בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סערת הדרבי

מה קרה "לקהל הטוב במדינה?"

"כשאני בא לדרבי ורואה מולי את כל הקהל הצהוב הזה אני חש רגש של שנאה טהורה", אומר אוהד הפועל בן 35 המדריך נוער בסיכון. השנאה הטהורה התפוצצה בדרבי השבוע, "היתה הרגשה שאין מה להפסיד", סיפר עיתונאי אוהד הקבוצה

20תגובות

אסף איל, בן 35, עובד לפרנסתו כמדריך נוער בסיכון. לפני שבע שנים הקים את "פועלים באדום", עמותת מתנדבים אוהדי הפועל תל אביב, שתורמים לקהילה בשלל פעילויות, בין היתר עבודה עם נוער משכבות מצוקה שמתנדב ובתמורה מקבל כרטיסים למשחקים ביתיים של הפועל באיצטדיון בלומפילד ביפו, ארגון ארוחות חינם ועזרה בבתי תמחוי בשדרות ובערים אחרות, סיוע לעולים חדשים ובעיקר לבני הקהילה האתיופית וארגון ארוחות ואירועים לניצולי שואה קשישים.

"מרבית הכסף למימון הפעילויות שלנו מגויס ביציעי בלומפילד או באירועים אחרים שקשורים למועדון הכדורגל", מסביר איל. "אנחנו גם שומרים על קשר חם עם חוג אוהדי בני סכנין ועם חוגי אוהדים במדינות כמו בלגיה, קפריסין וגרמניה. אנחנו פועלים למען דו-קיום, נלחמים בגזענות ומפיצים מסרים אנטי-פשיסטיים".

איל, שבצבא היה צנחן ולחם במלחמת לבנון השנייה, גאה במסרים כמו "מייצגים את הפועל ולא את ישראל". הוא סבור כי "צבא זו לא הדרך. אני איש של שלום. אני סולד מכל אלימות או גזענות או לאומנות".

ניר קידר

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

ביום שני האחרון, כמו בכל משחק ביתי ב-23 השנים האחרונות, ישב איל עם חבריו הוותיקים בשער 4-5 בבלומפילד. "אני כמעט לא בא בשביל הכדורגל", הוא טוען. "בבית אני כמעט לא רואה כדורגל. אני בא בשביל הפועל ובשביל האוהדים. אנחנו קהילה, חברים, ששרים ומעודדים יחד, עוזרים אחד לשני. אנחנו משפחה". רבים מחברי ה"משפחה" של איל וחבריו אינם מסתפקים במשחקים ומשקיעים שעות רבות בשבוע בקבוצת הכדורגל: הם נפגשים באימונים, מכינים אביזרי עידוד, מחליפים דעות בפורומים באינטרנט, משחקים בעצמם בטורנירי אוהדים ומשתתפים באין-ספור פעילויות נוספות.

רובם המכריע יושבים בשער 4-5, שיציעיו מאכלסים את אוהדי הפועל השרופים ביותר. בחייה של הקהילה הזאת אין אירוע משמעותי יותר משני משחקי הדרבי העונתיים נגד היריבה השנואה מכבי תל אביב. "כשאני בא לדרבי ורואה מולי את כל הקהל הצהוב הזה אני חש רגש של שנאה טהורה", טוען איל. ביום שני האחרון האוהדים של שער 4-5 ייצרו דגל עצום ממדים (40 על 70 מטר), ועליו התנוססו המלים "DRIVEN BY PURE HATRED" (בעברית - מונע על ידי שנאה טהורה). "הפועל הוקמה ב-1927 על ידי קבוצת פורשים ממכבי", משחזר איל את שורשי השנאה. "הם פרשו בגלל התנגדות אידיאולוגית למכבי. מאז כל הערכים שמזוהים עם מכבי - הניצחון מעל הכל, שלטון הכסף, הכוחנות, הדורסנות והלאומניות - מנוגדים בתכלית לערכים שלנו, אוהדי הפועל. יש כאן גם שנאה אידיאולוגית וגם שנאה ספורטיבית".

רע מאוד

בארבע השנים האחרונות השנאה הזאת תרמה לא מעט להנאתם של אוהדי הפועל, שקבוצתם גברה על היריבה השנואה בשישה מתוך עשרה משחקי דרבי. גם ארבעת המשחקים האחרים הסתיימו בתיקו, ולא בניצחון של הצהובים. תל אביב הפכה לעיר אדומה. בשנים האלה הפועל גם זכתה בדאבל (אליפות וגביע) ובגביע והעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות. האתוס הלוזרי שטיפחו אוהדי הפועל הידועים אריק איינשטיין ועלי מוהר ("הפועל שוב הפסידה, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב", כתב איינשטיין בשיר "סע לאט") התחלף בתהילת הצלחה.

"לתקופה כזאת יש יתרונות וגם חסרונות", מסביר איל, "כי לכל האוהדים הוותיקים והקבועים הצטרפו המון אוהדים שבאו בגלל ההצלחות. הם כמעט לא יודעים מה זה הפסד בדרבי, ירידת ליגה או סתם שנים חלשות. נראה לי שכמה מהאוהדים הללו, בעיקר הצעירים, הופכים להיות מאוד עצבניים אם הפועל פתאום מפסידה בדרבי. אבל גם לאוהדים הוותיקים זה עושה רע, רע מאוד".

ביום שני השבוע קרה הרע מאוד. הפועל היתה המארחת ונהנתה מיתרון עצום ביציעי בלומפילד, אבל נוצחה 0-1 על ידי מכבי. השער נכבש בבעיטת עונשין מ-11 מטרים, שנפסקה בהחלטה מפוקפקת של השופט. עשרה משחקני הפועל נרשמו בפנקסו של השופט מנשה משיח, אחרי שהניף להם כרטיסים צהובים. שני שחקני הפועל - אביחי ידין וסלים טועמה - הורחקו ומיד לאחר מכן התפרעו. כל אלה הלהיטו את האווירה עוד יותר.

לכך יש להוסיף את ביקורו בבלומפילד של אלי טביב, בעלי הפועל, שכמעט כל אוהדי הקבוצה מתעבים וכבר שלושה חודשים הם מוחים נגדו בעוז. כשטביב עבר בסמוך ליציעים של אוהדי הפועל, הוא חייך בזלזול לעברם. כך לפחות הם מפרשים את הבעת פניו. אחד ממנהיגי המחאה נגדו, נמרוד בוכמן, עוכב יום לפני המשחק לתשאול במשטרה ונאסר עליו להגיע למגרשים במשך חודש ימים.

"כל הדברים הללו - מחאה, שיפוט, התלהטות של שחקנים ובעיקר הפסד בדרבי - חוללו מעין ‘סערה מושלמת', שיצרה התפוצצות של האוהדים בסיום המשחק", מפרשן ערן לאור, עיתונאי בקבוצת "הארץ" ואוהד הפועל תל אביב זה למעלה משני עשורים. "הייתי שם, התבוננתי בקהל והרגשתי התפעמות מצד אחד ותחושה שמשהו נורא קורה מצד שני", מוסיף לאור, שישב בשער 7, יציע של אוהדים מושבעים המבוגרים יותר מאלה שמאיישים את שער 4-5. "ההתפרעויות היו לא רק ביציע השרופים שמאחורי השערים", מוסיף לאור, "אלא גם בשער 1, 2, 7 ו-8. דבר כזה לא ראיתי בכל שנותי כאוהד הפועל".

מאות רבות מבין האוהדים השליכו מוטות פלסטיק, כיסאות שנעקרו ממקומם, סוללות, מצתים, דגלים ושאר חפצים לעבר המגרש. מצת פגע בראשו של חלוץ מכבי תל אביב אלירן עטר, שכבש את שער הניצחון; עשרות חפצים אחרים פגעו בשוטרים ובמאבטחים; שחקנים משתי הקבוצות לא יכלו להגיע לחדרי ההלבשה ונשארו על המגרש דקות ארוכות; אוהדת הפועל פרצה לכר הדשא וניסתה לתקוף את השופט.

מגזימים

האירוע החמור והמסוכן ביותר היה לפני המשחק - שני אוהדי הפועל השליכו פצצת תאורה לעבר יציע 11, שם יושבים אוהדי מכבי המושבעים. האוהדת סיון צוקרמן נפצעה בידה ואושפזה. כל "שירי השואה", שירים שחלק מאוהדי הפועל שרו נגד מכבי במשך שנים, עד שחדלו מכך לפני חודשים ספורים, חזרו לככב ביציע.

"היתה תחושה של All hell breaks loose", מציין לאור, "כאילו כבר אין מה להפסיד. ברור שהפסדנו, ברור שיורידו לנו נקודות, ברור שיסגרו את שער 4-5 ואולי בכלל לא נחזור לבלומפילד תקופה ארוכה. אולי הדבר היחיד שיגרום לאלי טביב לרצות לעזוב זה התנהגות אלימה של האוהדים. לא נהגתי באלימות, כי אני לא עושה דברים כאלה, אבל אני מוכרח להודות שבהצטרף כל הנסיבות לפני המשחק ותוך כדי המשחק, הצלחתי להבין מה קרה במגרש".

יואב אמיר, איש עסקים מתחום הטקסטיל ומפעילי ה"אולטראס", ארגון האוהדים הקנאי ביותר, אינו מוכן להתנצל על ההתנהגות של אוהדי הפועל. "אני חושב שרבים מגזימים בתיאור האלימות שהיתה", הוא אומר. "נכון שנזרקו חפצים, אבל זה לא היה במטרה לפצוע. אומרים שנזרקו מוטות ונותנים תחושה כאילו נזרקו קרשים ואבנים, אבל המתפרעים זרקו מוטות פלסטיק קלים. אלה מוטות שמאשרים להכניס ליציע, כי הם לא מסוכנים. חוץ מזה נזרקו עוד חפצים לא מסוכנים.

"מובן שאני נגד אלימות ושאני מתנגד לירי פצצת התאורה על אוהדי מכבי. זה בעיני ייהרג ובל יעבור. אבל כולם עכשיו מנסים לתאר את אוהדי הפועל כאלימים. האמת היא שהאוהדים שלנו בחיים לא יתפסו אוהדים של קבוצות אחרות, כמו שעושים כמעט כל הקהלים האחרים בארץ, ויפוצצו אותם במכות. זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו נגד אלימות ונגד גזענות ובחיים לא תשמע אצלנו קריאות נגד ערבים או נהמות. אבל כשמטריפים את הקהל הזה במשך כל כך הרבה זמן עם בעלים שלא נמצא כאן ופוגע בקבוצה בכל כך הרבה דרכים ופוגע בקהל, וכשמוסיפים לכך שופט וקוונים שבאו לתת את המשחק למכבי, ובנוסף לזה כל הרגשות שגם כך קיימים בדרבי ובטח אחרי הפסד כל כך כואב - אפשר אולי להבין את ההתפרצות שהיתה".

רבים מאוהדי הפועל מציינים כי את התחושה שתרמה לא מעט לשחרור הרסן בסיום המשחק ולמפגן האלים אפשר לנסח כך: "אלי טביב ישלם בעבור הנזק הזה. מגיע לו. הוא צריך לעוף מהקבוצה ואולי הבלגן הזה יזרז את עזיבתו הסופית, ואז זה יהיה שווה". לא כולם מזדהים עם הסנטימנט הזה. אלון זיתון, שכבר שלושה עשורים יושב בשער 4-5, אומר: "אני מבין את כל המניעים של האוהדים, אבל אי אפשר להצדיק מעשי אלימות. לא תיארתי לעצמי שנתנהג כך. אני לא נהגתי באלימות, אבל זה קרה לידי וזה הפריע לי. יש לי ילד בן שבע, שבדרך כלל אני מביא ליציע. הפעם לא הבאתי אותו ושמחתי על כך".

הבלוגר ואוהד הקבוצה חיים הר-זהב, בעבר כתב ערוץ 10, כתב בבוקר שלאחר המשחק: "התיישבתי לכתוב שברון לב. הפנטסיה של הקהל הטוב במדינה מתה. הפנטסיה האישית שלי מתה. וכל כוס, וכל מוט וכל כיסא וכל חפץ שהושלך פצע אותה עוד, ועוד, ועוד עד שהיא כרעה תחת הנטל... ולא משנה מה עשה השופט, ולא משנה מה התוצאה של המשחק, ולא משנה מה העונש שנקבל כתוצאה מההתפרעות הבהמית והמטורפת ביציעים הערב, ולא משנה אם נתנהג כולנו יפה ‘מ-עכ-שיו!' זה לא משנה. זה לא משנה כי היום האנשים שאתם חלמתי הרגו לי את החלום".

משום מה הפנטסיה כאילו אוהדי הפועל הם "הקהל הטוב במדינה", שהר-זהב דבק בה במשך שנים, לא נסדקה גם לאחר שאחדים מהם זרקו רימוני הלם לכיוון המגרש, שנפלו מטרים ספורים משחקנים בזמן המשחק (למשל, בעונת 2006-2007, במשחק נגד בית"ר ירושלים); או כאשר אחדים מתוכם יצרו בובה בדמות בנו של שוער מכבי תל אביב אלכסנדר אובארוב, שנפצע קשה באסון משפחתי; או כאשר הושחתו קברי הוריו של רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב שהחליט על הריסת אולם אוסישקין, של קבוצת הכדורסל של המועדון; או במאות הפעמים שמיציעיהם נשמעו "שירי שואה".

זאת המציאות של הוויית הכדורגל במקומות רבים בעולם - ואין להתכחש לה. אולי אוהדי הפועל תל אביב אינם כה שונים מהכלל, כפי שהם רוצים להצטייר. אסף איל בכל זאת מתעקש: "אוהדי הפועל כן שונים. אנחנו הרבה פחות אלימים מאוהדים אחרים. שים לב שגם אחרי הדרבי לא נפצעו אנשים מכל החפצים שנזרקו. זה לא מקרי. נכון שהפציעה של אוהדת מכבי לפני המשחק היא מעשה חמור, ומי שעשה אותו צריך לשלם ביוקר. אבל לא צריך להכתים ציבור אוהדים שלם. נכון שהיתה התפרעות בסיום המשחק, אבל הקהל שלנו אוכל חרא יותר מדי זמן. וזה היה דרבי - דברים כאלה קורים. בארץ ובכל העולם". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו