שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בגולן כולם מדברים על אסד

הקצב של מג'דל שאמס חושב ש"אסד הוא טוב מאוד". צלם סוכנות הידיעות האירופית מעריך ש"הרוב נגד אסד אבל הם לא יעזו להגיד". הסטודנטית שלומדת בחיפה מספרת על חברים שנעלמים. מסע בעיירות הדרוזיות ברמת הגולן, בין תומכי אסד ומתנגדיו

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

לפתע נקוו הדמעות בעיניו. זה היה כשאמר שהוא חולם על חירות לארצו, שלא ביקר בה מעולם. ויאם עמשה, צעיר מרשים בן 30, אחרי יותר מ-13 שנים בכלא הישראלי בעוון תוכנית לחטיפת חייל - תושב הגולן היחיד ששוחרר בעסקת שליט - מפנה עכשיו את מאבקו למען דמוקרטיה בסוריה.

גם כשהשתחרר מהכלא לפני כחמישה חודשים לא בא כל הכפר לחאפלת השחרור שלו. בבוקעתא, ה"בני ברק" של הגולן כהגדרת אחד התושבים, לא סלחו לו על מאבקו בבשאר אל-אסד, שבו החל עוד בכלא הישראלי. כמה ימים אחר כך באו אלמונים לביתו, השמיעו שירי תמיכה באסד ברמקולים מחרישי אוזניים וניסו לתקוף אותו ואת בני משפחתו. רק בשולחן פינתי ב"קפה בטהובן" האופנתי והשקט, במג'דל שאמס השכנה, הוא חש בטוח לדבר על פשעי הרודן מדמשק.

מעטה שלג כבד כיסה השבוע את עיירות הגבול הדרוזיות ברמת הגולן, אבל גם הוא לא הצליח לכסות על הקרע בקרב התושבים, בין תומכי אסד, שנראה שהם הרוב, לבין מתנגדיו. ערימות השלג גם לא כיסו על האנומליה של חבל הארץ הזה, שאין רבים דומים לו בעולם: כיבוש ישראלי נוח יחסית, עברית בפי כל, מראה כל-ישראלי למרבית הצעירים, אלכוהול ניגר כמים אל תוך הלילה הקר בברים המקומיים.

מג'דל שאמס, השבוע. כתובות גרפיטי נגד אסד נמחקות מידצילום: אלכס ליבק

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

עשרות שנים תחת ריבונות ישראלית - ולב כולם כמעט בסוריה השכנה, המולדת שבלב, המדינה המדממת והנאנקת, במלחמת האזרחים שלה. כאן מדברים הפחד והאומץ, האינטרסים והעקרונות, בערבובייה סוערת וגועשת, כמי השלג המפשיר, שזורמים ברחובות ביום אביב שטוף שמש. באור התכלת העז נגלים הקרעים והשסעים כולם, לא עוד בין קומץ משתפי הפעולה עם הכיבוש הישראלי למתנגדיו, אלא בין תומכי המשטר בסוריה למתנגדיו.

תומכי המשטר, אנשי הדת ואתם חלק גדול מהתושבים, חרדים לגורל בניהם - מאות הסטודנטים מהגולן שלומדים בדמשק - לגורל אלפי בני משפחותיהם בסוריה, לגורל השוק הגדול בסוריה של תפוחי הגולן. חוששים שסוריה החילונית תהפוך איסלאמית, חושבים שאסד היטיב עם הדרוזים ואולי גם, בסתר לבם, רוצים בהמשך משטרו של אסד, שיבטיח את המשך הסטטוס קוו של הכיבוש הישראלי הנוח. רבים בגולן משוכנעים שאסד לא ישחרר את הגולן (ומוטב שכך), כי קיימת ברית נסתרת בין ישראל למשטר הסורי.

אבל השמש שהפציעה ביום שני השבוע על הגולן גם חשפה את העבר שלא נשכח כאן: שרידי גדר בית הקברות של הכפר הסורי האבוד ג'יבתא אל-זית, שכפר הנופש "רימונים" בנווה אטי"ב נבנה על חורבותיו, מבצבצים מבעד להדרת המלון הישראלי ההומה בעונת השלג.

בג'יבתא השנייה, הכפר ג'יבתא אל-חשב ליד קונייטרה הסורית, פרצו בשבוע שעבר, ליום אחד, הקרבות בין האופוזיציה לצבא סוריה, כך מספרים בגולן, והדיהם הגיעו עד למג'דל שאמס.

כאן משוכנעים שלא במקרה עצמה ישראל את עיניה, לנוכח כניסת הצבא הסורי לג'יבתא לדכא את ההפגנות, בניגוד להסכמי ההפרדה בגולן. בינתיים, בבוקעתא יש כבר משפחה שאחד מקרוביה, חייל סורי שסירב פקודה, הוצא להורג במהומות בסוריה ועיני כולם מרותקות, יומם וליל, למסכי הטלוויזיה.

תומכי אסד צופים בשידורי התעמולה בטלוויזיה הסורית, מתנגדיו בתחנות הלוויין הערביות הביקורתיות. ביום ראשון בערב שידרה הטלוויזיה הסורית באנגלית כתבה על שמחת התושבים בעיר חומס, לנוכח כניסת צבא סוריה שבא לשחררם מעול הטרוריסטים שפלשו אליה מבחוץ. כך ממש.

אתר החרמון היה עדיין סגור בתחילת השבוע בשל סופת סוף השבוע ועשרות מבני מג'דל עמלו, בחליפות הסקי הססגוניות שלהם, על פינוי השלג שנערם לכדי שבעה מטרים בפסגה.

בשעת בוקר מוקדמת ביום שני לגם ג'ורג'י קותי את הקפה הראשון שלו במזנון דרכים דרוזי של פיתה בלבנה, דגל ישראל מתנוסס על תג מדריך הסקי שמודבק על מעילו. גם השעון שענד דיבר עברית: אלף-בית עברי במקום ספרות. אבל קותי הוא יליד סנט מוריץ ותושב ציריך בשווייץ, יהודי שבא מדי שנה בחורף לאמן את יחידת האלפיניסטים של צה"ל וללמד את נכי צה"ל לגלוש בשלג.

הנה הוא מראה במצלמתו הדיגיטלית תמונה שצולמה בשבוע שעבר: ג'ורג'י עם ידיד, הרמטכ"ל בני גנץ, בביקור ביחידות צה"ל בחרמון. "זאת הציונות שלי", הוא אומר בעברית השווייצית שלו ומוכרת הפיתות הדרוזיות שולחת בו מבט אטום.

המסעדה הסמוכה עדיין סגורה עכשיו, אבל אמש המתה צעירים מקומיים עד שעת לילה מאוחרת. Undefined שמה, לא מוגדרת, כרמת הגולן כולה. גם בבר של מלון נרג'יס (נרקיס), בילו עשרות צעירות וצעירים דרוזים עד אחרי חצות בלגימת וודקה לא קפואה ובירה, כרסום כעכים וצפייה בשידור ישיר של משחק כדורגל ספרדי בטלוויזיה של אבו דאבי. קשה להבחין כאן מי דרוזי ומי יהודי, מי ישראלי ומי סורי.

שפאא אבו ג'אבל מצטרפת לשולחן הפסטה שלנו ב-Undefined - בת מג'דל, בג'ינס צמודים ומגפיים, מטופחת ועדכנית מאוד במראה, בעוד חודשיים תיגש לבחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין בישראל, אחרי שסיימה לימודי משפטים באוניברסיטת חיפה. אין לה כוונה לעבוד במקצועה. בינתיים היא עובדת בחברת "גלובל מדיה אנליסט" בהרצליה, מנתחת מדיה עולמית באנגלית בשביל חברות ישראליות.

העברית שוטפת בפיה. בת 26, שותה קוקטייל מכוס רחבה ומקדישה שעות בכל יום להתכתבות בפייסבוק עם חברים בסוריה. בואי נדבר פוליטיקה, שפאא. "יאללה, איפה להתחיל? כואב לי מה שקורה בסוריה, כואב לי מאוד. הכי קשה כשמישהו נעלם לי שם מהפייסבוק שלי ואת אפילו לא מעיזה לשאול למה. אני ‘ביג-מאות'' (פה גדול) בפייסבוק וכבר נעלמו לי 10-15 חברים בסוריה. והכי כואב לי איך אנשים בגולן מתייחסים לאסד. זה העונש החברתי שלנו. רוב האנשים תומכים כאן במשטר ולא מבינים את הקונספט של שינוי. הם מפיצים שמועות שאנחנו מקבלים כסף כדי שננהל קמפיין נגד אסד וזה מתחיל להפריע.

"בחורה דרוזית לא תומכת אסד זה הכי קשה. יותר גרוע מבחור דרוזי לא תומך אסד. תוקפים אותנו מילולית ותמיד שואלים: למה? אם אנחנו לא בזרם המרכזי, יש ודאי סיבה סמויה. הם לא מאמינים שיש אנשים שמגיע להם חופש וזכויות אדם. שמגיע להם שינוי. ייתכן שהשינוי יהיה גרוע כמו במצרים, אבל זה שלב הכרחי בדמוקרטיה. אולי בהתחלה הם יבחרו איסלאם, ואחר כך יבחרו דמוקרטיה".

אתמול יצאה בפייסבוק נגד רופא מכפרה שהשווה בין בשאר אסד לגמאל עבד אל-נאצר. שפאא כתבה שנאצר מת בגלל אנשים כמותו. "אני לא ממש נחמדה", היא מחייכת בנחמדות. "הכיבוש הישראלי חכם", היא ממשיכה. "הם נתנו לנו להתרגל אליו. חופש הביטוי שלנו מושפע מישראל. אם לא היה חופש הביטוי, היינו כמו הסורים. את זה אי אפשר להכחיש. אבל אחרי מה שקרה בסוריה, אני כבר לא בטוחה מה יהיה. יש שיתוף פעולה בין ישראל למשטר בסוריה. עכשיו אני לא בטוחה אם הילדים שלי לא יחיו גם הם תחת הכיבוש הישראלי. אסד לא התאמץ להחזיר את הגולן. היה חשוב לו לשמור על אויב חיצוני. זו עסקה משתלמת לשני הצדדים. זאת עוד סיבה למה אנחנו צריכים להתנגד לאסד וזאת עוד סיבה למה הרוב, אולי 80% כאן, תומכים באסד: אנשים אוהבים את העסקה בינו לבין לישראל ורוצים להמשיך בסגנון החיים של ישראל".

כבר מאוחר ושפאא צריכה לחזור הביתה. הכבישים מתחילים להתכסות בשכבת קרח, הנסיעה מסוכנת וההורים דואגים. היא נבלעת במכונית חדישה יחד עם שתי חברותיה. הברמן חובש הקסקט בבר של הנרג'יס למד חמש שנים רפואה בדמשק, אבל לא סיים. הוא אומר ש"תל אביב זה כלום מול דמשק. איזו עיר".

הלימודים בסוריה הם חינם. רוב בוגרי הרפואה עוברים בהצלחה את המבחנים הישראליים ובכפר יש עשרות רבות של רופאים. במג'דל ובשאר עיירות הדרוזים אין בחירות מקומיות וראש המועצה מתמנה בידי שר הפנים הישראלי לכל תקופה שיחפץ השר. דמוקרטיה. ראש המועצה חייב להיות, על פי חוק, אזרח ישראל, ולכן האפשרות שיבטא את רוח מרביתם המוחלטת של התושבים, שאינם אזרחי המדינה, אפסית.

גם היחסים עם נווה אטי"ב השכנה לא טובים במיוחד. כאן מתלוננים על יחס התושבים היהודים אל עובדיהם הדרוזים, אבל עכשיו חורף והלב נתון לתיירות הישראלית שנוהרת לכאן ומותירה שיירי פרנסה גם לדרוזים.

החנות הצמודה ל-Undefined היא לציוד סקי. המראה שלה כמו נלקח הישר משאמוני הצרפתית. בשעת בוקר מוקדמת מגיע גם הקצב חסן פאחר אל-דין לאטליז שלו בכיכר המרכזית של העיירה. בערוץ 2 הראו אותו לא מזמן מבתר נתחי בשר ומדבר על גיבורו, בשאר אסד.

הקצב ממג'דל שאמס בן 64. את הבשר הוא קונה מקיבוצי הסביבה ובחורף העסקים חלשים. "מה שקורה בסוריה הוא עניין פנימי שלה", הוא אומר. "אל-קאעדה וארצות הברית וטורקיה וצרפת השתלטו על מצרים, תוניסיה, לוב ותימן, ועכשיו נשארה סוריה. השלטון בסוריה מבוסס על מדינה חילונית ששייכת לכל העדות. אין מוסלמים, נוצרים, סונים ועלאווים. כולם סורים. חיים ביחד. וזה לא מתאים לסעודיה ולקטאר, המדינות ששייכות לסלפים ולאל-קאעדה. בגלל זה עשו מה שעשו בלוב, במצרים ובתימן. חשבו שיצליחו גם בסוריה. אבל אסד שומר על סוריה שתישאר כמו שהיתה, לכל העדות. עכשיו הסלפים ואל-קאעדה יצאו מחומס והכל בסדר".

ומה עם אלפי ההרוגים?

"על ההרוגים אני אגיד לך: נגיד בפאריס אצל סרקוזי כשיש הפגנות - אין הרוגים? ומה עושים בסעודיה? תפשו אשה שנוהגת במכונית ונתנו לה מאה מכה. ומה עושים בטורקיה מול הטרור? ולא נדבר על ישראל. בכל העולם, מי שבא להרוג אותך, אתה הורג אותו. הסלפים ואל-קאעדה באו מלבנון ומעיראק לסוריה, לעשות ממנה מדינה מוסלמית. גם בסוריה יש אנשים שלא עשו טוב, בדיוק כמו בישראל: נשיא ישראל משה קצב, בכלא. והכורדי שהיה, יצחק מרדכי, ואולמרט ובנו של שרון - זה יש בכל מדינה בעולם, גם בסוריה. אבל אסד, חס וחלילה, הוא טוב מאוד, אין מה להגיד. ומה עם אבא שלו חאפז אסד? כשהבן שלו באסל, זיכרונו לברכה, מת, הייתי בבית שלו לתנחומים. בית רגיל מאוד - במג'דל שאמס יש בתים יותר יפים. רק מסביבו של אסד יש אנשים לא טובים. צריך לפטר אותם.

"הרוב במג'דל שאמס חושבים כמוני. נמאס מאל-ג'זירה - הכל שקרים. את הנשים והילדים הרגו הסלפים ואל-קאעדה שבאו מבחוץ. אני לא רוצה שסוריה תהפוך מוסלמית, כולנו בני אדם וכולנו באנו מאלוהים. אני שומע שנתניהו לא אמר כלום, אבל ברק אמר: עוד שבועיים אסד נופל, והנה 11 חודש ואסד לא נופל".

פעיל זכויות האדם והעיתונאי מתנגד המשטר, סלמן פאחר אל-דין, מבטל את כל זאת ונותן לנו הרצאה מלומדת על ממדי השחיתות בסוריה. גם את הטענה שאסד טוב לדרוזים הוא מבטל: "אני אומר לאנשים שמדברים ככה שרק הם ואלוהים, היחידים בעולם שהורגים גמל כדי להאכיל תן".

בביתו הקטן במג'דל שאמס הוא מבכה כבר שנה את מות בנו, איש הטלוויזיה, בתאונת דרכים ליד רמאללה. בשעת בוקר מוקדמת הוא מציע וודקה ומיץ תפוזים סחוט לאורחיו. הוא שם לב שהסטודנטים בני הכפר, שיושבים בדמשק ומדברים בסקייפ עם הוריהם בגולן נראים כשהם מצטנפים במעילים ובסוודרים. הם אומרים בפחד שהכל בסדר בדמשק, אבל למעשה, אין חשמל והם קפואים מקור.

צלם סוכנות הידיעות האירופית, עאטף ספאדי, מרחיק לכת עוד יותר: "המשטר בסוריה ייחודי. לא קיים בהיסטוריה שלטון כזה. אפילו הנאצים, אם התנגדת להם, לא תקפו את הבן שלך. אם אתה מבוקש בסוריה, כל קרובי המשפחה שלך מבוקשים".

בשנת 1993, כשבאסל אסד נהרג בתאונת דרכים, קרע ספאדי את תמונת אסד מאחד הקירות בכיכר של מג'דל שאמס. שנים לאחר מכן, כשקרובי משפחה שלו נסעו ללמוד בדמשק, הם נחקרו על ידי שירותי המודיעין הסוריים על קריעת התמונה.

לפני כמה ימים הבחין ספאדי, בשעת בוקר מוקדמת, באלמונים שמוחקים כתובות גרפיטי. "אסד רוצח" ו"העם רוצה להפיל את המשטר", נאמר בהן והן נמחקו מיד. "אני רוצה לראות את אסד כלוא למאה שנה בהאג, אבל התומכים שלו כאן רוצים אותו לנצח", הוא אומר. "הרוב נגד אסד אבל הם לא יעיזו להגיד את זה. תומכי אסד הם הקבוצה הכי פעילה כי קל להם להזדהות. אני רוצה שהגולן יוחזר לסוריה, אבל לא תחת שלטון אסד. הגולן סורי. נכון שטוב לנו יחסית מבחינה כלכלית, אבל אני גם יכול לנסוע לאמריקה ולעשות עוד יותר כסף, אז מה? מקומנו בסוריה".

מוסיקה מערבית חרישית עולה ברמקול של "קפה בטהובן" ובמאי התיאטרון מוניר בכרי, שהעלה באחרונה את "בית ברנרדה אלבה" באקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב, יושב כאן ושוקד על הוראות הבימוי ל"גן הדובדבנים" בקבוצת התיאטרון של מג'דל שאמס.

האסיר המשוחרר ויאם עמשה משוכנע שאסד נעזר בכוחות איראניים מפני שרק חלק מצבאו נאמן לו. עמשה חושש מאוד שאסד יחזיק מעמד. הוא לא היה רוצה שהמאבק יוכרע בכוח, גם לא בכוח התערבות זרה, כי אינו מאמין שניצחון צבאי יכול לחולל דמוקרטיה.

יותר מכל היה רוצה שהמאבק יוכרע בידי תושבי סוריה שיצאו לרחובות. "אני מוכן למות על דמוקרטיה בסוריה", הוא אומר בקולו השקט, "זה החלום ואני לא רוצה שהוא יתפוגג. אני לא רוצה שייצא שכל ההרוגים היו לשווא ובסוף יבוא איזה צבא וייקח את השלטון".

גם הוא מודה שהחיים בגולן הכבוש טובים יחסית, "אבל גם אם אני צריך לבחור בין הכיבוש לגיהנום במולדת - אני מעדיף את המולדת".

מי שלגים שוטפים עכשיו את רחובות מג'דל שאמס, נוצצים למרחוק תחת השמש שהפציעה, אבל השלג עדיין נערם על המדרכות, מקשה על ההליכה. "בשלג לא הולכים עם ידיים בכיסים", מעיר לי תושב אחד ואני ממהר להוציא את ידי מהמעיל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ