שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ממשיכי דרכו של הרב קוק מתרחקים מהמרכז

30 שנה אחרי מותו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת "מרכז הרב", התפלג המחנה הדתי-לאומי שגיבש לציבור אחד. ממשיכי דרכו חלוקים בדעותיהם כמעט בכל - ובעיקר בעניין הקרוב ביותר ללבו, הממלכתיות. ובעוד המרכז מתפורר, פורחים השוליים - החסידות, המיסטיקה והקריאה לבניית מלכות יהודית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

השבוע נראה במקומותינו מפגן אחדות יוצא דופן. כל שבעת חברי הכנסת של "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי", שידעו פיצולים רבים בעבר, שיתפו פעולה בהוצאת הזמנה משותפת לרבנים ולמחנכים מכל קצות המחנה הדתי, לבוא עם תלמידיהם "להר הזיתים אל מול מקום בית מקדשנו - לציונו של רבנו", כלומר הרב צבי יהודה הכהן קוק - שהשבוע חל יום השנה לפטירתו.

"אנו מתחילים מסורת", הכריזו יעקב כץ, אורי אריאל, אריה אלדד, מיכאל בן ארי, דניאל הרשקוביץ, זבולון אורלב ואורי אורבך. שבעת הח"כים הפצירו ברבני המגזר להפגיש את תלמידיהם "עם דמותו הענקית, עם תורתו ודרכו שכולנו הולכים לאורם", והוסיפו כי "בימים אלה חשוב להעביר לציבור מסר של אחדות, לתת ביטוי למאחד בין כולנו למרות הגוונים השונים".

מפגן האחדות היה מאולץ, אבל היה בו משהו שהלם את דמותו של הרב צבי יהודה, ראש ישיבת מרכז הרב, האב המייסד שהשפיע יותר מכל על התגבשות הציבור הדתי-לאומי כ"ציבור", מחנה רעיוני אחד, לטוב ולרע. 30 שנה אחרי מותו איש מממשיכי דרכו של הרב צבי יהודה וממשיכי דרך אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לא יכול לדבר בשם מחנה אחד - לטוב ולרע. אין שאלה שאינה מצויה במחלוקת עמוקה: היחס להלכה, להשכלה, לנשים, לגויים, לחילונים ולשמאל; הגישה לענייני חינוך, מגורים והצבעה, ואפילו לשידוכים.

קברו של הרב קוק, במלאות 30 שנים למותו, השבוע. עם ישראל כערך עליוןצילום: אמיל סלמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

אבל הפיצול הבולט ביותר הוא ביחס למדינת ישראל ולממלכתיות, שהיתה בבת עינו. אין מלה שמציתה אש בין תלמידי צבי יהודה כמו זו הנאמרת תמיד במלעיל, "ממלכתיות": כך היה בעת כל נסיגה טריטוריאלית של ישראל מאז 1982, בעיקר בנסיגה מעזה ב-2005; כך היה במשברים כמו רצח רבין; וכך קורה גם עכשיו בענייני דת ומדינה. תלמידי הרב צבי יהודה חלוקים בשאלה האם ומתי לשבור את הכלים ביחסים עם המדינה, שהחלטותיה גובות מהם מחיר, או במלים אחרות: האם יש עוד תוכן בהגדרת המדינה החילונית "יסוד כיסא ה' בעולם", או שהמפתחות עברו סופית לרבנים?

יש גבול

את זרעי המחלוקת יכול היה הרב צבי יהודה לראות בעצמו, בוויכוחים על העלייה לסבסטיה ב-1974, ובעיקר לקראת הנסיגה מסיני ב-1982. אבל הזרעים הצמיחו מאז ענפים עבים: אחד של צייתנות לחוק; אחד של מהפכנות רדיקלית, כמו זו של חברי המחתרת וממשיכי דרכם מנוער הגבעות; ועוד ענפים חדשים שצמחו תחת המטרייה הדתית-לאומית, שהרב צבי יהודה היה מתקשה לעכל - בעיקר מבחינה דתית.

הרב צבי יהודה ראה בארץ ישראל קדושה עילאית, חיבור משיחי-ארוטי בין נפש העם היהודי לארצו. במדינת ישראל הוא ראה קדושה אלוהית, ובביתו, מתחת לתמונת אביו הרב קוק, היתה תמונה של תיאודור הרצל. בדרשתו המפורסמת מיום העצמאות 1967, שתלמידיו רואים בה נבואה לכיבושים שבאו שלושה שבועות אחר כך, הוא דיבר על ייסוריו כששמע על החלטת החלוקה של הארץ, ב-1947. "כשכל העם נהר לחוג ברבים את רחשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה. באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח".

הכיבושים של 1967 החיו מחדש את הרב המזדקן, והוא בן 76. מהרגע הראשון דחף את תלמידיו ללכת וליישב כל מילימטר בארץ. את מסירת חלקי הארץ כינה "חטא" ו"מחשבה טיפשית פסולה של עוכרי ישראל ששמם יישאר לדיראון עולם". להנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה היהודי-אמריקאי, שניסה לדחוף לפשרה טריטוריאלית, קרא "בעל הגויה". את הרעיון למשאל עם על גורל השטחים כינה "דברים בטלים ומבוטלים".

לאחר מלחמת יום כיפור, כשהחלו להסתמן עימותים בין צעירי גוש אמונים לממשלה, הוא נקט קו תקיף נגד הממשלה. בנאום בישיבת מרכז הרב הבטיח לתלמידיו מלחמה: "אמרתי וכתבתי, שעל יהודה ושומרון, יריחו והגולן, תהיה מלחמה, ואין להעלות על הדעת שום ויתורים. על האיום הזה, הדיבור הזה, ההתרגלות הזאת, החינוך הזה, יש לחזור פעמים, פעמיים, בלי הרף, אלפי פעמים, כדי לעקור מן השורש את הריקבון הזה, את החולניות הזו, את החולשה הזו. האדמות האלה אינן שייכות לגויים ולא גזלנו אותם מהגויים. על האיום הזה והדיבור הזה יש לחזור מחר ומחרתיים בלי הרף, על מנת לבטא את העמדה שלנו, בתוקף ועוז. יש להזכיר לממשלה ולעם ישראל, שאין להעלות על הדעת ספק ספיקא של ויתור על משהו של ארצנו".

כדי לחזק את הדברים, כתב מכתב לשמעון פרס לאחר שנתמנה לשר ביטחון: "את אשר הזהרתי בשעתו את משה דיין, הנני חוזר ומזכר לך, כי כל הוויתורים הטריטוריאליים, הם דברים בטלים ומבוטלים, לא יקומו ולא יהיו. על יהודה ושומרון תהיה גם מלחמה פנימית, כאשר העם כולו יתקומם בזה נגד הממשלה הזאת". מכתב דומה שלח לרמטכ"ל מוטה גור.

אבל ההצהרות המתלהמות נשארו על הנייר. בשני צמתים בתולדות ההתיישבות - בשומרון ובסיני - בחר הרב להורות לחסידיו לסגת במקום להתעמת. בפעם הראשונה היה מעורב צבי יהודה בגרעין אלון מורה שעלה לשומרון ב-1979. בתחילה באו אליו אנשי גוש אמונים וביקשו את אישורו לצאת לדרך בלי אישור הממשלה. הרב ביקש להתייעץ וזימן אליו את יו"ר האופוזיציה, מנחם בגין. בגין, כדרכו, אכול חרדות ממלחמת אחים, ייעץ לרב שלא ללכת על זה. שוב עלו אנשי גוש אמונים לבית הרב. הפעם ביקש להתייעץ עם הרב שלמה גורן, שייעץ שלא ללכת לעימות. בפעם השלישית, כשבאו התלמידים, הם הודיעו למעשה שהם עולים לשומרון בלי אישור. בני קצובר, שנכח בפגישה, סיפר כי בתחילה התאכזב הרב, אבל לפתע חווה הארה אלוקית. "הפנים שלו תפסו הבזק של אור וברכה והוא בירך אותנו אחד-אחד ולחץ ידיים ואמר שנצא ונצליח".

בעלייה הראשונה לקרקע היה הרב עם תלמידיו. כשבאו החיילים לפנותם יצא הרב לעברם וצעק "תוציאו את מכונות הירייה, לא נזוז מכאן". אבל הוראה למאמיניו לא נתן. לדברי קצובר, הוא חשש מאובדן שליטה: "הוא ראה שהמצב בשליטה. זה מה שגרם גם לבגין להצטרף אלינו בניסיון השני".

גם לאחר פסיקת בג"ץ, שהורתה לגרעין אלון מורה להתפנות מאדמות הכפר רוג'ייב שבבעלות פלסטינים, הורה הרב לקיים את פסיקת הממשלה, למרות תפישתו כי "אין דבר כזה אדמה ערבית". קצובר: "הרב אמר לנו מספר פעמים: ‘אנחנו לא פוגעים באדמות של אחמד ומוסטפא'. ברכוש ששייך לערבים מדורי דורות אנחנו לא פוגעים".

הפעם השנייה היתה כאשר הממשלה ביקשה לפנות את ימית. מאז הסכם קמפ דייוויד, פירסם הרב גילויי דעת רבים בהם קרא למסירות נפש למען הארץ. את תלמידיו עודד ללכת לימית, ומי שהלך קיבל את ברכותיו. הרב אמנם נפטר חודש לפני הפינוי בפועל (תלמידיו טענו שלא יכול היה לעמוד במראות פינוי חלקי הארץ), אך גם כאן, ברגע האמת, לא הורה לממש את ההבטחה למלחמה פנימית. העיתונאי חגי סגל, שכתב על הפינוי בספר "ימית, סוף" (הוצאת ספריית בית אל, 1999) מציין כי "חוץ מהרב צבי יהודה, רוב העם תמך בפינוי. המנהיגים שם הבינו שיש רוב כזה עצום בעם ולכן לא יוצאים למערכה. מרידות פורצות בתחושה שאתה הרוב או כמעט הרוב. נכון שלרב צבי יהודה היו התבטאויות נקודתיות, אבל החלק במשנה שלו שהטיף לחיבור בעם גבר".

פנחס ולרשטיין, ממייסדי ההתנחלויות, שלא היה מתלמידיו של הרב צבי יהודה, טוען כי בסופו של דבר הערך של עם ישראל גבר על כל דבר אחר. "אנשים לא מבינים את מהות התפישה של שיבת ציון אצל הרב ותלמידיו. זה כמו הפולמוס בעניין מגרון. יש מחלוקות על נושאים חשובים אבל הערך של שיבת ציון הוא הרבה יותר גבוה מפגם כזה או פגם אחר. לכן יש גבול שלא נחצה עד היום, לא בסיני ולא בגוש קטיף".

הקו המתון

אבל מאז פינוי גוש קטיף הפולמוס בשאלת הגבולות נמצא ברתיחה בלתי פוסקת. ההוראות החדשות של המטכ"ל, לחייב חיילים להשתתף בטקסים רשמיים הכוללים שירת נשים, פילגו את הרבנים: אלה מתנגדים לכך או מסתייגים במידה כלשהי, אבל יקראו לתלמידיהם לציית - ואלה קוראים בגלוי לסירוב פקודה. את המחנה האחרון מוביל הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה, שהסתער בעניין זה בפומבי על הרב הראשי לצה"ל, תת-אלוף הרב רפי פרץ.

הרב פרץ אמנם גילה הבנה לצוערים שנטשו אירוע שבו שרו נשים, אבל בסופו של דבר השתתף בקביעת הנוסחה המחייבת של המטכ"ל. העימות הגיע בשבוע שעבר לשיא, בכנס העיתון "בשבע" שבו ישבו השניים על במה אחת. פרץ האשים רבנים במחנה הלאומי בהסלמת העימות ובכך שהפכו את עניין שירת הנשים ל"סיפור של הורדת ידיים" עם הצבא. הרב מלמד הודיע שהוא קורא לסרב פקודה, במציאות שבה נשללת מחיילים דתיים האפשרות לקיים מצוות, והצבא מתערב בסוגיות ערכיות ו"לא מבין את תפקידו כצבא הגנה לישראל".

פרץ ומלמד, יש לומר, גדלו על ברכי משנתו של הרב צבי יהודה ורואים עצמם נושאי הדגל של תורת הרב כיום. לקראת הפינוי מעזה, כשפרץ היה ראש המכינה הקדם-צבאית "עוצם" בעצמונה בגוש קטיף, תלמידיו שאלו אותו אם לסרב לפקודת הפינוי: "אני רוצה שייקרע לכם הלב, תיקרעו מבפנים, אבל תהיו שם", ענה בתשובה אופיינית לרבני "ישיבות הקו" (הכוונה היא לישיבת הר המור ובנותיה). זוהי תמצית ה"ממלכתיות" בפרשנות המחמירה של "הקו": המדינה על מוסדותיה היא אלוהית, ואלוהים הוא הדוחף את הגאולה מלמעלה למטה במהלכים אטיים, המשולים להתפתחות פרפר. תפקיד בני האדם, לפי תפישה זו, מוגבל להתבוננות במשמעות האמיתית של התהליכים האטיים.

רבני "הקו", בהם גם שלמה אבינר ששלל סרבנות לפינוי מעזה ב-2005, הם אנשים שומרי חוק כמעט בכל מחיר. לא מזמן הוציא אחד מהם, הרב אלי סדן, מייסד וראש המכינה בהתנחלות עלי, נייר עמדה שכותרתו "קריאת כיוון לציונות הדתית", ניסוח עדכני של הממלכתיות בעידן שאחרי ההתנתקות. "איך גנבו לנו את מדינת היהודים?!" הוא שואל, ועונה: "זוהי מדינתנו, אין לנו אחרת". כעת, לדבריו, יש לקרוא לצעירי המגזר להגביר את מעורבותם בכל תחומי החיים הציבוריים.

סדן התפלמס עם רבנים אחרים, בלי להזכיר למשל את הרב מלמד והרב אליקים לבנון מאלון מורה, שנטשו את הממלכתיות לאחר ההתנתקות. הם שולחים (לרוב) את תלמידיהם לצבא, אך באותה נשימה מאיימים בהשתמטות - בגלל שירת נשים, פינוי יישובים, מדיניות הממשלה ומה לא. גם הם טוענים שהם מייצגים את משנתו האותנטית של הרב צבי יהודה, שלא היסס להתעמת עם המדינה, כמו בסבסטיה, אף שראה בה יסוד אלוהי. לא פעם ולא פעמיים הכריזו מלמד, לבנון ואחרים על שבירת כלים וקראו בגלוי לסירוב.

עידן חדש

מגמה שהיתה בוודאי לצנינים בעיני הרב צבי יהודה היא פניית נכדיו וניניו הרוחניים למחוזות החסידות. הוא עצמו, שבנה את מרכז הרב לפי הדגם החרדי-ליטאי, חשש מהחסידות, ולפי האנציקלופדיה היהודית "דעת" פסק כי "בחסידות היה מיעוט תורה, מיעוט שכל, ויתר רגש. התורה היא רשות הרבים, כלל ישראל, כנסת ישראל, והרגש הוא רשות היחיד, פרטיות".

בעשור האחרון צמחו מתחת לכיפה הסרוגה ישיבות חסידיות - ברמת גן, באפרת, בעתניאל, בתקוע, בכפר עציון; אפילו הישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים, סמל הדתיות הלאומית מבית בני עקיבא, הקימה לאחרונה חטיבת ביניים משותפת עם "מקור חיים" החסידית שייסד הרב עדין אבן ישראל, שגדל בחב"ד. הרבי מלובביץ' ורבי נחמן מושכים לב צעירים בציונות הדתית, המוקסמים מהחוויה הדתית האישית והתכנים המיסטיים, פעמים רבות כחלופה לאליטיזם הלמדני ולדיבורים הבלתי פוסקים בישיבות הישנות על "האומה הישראלית". החיבור לחסידות מונע מקסם הניו-אייג' וההתרכזות בעצמי לא פחות מאשר מהאכזבה מהמדינה, שהתגברה אחרי ההתנתקות.

התופעה החסידית מבשרת בחלקה אדישות להתגוששות המרכזניקית בשאלת הממלכתיות ומדינת ישראל. בחלקה האחר, בשוליים, היא ביטוי לפוסט-ציונות. הרב יצחק גינזבורג, נשיא ישיבת עוד יוסף חי (בעבר בשכם וכיום ביצהר), שהגיע מהשוליים של חסידות חב"ד, מהלך קסם על צעירי ההתנחלויות ו"נוער הגבעות", עם תורה שהיא שילוב של מיסטיקה חסידית ומהפכנות פוליטית, הקוראת לפרק את המדינה הציונית ולהקים מלכות יהודית.

אבל רוב העניין החסידי מתקיים במרכז הדתי-לאומי. באופן פרדוקסלי, מי שזוכה לתחייה בגל החסידי הוא הרב קוק האב, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנפטר לפני קום המדינה. הרב קוק תמיד היה הקמע הדתי-לאומי, אבל ב-45 השנים האחרונות היה בנו דומיננטי יותר. רבים בציונות הדתית מגלים כעת את כתבי קוק האב שלא פורסמו מעולם, ואלה יוצאים לאור, כולל שיריו וכתביו הפילוסופיים והחסידיים. בישיבות שלמדו בהן תמיד רק את הפרקים הלאומיים במשנתו של קוק האב, מגלים יותר ויותר את פניו האוניברסליים, המיסטיים והתורניים, המדברים גם למגמות החרד"ליות בציונות הדתית. הרב קוק היה הרבה יותר חרדי מבנו, אבל בימים אלה, מי שמחפש קונסנסוס רחב יותר בחוגי הציונות הדתית צריך לחזור לאב המייסד של האב המייסד - הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הרב צבי יהודה קוק

הרב קוקצילום: ישראל גולדברג

(נודע בראשי התיבות הרצי"ה)

1891: נולד בליטא. אביו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה)

1904: עלה לישראל עם משפחתו

1952: מונה לעמוד בראש ישיבת מרכז הרב שהקים אביו ב-1923

1982: נפטר בגיל 91

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ