד מהם. נאמר להם, וזאת לא לגמרי טעות, שבבתי הספר במדינות ערב מתייחסים לישראל כמדינה שאינה צריכה להתקיים. מלמדים אותם שמיליונים על מיליונים של ערבים מאיימים על קיומם. ולכן, הדימוי של ישראל כמדינה בודדה בתוך ים של ערבים הוא דימוי נורמלי ויומיומי בשביל רוב הישראלים.

"הייתי מסוקרן מאוד מהזעם של הזועמים בבולבאר רוטשילד. אמרתי לעצמי שהתחושות של הצעירים האלה אינן רחוקות מהתחושות של הצעירים בקהיר ובתוניס. גם הם, כמו השכנים בקהיר ובתוניס, מרגישים שלא מובילים אותם לשום מקום טוב ועל כן הם צריכים להפגין. אמרתי לעצמי, ואז התברר לי שטעיתי, שאם הזועמים מבולבאר רוטשילד מרגישים תסכול בגלל יוקר המחיה ובגלל המצוקות החברתיות, הם ידברו על הסיבה המרכזית למצוקה: העובדה שהממשלה שלהם מבזבזת כל כך הרבה כסף על הכיבוש וההתנחלויות. הרי אם הכסף הזה לא יושקע בהתנחלויות יהיו להם חיים טובים יותר. חשבתי שהם ישתמשו בטיעון הזה, אבל מתברר שלא".

ואף על פי כן, אין לו ספק שהמחאה מוצדקת. "הממשלה הישראלית לא הצליחה לעשות למען רווחתם של כל הישראלים", הוא אומר. "יש עוני חמור בהרבה אזורים בישראל, תקציב הביטחון שלה מנופח. שמחתי גם על ההתקוממות נגד נתניהו. אני חושב שהוא וליברמן הם המנהיגים הגרועים ביותר שידעה ישראל.

"ישראל, למזלה, היתה מדינה חילונית שבשלב מסוים היתה לה תנועה סוציאליסטית גדולה. אבל כנגדה הולכת ומתחזקת ישראל אחרת, ובה חיים יהודים שחושבים כי אלוהים שלהם הוא שנתן להם את הארץ. בעיני, מונותאיזם הוא אחד הדברים המסוכנים בחברה המודרנית. על האלימות של הכנסייה הצלחנו לגבור. על זאת של האיסלאם הקיצוני עדיין לא. אבל היהדות, היא תמיד ידעה להפרות את התרבויות שבהן חיה. המפנה הזה מצער מאוד".

הטענות הביטחוניות של ישראל מופרכות לגמרי בעיניך?

"ביום שבו תהיה מדינה פלסטינית שתהיה כפופה לחוק הבינלאומי ותוכל לקיים עם ישראל יחסים של מדינה עצמאית, אפשר יהיה להתחיל לדבר על ביטחון ישראל. כל עוד תהיה אלימות פלסטינית, ולא מדינה פלסטינית, ישראל נמצאת בסכנה, כי היא אינה יכולה להיעזר בקהילה הבינלאומית מול גוף שאינו כפוף לחוק הבינלאומי. מסיבה זאת תמיד תמכתי בפתרון של שתי מדינות. אני יודע שהיום נשמעים קולות שמדברים על מדינה אחת שתכיל את היהודים, המוסלמים והנוצרים. אין לרעיון הזה שום אחיזה במציאות. אף אחד מהצדדים אינו באמת מעוניין ללכת בכיוון הזה. בשבילי זה ברור: אנחנו חייבים לגלות תמיכה מאוד מוצקה בישראל בסוגיות של ביטחון ולהיות ביקורתיים מאוד בסוגיות של כיבוש".

זהות של מת

סטפן הסל יודע כמה דברים על סכנה.

אביו חזר לברלין ב-1928 אחרי שהתגרש מאמו. בברלין התפרנס כלקטור ומתרגם. "אחרי שהיטלר עלה לשלטון ביקרתי את אבי", מספר הסל. "הוא נהג לומר: 'ההיטלר הזה אף פעם לא יצליח. אפילו הגרמנית שלו היא לא גרמנית אמיתית'. אם קוראים על התקופה מעליית היטלר ועד 'ליל הבדולח', רואים כמה גרוע נהג המערב. האנטישמיות לא נחוותה כמו סכנה ממשית והיא היתה חזקה בכל מקום, גם בארצות הברית ובבריטניה. ביליתי שנה בבריטניה ב-1933 וראיתי כמה משפחות בריטיות טובות תומכות בהיטלר.

"על הנאיביות הזאת אבי שילם מחיר. בשלב מסוים בשנות השלושים הוא כבר לא היה רשאי לפרסם בשמו את מה שכתב, אבל המו"ל שלו איפשר לו לפרסם בשם בדוי, לא יהודי. ההגנה הזאת ריככה את המציאות אבל גם סיכנה אותו. ואז באה 1938. אמי הרגישה שהסיפור מתחיל להיות מסוכן מדי. היא נסעה לגרמניה והם התחתנו מחדש כדי שאבי יוכל לקבל היתר יציאה. אחר כך, כמעט בכוח, העלתה אותו על רכבת לפאריס".

גרונד נשארה בברלין. כמה שבועות אחר כך התחולל גל הפוגרומים של "ליל הבדולח". "אמי כתבה מאמר על ליל הבדולח ל'ניו יורקר', כשהיא מתחזה לתיירת הולנדית בברלין, ותיארה את ההתרחשויות, את התגובה ההמומה של חבריה היהודים והלא יהודים. היה לה ברור שליל הבדולח היה הסימן הראשון למרחק שהיטלר מוכן ללכת", אומר הסל.

ב-1940 נמלטו פרנץ, הלן ואולריך הסל מפאריס לדרום והתארחו בווילה של הסופר אלדוס האקסלי בעיר סנרי. כשפורסמה הוראה לעצור את כל בעלי האזרחות הזרה בצרפת, נעצרו פרנץ ואולריך הסל ונשלחו למחנה "קמפ דה מיל". גרונד התבקשה להציג תעודות במשטרה. שוטר בא לווילה כדי לקחתה לתחנה המקומית. היא שכבה במיטה, עירומה מתחת למצעים, וצעקה "קח אותי אם יש לך אומץ". השוטר לא העז. כמה ימים אחר כך שוחררו האב והבן הודות לסיוע מידידים וחזרו לסנרי. פרנץ הסל ניסה לחזור לשגרת כתיבה, אבל חלה מאוד בתקופת המעצר וכמה שבועות אחרי שחרורו מת מהתקף לב.

סטפן הסל חי באותה תקופה בנפרד מהמשפחה, מחפש דרך לבריטניה כדי להצטרף לשורות "צרפת החופשית". במאי 1941 הגיע ללונדון והוזמן לארוחת ערב עם שארל דה גול במלון שבו חי עם אשתו. "הייתי נרגש מאוד", הוא כותב בביוגרפיה. "רציתי בעיקר להבין למה מאשימים את הגנרל המורד הזה, שלמעשה הציל את כבודנו, בתאוות כוח ובניסיון למלוך על הרפובליקה השלישית. שום דבר בהתנהגותו באותה ארוחה לא הצדיק את הדימוי הזה".

כעבור זמן מה הצטרף הסל לכוח האווירי של צרפת החופשית והיה לנווט. במארס 1944 הסתנן לפאריס תחת שם הקוד "גרקו", במטרה ליצור קשר עם פעילי מחתרת ולמצוא נקודות חדשות למשדרי רדיו שיעבירו מודיעין ללונדון. ב-10 ביולי 1944 תיכנן הסל להיפגש עם תריסר אנשי מחתרת בנקודות מפגש שונות בפאריס. הוא לא ידע שפעיל מחתרת מקומי, שנעצר בידי הגסטאפו, עונה והסכים לפגוש אותו תחת מעקב של סוכני הגסטאפו. הסל נעצר. נעלו אותו בעליית גג קטנה בשדרת פוש היוקרתית. הוא החליט לשקר בחקירה. "אני מדבר גרמנית והחוקר מתבלבל", הוא כותב. "אבל למחרת הטון משתנה... 'צריך להכריח אותך לדבר בכוח?' 'אתה יכול לנסות'. 'בסדר, תתקרב לכיור'.

"הטבעה (Waterboarding) היא שיטת עינויים שלא נועדה להרוג אותך אלא לגרום לך לדבר", אומר הסל. "השאלה היא כמה זמן אתה מצליח להחזיק מעמד עד שתישבר. 'הטביעו' אותי שלוש פעמים והייתי גיבור קטן מאוד. הרמתי את הראש מהכיור ואמרתי: 'עכשיו אני מסכים לדבר'. מה שסיפרתי היה כמובן שקרי. לא הייתי היסטרי. זה עניין פיזי מאוד ואין בו שום ממד מנטלי. אתה זה שמחליט כמה זמן תחזיק מעמד ומה אתה עומד להגיד. ההחלטה הזאת, בעיני, הופכת עינויים לבלתי יעילים. הכרזת זכויות האדם אוסרת כמובן על עינויים, אבל אם כבר מדברים על אנשים שעונו, צריך לדעת שבדרך כלל הם מספקים מידע לא רלוונטי. יש דרכים טובות יותר לגרום לאנשים לדבר".

בכל זאת, שמת בכיס פתק, מתוך הפואמה מספר 71 של שייקספיר: "אל תוסיף אחרי מותי לספוד לי".

"ברגע שבו נעצרתי חשבתי שחיי יסתיימו. ידעתי שאני נעצר כמרגל, ומה יעשו הגרמנים במרגל? יהרגו אותו. אבל הביורוקרטיה שלהם היתה אטית מספיק כדי שאוכל לשרוד במשך חודש בפאריס. זאת היתה תקופה דרמטית ואני הייתי בחור צעיר ורומנטי. רציתי שאשתי ויטיה תחשוב שהייתי גבר אמיתי ולכן שמתי את הפתק עם הסונטה בכיס".

אחרי כחודש החליטו בגסטאפו להפסיק את החקירה. הסל נשלח לבוכנוואלד יחד עם לוחמי מחתרת אחרים, ימים ספורים לפני שחרור פאריס. כעבור כמה ימים התברר שבקרוב יתלו את כולם. ההיסטוריון הגרמני אויגן קוגון, אחד האסירים ומי שכתב לימים את הספר "מדינת האס-אס", הצליח לשכנע את הקאפו להחליף את זהותם של שלושה לוחמי מחתרת (שניים מהם בריטים) בזהותם של שלושה צרפתים שגססו מטיפוס. הסל, אולי משום שדיבר גרמנית וצרפתית, נבחר להיות אחד מהשלושה. "כלאו אותנו בקומה הראשונה של בלוק 46", הוא כתב. "במרתף שכבו צעירים צרפתים חולים מאוד. סוכם שנשתמש בזהותם של השלושה שימותו ראשונים. גופותיהם יישלחו למשרפות עם שמותינו. אם יבקשו להוציא אותנו להורג, המסמכים יראו שמתנו מטיפוס".

שני חולים מתו ושני הבריטים השתמשו בזהותם. הסל חיכה לתורו. מישל בואטל, הגוסס השלישי, התחיל להרגיש טוב יותר. הסל הציע לקוגון תוכנית חלופית. ב-18 באוקטובר הוא כתב לקוגון פתק: "מצבו של המחליף שלי משתפר. שאלוהים יברך אותו! אין עוד צרפתים שמצבם סופני. אסור לאבד זמן: אני רוצה לנצל את ההזדמנות הבאה לבריחה. היום יום רביעי וכמעט בטוח שרשימת ההוצאה להורג הבאה תגיע מחר. בבקשה, ארגן בשבילי את ההעברה כדי שאוכל לעזוב את המחנה מחר".

התוכנית נחשבה מסוכנת מדי ונפסלה. ביום הולדתו ה-27 של הסל מת בואטל. ב-27 באוקטובר הוא כתב לקוגון: "הכל סודר. מרגיש כמו אדם שחייו ניצלו ברגע האחרון. איזו הקלה!" ואז הוא כתב: "אלוהים! כמה הוקל לי לשמוע שהוא (מישל בואטל) לא היה נשוי!"

פגשת את משפחתו של בואטל אחרי המלחמה?

"כן. ברגע שחזרתי לצרפת אחרי המלחמה חיפשתי את משפחתו. ישבתי עם אמו ואחותו ובכינו יחד".

מבוכנוואלד נשלח הסל למחנה דורה. באחד הימים אולץ להפשיט מתים מבגדיהם לפני שיועברו לקרמטוריום. הוא זוכר היטב גם את היום שבו הובאו למחנה יהודים שפונו מאושוויץ. "הם היו רוחות רפאים", כתב, "עוברים במרחב בלי להשאיר עקבות. צללים". הוא הצליח לברוח, ובסיוע חיילי בעלות הברית הגיע לפאריס המשוחררת.

43 בעד, אין מתנגדים

עם השחרור עבר הסל את בחינות משרד החוץ הצרפתי ויצא לעבוד באו"ם. הוא היה ראש לשכתו של אנרי לוז'ייה, סגן מזכ"ל האו"ם ומזכיר הוועדה לזכויות אדם, שניסחה את הכרזת זכויות האדם של האו"ם. ב-10 בדצמבר 1948 התקיימה ההצבעה על האמנה הבינלאומית לזכויות האדם בארמון שאיו בפאריס.

"אנו, חברי המזכירות הכללית, מחסירים פעימה כשנשיא האסיפה פותח בהצבעה", כתב הסל. "האם תצביע ברית המועצות נגד או תימנע? מה תעשה ערב הסעודית? הנשיא מכריז: 43 בעד, אפס נגד, שמונה נמנעות. אולי אחד הרגעים המרגשים בחיי". למרות ההתרגשות ידע שזה רגע נדיר. במקום עמיתים שעבדו באו"ם בראשיתו, ניצולי מלחמה ולוחמים שבאו להיאבק על דמותו של העולם, החלו להצטרף לאו"ם פקידים המעוניינים במשכורות שמנות. הסל פרש והצטרף למשרד החוץ של צרפת, שבו מילא בעשרות השנים הבאות תפקידים דיפלומטיים בכירים.

למרות זאת, הסל נשאר חסיד מובהק של האו"ם. "חוקת האו"ם צריכה להיות העיקרון המנחה שלנו", הוא אומר. "אליו אנחנו צריכים לפנות כדי לפתור כל בעיה; מועצת הביטחון של האו"ם היא זאת שצריכה לפתור את סוגיות המלחמה והשלום בעולם. אני יודע שזה לא תמיד קל".

מה תגיד ליהודי ישראלי שקורא את הראיון ואומר לעצמו: "הנה הסיפור המוכר לעייפה על הג'נטלמן האירופי שהתאכזב מישראל. עכשיו הוא משווה בין עזה למחנות ריכוז. זאת השוואה מרושעת, אנטישמית, איך הוא רלוונטי בשבילי?"

"הראיון בעיתון הוא הדרך שלי להגיד לישראלים שאנחנו לא מתקיפים אותם התקפה מרושעת, אלא מותחים ביקורת חריפה על הממשלה שלהם".

"תזעמו!" תורגם לאחרונה למנדרינית והוא עומד לצאת לאור בסין. הקורא הישראלי של ראיון זה יגיד: "זה כבר שיא האבסורד. לפנות אל הסינים עם מניפסט שמותח ביקורת על ישראל, במקום לעשות שינויים במהדורה המנדרינית ולמתוח ביקורת על הפרות של זכויות האדם בסין".

"אני מתנגד. זה לא ג'נטלמן אירופי שאדיש לעתידה של ישראל, אלא ג'נטלמן אירופי שפעל יחד עם הישראלים במשך הרבה שנים ומאמין בישראל, ולכן הוא מותח ביקורת נגד הכיוון הרע אליו מוליכים אותה".

למה לא כתבת במהדורה המנדרינית על הפרת זכויות האדם בסין? ישראלים טוענים שאירופה אינה מתעניינת בהפרת זכויות האדם בסין, למשל, כמו שהיא עוסקת בהפרת זכויות אדם בישראל.

"זאת הגזמה מוחלטת. אירופה משועבדת לגמרי לתעמולה הישראלית. היא לא מזיזה אצבע כדי להקשות על ישראל להמשיך לפעול בדרך שהיא פועלת. התעמולה הישראלית באירופה, בצרפת ובארצות הברית יעילה פי כמה מכל תעמולה אחרת.

"ועכשיו, הנה ספר קטן, קטנטן, שיש לו הצלחה אדירה בכל מקום. למה הספר הזה לא מדבר על סין? אם תקראי את הספרון הזה תגלי שהכותב הסביר למה הוא לא מדבר על סין, על צפון קוריאה, על סודאן. הוא כותב שהבעיות החשובות ביותר שאיתן צריך להתמודד היום הן העוני הקיצוני וחוסר הצדק בחלוקת המשאבים, והדרך הנוראה שבה מנצלים והורסים את האדמה. אלה שתי הבעיות המרכזיות שהצעירים צריכים להתייחס אליהן.

"אבל קרה גם שאני, המחבר, קשור לבעיה אחת ספציפית, ואני רוצה לדבר עליה. היא חשובה לי אישית. למה? לא מפני שאני חש חיבור מיוחד לערבים או לפלסטינים, אלא משום שאני מרגיש חובה כלפי ישראל, אחריות של מי ששרד במלחמת העולם השנייה והכיר את סבלם של היהודים. ומתוך החובה הזאת אני כותב שחייבים להנהיג אותה אחרת כדי לדאוג לביטחונה. ישראלים אולי יחשבו שזה תרגיל מילולי, אבל אני אומר את זה במלוא הכנות. ואני בטוח שאם נסתכל על הרגשות האמיתיים של הישראלים, נראה שרובם מרגישים אותו הדבר. הם יודעים שבטווח הרחוק לא טוב למדינה שלהם להפעיל עוד ועוד כוח. שיהיה לה טוב אם יהיו לה יחסי ידידות עם שכניה".

מאה ארוכה

ב-1940, כשהיה בן 23 ובדרכו ללונדון כדי להצטרף ל"צרפת החופשית", פגש הסל בפעם האחרונה את ולטר בנימין. הפגישה התקיימה "במלון קטן ומגעיל" במרסיי, שבו התכונן בנימין למסע הטראגי לגבול הספרדי. "בנימין נראה מיואש לגמרי", כתב הסל. "גרמניה שלו נהפכה למפלצת. אמריקה לא עוררה בו אמון. הייאוש שלו הרגיז אותי עד שלא יכולתי לרחם עליו".

"הוא היה מובס ואומלל מאוד כשפגשתי אותו", אומר עכשיו הסל. "הוא הרגיש שזה הרגע הגרוע ביותר לדמוקרטיות באירופה. אני, לעומתו, הייתי צעיר נלהב שניסה להלהיב גם אותו, להגיד לו שאני הולך להצטרף לדה גול, שהמלחמה הזאת עוד לא הוכרעה ו'הטובים' ינצחו. אבל הוא היה אדיש וקהה, מה שלמרבה הצער החליש אותו במסע הארוך שאליו יצא ובסופו של דבר גרם לו להרים ידיים ולהתאבד".

אתה כותב במניפסט שמלאך ההיסטוריה שלו הוא לא מלאך ההיסטוריה שלך. למה הכוונה?

"הוא הרגיש שקידמה היא דבר נורא. הוא אמר שמלאך ההיסטוריה מנסה לעצור את הקידמה אבל הקידמה מטלטלת אותו כמו רוח עזה, שהקידמה היא סערה איומה שצריך להתנגד לה. אבל אני חושב אחרת: היסטוריה היא משהו שאנחנו חייבים לחיות אתו ולנוע איתו קדימה, גם אם היא מביאה סכנות גדולות".

איזה סוג של ריקוד רקדת עם המאה - ואלס? רומבה? בלט? צ'רלסטון?

"כשכתבתי את הביוגרפיה ב-1997 הרגשתי שהיתה לי מאה ארוכה. מאה שטילטלה אותי בין אירועים נפלאים לאירועים מחרידים, כאילו רקדה איתי. אני מרגיש את הריקוד הזה כמו ריקוד של צעד אחד. צעד אחרי צעד".

gititg@haaretz.co.il

 

*********

המו"לים של "תזעמו!" על הצלחתו של המניפסט

סילבי קרוסמן וז'אן-פייר בארו הם עיתונאים לשעבר ב"לה מונד" וב"ליברסיון", שהחליטו ב-1996 להקים הוצאת ספרים קטנה ורכשו לשם כך בית ישן במונפלייה. מי גשם חדרו דרך הרעפים, ולכן החלו בשיפוץ עליית הגג וניהלו ממנה את ההוצאה, "אנדיז'ן", באופן זמני. הזמני נהפך לתמידי. במקום הזה, ששטחו 40 מ"ר, נולד הספר של הסל כעבור 14 שנים.

את הסל ראו לראשונה ב-2009, במפגש שנתי של לוחמי הרזיסטאנס. "במפגשים האלה התפתחה מסורת", אומרת קרוסמן בטלפון ממונפלייה. "ותיקי המחתרת עולים לבמה וקוראים לקהל לשמור על גחלת ההתנגדות. שמענו את הסל נואם והתרגשנו מאוד. פנינו אליו וביקשנו שיכתוב ספר. נפגשנו איתו שלוש פעמים בדירה בפאריס ואחר כך שיכתבנו את השיחות. שלחנו את הטיוטה לתיקונים והוא החזיר את התיקונים בכתב ובדואר. אין לו אי-מייל.

"כמעט שבוע אחרי יציאת הספר הרגשנו שמשהו נדיר קורה. 'תזעמו!' פורסם אחרי הפגנות הענק נגד הרפורמות של סרקוזי לקיצוץ בקצבאות הזקנה ואנשים היו מתוסכלים מאוד. אחרי עשרה ימים תיבת המייל שלנו הופצצה בבקשות לרכוש את הספר ישירות מההוצאה, כי אנשים חיפשו אותו בחנויות וגילו שהמהדורה אזלה. בשלב הבא הגיעו הזמנות מגרמניה, ספרד, איטליה, יוון, רומניה ובולגריה, ואחריהן פניות מהעולם כולו".

"אנדיז'ן" היא הוצאה קטנטנה. איך התמודדתם עם הביקוש העצום?

"עד 'תזעמו!' נהגנו לפרסם בין שמונה לעשרה ספרים בשנה, כל אחד ב-3,000 עותקים. יכולנו להיקלע למשבר, אבל אז התברר שאתיקה ואמון יכולים לגבור על הכל: היה לנו מפיץ טוב ואמין, עורך דין נאמן שסייע לנו עם החוזים הבינלאומיים ומדפיס מעולה בברצלונה. אנחנו, בעלי עסק קטן ועצמאי, היינו נאמנים לשותפים קטנים ועצמאיים גם בשעות קשות, והם היו שם בשבילנו בשעה הזאת.

"בינואר האחרון, אחרי ששוב אזלו כל העותקים ורצינו להדפיס 600 אלף עותקים נוספים, המדפיס בברצלונה ביקש מעובדיו שיעבדו שעות נוספות. הם לא עצרו כל הלילה ועשו את זה מתוך בחירה. זה התאפשר כי המדפיס שלנו הוא אדם אתי מאוד, שבא ממשפחה ותיקה של רפובליקאים ונאמן ליחסי עבודה מכבדים".

"תזעמו!" עורר התעניינות של מו"לים ישראלים?

"כמה מו"לים ישראלים פנו אלינו, אבל כשקיבלו עותק לקריאה סירבו לפרסם את הספר. הסיבה, לדבריהם, היתה נעוצה בעיקר במשפט שבו כותב הסל: 'זה בלתי נסבל שיהודים יבצעו פשעי מלחמה'. הסירובים האלה תיסכלו אותנו מאוד".

מה היתה הפנייה המרגשת ביותר שקיבלתם?

"זו של מורה צעירה לצרפתית בעיר חומס, שביקשה אישור לתרגם את הספר לערבית. מובן שהסכמנו, אבל שום הוצאה סורית לא רצתה לפרסם את הספר, ולכן ביקשנו מהצעירה למצוא מו"ל במדינה ערבית, ולאשר לו להוציא את הספר בתנאי שיקצה אלף ספרים לתושבי סוריה. את אלף הספרים המורה תפיץ ביוזמתה. בסופו של דבר מצאנו מו"ל בלבנון והעניין הזה בתהליך".

מה שלומה בימים אלה?

"אנחנו כותבים לה במייל. היא אומרת מעט מאוד ואנחנו לא רוצים ללחוץ כי אנחנו מנחשים שעוקבים אחריה. אנחנו מזועזעים מהאירועים בחומס ומהעמדה השערורייתית של סין ורוסיה, המנצלות את זכות הווטו שלהן במועצת הביטחון של האו"ם כדי למנוע החלטה המגנה את סוריה ומחייבת להכניס אליה סיוע הומניטרי. הסל תובע זה שנים לבטל את זכות הווטו של החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם".

***

גטי אימג'ס

דמויות בחייו הארוכים של סטפן הסל

מרסל דושאן (1887-1968) - אמן אוונגרדי ושחמטאי יליד צרפת, האיש שהציג אסלה וגלגל אופניים כעבודות אמנות, לימד את הסל בנערותו מתמטיקה ושחמט.

 

אנרי-פייר רושה (1879-1959) - סופר ואספן אמנות צרפתי, חברו הטוב של פרנץ הסל והמאהב של אשתו, הלן גרונד. כתב על המשולש הרומנטי הזה את הרומן "ז'ול וז'ים".

 

ג'טי אימג'ס

ראלף באנץ' (1904-1971) - דיפלומט אמריקאי, צאצא למשפחת עבדים מצד אמו, תיווך בין ישראל למדינות ערב ב-1948, חתן פרס נובל לשלום ב-1950. הסל הכיר אותו באו"ם.

 

ולטר בנימין (1892-1940) - פילוסוף יהודי-גרמני, ידיד המשפחה. הסל פגש את בנימין במרסיי, כמה ימים לפני בריחתו מצרפת והתאבדותו בגבול ספרד.

 

גטי אימג'ס

מאן ריי (1890-1976) - צייר, פסל וצלם יהודי אמריקאי (במקור: עמנואל רודניצקי), התגורר במשך עשרות שנים בפאריס, הכיר את משפחת הסל וצילם את הלן גרונד בעירום.

 

הלן גרונד (1886-1982) - עיתונאית גרמנייה, כתבה על אופנה, יומני טיולים ופליטונים. נישאה לפרנץ הסל. אמו של סטפן הסל.

 

פרנסואה טריפו (1932-1984) - במאי קולנוע צרפתי. ב-1962 ביים את הסרט "ז'ול וז'ים" על פי ספרו של אנרי-פייר רושה, והפך לאגדה את המשולש הסל-גרונד-רושה.

 

פרנץ הסל (1880-1941) - סופר ומתרגם יהודי-גרמני, תירגם לגרמנית יחד עם ולטר בנימין את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. אביו של סטפן.

 

אויגן קוגון (1903-1987) - היסטוריון, עיתונאי ופוליטיקאי גרמני אנטי-נאצי, שהיה כלוא במשך שש שנים בבוכנוואלד, שם פגש בו סטפן הסל לקראת סוף המלחמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו