בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקר הפופולריות של "הארץ"

תמיכה חסרת תקדים בפרס, לבני הידרדרה לתחתית הרשימה

מי שהיתה פעם הפוליטיקאית האהודה והמבטיחה במדינה נלחמת על חייה הפוליטיים; 81% מהנשאלים מרוצים מתפקודו של הנשיא

113תגובות

ברק אובמה רצה לחבק. נשיא ארצות הברית תיכנן לעלות על הבמה בכנס אייפא"ק, מיד בתום נאומו של שמעון פרס, ולהפגין ברבים את חיבתו לנשיא הישראלי, שהרעיף עליו שבחים לרוב, בעת שהוא ישב מאחורי הקלעים. התוכנית סוכלה על ידי אנשיו של אובמה, שהזכירו לו כי הוא בכל זאת נשיא ארה"ב, לא גרופי של "שמעון", וכי נשיא ארה"ב צריך לבצע כניסה נשיאותית שהולמת את מעמדו. אז חיבוקי לא היה, אבל מדליה יוקרתית - הכי יוקרתית, מדליית החירות - הובטחה חגיגית לפרס מעל הבמה.

האפיזודה הזאת אינה שולית. בשבוע החולף, שבו מנהיגי ישראל - קודם שר הביטחון, אהוד ברק, אחר כך הנשיא, בסוף ראש הממשלה בנימין נתניהו - הסתערו על וושינגטון מלווים בפמליותיהם, נחמתו העיקרית של אובמה היתה שמעון פרס. אין מומחים גדולים מהאמריקאים לפוליטיקה הישראלית על סימטאותיה הנידחות ביותר.

לפני שבועיים הם קראו בעניין ובסיפוק את הכותרת הראשית ב"הארץ", שייחסה לפרס התנגדות לתקיפה ישראלית עצמאית באיראן. חלפו עשרה ימים ובאמצע השבוע שעבר פרס הגיע לניו יורק. הוא התיישב על הכורסה באולפנה של השדרנית המיתולוגית ברברה וולטרס, ובין נשיקה לנשיקה, החמיא והוקיר את מחויבותו של אובמה לביטחונה של ישראל. המידע הזה עבר חיש מהר, ללשכה הסגלגלה.

למחרת התארח פרס במכון מחקר יוקרתי ברחוב 92 בחלק המזרחי של ניו יורק. הוא ניהל שם שיחה פתוחה עם כ-1,100 איש. גם שם הוא לא חסך שבחים מאובמה וגם הדברים הללו הועברו בזמן אמת לאובמה, שהתארח באותן שעות ממש, בבית פרטי בניו יורק, בכנס התרמה לקמפיין הבחירות שלו. השיא הפומבי היה כמובן בנאום פרס בכנס אייפא"ק. הנשיא הישראלי תיאר את אובמה כגדול ידידיה של ישראל וכמי שתחת ממשלו שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות מעולם לא היה הדוק יותר. אחר כך נפגשו השניים לשיחה פרטית, שאין עליה פרטים, אבל אפשר להניח שהוא שמע שם מפרס את מה שרצה לשמוע.

אמרנו שפרס היה נחמתו העיקרית של אובמה, אבל כנראה לא היחידה. דבר מה יוצא דופן אירע בנאומו של אובמה לבאי הכנס היהודי: מלבד ההוקרה שהרעיף על פרס, שהיא מובנת בנסיבות הקיימות, הוא הזכיר פעמיים מנהיג ישראלי נוסף: שר הביטחון, אהוד ברק. זה אינו דבר של מה בכך, שנשיא אמריקאי מתייחס בפומבי לשר בממשלה זרה, יום לפני שהוא נפגש עם ראש הממשלה של אותה מדינה. האזכור הראשון היה כשאובמה ציין את ברק כאחד משלושת ראשי הממשלה שהכירו במדינה פלסטינית (לצד פרס ונתניהו). האזכור השני היה משמעותי יותר: "אני מודע לגודל תחושת האחריות ההיסטורית שרובצת על כתפיהם של ביבי נתניהו ואהוד ברק," אמר הנשיא. זו היתה הדגמה חיה לבחישה, אלגנטית אבל ברורה, של נשיא אמריקאי בפוליטיקה הישראלית.

אובמה פגש את אהוד ברק כמה ימים לפני נאומו באייפא"ק. הם דיברו כשעה בענייני איראן. אין לדעת מה נאמר בשיחה, אבל מעצם העובדה שאובמה חרג מן הפרוטוקול וציין בנשימה אחת את נתניהו וברק כמי שעל כתפיהם מוטלת הסוגיה האיראנית, אפשר להניח שאם אובמה היה שומע מברק מסרים דומים לאלה ששמע מנתניהו, ייתכן שהיה בוחר להיות פחות נדיב כלפיו. אבל זוהי הנחה בלבד, והיא לחלוטין על אחריות הכותב.

אגב, למחרת הופיע בכנס שר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה. גם הוא, בתורו, הקדיש קטע מיוחד לשיתוף הפעולה שלו ושל הממשל עם אהוד ברק. "אנחנו מדברים, אנחנו מתווכחים, אנחנו אוכלים, אנחנו משפחה", אמר פאנטה. גם זה אינו מקרי. בממשל האמריקאי דבר אינו מקרי. מה שמעורר שאלה: בישראל נהוג לחשוב שברק הוא הדוחף, הגורר והמבשל הראשי של מתקפה ישראלית באיראן. אולי זו אינה תמונת המצב האמיתית, אם האמריקאים נוהגים בו בכבוד וביקר כאלה? אולי הם חושבים שברגע האמת דווקא הוא יהיה זה שיבלום, שימתן, שירגיע?

מי שחושב בדיוק כך, אגב, הוא ח"כ בנימין בן אליעזר מהעבודה, אחד מנפגעי ברק שמתקשה לומר מלה טובה על שר הביטחון. פואד אמר לאחרונה: "חכו תראו, בניגוד לכל מה שחושבים, ברק הוא דווקא האיש המתון והשקול בעניין האיראני".

פורים וכיפורים

ושוב, כמדי שנה לכבוד הפורים בדקנו את מאזן הרייטינג, החיובי והשלילי, של 16 מהדמויות המובילות במדינה. לא כולן תצהלנה ותשמחנה. כמה מהן יצטערו שיש פורים רק פעם בשנה. לאחת מהן היום הזה נראה יותר כיום הכיפורים הפוליטי שלה. ציפי לבני, פעם הפוליטיקאית הפופולרית והמבטיחה ביותר במדינה, שנאבקת בימים אלה על חייה הפוליטיים, הידרדרה לתחתית הרשימה. בשנה החולפת היא איבדה 33% תמיכה. ביטויי האכזבה מלבני, הנשמעים בחוגים רחבים בציבור שפעם ראה בה את מושיעתו ותקוותו הלבנה והיחידה, מקבלים בסקר הזה חותמת מהדהדת, אפילו דרמטית.

איור: עמוס בידרמן

לבני, זה הסיפור. בתום שלוש שנים מרות כלענה בישימון האופוזיציוני, היא הפריכה, שלא בטובתה, את המוסכמה ששלטון כובשים רק מן האופוזיציה. החלטתה שלא להצטרף לממשלת נתניהו במארס 2009 מצטיירת כיום, ערב הפריימריס לראשות קדימה, כמהלך אובדני. שירות העם באופוזיציה לא הפך לכן השיגור שלה ללשכת ראש הממשלה, אלא אולי הביתה, לרמת החי"ל.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

נתון זה, יחד עם תחזית המנדטים לקדימה בהנהגתה, שומטים מתחת לרגליה את הקלף העיקרי שלה במרוץ המתחמם מול יריבה העיקרי, שאול מופז ומול אבי דיכטר: "קדימה האמיתית זו אני. אני אביא לכם יותר מנדטים. עם מופז לא תהיה קדימה". ובכן, לבני כבר אינה מגנט מנדטים. גם מופז אינו מסתמן כלהיט אלקטורלי למצביעי קדימה. המפלגה הזאת בכלל נראית רע, שריד מן העבר. השאלה הגדולה היא מה יקרה אחרי הפריימריס.

אם המקום האחרון ברשימה זו כותרת הסקר, הרי שהמקום הראשון זו האנטי-כותרת: פרס. שמעון פרס. כן. שוב. מריל סטריפ, שזכתה השנה באוסקר השלישי שלה, נאנחה בשם "חצי אמריקה": "אוי לא! שוב? היא?!" נו, איפה גברת הברזל ואיפה שמעון: לא חצי מהמדינה אלא 81% מהציבור שבעי רצון מתפקודו. עלייה של 9% מן השנה הקודמת. נותרו לו עוד כשנתיים בבית הנשיא. שנתיים עד שישיג מאה אחוזי פופולריות. פחות מזה לא יספק אותו. רק אז הוא יידע שזכה לאהוב - ובעיקר, להיות נאהב. נכון, הוא מעגל פינות, מרכך עמדות ומנסה לא פעם לרצות את כולם. אבל אין מה לבוא אליו בטענות: הוא הנשיא. הוא לא ראש הממשלה ובטח שלא ראש האופוזיציה. הוא נשיא לדוגמה, ודוגמה של נשיא.

אל המקום השני השנה טיפס במהירות הרמטכ"ל, בני גנץ. לפני שנה הוא היה בתחילת כהונתו כחייל מספר אחת, הציבור עדיין לא הכיר אותו. גם היום הציבור לא ממש מכיר אותו, אבל הוא כבר התרגל אליו ולדמותו האבהית והייצוגית. איש אינו יודע לשפוט אם הוא רמטכ"ל טוב או רע, אם הצבא תחת פיקודו יעיל יותר או פחות, אבל הוא הרמטכ"ל. הוא המפקד של ילדינו. אם עליו לא נסמוך, על מי נסמוך?

איור: עמוס בידרמן

את המקומות השלישי והרביעי חולקים יו"ר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין (ליכוד) ונגיד בנק ישראל, הפרופ' סטנלי פישר. הם סוג של תאומים. ריבלין הוא הפוליטיקאי הפופולרי ביותר מבין הפוליטיקאים. פישר הוא הכלכלן המוערך ביותר מבין בכירי הכלכלה. פישר וריבלין שומרים על מיקום גבוה, בעיקר בזכות העקביות שלהם. פישר הוא ג'נטלמן, מקצוען נטול פשרות, נטול אינטרסים אישיים או פוליטיים, מלבד אינטרס אחד: שמירה על כלכלת ישראל, כפי שהוא מפרש זאת. בעיני רבים בציבור, הוא סלע איתן של מדיניות כלכלית שפויה ואחראית.

ריבלין הוא פוליטיקאי מזן נדיר: ליכודניק מבטן ומלידה, איש ארץ ישראל, שאינו מהסס פעם אחר פעם להמרות את צו תנועתו ואת פקודת סיעתו, ולהצביע נגד חוקים, ימניים כביכול, השוללים את זכויותיהם של המיעוט הערבי במדינה ושל אזרחים בכלל. כבר שלוש שנים הוא מנהל, בהגינות וללא משוא פנים, כנסת בלתי אפשרית. בסקר הנוכחי ריבלין וגם פישר משפרים באופן זהה את הציון שבו זכו בשנה שעברה - מ-60% תמיכה לכל אחד ב-2011, ל-66% השנה.

טוב, ביי

בתרבות פוליטית אחרת, בריטית למשל, ראש ממשלה שהיה זוכה בשנתו האחרונה בתפקיד לסקר מן הזן הזה, היה ממהר לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות בזק. סקר המנדטים שמתפרסם בעמודים אלה מעניק לליכוד בראשות נתניהו, אם הבחירות היו מתקיימות היום, תוצאה הקרובה למספר המנדטים שגרף אריאל שרון בבחירות 2003: בין 35 ל-37 מנדטים (הליכוד בראשות שרון זכה ב-38 מנדטים). טוב מזה כנראה לא יהיה.

הליכוד כיום בשיא כוחו. נתניהו במצב לא רע בכלל בדעת הקהל. שום מפלגה אינה מתקרבת למצב שבו היא מסכנת את ההגמוניה של הליכוד, כמרכיבת הממשלה הבאה. גוש הליכוד-ימין-חרדים גם הוא בשיא: בין 71 ל-74 מנדטים. במצב חלומי שכזה, נתניהו לא יהיה חייב ללכת דווקא עם החרדים, שהפכו לשנואי העם. הוא יוכל לבחור כל שותף על פי נוחותו: קדימה, או העבודה, או לפיד או ישראל ביתנו, או חלק מהם. היתר יבואו במחירי סוף עונה.

במצב המנדטים העולה מן הסקר הזה, המשא ומתן הקואליציוני שינהל נתניהו יהיה כרוך בהדיפת המפלגות שיסתערו על דלתו של ראש הממשלה הנבחר. נתניהו ייאלץ להורות למזכיר הממשלה: "תנעל, תנעל את הדלת". לנתניהו יהיה יותר קל לתרום לאהוד ברק כמה אלפי מצביעים שיכניסו את סיעת עצמאות לכנסת ה-19, מאשר לנסות ולשריין לו מקום ברשימת הליכוד הבאה. עצמאות עדיין לא מופיעה על מפת המנדטים, אולם על פי הניתוח של פרופ' קמיל פוקס, היא במרחק יריקה מאחוז החסימה. עוד טיפ-טיפה מאמץ וייתכן שנזכה לראות את אהוד ברק בראש סיעה של שלושה ח"כים בכנסת הבאה ומן הסתם גם כשר הביטחון בממשלת נתניהו השלישית.

ואחרי כל זה, הערת אזהרה חמורה לנתניהו: רק רבע מן הציבור (26%) תומך במתקפה ישראלית עצמאית נגד מתקני הגרעין באיראן. הקמפיין של נתניהו, שגלש השבוע למחוזות הבלתי ראויים בעליל וההיסטריים משהו של השואה, לא משכנע את הישראלים. הוא ראש ממשלה או יו"ר יד ושם העולמי? הציבור משדר רמז עבה לנתניהו: מתקפה ישראלית באיראן, ללא הסכמה וסיוע אמריקאיים, עלולה לעלות לו במחיר כבד - מחיר השלטון. לכאורה יש כאן סתירה: נתניהו נהנה מאהדה רבה: 50% מן הנשאלים אומרים בשאלה נפרדת בסקר, שהם סומכים עליו ועל ברק בטיפולם בנושא האיראני (מול 38% שאינם סומכים על הצמד-חמד).

ואחרון חביב: יאיר לפיד. האיש והדף. חודשיים בדיוק חלפו מאז שנטש את כס המגיש ונכנס רשמית לבצה הפוליטית. הסקרים חזו לו בין 14 ל-17 מנדטים, כולל סקר דיאלוג וקמיל פוקס, שנערך ב-9 בינואר השנה בהזמנת חדשות ערוץ 10. בתוך חודשיים לפיד איבד מחצית מכוחו המשוער והוא במגמת ירידה.

אפשר להכביר מלים על הטעויות שעשה בחודשיים הללו: ההסתגרות בין דפי הפייסבוק, ההתנזרות מראיונות, מחיקת הסטטוסים הביקורתיים, הבריחה מעימות עם הגולשים תוך שימוש במלים האלמותיות "טוב, ביי", פרשת הדוקטורט נטול הבגרות באוניברסיטת בר אילן, וכן הלאה. אפשר, אבל אין צורך. דבר אחד ברור: אם הוא ימשיך בדרך הזו מי שיאמרו לו "טוב, ביי", ואולי אפילו "יאללה ביי", יהיו הבוחרים.

אז מי אהבל

איור: עמוס בידרמן

עוד כמה הערות על סקר "הארץ-דיאלוג", שנערך בתחילת השבוע, בפיקוחו של הפרופ' קמיל פוקס מהחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב. הנתון אולי התמוה ביותר הוא המקום החמישי שאליו הגיע ראש השב"כ, יורם כהן. בתום שנתו הראשונה בתפקיד, האיש שפרצופו אינו מוכר לציבור ופעילותו בוודאי שאינה ידועה, זוכה להתברג בצמרת הרשימה, הרבה לפני בכירים ממנו בכל תחומי השלטון. מה ניתן להסיק מכך? שהישראלי מזהה, בתחושת הבטן שלו, שהעדר הפיגועים אינו דבר מובן מאליו. שמישהו משקיע מזמנו, ומסכן את חייו, בימים ובלילות, כדי שהאזרחים בעורף יוכלו לחיות בנחת. המישהו הזה הוא ראש השב"כ, שמייצג את הארגון כולו.

במקום השביעי נשיאת בית המשפט העליון היוצאת, דורית ביניש. לפני שנה, היא נהנתה מיתרה של 16% במאזן בין שבעי הרצון לבלתי מרוצים - נתון נאה. השנה, ימים לאחר פרישתה, היא מכפילה את ההפרש החיובי ל-32%. אין מה לומר: הציבור אהב את ביניש קודם, אבל הוא יותר אוהב אותה כשהיא הולכת הביתה.

מקום 11, ראש הממשלה, בנימין נתניהו. נתון משביע רצון בעבור נתניהו. עלייה גדולה מאוד מלפני שנה. על מה זה מלמד? ששלל הפרשות של הזמן האחרון: פרשת נתן אשל המטריד ופרשת עוזי ארד, היועץ לשעבר שנבגד ונעזב, לא פגעו במעמדו של נתניהו. חשוב לציין שרוב הנשאלים בסקר זה קיבלו טלפון מהסוקרים עוד לפני פגישת נתניהו-אובמה, ולפני נאום הברווז הגרעיני של נתניהו בכנס אייפא"ק.

אמריקה היא מגרשו הביתי של נתניהו. בוועידת הליכוד לעומת זאת, מצבו קשה הרבה יותר. ערב צאתו לארה"ב הוא נאלץ לדחות את כינוס הפורום המפלגתי, לאחר שהבין שאם יתמודד כעת על נשיאות הוועידה, רבים סיכוייו להפסיד למתמודד השני, ח"כ דני דנון. מה מביך יותר: להפסיד לדנון, או לסגת כליל מן ההתמודדות? זו ההחלטה האסטרטגית העומדת בפני נתניהו.

מקום 12, שר הביטחון, אהוד ברק. הזמן שחלף ממלחמות ברק-אשכנזי מיטיב עם שר הביטחון הפחות פופולרי בעשורים האחרונים. ככל שהוא מתרחק מקטטות הרחוב המכוערות שניהל עם אשכנזי, מצבו של ברק בדעת הקהל הולך ומשתפר. מתחתית הרשימה ומגרעון של 33% בדעת הקהל ב-2011, ברק מטפס בכבדות למקום ה-12 ולמינוס 1% בלבד - תיקו למעשה, בין המרוצים ללא מרוצים מתפקודו כשר הביטחון.

איור: עמוס בידרמן

לא רק הריחוק מאשכנזי - גם ממפלגת העבודה, שהיתה כריחיים על צווארו (והוא על צווארה), משפר את מצבו. תקופת השפל של ברק כנראה מאחוריו. כעת נותר לחכות בחיל וברעדה, ולראות אם הצדק עם יריביו, שטוענים כי הוא מבקש לתקוף באיראן כדי להפוך למלך ישראל, ולהיבחר שוב לראש ממשלה.

מקום 13, יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. אהוד ברק בוודאי נהנה לראות את האיש שכינה אותו "אהבל" ולעג לו בפומבי, מדדה אחריו ברשימה. עיני איבד הרבה גובה בשנה החולפת. הסברים: עיני נפגע מהמחאה החברתית האותנטית שפרצה כאן בקיץ האחרון, בלי קשר אליו. הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ, באמצעות עובדי הקבלן, אך זה לא עזר לו. בשבועות האחרונים, עם התקרב מועד הבחירות לראשות ההסתדרות, הוא הכריז על שישה או שבעה סכסוכי עבודה. הוא גם הפך למזוהה עם התנהגותם הבריונית של עובדי הרכבת. בקיצור, עיני מגלה שרכיבה על גבם של סכסוכי עבודה ושביתות ועיצומים ואיומים אולי תעזור לו להיבחר שוב לראשות ההסתדרות, אבל היא אינה מתכון לפופולריות עממית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו