בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פטפוטי איראן הוציאו את השד העיראקי מהבקבוק

ישראל בונה על תמיכת הציבור האמריקאי, אך זה ישתנה אם את המחיר הוא ישלם במשאבת הדלק, בפגיעה בהתאוששות הכלכלית ובחיי מיטב הבנים

44תגובות

הכוכבים והמזלות הסתדרו במערך אופטימלי בוועידת אייפא"ק השבוע: האויב המשותף, החרדה היהודית, השעון המתקתק, דעת הקהל האוהדת, מערכת הבחירות המתחממת, הנשיא שנאבק על הקול היהודי, היריבים שמלחיצים אותו מימין וראש ממשלה ישראלי ששעתו הגיעה ונאומו קלח.

אבל זהו. נגמר. התפוגג. המסר האפוקליפטי של בנימין נתניהו בוועידה היה כקתרזיס ולמחרת כבר ניתן היה לחוש שהאדמה זזה ושהטון בוושינגטון מתחיל להשתנות. הנשיא ברק אובמה הזכיר לאמריקאים שגם אם תהיה זו ישראל שתתקוף, אמריקה היא זו שתשלם את המחיר. התקשורת האמריקאית הרימה ראש מאופרת הסבון של הפריימריז הרפובליקאיים והעלתה תהיות ראשונות לגבי תבונת המהלך. רעמי המלחמה בעיראק, שאין מסוכנים מהם למעמדה של ישראל ולתמיכה במהלכיה מול טהראן, החלו להדהד בקצה האופק.

כשהאדונים ג'ון מירשהיימר וסטפן וולט טענו בספרם הידוע לשמצה על הלובי היהודי שישראל וסייעניה הניאו-שמרנים הם שדחפו את ממשל הנשיא בוש למסע להפלת הרודן סדאם חוסיין ב-2003, הם הוקעו ככזבנים וכאנטישמים. עכשיו ישראל מתייצבת בראש חוצות, ללא כחל וסרק, יורה בכל תותחיה, מגייסת את כל תומכיה ומפעילה את אחרון לוביסטיה כדי להפעיל לחץ, באופן גלוי, בוטה ושאינו ניתן להכחשה, על ממשל הססן שאינו שש להסתבך במלחמה נוספת. והיא גם מספקת ליריבי הנשיא, כך חושדים מקורביו, את המידע והסיסמאות שעמם הם סונטים בו ושבהם הם מצהירים, לצהלת תומכיהם השמרנים, שאת המלחמה הזו תנהל אמריקה לא בשל אינטרס אמריקאי עליון, אלא כדי להציל את ישראל, בעלת הברית הקדושה והנצחית.

עמוס בן גרשום, לע"מ

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

ישראל בונה על סקרי דעת קהל המצביעים בעניין תמיכה במתקפה צבאית, אמריקאית או ישראלית, אם ייכשלו כל המאמצים האחרים לעצירת הגרעין האיראני. התמיכה הזאת אמנם רחבה, אך לא בהכרח עמוקה ויציבה. היא נשענת על סקרים שאינם מפרטים את המחיר שעלולה אמריקה לשלם בחיי אדם, בערעור ההתאוששות הכלכלית ובזינוק משתק במחירי הדלק. והיא אינה מביאה בחשבון - אלא אם כן המערכה תתנהל באופן חזק, מהיר, אלגנטי ונטול מחיר, כמו באנטבה, אוסירק או במבצע לחיסול אוסאמה בן לאדן - את האסוציאציה המיידית שתיווצר, מיד עם ההסתבכות הראשונה ולמרות אלף אלפי ההבדלות, עם הטראומה הטרייה עדיין של מלחמת עיראק, שגם בה תמכו תחילה, כזכור, 70% מהאמריקאים.

הרי לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל מערכת בחירות יש היום שאחרי, שבו יתייצבו בבית הלבן אחד מהשניים: או אובמה נוטר-טינה שהשתחרר מצרכיו האלקטורליים, או נשיא רפובליקאי שהדבר האחרון שירצה, למרות כל מה שהצהיר בוועידת אייפא"ק במארס 2012, הוא לפתוח את כהונתו כמחרחר מלחמה המקים נגדו את הקואליציה שהפילה את הרפובליקאים ב-2008 ושנתפס כרוקד, יהיה לו קשה להכחיש, לפי חליל שמתנגן בירושלים.

תמיכת דעת הקהל האמריקאית היא בעלת ערך אסטרטגי עליון לביטחונה הלאומי של ישראל. סיכונה בשדה הקרב כדי להשיג יעד קיומי כמו חיסול הגרעין האיראני לגיטימי בהחלט. לשאלה אם נקטה ישראל בהנהגת נתניהו מדיניות נבונה כשניהלה מערכת יחסים לעומתית עם הנשיא; לא הסתירה את העדפתה למחנה האידיאולוגי של יריביו; לא ריפדה את התמיכה בה בניהול תהליך שלום עם הפלסטינים ולא ניסתה להסתיר את רצונה לגייס את אמריקה למערכה - לשאלה הזאת תינתן תשובה, סביר להניח, רק לאחר מעשה וכשכבר יהיה מאוחר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו