בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזיכרון הסלקטיבי של המדינה בעניין גנדי

רחבעם זאבי (גנדי), שנרצח בידי מחבלים כשכיהן כשר תיירות, הסתופף בעברו בחברתן של דמויות מהעולם התחתון, והטיף עד יום מותו לטרנספר של ערבים. זה לא מונע מהממשלה להקצות סכומי עתק להנצחתו, ממשרד החינוך וצה"ל להפיץ ערכות זיכרון שמצנזרות את העובדות הפחות נעימות. משפחת זאבי מנצחת על הכל בסיוע קשריה, כספה ובעיקר רוח לחימה שלא נותנת לדבר לעמוד בדרכה

174תגובות

בשעה 23:47, ב-25 ביולי 1980, צילצל הטלפון בביתו של רחבעם זאבי ברמת השרון. "גנדי?" שאל אחד מראשי העולם התחתון אז, טוביה אושרי. "כן", השיב זאבי. "אני אדבר קצר, תגיד לי, הכל כשיר בטלפון אצלך?" שאל המטלפן. "מקווה", השיב זאבי. אושרי אמר לזאבי שהוא נמצא ברחוב קשאני 11 ברמת אביב ושאל אותו אם הוא יכול להגיע. "אם צריך", השיב הגנרל ללא היסוס.

השיחה הזאת רדפה את זאבי שנים רבות.

בבוקר היום שבו התנהלה השיחה בין אושרי לגנרל בדימוס, גילתה משטרת ישראל את גופותיהם של העבריינים עמוס אוריון ועזר כהן בחולות חוף הים של אשדוד. כמה שבועות לפני כן ריסס אותם אושרי ביריות, במפעל הבשר שלו, בר בקר בבת ים, מתת מקלע עוזי שהותקן עליו משתיק קול נדיר. הרצח הכפול התרחש זמן קצר לאחר שאוריון וכהן הוליכו את אושרי בכחש לחולות הים, כרו קבר, הכניסו אותו לתוכו, השתינו עליו, השפילו אותו ותבעו ממנו מאות אלפי שקלים. אוריון, שנידון למאסר על רצח קצין ביטחון של ברינקס בשם דב לבנה וזכה לחנינה בשנה ההיא, טען שאושרי הוא שסיבך אותו ברצח. הוא דרש ממנו פיצוי שמן על שנות המאסר המייסרות וגייס לצורך זה את כהן, מראשי הפשע בירושלים, שאליו התוודע בכלא.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

יום אחרי השיחה עם זאבי חמק אושרי מישראל עם שותפו להסתרת הגופות, רחמים אהרוני (גומדי). היעד: רומא. סייע להם בכך חבר קרוב אחר של זאבי, מימון לוי, דמות מוכרת באזור הדמדומים של שנות ה-70 והאיש שאושרי כינה בשיחה הלילית "החבר שלנו מאזור ההר".

לאחר שאושרי חזר לארץ ונתפס, זומן זאבי למשטרה למסירת עדות, פעמיים. בעדות הראשונה הוא הכחיש ששוחח עם אושרי. מאוחר יותר, כשהושמעו לו ההקלטות, טען שלא בא לדירה ברחוב קשאני 11, שהתבלבל בדרך.

רחבעם זאבי יושב במליאת הכנסת כשלצדו ח"כ לשעבר טומי לפיד

זאבי לא הועמד לדין מעולם אבל החשדות נגדו, כמו שטען אז המפכ"ל רב-ניצב אריה איבצן, "לא הופרכו כליל". "אני לא האמנתי שגנדי לא פגש את אושרי. אני מניח שהם נפגשו אבל לא היתה לנו הוכחה", מספר היום ל"הארץ" אלכס איש שלום, שניהל את החקירה. "חשדנו שהוא היה צריך לברר לאושרי וגומדי אם הם נמצאים ברשימות המעוכבים של נמל התעופה בן גוריון. במשך שנים גנדי היה ברוגז אתי".

"הוא היה הסייר הכי טוב בצה"ל", אומר אושרי עצמו בצחוק מתגלגל. הוא בן 75 אך פניו חלקות כפני נער. הוא גר בשינקין, מרחק הליכה מחנות כלי הבית הגדולה שלו בשוק הכרמל. "אלה הקודים המזוינים שלי", הוא מסביר מדוע הוא מסרב לספר גם היום למה הזעיק את זאבי באותו לילה. "גנדי היה אז יועץ שר המשטרה", הוא רומז בחיוך ממזרי כשבין אצבעותיו סיגריה בוערת, אחת בשרשרת ארוכה.

בשנות מאסרו הארוכות שלח מדי פעם אושרי את בנו לזאבי, אז יו"ר מוזיאון ארץ ישראל, לבקש ממנו עזרה. הוא חש שמערכת המשפט עשתה לו עוול. "זה לא הזמן. זו התשובה שבני קיבל", הוא משחזר. הוא מספר שהוא וזאבי היו חברים טובים "מתוך אינטרסים", ושזאבי, כמו גנרלים אחרים באופוריה שאחרי 1967, נמשך לאנשים שפעלו באזור הדמדומים. הוא מתאר את הכימיה הטבעית שנוצרה בין האקדוחנים במסעדות של כרם התימנים.

ומהי המורשת של זאבי בעיניך?

"המורשת של גנדי היתה מורשת של מוות. מי שהרג אותו הם בדיוק אלה שהוא רצה לסלק, הערבים. הוא הגיע לדרגת גנרל. כשאתה מצליח לטפס להר כזה, אתה מותיר במרגלות מתים".

המשפט הזה אולי נשמע אירוני בפיו של אושרי, אבל דווקא משום כך הוא כנראה גם מדויק. 31 שנים מאז שיחת הטלפון ההיא, עשור מאז רצח זאבי, אושרי מחזיק כמעט בדעת יחיד. כיום עומדת "מורשת גנדי" במרכזו של תהליך שכתוב ובנייה מחדש. שלטון הימין מקצה להנצחת המורשת של בעל תורת הטרנספר סכומים גבוהים יותר ויותר. צה"ל ומשרד החינוך משווקים את האלוף המנוח תוך טשטוש מסיבי של תורתו והפיכתו לרודף שלום. מאחורי כל זה עומד השבט המשפחתי, שדוחף להנצחה בשיטות שמזכירות דווקא את זאבי הישן.

 

משפרים את החוק

"טרנספר מרצון, אנחנו יכולים לגרום ולעודד אותו בלי שממשלה ערבית כלשהי תסכים לכך. אם המלך חוסיין השכיל להוציא מיו"ש בשנים האחרונות לשלטונו שם כ-60 אלף ערבים בשנה, מדוע שאנחנו לא נדע להכפיל או לשלש מספר כזה?! אם נסגור את אוניברסיטאות האינתיפאדה ביש"ע, אם נפסיק את עבודת הערבים מיש"ע אצלנו, אם נפסיק לעודד את צמיחתן של התעשיות אצלם - הם ילכו לשבור שבר בארצות אחרות וגם יישארו שם! זהו טרנספר מרצון" (רחבעם זאבי)

 

לפני כמה חודשים עמד פלמ"ח זאבי, הבן הבכור וראש העמותה למורשת גנדי (מור"ג), לצד בני משפחתו וראש הממשלה בנימין נתניהו באזכרה השנתית בהר הרצל. "מאז שפגעו בך, אבא", הרעים זאבי ג'וניור בקול הבריטון התקיף אל מול חלקת הקבר ואבוקת האש שרשפיה ריצדו ברוח הירושלמית המקפיאה, "...החלטתי שאת המיוחד, החזק והנחוש שבך, את אהבתך הטהורה לאדמת הארץ, את יהדותך הגאה, את הישגיך הצבאיים - את כל אלה צריך לשמר ולהבליט וכך לחנך את כל ילדי הארץ כולה. היושר האישי, כמו גם היושרה הפוליטית הכה שונה... כל אלה ראוי להפכם לסמל ולזיכרון לאומי. שכן אלה יעשו את ההבדל, אלה יעזרו לנו לגדל ילדים שילכו בשבילי הארץ ובנקיקיה יחפים, כי גנדי הזכיר להם שהם דורכים על הפסוקים".

ירון קמינסקי

בעוד הוא מדבר, הפנה פלמ"ח את מבטו אל נתניהו. "תודה רבה לך מכל שבט הזאבים ואוהביו של גנדי על העזרה בבניית בית רחבעם", הוא אמר לו בכוונה גדולה, מתייחס למרכז להנצחת מורשת גנדי שנתניהו מקדם. "בבית הזה שאבנה אעטוף את כל הבאים באהבת ארץ ישראל ואציג את מורשתו של אבא, ששואבת את כוחה מהתנ"ך והיא מלאת גאווה על כך שהיהודים חזרו הביתה".

הנה לכם עוד הוכחה לקשר המובהק בין אקלים פוליטי לזיכרון: תחת שלטון נתניהו ניתרו סכומי הכסף שמקצה המדינה לזכרו של זאבי לגבהים של ממש. זאבי, שאמר פעם שיהודי אחד שווה אלף ערבים, זוכה בשנתיים האחרונות לסכומי הנצחה גבוהים בהרבה מאלו שמקציב משרד ראש הממשלה לשימור זכרן של דמויות מפתח בהיסטוריה הציונית. זאב ז'בוטינסקי ובנימין זאב הרצל למשל (350 אלף שקל לכל אחד).

התהליך הזה, כפי שנפרסם כאן לראשונה, החל כבר בימי הרכבת הממשלה, כאשר אביגדור ליברמן דאג כי רבע מיליון שקלים מתקציב ישראל ביתנו יתוספו למאות אלפי השקלים שקיבלה העמותה למורשת גנדי ממשרד ראש הממשלה. "זה נכון", מאשרת מנכ"ל ישראל ביתנו, פאינה קירשנבאום, "לעמותה היו אז קשיים מסוימים".

מאז התהליך רק צובר תאוצה, בדחיפתה המתמדת של משפחת זאבי. אמנם, כבר כמה שנים פועלת מועצה ציבורית להנצחת זאבי, שתפקידה לייעץ לראש הממשלה על מדיניות ההנצחה הרצויה, לקיים את האזכרה השנתית הממלכתית ולהפיץ פעילויות חינוכיות לזכרו בבתי ספר ובמחנות צה"ל. המועצה היא אחד הפירות של חוק שיזם בשנת 2005 ח"כ אריה אלדד. אבל עם השנים גילו במשפחת זאבי שהחוק הזה לא נושא בחובו את סכומי הכסף הרצויים להנצחת האב. כלומר, הסכומים שיאפשרו לה להקים מרכז למורשת גנדי שיתייצב בשורה אחת עם מרכז יצחק רבין ומרכז מורשת מנחם בגין, ואף לא סנטימטר אחד פחות.

מוכוונת מטרה שכרה ב-2009 עמותת מור"ג של הבן פלמ"ח את שירותיה של עו"ד אריקה וסר, שעבדה בעבר בלשכה המשפטית של הכנסת ומתמחה בחקיקה. זו התבקשה לסייע בניסוח הצעת חוק שתבטיח את הקמתו של מרכז ההנצחה. כך נולד תיקון לחוק מ-2005. הפעם היה זה יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט, ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), שקידם את היוזמה. ההצעה של רותם זכתה לרוב בוועדת השרים לענייני חקיקה בראשות שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן, המקפיד לכבד את זכרו של זאבי.

לרגע אמנם נראה היה שלא הכל מתקדם כמתוכנן. אנשי משרד האוצר חישבו ומצאו שהעלות התקציבית הישירה של הצעת החוק תעלה למשלם המסים יותר מ-10 מיליון שקלים בשנה. במשרד האוצר נזעקו ועירערו על ההחלטה. מזכיר הממשלה צבי האוזר החל לתווך בין האוצר, בני משפחת זאבי ומקדמיה של הצעת החוק, בניסיון להגיע לפשרה. בסופו של דבר נרקחה הסכמה: הערר והצעת החוק יוסרו, ובמקביל יעלו בצורה ניכרת התקציבים להנצחת זכרו של זאבי. על פי הסיכום, משנת 2011 יקצה משרד ראש הממשלה בכל שנה 3 עד 4.9 מיליון שקל לשמירת הגחלת. הרחק לפני חיים ויצמן, גולדה, שרת ואשכול.

סוכנות סטארפוט, דניאל רוזנבלום

זו היתה נקודת הזמן שבה החל זאבי, מי ששוטט במשך שנים בשוליים הסהרוריים של הימין הקיצוני, לעלות בהדרגה למעמד של אייקון לאומי.

לא בנוה אילן

"אני מתפלל שנחזור ללהט ולאהבה האירוטית שחלק אבי עם אדמת אבותיו ועם היהודים היושבים עליה. אהבה שהוזרקה לי לוורידים כבר בגיל שלוש, כאשר נמסרתי מיד ליד לאורך שביל הנחש המטפס לפסגת המצדה, שם החליט גנדי שראוי לחגוג לבכורו את ימי ההולדת" (פלמ"ח זאבי)

 

ב-17 באוקטובר 2001, בשעה 06:30, סיים רחבעם זאבי ארוחת בוקר במלון היאט בירושלים. הוא עלה במעלית לחדרו, מספר 816, בקומה השמינית. שני מחבלים, אנשי החזית העממית, המתינו לו שם. הם ירו בו כשיצא מהמעלית. רעייתו יעל, שעלתה לחדר כמה דקות אחריו, מצאה אותו שותת דם. זאבי הובהל לבית החולים הדסה הר הצופים ושם נקבע מותו. מאז שנרצח נקראו על שמו של זאבי כיכרות, רחובות, שדרות וגנים ציבוריים רבים. הגשר ברמת השרון מעל נתיבי אילון, הטיילת בעיר אשדוד, שדרת הטיילת בראשון לציון, טיילת בהר הזיתים בירושלים, הטיילת המרכזית בעיר אילת, היישוב מרחב עם שבנגב, המאחז מעלה רחבעם בדרום מזרח גוש עציון, גבעת התיישבות בבית חגי שם ביקר כחודש לפני הירצחו, ועוד ועוד. כן קרויים על שמו מחנה רחבעם של פיקוד העורף ואתר בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטיר ("קשתות רחבעם") ברמת הגולן, שזאבי פעל לשיקומו.

בשנת 2002 הנפיקה רשות הדואר בול לזכרו, מנכ"לית משרד החינוך רונית תירוש המליצה להקדיש לזכרו שעת מחנך. בשנת 2003 החליטה שרת החינוך לימור לבנת להעניק פרס על שמו לתלמיד מצטיין בתחומי ארץ ישראל וגיאוגרפיה. ממשלת שרון, שכיהנה בזמן הרצח, קבעה מיד אחריו כי יוקדש סכום חד פעמי של 1.25 מיליון שקל להנצחת זכרו של המנוח. כן הוחלט כי סכום נוסף של 300 אלף שקל יוזרם לעמותת מורשת גנדי, שהקים הרוח החיה במפעל ההנצחה המתהווה, הבן הבכור פלמ"ח. לדעת מעריציו של זאבי, זה היה מעט מדי.

לא רק באגף השמירה על גחלת הזיכרון לא סיפקה ממשלת שרון את הסחורה. שרון הוא גם מי שהחליט, למורת רוח המשפחה, לא לעצור את רוצחיו של זאבי שנכלאו אחרי הרצח על ידי הרשות הפלסטינית בכלא ביריחו בהשגחה בריטית. "הערבים לא סופרים אותך ממטר", הטיח פלמ"ח בשרון בהספד שנשא על קברו של האב בשנת 2003, "הם לא פוחדים ממך... רוצחיו של שר מעשנים סיגרים במרחק 30 דקות נסיעה ממשרדך". מאז עשה לו פלמ"ח מנהג להטיף מעת לעת לראשי הממשלה בהספדים השנתיים לזכר אביו.

אלכס ליבק

אחד האנשים שנהגו להיפגש עם בני משפחת זאבי בתקופת ממשלת שרון ולקדם את בקשותיהם בענייני המורשת היה דווקא ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט. אותו אולמרט שבשנות ה-70, בעודו ח"כ צעיר, פתח במערכה נגד הקשרים שבין זאבי לחשודי צמרת. שבועות ספורים לאחר שאולמרט החליף את שרון, פלשו חיילי צה"ל ליריחו ולכדו את רוצחיו של זאבי.

"אולמרט עשה מהלך מעניין של חזרה בתשובה", אומר הח"כ לשעבר משה פלד, שכיהן כיו"ר עמותת מור"ג. "הוא עזר מאוד למשפחה. אולמרט גם מצא תורם שיקנה את הספרייה של גנדי, וזו תעבור כולה למוזיאון למורשת הכותל, שנמצא היום בתהליך בנייה".

אולמרט הוא גם מי שקידם החלטת ממשלה להקמת אתר להנצחת זאבי ביישוב נוה אילן. ב-2008 בא אולמרט לאתר נוה אילן ההיסטורית יחד עם שרת התיירות רוחמה אברהם-בלילא ובני משפחת זאבי. בביקור הוצגה לנוכחים הדמיה של האתר לאחר שיפוץ ושיקום. האתר נמצא על כיפת הר המתנשאת לגובה כ-700 מטר מעל פני הים. הוא נרכש בשנת 1946 כדי להקים קיבוץ-משלט שישלב פיתוח משק עם ההגנה על ירושלים, ועם השנים הפך נקודת המשען הקריטית במאבק על מעבר השיירות לעיר הנצורה. ממשלת אולמרט החליטה להשקיע מיליוני שקלים בשיקומו, לקיים בו פעילויות חינוכיות ותרבותיות בתחומי ידיעת הארץ, ולהנציח בו את זכרו של זאבי.

"המקום הזה, הצופה אל ירושלים ואל נוף מרהיב, מתאים במיוחד להנציח את זכרו של זאבי שהיה אוהב אמיתי של ארץ ישראל", אמר אולמרט בהתרגשות. אבל לפני חודשים ספורים ביטלה ממשלת נתניהו את ההחלטה וקיבלה תחתיה חדשה: להקים אתר אחר לזכר זאבי במקום מרכזי יותר: חאן שער הגיא. באתר הזה, כך החליטה ממשלת נתניהו, יתקיימו פעילויות חינוכיות, תיירותיות ותרבותיות בתחומי ידיעת הארץ ומורשת המקום, ובמסגרתן יונצח זכרו של השר שנרצח.

ממשלת נתניהו הקדישה מחשבה רבה למפעל ההנצחה. עוד הוחלט כי שר התחבורה ישראל כץ יפעל להשלמת כביש הגישה לחאן, וכי בשנתיים הקרובות יוקצו 2.5 מיליון שקל מתקציב משרד התיירות להנצחת מורשתו של זאבי במקום. במקביל, נקבע כי תוקם ועדת היגוי ממשלתית לקביעת "עקרונות הנצחת מורשת גנדי" ואליה "יוזמן באופן קבוע נציג המשפחה". מעניין אם יזמינו לישיבות גם את טוביה אושרי.

מדוע הפכה ממשלת נתניהו את החלטת הממשלה הקודמת? "מחלוקת בין פלמ"ח זאבי למזכיר קיבוץ נוה אילן", מסביר אדם המעורה בנבכיה של הנצחת זאבי. מזכיר נוה אילן, יצחק בש, ייחל שנים לשיקומו של האתר ההיסטורי: "כשפנו אלינו, הסכמנו שבית האבן המתפורר ישופץ לטובת מעין מוזיאון להנצחת גנדי ושהתקציבים הנוספים ישקמו את שאר הגבעה, את הבונקרים והשאר", הוא מספר. "כלומר, הסכמנו להפוך את זה לאתר לזכר מלחמת השחרור. הוויכוח עם פלמ"ח זאבי התעורר משום שהוא אמר: 'כולה שלי. אני מביא את התקציבים וכולה שלי ואני אקצה לכם משהו'. אבל אלה לא תקציבים שלו, אלא של הממשלה".

מה היה אמור לקום בבית האבן?

"סוג של מוזיאון עם תערוכה מתחלפת. פלמ"ח זאבי אמר: 'אני מביא את הכסף, ואתם, מי אתם בכלל?' אנחנו רצינו שהאתר ישוקם ובמסגרתו יהיה משהו לציון זכרו של גנדי. בעקבות הוויכוח פלמ"ח נסוג בו".

יעקב סער / לע"מ

ולא תקבלו כסף מהממשלה לאתר?

"נכון".

לא התלבטת, לא שאלת "מה אני צריך בכלל להנציח את מפיץ הטרנספר"?

"אחד הדברים שאמרתי, ושאולי הכעיסו את פלמ"ח, היה שזה לא מובן מאליו שגנדי יונצח בנוה אילן. אבל בעיני, גנדי הוא לא רק טרנספר, הוא עוד כמה דברים: אהבת ארץ ישראל, גיאוגרפיה".

גם מרוץ, גם בול

"תנועת מולדת גורסת שטרנספר בכפייה יבוא על ערביי ארץ ישראל אם נותקף בחזית המזרחית. אותו שליט או עריץ ערבי שיחליט לתקוף אותנו ממזרח, יגזור בכך גם את דין הטרנספר על ערביי ארץ ישראל, שיופנו אל מול הצבאות הפולשים כדי לשבש את מערכותיהם. לא נוכל לקבל נוכחות של גיס חמישי אצלנו במלחמה כל כך קשה" (רחבעם זאבי)

 

דוד אלחייני, ראש מועצת בקעת הירדן, הכיר את רחבעם זאבי אחרי הסכמי אוסלו, כשבבקעה קם ועד ששם לו למטרה למנוע את החזרתה לפלסטינים. אלחייני עוד רואה לנגד עיניו את זאבי, שבאותן שנים היה חמוש בעוזון, מתעמת עם שוטרים פלסטינים בלב יריחו במה ש"התפתח כמעט לתקרית ירי", כדבריו. האירוע הזה התרחש לאחר שמשלחת של מולדת, מצוידת בדגלי ישראל ובדגליה, עשתה מסע בעיר. מאז שזאבי נרצח, אלחייני הוא שחקן פעיל בתעשיית שימור המורשת שלו.

אתה תומך במורשת המרכזית שלו - טרנספר לערבים?

אלחייני: "אתה מדבר אתי על משאת נפש או על דברים ריאליים? אתה לא היית רוצה לחיות במדינה נקייה מערבים ומבדואים? זה פשוט לא ריאלי, גם הוא ידע את זה".

אלחייני מספר שנמנה עם אלה שדאגו כי כביש הבקעה ייקרא על שמו של אלוף המרדפים. כמעט בכל שנה גם מימן אלחייני מכספי המועצה ("מאות אלפי שקלים בכל פעם") את מרוץ הלפיד לזכרו של זאבי, בהשתתפות חיילים. המרוץ, המתחיל בטקס ברחבת הכותל בנוכחות אנשי ציבור והרבנים הראשיים, מסתיים באנדרטה המונומנטלית לזכר נופלי הבקעה, שבנה יגאל תומרקין לבקשתו של זאבי בשנות ה-70.

בשנה החולפת, במסגרת הרוויזיה בתקציבי ההנצחה לזאבי, מימן משרד ראש הממשלה (700 אלף שקל) את המרוץ ואת הטקס לזכרו של זאבי, בהשתתפות חיילים, תלמידים, אנשי ציבור וקצינים בכירים בצה"ל. המשרד גם מימן הפקת 1,000 עותקים של ספר חדש בשני כרכים שכותרתו "דברי רחבעם"; הוא העביר כסף לשירות הבולאי שהנפיק דף מזכרת מהודר; מימן הסעת תלמידים וחיילים לטקסי הזיכרון בכנסת ובהר הרצל, והשקיע בפרסומם של האירועים עוד מאות אלפי שקלים.

למרות כל זאת, בקופה נותר כסף. כעת שוקלים במשרד ראש הממשלה להעביר את היתרה לשנת 2012, שמסתמנת ממילא כשנת השגשוג הגדולה ביותר של מורשת גנדי.

ערכת לימוד מצונזרת

"אם הטרנספר אינו מוסרי - כל הציונות אינה מוסרית... ישראל קמה וצמחה והיתה למדינה תוך שימוש מסיבי בדרך הטרנספר... רשפים נבנה על חורבות אשרפיה, ורוחמה במקום ג'ממה, ומגידו במקום לג'ון, וגם רחובות במקום חרבת דורן ובית שאן במקום ביסאן, וכך כל היישובים שלנו. כל הציונות היא טרנספר" (רחבעם זאבי)

 

יעל זאבי בת 82. האשה הנאה והמרשימה הזו הכירה את בעלה בקיבוץ רוחמה, כששירתה בפלוגת הקשר החטיבתית של הפלמ"ח. בעשור האחרון ממלאת גם היא תפקיד מפתח במפעל ההנצחה. היא מיודדת עם דמויות בצמרת הפוליטית, יכולה להרים בקלות טלפונים לשרים. באמצעות הקשרים האלה דואגת האלמנה שדמותו המופלאה של הבעל לא תישכח. בין השאר מיודדת זאבי עם שר החינוך גדעון סער. בין האלמנה הנמרצת לשר הצעיר מתקיימות מעת לעת שיחות.

אחת השיחות האלה הובילה לכך שמנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שמשון שושני, יוציא חוזר הממליץ על ערכת ההנצחה שמפיצה עמותת מור"ג בבתי הספר. הערכה מייצגת באופן מובהק את הנרטיב של המשפחה על האב. היא כוללת סרט מתקתק על זאבי, נאומים נוטפי דבש שנשאו לכבודו שמעון פרס, אולמרט, נתניהו, שרון ואחרים, וגם מערך שיעורים והפעלות לכל הגילים. היא הופצה כבר במאות בתי ספר ועלתה למשרד ראש הממשלה מאות אלפי שקלים.

בין דפי הערכה, דמותו של זאבי מוארת באור יקרות. "איש עקרונות, אידיאליסט בעל צדדים מגוונים באישיותו: לוחם ואיש ספר, מנהיג ישר, הגון, חד ואמיתי... אדם אהוב ואוהב לרעיו ולבני משפחתו".

ישראל סאן

חזון הטרנספר של זאבי עובר ריכוך משמעותי: "רעיון הטרנספר של גנדי מתבסס על כמיהתו לשלום יחד עם הבנת הבעיה הדמוגרפית והרצון לחיות במדינה דמוקרטית שבה אין שני סוגי אזרחים, אדונים ועבדים", נכתב שם, כאילו דובר במאבקו של מהטמה גנדי לניתוץ הקאסטות בהודו.

הערכות השונות כוללות גם הוראות הפעלה מומלצות לטקס יום הזיכרון בבתי הספר: תליית כרזה שעליה מתנוססים תווי פניו המצוירים של זאבי ומתחת להם הכיתוב הצנוע: "אלוף נעוריה של המולדת"; המלצה לתלמידים לבוא לטקס בחולצות לבנות; הורדת הדגל לחצי התורן, קריאת יזכור "לזכרו של רחבעם זאבי" ושאר מאניירות שמתאימות יותר לטקס זיכרון לגיבור לאומי. מלבד ההמלצה על הערכה, הוסיף שושני בחוזר כי "העמותה מזמינה תלמידים מכל רחבי הארץ להשתתף בטקס הנערך בהר הרצל ובמושב המליאה המיוחד לזכרו בכנסת".

"הכרתי אותו אישית", מסביר שושני בשיחה עם "הארץ", "כשהוא היה יו"ר מוזיאון ארץ ישראל. כמי שעוסק בחינוך התרשמתי ממנו מאוד, הבקיאות שלו במקורות היתה מושלמת, העברית מושלמת, כתב היד - כתיבה תמה כזאת ראיתי רק בילדותי. התרשמתי ממנו בצורה בלתי רגילה".

בכל זאת, האיש הטיף משנה גזענית, זה מה שתלמידים צריכים לספוג?

"אני לא מזדהה עם טרנספר. אני חושב שגנדי הוא גנדי ויש לו זכויות רבות, גם מהצבא, גם ממוזיאון ארץ ישראל".

הוא לא אישיות שנויה במחלוקת מכדי להפוך למודל חינוכי?

"הוא היה איש ייחודי. היו לי הרבה שעות גנדי, הוא היה איש של ערכים. אז היתה לו דעה פוליטית כזו או אחרת. אבל ללא הפוליטיקה, הוא דמות שצריך לחקות. הלוואי שכולם היו יודעים ספרות, היסטוריה ומקורות כמו שהוא ידע".

הנחלת המורשת עובדת בבתי הספר?

"אני מניח שיש בתי ספר שמקדישים לזה חשיבות. אילו הייתי אני צריך לדבר על גנדי, לא הייתי מדבר על הפוליטיקה, אבל בנושאים שאני בקיא בהם הוא דמות נערצת עלי".

באוקטובר שעבר, במלאות עשר שנים לרציחתו, הפיצה ראש מינהלת המטה לתרבות ישראל במשרד החינוך, ציפי קוריצקי, לכל המנהלים, המורים והמחנכים בבתי הספר "הצעה לפעילות חינוכית ביום הזיכרון לגנדי". אין בדפי ההפעלה ששיגרה קוריצקי זכר למשנתו הפוליטית, ולרצונו לגרום לערבים לעלות למשאיות. גם כאן עוברת דמותו של זאבי טיפול קוסמטי כולל, ודפי ההפעלה שחולקו למורים הם למעשה כתוצרים שלוקטו והופצו בעיקר על ידי העמותה שהקים הבן. פדיון השבויים שזאבי קידש, ערכי המנהיגות הצבאית שהטיף להם, והצניעות והדבקות שינק מאביו הם מרכיבי הדיוקן שרקחו לו במשרד החינוך הישראלי.

גם חיל החינוך בצה"ל לא נשאר מאחור. קצין חינוך ראשי, אלי שרמיסטר, זכה לביקור של משפחת זאבי בלשכתו, שבו התבקש לפעול להנצחת האלוף המנוח, ברוח החוק. בנובמבר 2009, אחרי הביקור ההוא, הפיק מדור זהות ישראלית ויהודית בחיל חינוך מעין חוברת הסברה למפקדים שתשמש אותם להרביץ בחיילים תורה ממסכת חיי זאבי.

"הוא לא היה מוכן שחיילים יסכנו את חייהם על האדמה החשופה והיוקדת בעוד הוא פוקד עליהם מהחדר המאובטח. הפקודה 'אחרי' היתה נעלה בעיניו", נכתב שם, אף שבתחילת שנות ה-90 התנהל פולמוס ציבורי סוער בענייו ביצועיו של זאבי כמפקד קרבי. בכתבת תחקיר שפירסם העיתון "חדשות", תחת הכותרת "החייל האמיץ רחבעם", צוטטו עמיתים של זאבי והיסטוריונים צבאיים שטענו שהיה מפקד שטח בינוני ביותר, ושפיקד על כישלונות מהדהדים ובהם הקרב ב-1951 בתל מוטילה, בשטח המפורז שבין הסורים לישראל. הקרב הזה גבה עשרות הרוגים וקטע את קריירת השדה של זאבי. "גנדי לא הבין כלום ממה שעשה", סיפר אז אריה טפר שהשתתף בקרב, "הוא ישב במרחק שבעה קילומטרים מאזור הקרבות ושלח פקודות היסטריות ולא רציונליות".

הכתבה גררה עצומה בעד זאבי, שהמשפחה אירגנה והחתימה עליה גנרלים רבים. מוקיריו הזכירו אז את השבחים שקצר מהרמטכ"ל יגאל ידין על תפקודו בתל מוטילה. כותב התחקיר, רונאל פישר, ספג איומים טלפוניים אנונימיים על חייו, כמו עיתונאים אחרים לפניו שהעזו להתעסק עם זאבי. הפולמוס המרתק הזה נעדר מדפי הזיכרון הצה"ליים.

ואיך עקפו בצה"ל את הטפתו של זאבי לטרנספר בערבים? פשוט מאוד. בהדגשי ההסברה למפקד נכתב כי "רחבעם זאבי היה מפקד לדוגמה ואיש ידיעת הארץ בכל רמ"ח אבריו. פעילותו הפוליטית השנויה במחלוקת בשנות חייו האחרונות הותירה אצל רבים את זכרו כאבי הטרנספר. לא נעסוק בפעילותו הפוליטית. הפעילות בצה"ל לרגל יום הזיכרון לזאבי ז"ל תעסוק בפועלו כמפקד ואוהב הארץ על מנת לשמר את זכרו ככזה בקרב חיילי צה"ל ומפקדיו".

בקיצור, בצה"ל עשו טרנספר לטרנספר, כמו לעוד כמה אפיזודות בחיי האלוף המהולל. לא תמצאו, למשל, בין דפי הזיכרון האלה את סיפורי הפולקלור על זאבי: איך שלח את כל חברי להקת הפיקוד שלו לקורס צניחה כדי שיעמדו זקופים יותר על הבמה, איך הזמין אותם להשתתף במסיבות פרטיות בביתו, איך השתמש במסוק הצבאי לצרכים אישיים, איך גידל בפיקוד המרכז את הלביאה רותי ובן זוגה ומינה חיילים לתפקיד "אריינים", כדי שיטפלו בחיות המחמד האלה ויאכילו אותן במנות בשר אדירות, איך התנהג בפיקוד המרכז כקיסר בממלכתו.

גם הבוסים של צה"ל התגייסו למפעל הזיכרון המשגשג. בידי "הארץ" מכתב ששלחה עו"ד רות בר, היועצת המשפטית של שר הביטחון אהוד ברק, לאנשי עמותת מור"ג, ובו היא מוסרת כי בעקבות בקשתם הוחלט להקצות 100 חיילים מפיקוד המרכז לטקס האזכרה השנתי לזאבי בהר הרצל ו-50 חיילים נוספים לטקס בכנסת. נוכחות החיילים באזכרה של זאבי, מספרים פעילים לשעבר במור"ג, גם היא פועל יוצא של דרישת המשפחה, שהתגייסה כמעט כולה למפעל ההנצחה.

החברים מהצד השני

"כל הסיפורים על גנדי ואברשה טמיר ידועים זמן רב. התקשר אלי אדם בכיר מאוד במערכת הביטחונית ואמר לי: איך אתה הורג, פוגע באלוף? עניתי לו: כל מה שאני אמרתי זה רק אפס קצהו ממה שאתה סיפרת לי כל השנים. אז הוא ענה: זה דבר אחר... כל העובדות האלה ידועות. אני יכול להגיע לרמה של רכילות. אני לא רוצה. על מסיבות הוללות, איך היו מצלמים אלופים בשעת מעשה, לפני מעשה ואחרי מעשה" (אהוד אולמרט, עדות לפני ועדת שימרון לבדיקת הפשע המאורגן, 1977)

 

זאבי נולד בירושלים, לחם בפלמ"ח והחל את דרכו בצה"ל כקצין המבצעים של פיקוד צפון. הוא נחשב קצין מטה מוכשר ומסודר מאוד. "אינדיבידואליסט מעמיק, בעל תפיסה חדה ומהירה, מתאים לכל תפקיד", כתב עליו ב-1950 מפקד קורס הגדודים הראשון בצה"ל, יצחק רבין. פעם, כשחטפו את הנהג שלו, יצחק ג'יבלי, הוא תיכנן מבצע להצלתו שכלל התחזות לאנשי או"ם. זאבי וחייליו גנבו שתי מכוניות של האו"ם, ונתפסו. המבצע הלא מוצלח הוציא מדעתו את שר הביטחון פנחס לבון.

ערב מלחמת ששת הימים מונה זאבי לעוזר ראש אג"ם וקודם לדרגת אלוף. ביולי 1968, שנה אחרי המלחמה, מונה לאלוף פיקוד המרכז וניהל את המרדפים בבקעת הירדן נגד מסתננים מהגבול הירדני. כמו עמיתיו האלופים, זאבי סימל את שיכרון הכוח הצה"לי של אחרי המלחמה. הוא רתח מזעם, למשל, על להקת הנח"ל ששרה את "שיר לשלום" ואסר עליה להופיע בתחומי פיקודו. לאחר שחרורו מצה"ל ב-1974, מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין ליועצו למלחמה בטרור. הוא התפטר מתפקיד זה ב-1976 בשל התנגדותו הנמרצת להסכמי הביניים עם מצרים. מאוחר יותר היה יו"ר מוזיאון ארץ ישראל, כהונה מעוררת מחלוקת שלוותה במאבקים מתוקשרים ובדו"ח של משרד הפנים שטען כי זאבי הקים בשטח המוזיאון מבנים בניגוד לחוק וללא היתרים. הוא ערך ספרים רבים על ארץ ישראל, ואסף בכפייתיות ספרים שעסקו בנושא.

בשלהי שנות ה-80 הקים את תנועת מולדת שהפיצה את חזון הטרנספר, בעיניו המשכה המובהק של הציונות. זאבי היה פרלמנטר חרוץ ומצטיין. באופיו היה איש מורכב שהקדים שלום אדיב גם ליריביו במשכן ובמטה הכללי, אך כשמשהו הלהיט אותו, הוא היה מסוגל להתנהג באופן משונה: פעם ניקר את גלגלי מכוניתו של חבר ועדת חוץ וביטחון שחנתה בחנייה שלו, בהזדמנות אחרת שלף אקדח ואיים לירות ברמקול מרעים שהפריע לדבריו. אילו מת בנסיבות אחרות, ספק אם היה זוכה להיקפי ההנצחה שהוא זוכה להם.

מלבד תמיכתו הבלתי מתפשרת ברעיון הטרנספר, משולב בסיפור חייו המרתק של זאבי פרק מסתורי ובלתי מפוענח: קשרי הרעות ההדוקים שניהל במשך שנים עם עבריינים כבדים ויעדים מודיעיניים של המשטרה. את הפרק הזה לא תוכלו לקרוא בספרים, בנאומים ובערכות ההנצחה החינוכיות והמהללות שמומנו בידי המדינה. אבל הוא מופיע בארכיונים של כלי התקשורת, החל משנת 1976.

בתחילת אותה שנה יצא הח"כ הצעיר אהוד אולמרט למערכה והעניק לכלי התקשורת ראיונות שהרעישו עולמות: "קיימים גורמים רציניים מאוד שמטרתם להגיע לעמדות שליטה בעולם התחתון. בין אנשי הקבוצה החדשה יש כאלה שהם בעלי עבר צבאי מכובד, חלקם השתייכו ליחידות מובחרות, לרבות קצינים לא הכי זוטרים". אולמרט לא נקב בשמות, אך כל אחד כמעט יכול היה להבין שכאשר הוא מדבר על "מלונאי מכובד" ועל "קצין בכיר" המעורבים בצמרת העולם התחתון, הוא מתכוון לשני החברים הקרובים, זאבי ובצלאל מזרחי.

זאבי ומזרחי רתחו על הדברים שאמר אולמרט לתקשורת, והזמינו אותו לשיחת הבהרה במלון שלום בירושלים. המתווך בפגישה היה חברו הקרוב של זאבי, מימון לוי, האיש שכעבור שנים אחדות הורשע בסיוע לטוביה אושרי להסתתר בדירה בירושלים לאחר הרצח הכפול. בפגישה איים זאבי על אולמרט בנחרצות. "אם צה"ל לא מוסת או עוד לא מחומם, אני יכול לחמם אותו שיתבע את זה ממך", הוא הבהיר. "אני מבטיח לך שאתגייס למלחמה הזאת עם כל הכוח שלי, עם כל הדמיון שיש לי, כל התחבולות שלי". כששאל אולמרט לאיזו פעולה הוא מתכוון, אם להגשת תביעה משפטית, השיב זאבי: "אני מבטיח לך שזו לא הדרך שנשקלת, יש דרכים אפקטיביות יותר".

שנה אחרי כן פירסם "הארץ" סדרת כתבות מאת אבי ולנטין, שאיירה את מזרחי כסנדק החדש. מזרחי תבע את העיתון ובדיונים הממושכים בבית המשפט המחוזי בתל אביב התברר עד כמה הדוקים היו הקשרים בינו ובין זאבי. היחסים בין השניים ראויים לכתבה נפרדת או לרומן מפתח. נסתפק בדוגמה אחת שעלתה במשפט:

באביב 1974 הגיעו חוקרי מס הכנסה לביתו המפואר של מזרחי בצפון תל אביב עם צו חיפוש. "זה שילוני הבן זונה הזה שלח אתכם", אמר להם מזרחי במרירות והתייחס לראש מחלקת החקירות של מס ההכנסה. אחר כך ביקש מהם להמתין עד שילכו ילדיו לבית ספר. רק כעבור שעה הורשו החוקרים להיכנס לדירה ואל משרדו של מזרחי, בצמוד לבית. שם ציפתה להם הפתעה, כפי שהעיד במשפט אחד החוקרים, ארמון כהנא: "במשרדי החברה נכחו האלוף (במיל') רחבעם זאבי בלבוש אזרחי, האלוף אברשה טמיר, ראש אגף התכנון בצה"ל, במדים צבאיים, ותת-אלוף אברהם אורלי, מפקד רצועת עזה וצפון סיני. מזרחי אמר לזאבי: 'הנה הבני דודים שחברך שילוני שלח לפשיטה כאן'".

"הארץ" הפסיד בתביעת הדיבה של מזרחי. בית המשפט קבע כי העיתון לא הוכיח שהוא אחד מראשי ארגון הפשע בארץ. אבל הניצחון של מזרחי היה ניצחון פירוס. בית המשפט קבע כי "הארץ" הוכיח שמזרחי ניהל שיחה על עסקת הרואין, וכי זאבי ומזרחי איימו על אולמרט. מסקנת השופטת שולמית ולנשטיין למקרא תמליל ההקלטה האמור היתה כי "השתמע ממנו איום לפגוע בח"כ אולמרט, בין פגיעה גופנית ובין פגיעה בלתי מוצדקת בשמו ובמוניטין שלו כחבר כנסת".

ובינתיים קרו עוד כמה דברים שלא חיזקו את המוניטין של מזרחי דווקא. מסמך של המודיעין המשטרתי הוגש לבית משפט, הודלף ועורר סערה. המסמך הזה, שנכנס לימים לפנתיאון, התיימר לשרטט את מפת כוכבי הפשע הישראלית וכונה "רשימת ה-11". הרשימה, שהורכבה בידי אנשי המודיעין של המשטרה בשנת 1977, כללה 11 דמויות, ובהן אנשי עסקים מכובדים המקורבים לצמרת השלטון. בראשה כיכב מרדכי (מנטש) צרפתי - חברו הטוב של זאבי, יקירם של שרי מפא"י וחברם של קצינים בכירים במשטרה ובצבא. את המקום השני תפס מזרחי. ליד שמם של השניים פורט מידע מודיעיני שנאגר במשטרה והחשיד אותם, בין השאר, במימון עסקות סמים ובסחר טרנס-אטלנטי ביהלומים גנובים.

מיד אחריהם ברשימה הופיעו צמד עבריינים: רחמים (גומדי) אהרוני וטוביה אושרי, מנהיגי "חבורת הכרם", שנחשדו כי שימשו זרועם הארוכה של מזרחי ומנטש לביצוע העבירות הפליליות.

השמות אושרי ואהרוני חזרו והופיעו. הפעם היה זה בוועדת חקירה ממלכתית שהקימה ממשלת בגין בעקבות הסערה שעוררה סדרת הכתבות ב"הארץ" - ועדת החקירה לבדיקת הפשע המאורגן, בראשות פרקליט המדינה לשעבר, עו"ד ארווין שימרון. בעדות חסויה מסר אולמרט לחברי הוועדה כבר אז, שלוש שנים לפני הרצח הכפול, כמה פרטי מידע מדהימים על קשריו של הצמד אושרי-אהרוני עם זאבי: הח"כ הלוחם טען שהאלוף קשור בקשרים הדוקים עם שני ראשי חבורת הכרם.

"למשטרה בא אדם מדרום אפריקה, שהיה קורבן (להונאה לכאורה מצדם של אהרוני ואושרי, ג"ו), ושואלים אותו: איך נפלת בפח? הוא עונה: אתה יודע מי הכיר לנו את אהרוני ואושרי? רחבעם זאבי. הוא היה באפריקה והם היו באפריקה וכך הכרנו", העיד אולמרט והוסיף: "גנדי כמובן מכחיש את היחסים שלו עם גומדי ואושרי, אך בבוא הזמן זה יוכח".

אולמרט, שכינה את זאבי בעדותו "סייען" של הפשע המאורגן, שיתף את חברי הוועדה באנקדוטה נוספת מעלילות האלוף המעוטר: "יום אחד החבורה הזאת התהוללה באיזשהו מועדון לילה, ובשתיים בלילה היא החלה לנסוע במהירות ברחובות תל אביב ועברה באורות אדומים, ומכונית משטרה עצרה אותם והכניסה אותם למעצר. המשטרה ביקשה הארכת מעצרם, אך מכיוון שהעובדות לא היו ברורות, השופט הורה לשחרר אותם בבוקר. בין השחרור ובין בקשת המשטרה היתה פגישה בין גנדי למפקד משטרת תל אביב".

ידיד טוב נוסף של זאבי שהוזכר אז היה אלי רונן, מסעדן שהורשע בניסיון לשחד מוכסים בגשר אלנבי, שאליו בא במכוניתו של ידיד אחר: האלוף אברשה טמיר. "לאלי רונן ולאחיו יש מסעדה", שטח אולמרט את טיעוניו בלהט לפני חברי ועדת שימרון. "הם טיפחו יחסים עם הקצונה הבכירה. האלופים היו מבאי ביתם. במסעדה בקומה למעלה היו משחקים בקובייה. יש קצינים שאוהבים בחורות צעירות, ואם יש מי שעוזר - הם מכירים לו תודה על כך. ידוע לי שישנם גם מלונות (בבעלות גורמי פשיעה) שהיו מוקד לפעילות מהסוג הזה". כשזאבי ערך בשלהי שנות ה-70 מסיבת עיתונאים נגד אולמרט, התייצב לצדו החבר אלי רונן.

אדם נוסף שהופיע לפני ועדת שימרון היה סנ"צ יעקב נחמיאס. נחמיאס, מבכירי המודיעין המשטרתי, המליץ לחבריה לבקש תיק איסוף מודיעין משטרתי "שמתייחס לגנדי. אלה תיקים סודיים ביותר... אני משוכנע שהמפכ"ל לא ידע שקיים תיק כזה".

ועדת שימרון - שדיוניה נחשפו על ידי גנזך המדינה לבקשת "הארץ" - קבעה כי בישראל קיים פשע מאורגן. היא הצביעה על הקשרים הבעייתיים שבין חשודים לאנשי שלטון. זאבי תבע את אולמרט תביעת דיבה. בתיווכו של מנחם בגין הוסרה התביעה.

ואז הגיעו פרשת הרצח הכפול בבר בקר והשיחה הלילית בין אושרי לזאבי. מה עשה זאבי בעקבות השיחה? האם נענה לבקשת אושרי ויצא לפגוש אותו או התבלבל בדרך, כדבריו? ראש צוות החקירה, ד"ר אלכס איש שלום, פיקפק בגרסתו של האלוף לאירועי הלילה ההוא. בדו"ח הסיכום שלו הוא כתב כי פרקליטו של אושרי, עו"ד אליהו קידר, סיפר לו שבאותו לילה נפגשו אושרי וגומדי, לבקשתם, עם זאבי והתייעצו עמו כיצד לצאת מן הארץ (קידר הכחיש אז את הדברים). גם ראש אגף החקירות, ניצב יחזקאל קרתי, לא קיבל את טענתו של זאבי. לאהוד אולמרט כתב קרתי כי תשובותיו של זאבי "לא הניחו את דעתנו ואת דעת פרקליט המדינה".

"כולם החרימו אז את גנדי", משחזר ד"ר אורי מילשטיין. "באותה תקופה כתבתי את הספרים שלי על מלחמת העצמאות, והעורך אהד זמורה רצה שמישהו שמתמצא בעסק יערוך את הספר. הצעתי שניקח את גנדי. במשך שנה נפגשתי עם גנדי פעם בשבוע; כאשר כל העולם, לרבות חבריו הטובים, החרים אותו, אני ישבתי אתו באופן קבוע. שאלתי אותו, 'מה פתאום היית חבר של אהרוני וגומדי והשאר?' זו הרי טיפשות. אז גנדי אמר לי, 'תשמע, אני אוהב נשים ולהם יש בתי מלון".

למרות כל זאת, זאבי לא התרחק מאנשי תחום הדמדומים. בשנת 1984 הוא הכיר את יחיעם אוחנה, עבריין סמים בעברו, ובשנים שאחרי כן נקשרו ביניהם יחסי חברות קרובים. אוחנה הורשע בסחר בסמים ומאז ניהל מאבק ממושך למשפט חוזר. הוא וזאבי היו נפגשים אחת לשלושה-ארבעה שבועות ובפגישותיהם היה אוחנה "מדווח בלהט רב ובפרטי פרטים... על החיפושים שלו למצוא הוכחות לכך שעשו לו מה שעשו לו", כעדות זאבי. יחיעם אוחנה היה משוכנע שתפרו לו תיק ונלחם במלוא העוז כדי לזכות במשפט חוזר.

לפני שנים אחדות הורשע אוחנה בבית המשפט המחוזי בשורת עבירות, בהן זיוף בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט, בשל חלקו בפרשת זיוף מסמכים שנועדה להביא למשפט חוזר בעבירות הסמים שהורשע בהן. באחד מההליכים המשפטיים נגדו התייחס השופט שלי טימן להערכה שרחש לו זאבי: "בפיו רק שירי הלל עליו". בהכרעת הדין נגד אוחנה נכתב כי "זאבי... ראה בחברות ערך עליון, ולפיכך היה נחרץ מאוד ועיניו רשפו כשדובר על אמונתו בחפותו של אוחנה ובצדקת טענותיו".

גם האחים ראובן ושוני גבריאלי, הנאשמים היום שניהלו יחד עם ראש משפחת הפשע מאיר אברג'יל מערך הימורים בלתי חוקי באינטרנט, נמנו עם ידידיו הטובים של זאבי. שוני גבריאלי הוא האיש שהסיע במכונית המרצדס השחורה שלו את האלמנה יעל ממלון היאט לביתה לאחר הרצח. הוא גם זה שדאג שאביהו מדינה ילחין שיר לזכרו של הבעל הנערץ למלים שכתבה יעל.

גבריאלי גם הצטרף לוועד המייסד של "ירושלים לנצח - להנצחתו וזכרו של רחבעם זאבי", עמותה שהקימו האלמנה יעל והבן החוזר בתשובה בנימין-סייר, ואשר חברות בה גם שלוש הבנות: מצדה זאבי, צאלה לכיש וערבה שגיב.

ההנצחה של הישיבה

"זה שמונה שנים חסר נופה של ארץ ישראל את דמותו הנישאת והסוערת של רחבעם זאבי, קולו הצלול לא נשמע זה כבר מעל דוכן הכנסת והבמה הציבורית והתקשורתית. הקול הנעדר הזה הותיר חלל" (שמעון פרס)

רחוב החומה השלישית שוכן על קו התפר שבין ירושלים המזרחית והמערבית. "זה הרחוב של הברסלבים", מתאר לנו תושב מקומי את הרחוב, הקרוי על שם החומה הצפונית והמאוחרת מבין החומות שהקיפו את ירושלים בתקופת בית שני. על הקירות ברחוב מתנוססות כתובות גרפיטי: "מוות לערבים" וגם "שובו בנים צדיקים". בנימין-סייר זאבי גר בבית מספר 14. מהבית הזה נווטה בשנים האחרונות פעילות עמותת ירושלים לנצח - להנצחתו וזכרו של רחבעם זאבי.

את ירושלים לנצח הקימה ב-4 בנובמבר 2001, חודש לאחר הרצח, אלמנתו של זאבי. מענה של העמותה נקבע אז בביתה בשכונת נוה מגן ברמת השרון. לצד האם נרשם כמזכיר העמותה, ולמעשה כאיש המרכזי בה, הבן החרדי בנימין-סייר, הנחשב לאחת הדמויות המשמעותיות בישיבת שובו בנים שבהנהגת הרב הנערץ אליעזר ברלנד.

הרב ברלנד הוא אדם מעורר מחלוקת, ששיבח בהרצאותיו את רצח ראש הממשלה יצחק רבין והסית נגד הערבים והשמאל. בעבר פורסם כי הישיבה בהנהגתו קיימה קייטנות לילדים להנחלת המורשת של הרב מאיר כהנא. בדו"ח מיוחד שפירסמה עמותת קשב בשנת 1999 על שובו בנים, הוגדרו היחסים בין הרב לבנימין-סייר כך: "בנימין זאבי, בנו של רחבעם זאבי (גנדי). לשעבר איש מודיעין בצה"ל. כבן 40. המוציא לפועל של הרב ברלנד".

בעשור האחרון מיעט הרב ברלנד להיפגש עם חסידיו ומאבטחים מנעו גישה אליו. בדיעבד התברר כי בנו ונכדו כלאו אותו. ברלנד נמלט מהישיבה למושב אמירים ומשם העביר לחסידיו מסר דרמטי מוקלט: "עשר שנים הייתי כלוא בבית, ראיתי כל הזמן שסביבי נותנים מכות רצח". בעקבות התפתחות זו הדיחו נאמניו של הרב את הבן והנכד והשיבו את החצר למנהיגה הנערץ. זאבי ג'וניור לקח חלק פעיל במהלך הזה. הוא מונה לשבת בהנהלת הישיבה עם עוד כמה אנשי סוד.

רחבעם זאבי היה קשור מאוד לבנו החרדי והצר על ההשפעה שחוללה חזרתו בתשובה על המרקם המשפחתי. למיכאל ששר, שפירסם ספר ראיונות עמו, סיפר זאבי שילדיו אינם מתראים לעתים קרובות עם האח "בגלל שבנימין-סייר אינו רוצה ליצור מצב של מגע בין ילדיו לבין ילדי אחיו, כדי שלא יגלו שיש חיים אחרים. ועוד במשפחה! עד כדי כך הוא ממדר אותם". זאבי עצמו השתאה לתהליך שעבר בנו. "מעודי לא חלמתי שתהיה לי נכדה בשם פייגה", הוא אמר לששר בהומור.

מעניין איך היה מתייחס לאירועים שמימנה לזכרו העמותה של הבן. זו התמקדה באירועים בעלי אופי דתי מובהק, כמו הכנסת ספר תורה או הדפסה והפצה של אלפי חוברות ודיסקים של התיקון הכללי לעילוי נשמתו של זאבי וחלוקתם בציבור. כל שנה, כך טענה העמותה, היא הכניסה אורחים לאוהל תפילה במרון בזמן הילולת רבי מאיר.

עם השנים צורפו לוועד העמותה אנשים שונים, כולם גרים ברחובות שבהם מרוכזת קהילתה המתרחבת של שובו בנים. חלקם קשורים קשר מובהק לישיבה. איש מהם לא הסכים לשוחח עמנו. מלבד אחד.

בשנת 2007 נקלעה העמותה לגירעונות. בפברואר 2008 התכנסו אנשיה לישיבה שדנה בגירעונות המעיקים אך הסתיימה בנימה אופטימית: מכתב שהוצג בישיבה, ומוען לאלמנה יעל זאבי, כלל התחייבות להעביר בתוך זמן קצר תרומה משמעותית לעמותה.

מכאן מתחילה העלילה להסתבך. מי שחתם על מכתב ההתחייבות הזה היה ראובן הוכברג, אביה של דמות מסקרנת: ערן הוכברג, חוזר בתשובה, איש עסקים חרדי, אלוף הארץ בשחמט בעבר וחברם של כמה פוליטיקאים בצמרת. הוכברג שימש במשך שנים מזכיר עמותת שובו בנים והיה מהמקורבים ביותר לרב ברלנד. "הוא שר האוצר של שובו בנים", מעיד עליו אחד מידידיו. הוכברג הוא גם חבר קרוב של זאבי הבן ואף היה שותפו בעבר. הוא מוכר כאיש מתוחכם ואינטליגנטי מאוד.

הוכברג האב והבן מנהלים חברה משותפת - א.ב.ר.ג נכסים והשקעות. בתחילת שנות ה-2000 חתמה החברה על הסכם עם קופת חולים מאוחדת. על פי ההסכם, שכרה ממנה הקופה מבנה להפעלת סניף ברחוב שבטי ישראל החרדי שבירושלים, צעדים ספורים מישיבת שובו בנים, וגם שירותי ניהול - תמורת 60 אלף שקל בחודש.

אלא שב-2006 הגישה החברה תביעה נגד הקופה. היא דרשה ממנה 2.5 מיליון שקל בטענה שפוצצה את ההסכם עמה. בכתב התביעה טענה החברה, בין השאר, כי תרמה רבות לרווחת הקופה: חלק נכבד ממבוטחי הסניף בשבטי ישראל היו מצטרפים חדשים, שהגיעו בזכות פעולות השיווק האגרסיביות שביצעה החברה בקרב בני הקהילה החרדית באזור. שיווק כזה אמנם לא נכלל בסעיפי ההסכם שבין החברה לקופה, אך לטענת הוכברג הוא היה חלק ברור מ"רוח ההסכם".

ל"הארץ" מספר הוכברג כי הרב ברלנד הוא שהורה לחסידיו לעבור לקופת חולים מאוחדת ואף שימש להם דוגמה. הוא עזב את קופת החולים הכללית, הצטרף למאוחדת, והביא בעקבותיו יותר מאלף חברים חדשים. בכיר בקופת החולים מאשר. החברה של הוכברג, הוא אומר, אכן "סיפקה לסניף בעיקר את אנשי קהילת שובו בנים ואת חסידיו של הרב ברלנד" - הליך מהסוג שמבקר המדינה, אשר בדק את ההתקשרויות בין הקופה לגורמים פרטיים לצורך גיוס מבוטחים, קבע כי הוא "מנוגד להנחיות משרד הבריאות ולסדרי מינהל תקין".

והנה, ארבעה חודשים מיום שהבטיח הוכברג האב ליעל זאבי את תמיכתו, נכנעה קופת חולים מאוחדת בקרב המשפטי אתו. באופן מפתיע, היא שילמה להוכברגים את מלוא הסכום הנדרש: 2.5 מיליון שקל. אבל שכפי שמגלה "הארץ", סכום העתק לא הועבר לחשבון החברה של האב והבן. במקום זאת הוא צנח לקופתה של עמותת ירושלים לנצח, להנצחת מורשת זאבי. "הגענו לפשרה בבית המשפט. הוחלט שקופת חולים מאוחדת תעביר את הכסף לעמותה ציבורית, וזו העמותה שבחרנו", מספר הוכברג בשיחה עם "הארץ".

בדו"חות שהגישה ירושלים לנצח לרשם העמותות מצוין כי חלק הארי של הסכום חולק בסעיפים כלליים של "מלגות" ו"תמיכות". אך העמותה נותרת עמומה ולא מפרטת למי הופנו המלגות. בנימין זאבי סירב השבוע להתייחס לשאלת "הארץ" בנושא. "לאנשים עניים, אומללים ונזקקים", מספק הוכברג תשובה.

ביניהם אנשי ישיבת שובו בנים?

"וכי זה אסור? בישיבה יש היום לזאבי נכדים ונינים שעולים במספרם על כל שאר השבט. רחבעם זאבי המנוח, למרות שלא השיג מכך שום רווח פוליטי, היה קשור קשר הדוק כל השנים לישיבת שובו בנים ולרב ברלנד. אני בכל מקרה לא קובע למי יינתן הכסף ואני בטוח שזה נעשה בהגינות".

איך בכל זאת קשורה הפעילות התורנית הזאת להנצחת מורשתו של זאבי?

"אתה באמת חושב שבנימין זאבי דואג וחרד להנצחת מורשת אביו? אני לא חושב. אילו היה חרד למורשת אביו הוא היה מתמודד לכנסת למשל. אני לא חושב שהעמותה פועלת על פי המובן העממי של המלה 'מורשת'".

אלא על פי מה?

"הנצחה אמיתית, ליהודי שנרצח. תפיסת העולם של הבן של גנדי היא אורתודוקסית וההנצחה היא אורתודוקסית. והנצחה זו בנויה על האמונה בהישארות הנפש, הקדיש שאומרים על האבא, או המשניות והתורה שלומדים לעילוי נשמתו או הצדקה שנותנים למטרה זו".

לצד התרומה השמנה מקופת חולים מאוחדת, התמלאו כיסיה של העמותה החרדית בשנים האחרונות בתרומות שמנות מאנשי עסקים - וגם כאן החוט המחבר הוא השחמטאי הוכברג. כך למשל תרם איש העסקים רפי דיוק 100 אלף שקל לעמותה לבקשת הוכברג. כך נהג גם ידידו של הוכברג, עמיר בירם. בירם תרם מכספיה של ענקית הקניונים בריטיש ישראל, כאשר שימש כמנכ"לה, ומכספיה של חברת אזוריט - ובסך הכל מאות אלפי שקלים. איש עסקים צרפתי בשם ז'אן ז'ק כהן הוסיף תרומה של חצי מיליון שקל לבקשת הוכברג, ועוד. גם שוני גבריאלי תרם, כעדותו, לעמותה.

משחקים עם אחוזים

"רחבעם זאבי איש אמונה ואיש אמון, איש ישר דרך, איש ארגון מעולה, הטוב באנשי המטה... איש תרבות ואיש הדר, איש ספר ואיש הגות, איש מקורי במחשבתו ויצירתי בחשיבתו, איש נעים הליכות, איש רך ועדין, עז רוח וגיבור... איש פשוט, צנוע ועניו, איש טוב לב" (משה קצב)

 

פלמ"ח יפתח זאבי מעריץ את אביו. לבנו הרביעי הוא קרא בשם רחבעם. פעם סיפר כי גדל בחינוך נוקשה, כמעט צבאי. החינוך הזה הוא שעיצב את תווי אישיותו הכוחנית. הוא איש עסקים הפועל בין השאר באפריקה בניקוי מים לתעשייה. בין גיחותיו הרבות ליבשת השחורה מנווט זאבי בשנים האחרונות את עמותת מור"ג, הזרוע המרכזית להנצחת דמותו של זאבי, המציעה למעריציו לרכוש ממנה דיסקית מעוצבת או מדליה מהודרת שבה מוטבע דיוקנו.

פלמ"ח הקים את מור"ג שלושה חודשים לאחר רצח האב. עם הוועד המייסד של העמותה נמנו ידידיו של הנרצח, ובהם השחקן חיים טופול, האלוף במיל' יוסי בן חנן, הקבלן דוד אפל, שהורשע מאז במתן שוחד לבכירים ונשלח לשלוש שנות מאסר בפועל, איש העסקים ראובן גבריאלי ואורי יואלי, אחד הגיבורים השליליים בפרשת הנשיא משה קצב. האסיפה הכללית הראשונה של העמותה התקיימה באולמי חצרות יפו העתיקה, בבעלות שוני גבריאלי, אביה של ענבל, הח"כית לשעבר שגדלה על הברכיים של זאבי, כעדות אביה.

אף שקמה זמן קצר לאחר הרצח, התחילה העמותה להתניע את פעילותה באופן ממשי רק בשנת 2004, בעזרת תקציב שקיבלה ממשרד ראש הממשלה. בתוך זמן קצר היא ספגה ביקורת לא פשוטה ממשרד זה.

הביקורת הזאת מצויה בדו"ח שהגישה בשנת 2006 המבקרת של חשבות המשרד. הדו"ח מצביע על ליקויים בניהול מור"ג - בין השאר התקשרות עם ספקים ללא עריכת הליכים תחרותיים כמו הצעות מחיר או מכרזים. הוא גם מציין כי העמותה השקיעה את חלק הארי מהכסף שקיבלה מהמדינה - יותר מ-600 אלף שקל מתוך כ-1.2 מיליון - בבניית "ארכיון וספרייה של גנדי". לצורך כך זרמו, בין השאר, מאות אלפי שקלים לחברה הכלכלית בראשון לציון, שראש העיר שלה אז היה חברו הקרוב של זאבי, מאיר ניצן.

בשנת 2005 הוביל ניצן החלטה של מועצת העיר להקים מרכז למורשת גנדי בסכום של 8 מיליון שקל. הפנטזיה הזאת היא הסיבה שהעמותה התבקשה להפריש את מאות אלפי השקלים לחברה הכלכלית. בפועל, כך מתברר מבדיקת "הארץ", לא קמו בראשון לא ספרייה ולא ארכיון לזכרו של זאבי.

"לצערי הרב", מספר מאיר ניצן, "פלמ"ח נטה לכיוון אחר. לדעתי הוא רצה להקים את המוזיאון בעמק בית שאן". לטענת עיריית ראשון לציון, חלק מהכסף הוחזר למשרד ראש הממשלה. השאר התאדה - בין השאר על שכר לבעלי מקצוע שהיו אמורים לסייע בארגון הפרויקט: מודד, אוצרת וארכיבאי.

דו"ח המבקרת מזכיר עוד סעיפים. 100 אלף מתקציב העמותה, למשל, הועברו לסמדר בת אדם, היום ראש המטה של שר התשתיות, כדי שתכתוב תחקיר על חייו של זאבי. בזמן ההתקשרות היתה בת אדם חברת הוועד המנהל בעמותה, והדו"ח קובע כי ההתקשרות עמה עמדה בניגוד לכללי המינהל התקין.

בעקבות ממצאי הביקורת נתקלה העמותה במחסום בלתי עביר: אם ב-2006 הוקצבו לה מיליון שקל נוספים ממשרד ראש הממשלה, הרי בשנים 2007-2008 נשללה ממנה התמיכה.

כדי לשקם את פעילותה מינתה העמותה באוגוסט 2008 לתפקיד המנהלת, ובהמשך לתפקיד המנכ"ל, את שרי שפילמן, שעבדה בעבר, על פי עדותה, במערכת הביטחון. מערכת היחסים בינה ובין זאבי ג'וניור היתה תחילה כמעט הרמונית, וזאבי פינק אותה באימיילים מפרגנים: "קיבלתי מסר מאבי והעברתי אותו אלייך... אני מעריך ומודה לך על העבודה הנפלאה שאת עושה, גם אבי חושב כך". או: "אלוהים בחר להנציח את גנדי עם הלביאה בבנות, כל הכבוד". בשנת 2009 כבר הוקצו לעמותה 950 אלף שקל ממשרד ראש הממשלה וב-2010 זרמו עוד כמה מאות אלפי שקלים.

אבל היחסים נעכרו, שפילמן פוטרה מעבודתה ולפני כמה חודשים הגישה נגד זאבי ומור"ג תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. היא דורשת מהם, בין השאר, לשלם לה מאות אלפי שקלים שלטענתה לא שולמו לה. זאבי ומור"ג מכחישים כי הם חייבים לה כספים, וזאבי אף ביקש מבית המשפט למחוק את התביעה נגדו על הסף - לטענתו, מכיוון שבינו ובין שפילמן לא שררו יחסי עובד מעביד.

שפילמן העלתה לפני בית המשפט טענות קשות על התנהלותה של עמותת ההנצחה ועל היחס שהפגין כלפיה זאבי. "זאבי נהג כבדרך שגרה לפרוץ עליה בצעקות רמות ולהשפילה ברבים בשפה בוטה ובלתי נעימה", היא טוענת בתביעה ומוסיפה כי התנהגות זו גרמה לה "מתח ולחצים נפשיים כבדים".

המוזר בכל האירועים הקשים המופיעים בתביעה מתחיל באוקטובר 2009, בישיבה של הוועד המנהל של מור"ג. בישיבה ההיא, שהפרוטוקול שלה נרשם על ידי שפילמן, דנה הנהלת העמותה בנושא שהעיק עליה מיומה הראשון: גיוס תרומות פרטיות. החוק מחייב כל עמותה המתוקצבת על ידי המדינה להשיג תרומות פרטיות בשווי 10 אחוזים מסך התקציב הממשלתי. כך, למשל, עמותה המקבלת מיליון שקל מהמדינה מחויבת בגיוס של 100 אלף שקל מתרומה פרטית. עם השנים הזרימה משפחת זאבי מדי פעם סכומי כסף כדי לעמוד בהוראות החוק, אבל העסק הכביד עליה.

על פי הפרוטוקול של אותה ישיבה טעונה, העלה הגזבר ומקורבו של זאבי, מיקו פרץ, הצעה מקורית שנועדה להתגבר על הקושי: לבקש מספקי העמותה לנפח באופן מלאכותי את החשבוניות בעשרה אחוזים וכך ליצור קופה ב' של מזומנים. פלמ"ח זאבי הגיב להצעה כך: "אני מבין את מה שאתה אומר, אבל מה שאתה יכול לעשות בעסק שלך אתה לא יכול לעשות... עם שרי זה לא ילך... היא אינה האדם המתאים לכך".

לטענת שפילמן בתביעתה, בימים שאחרי הישיבה הדרמטית פנה זאבי בעצמו לאחד מספקי העמותה וביקש ממנו לכאורה לנפח את החשבוניות שהוא מגיש לה. זאבי מכחיש את טענת שפילמן בתוקף.

כך או כך, שבועות אחדים לאחר הישיבה נשלח הפרוטוקול המדובר לחברי העמותה. אחד מהם, ניר בזק, חבר ועדת הביקורת, שיגר בעקבות זאת את התגובה הבאה במייל: "הזדעזעתי מההתנהלות המתוארת בפרוטוקול". גם מיקו פרץ מיהר להגיב: הוא שיגר לשפילמן אימייל ובו הכחיש כי אמר את שיוחס לו בפרוטוקול. זאבי מצדו תבע משפילמן לערוך בירור חוזר עם משתתפי הפגישה ולשנות את הפרוטוקול אם יימצא שאכן הוציאה דברים מהקשרם. שפילמן טוענת כי סירבה "להשמיט מן הפרוטוקול דברים באופן שיוטל בה דופי כאילו היתה מסוממת", כפי שנכתב בתביעה.

ב-8 בדצמבר 2009, בשעת ערב מאוחרת, באה שפילמן לביתו של זאבי בשכונת רמת אביב בתל אביב. בתביעתה היא טוענת, שבפגישה ביניהם אישר זאבי באוזניה כי הדברים החמורים אכן נאמרו בישיבה אך הוסיף כי היה חייב להכחישם. "דברים מהסוג הזה אינם יכולים לקבל כל אזכור בכתב", הוא אמר לה, על פי גרסתה, וביקש ממנה למחוק את הקטע הנפיץ.

יום אחרי הפגישה ברמת אביב שיגר זאבי מכתב לחברי העמותה בחתימת ידו. הוא מסר להם כי הקטע השנוי במחלוקת אכן נמחק. שפילמן טוענת בתביעתה שהסכימה לכך לאחר ש"הופעל עליה לחץ נפשי ומילולי קשה".

אלא שהסאגה לא הגיעה אל קצה. ומי שעורר אותה מחדש, שבועות ספורים לאחר שפרצה, היה שוב חבר ועדת הביקורת ניר בזק. זה התקשר לזאבי וביקש ממנו הסברים. בתגובה שיגר זאבי לשפילמן אימייל שעליו התבקשה לחתום. "לאחרונה קיבלתי ממך פרוטוקול חדש ולפיו השמטת לחלוטין את המצוטט...", הוא כתב לה. "חתמתי עליו... אני מבין שמצאת שאי הבנה מהותית אירעה בפרוטוקול הראשוני".

אלא ששפילמן סירבה לחתום על האימייל. היא ראתה בו זיוף בלתי חוקי. "אינני מוכנה שיוטל בי דופי כאילו הזיתי או בדיתי את הדברים... אם תסכים, אני מוכנה לבדיקת פוליגרף", היא הודיעה לפלמ"ח במסר חוזר.

יום אחרי ההתכתבות הזאת, לגרסתה של שפילמן, התקיימה ביניהם "פגישת עבודה מתוחה" בביתו של זאבי. בין השניים, על פי התביעה של שפילמן, "פרץ דין ודברים קשה שבמהלכו הפעיל זאבי על שפילמן באופן מניפולטיבי לחץ נפשי קשה ביותר עד כדי כפייה, על מנת לאלצה לחתום על המסמך ששלח אליה בדוא"ל".

לטענתה, הלחץ הכבד הפך אותה "לרצוצה ושבורה". הוא הניע אותה להציע לזאבי להכין נוסח מתקן "שירצה אותו".

אמא עוזרת

"היה לי איש כסלע, אוהב וגם איתן, בצלו פרחתי כפרח בר קטן" (שיר זיכרון לגנדי שחיברה האלמנה יעל זאבי)

 

יום אחרי הפגישה האינטנסיבית הזאת צילצלה אל שפילמן האם והאלמנה יעל זאבי. היא הזמינה אותה לביתה ברמת השרון. לטענת שפילמן, זאבי נהג דרך קבע "לבקש מאמו הקשישה להוציא בעבורו את הערמונים מן האש". כששפילמן התיישבה בכורסה הרכה בסלון הבית הנאה של משפחת זאבי, החלה האם המגוננת "להפעיל לחצים כבדים מנשוא, מילוליים ורגשיים, עד כדי אונס וכפייה ממש, על מנת שהתובעת תסכים לתקן את הפרוטוקול של הדיון... ולא התירה לה לעזוב את הבית בטרם תסכים מיד ולאלתר".

כך, על פי גרסתה לפחות, מצאה עצמה שפילמן לכודה בביתו של האיש שלזכר מורשתו הקדישה חודשים רבים מחייה. שפילמן, על פי התביעה, "נכנעה לבסוף ללחץ הכבד ולכפייה שהופעלו עליה וניאותה לשלוח תחת אונס הודעת הבהרה... גב' יעל זאבי לא הניחה לתובעת לעזוב את ביתה ודרשה ממנה לשגר משם את הודעת ההבהרה".

הודעת ההבהרה, שנשלחה לפלמ"ח מחדר העבודה של אביו המנוח, היתה קצרה ולקונית: "בהמשך לשיחתנו... הדברים שנאמרו... הוצאו מהקשרם ולא הובנו על ידי נכון כפי שהבהרת לי, פלמ"ח, לכן הקטע המצוין נמחק מהפרוטוקול. ערב טוב, בחדר של אבא גנדי, שרי".

ההודעה לא השביעה את רצונו של פלמ"ח. הוא דרש משפילמן להעביר לו הבהרה ממחשבה האישי, וכך עשתה. זה היה, לדעתה של שפילמן, הרגע שהוביל בסופו של דבר לפיטוריה, כמה חודשים לאחר מכן.

התביעה של שפילמן כוללת עוד מרכיבים המתאימים יותר לפילם נואר ופחות למפעל הנצחה משפחתי. בין השאר טוענת המנכ"לית לשעבר כי פלמ"ח זאבי ובת זוגו ציינו באוזניה ובאוזני מקורביה כי "הם מחזיקים בעדויות ובהקלטות העלולות להלבין את פניה". היא טוענת גם כי בעימות עם זאבי היא היתה נתונה למעקב ובוצעה חדירה שיטתית למחשבה האישי.

זאבי דוחה בתוקף את כל טענותיה של שפילמן. "התובעת ניסתה ומנסה בחוסר תום לב מוחלט להלך אימים על הנתבע מספר 1, בנו של רחבעם זאבי ז"ל, תוך שהיא מטיחה בו האשמות מן היקב ומן הגורן ללא רחם", נכתב בכתב ההגנה. העימות ביניהם יוכרע בבית המשפט, אך בינתיים הסכסוך הקולני הזה, וכמותו הקושי לגייס תרומות פרטיות, הם שגרמו ככל הנראה לזאבי לשתק כמעט לגמרי את פעולות העמותה. בעקבות תלונה שהגישה שפילמן בשלהי 2010 על אי סדרים כספיים לכאורה במור"ג, ערך החשב הכללי באוצר בדיקה ובסופה הוחלט לקזז מהעמותה כספים רבים. "בעקבות הבדיקה קוזזו כ-550 אלף שקל מכספי התמיכות בעמותה, בשל פעולות שלא בוצעו או בוצעו חלקית", נמסר ממשרד האוצר. "נציין כי בשנת 2011 התפרקה העמותה והעברת הכספים הופסקה כליל".

כיום משרד ראש הממשלה הוא האחראי הבלעדי להנצחת זאבי - בין השאר באמצעות המועצה להנצחה שבראשה עומד מזכ"ל מולדת לשעבר והלוביסט בהווה, אריאל סנדר. סנדר, וכמותו חברים נוספים במועצה, היו פעילים במור"ג שנים רבות, לצדם יושבים במועצה נציגים של משרדי ממשלה.

בשנה הקרובה ובזו שאחריה ימריא התקציב להנצחת זאבי למיליונים רבים, בית רחבעם יתחיל להיבנות וברחבי הארץ ייקראו מן הסתם עוד רחובות, גנים וכיכרות על שמו. בעוד כמה שנים איש לא יזכיר גם את הטרנספר, וזאבי, האיש המסתורי והשנוי במחלוקת, יהפוך למין סבא לאומי, כזה שדאג תמיד לחיילים, לשבויים ולאהובתו הגדולה: ארץ ישראל.

זמן רב לפני שנרצח ביקש זאבי שעל קברו יקראו מקאמה שחיבר לכבודו חיים חפר. כך הוא רצה שנזכור אותו: "מה נאמר לו לגנדי ביום פרידתו, והוא הרי לא נפרד/ הרי עוד שמו ומעשיו יכו הדים בין חוף פלשת וארץ גלעד/ הרי עוד הרבה יספרו תלמידיו וחבריו לנשק בצה"ל /החל בתורת המלחמה שלו וכלה בדאגתו לחוט ולשרוך נעל/ אבל דבר אחד נאמר לו אנחנו, ידידיו/ אשרי האיש שחי כאשר צה"ל וארץ ישראל למראשותיו".

משפחת זאבי סירבה להגיב לדברים.*

עריכה: נועה מלמד

investigations@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו