בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין מקום אחר

בספר חדש חוזר עמוס עוז אל חיי הקיבוץ כדי להתבונן בהם שוב, ובעיקר בבדידות בחברה שבה לא היה לכאורה מקום לבדידות. בראיון מסביר הסופר למה הוא ממעט באחרונה להביע בכתב את דעותיו בעניינים פוליטיים, ותוקף בחריפות את בנימין נתניהו ואהוד ברק, אשר במקום להתקדם להסכם עם הרשות הפלסטינית משלהבים את עצמם לקראת התקפה על איראן

266תגובות

צבי פרוביזור, גנן רואה שחורות; דויד דגן, מורה ומחנך וגם מרקסיסט אדוק שאהבתו שמורה לפרקי חזנות ולנשים; הניה קליש, שאחיה העשיר מבקש לממן את לימודי בנה, יותם, באיטליה, והוא - יותם - תוהה אם יש לו די אומץ לעזוב את הקיבוץ ולצאת אל העולם בידיים ריקות; נינה סירוטה, צעירה דעתנית שאינה יכולה להישאר אפילו ללילה אחד נוסף עם בעלה; מרטין ונדנברג, ניצול שואה, סנדלר חולה אמפיזמה שלשון אספרנטו היא משוש חייו - הם כמה מגיבורי סיפוריו של עמוס עוז, המופיעים בספרו החדש, "בין חברים" (כתר). אחדים הם מתקני עולם כרוניים. אחדים מבינים כי המשימה גדולה ממידתם, ומבקשים לתקן רק את מה שהתקלקל בחייהם שלהם. ואחדים - כמו נינה - מקווים כי "בעוד עשר או עשרים שנה, הקיבוץ יהפוך להיות מקום הרבה יותר רגוע. עכשיו כל הקפיצים עדיין מתוחים עד הקצה וכל המכונה עדיין רועדת מרוב מאמץ".

ובינתיים, בקיבוץ יקהת, בשלהי שנות ה-50, זה נקרה בדרכו של זו, חייהם מסתבכים ומתפרדים, ועמוס עוז מתבונן בהם - בחרדותיהם, ביגונם, בתקוותיהם ובגעגועיהם - במבט מפוכח, בנגיעות קלות ועדינות, באמפתיה. ומעניק לקוראיו מעין מחווה לעברו, או אולי זיכרון ופרידה הנשלחים מרחוק. המכונה הרי כבר מזמן אינה רועדת.

ילד חוץ

בשנת 1965, לפני 47 שנים, ראה אור ספרו הראשון של עמוס עוז - "ארצות התן". דברים קשים רחשו וביעבעו בחצרו של הקיבוץ ומאחורי דלתות בתיו. רק מעט מנוחה, אם בכלל, היתה ב"ארצות התן". סיפורי "בין חברים" נכתבו בטון אחר, במבט שונה לגמרי.

ינאי יחיאל

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

"כבר ארבעים וכמה שנים לא קראתי את 'ארצות התן'", אומר עוז, "אבל אני זוכר שהסיפורים היו על יצרים חזקים. סיפורי 'בין חברים' הם על ויתור וגעגועים. הקיבוץ אותו קיבוץ. יש גדר: מה שבתוך הגדר מואר, מה שמחוץ לגדר - הבוסתנים והוואדיות וחורבות הכפר הערבי - חשוך. שם המבט היה מופנה הרבה מאוד החוצה, וכאן הוא מופנה הרבה יותר פנימה".

יקהת, יש לציין, הוא שם מוזר לקיבוץ. למה יקהת?

"בחרתי בו בגלל האסוציאציה הרחוקה של משהו שהיה חד וקהה. האידיאל הראשון של הקיבוץ היה חד: להפוך את טבע האדם במכה אחת. בעצם, הם יצאו לדרך כמחנה של בני נוער, מתוך אמונה תמימה שיישארו בני 18 ובני 20 לעולם ועד. מחנה של נערים ונערות שהשתחררו מההורים, מכל האיסורים והמעצורים של העיירה היהודית והדת, מחנה שבו הכל מותר, שוררת בו אקסטזה תמידית והחיים נמצאים - תמיד - בשיא. עובדים, מתווכחים, אוהבים ורוקדים עד כלות הכוחות. כמובן שזה היה ילדותי. עם השנים זה קהה. ואז התבלטו המרכיבים הנצחיים של טבע האדם. הפגיעות, האנוכיות, האמביציות, החומרנות והחמדנות. זה היה חלום עוועים שאפשר לנצח את הכוחות האלה, שאפשר להיוולד מחדש, שאפשר ליצור אדם חדש ללא חסרונותיו של האדם הישן.

"'בין חברים', כמו כל מה שאני כותב, נכתב קודם כל מתוך סקרנות. בכל בוקר (בערד) אני קם בחמש, יוצא לחצי שעת הליכה במדבר, חוזר ושותה כוס קפה, יושב לשולחן ושואל את עצמי מה הייתי אומר אילו הייתי הוא, ומה הייתי עושה אילו הייתי היא. סקרנות היא בעיני סגולה אפילו מוסרית. אני חושב שאדם סקרן הוא אדם קצת יותר מוסרי מאדם לא סקרן, כי לפעמים הוא שם את עצמו בעורו של הזולת. אני חושב שאדם סקרן הוא אפילו מאהב טוב יותר מאדם לא סקרן. אפילו העמדות הפוליטיות שלי בשאלה הפלסטינית, למשל, נולדו מתוך סקרנות. אני לא מזרחן ולא היסטוריון ולא אסטרטג. פשוט שאלתי את עצמי, בגיל צעיר מאוד, מה היה אם הייתי אחד מהם. ובכן, זה מה שאני עושה: קם בבוקר ושואל את עצמי מה היה אם ואילו. ככה אני חי וככה אני כותב וכך גם נולד הספר הזה - מסקרנות שהתעוררה בי לדמויות שאיני יודע מאין באו, והתחילו להציק לי".

ונכתב גם כפרידה מהקיבוץ?

"בעצם, אף פעם לא לגמרי עזבתי את חולדה. הרבה מהחלומות שלי מתרחשים שם, ומבטאים קשר לא-סגור עם הקיבוץ. העזיבה שלי לא היתה פתאומית, אלא בגלל הבריאות של דניאל, בני. היו בחיי הקיבוץ כמה דברים שלא אהבתי. אך אלה שאהבתי - חסרים לי. ובספר הזה רציתי לחזור ולהסתכל עליהם. בעיקר על הבדידות בחברה שבה אין (כאילו) מקום לבדידות. בכמה סיפורים מצטייר מצב של כמעט נגיעה. כמעט-כמעט נוצרת נגיעה בין אנשים, אבל משהו בולם אותה. כמו בציור של מיכלאנג'לו שבו אצבע כמעט נוגעת באצבע.

"בדידות וחסד, או רגע של חסד בתוך הבדידות, מסקרנים אותי מאוד מפני שהם תיאור של המצב האנושי. הסיפורים מתרחשים בקיבוץ, אבל הם מספרים על מצבים אוניברסליים, על הכוחות הבסיסיים ביותר בקיום האנושי: על בדידות. על אהבה. על אבידות. על מוות. על תשוקה. על ויתור ועל געגועים. בעצם, על הדברים הפשוטים והגדולים שאין אדם שאינו מכיר אותם.

"היה אצלנו איש אחד, אפרים אבנרי, מהוותיקים. אהבתי אותו מאוד. אפרים אבנרי היה אומר: 'בימים הראשונים של הקיבוץ היית בודד כמו אצבע'. לא הבנתי את הביטוי. הרי אצבע היא אחת בקבוצה. עד שהבנתי: כשאצבע אחת זקופה והאחרות מקופלות, זו בדידות כפולה.

"קשה מאוד לכתוב על אנשים טובים. הרבה יותר קל לכתוב על רשעים או על מופרעים או על סוטים. הספר הזה הוא על אנשים קטנים שכל אחד מהם איבד משהו. הוא לא בדיוק יודע מה ואיפה, אבל הוא או היא - מחפשים. ואלה סיפורים גם על השאיפה לשנות את העולם. סיפור על מתקני עולם ועל הטרגי-קומדיה של מתקני העולם. אנשים המאמינים כי אם רק יאחזו בידם שרוך וימשכו בו, יוכלו לשנות את העולם.

"בהלוויה של משה הס, מוותיקי חולדה, כאשר הקבר היה מוקף 'זקנים' בני 60-70, פניהם מסוקסים והם חובשים קסקטים, התפרץ לעברם אחד הצעירים וקרא 'תדעו לכם שאתם הייתם היהודים הנפלאים ביותר שקמו לנו מאז חורבן הבית. לא היו יהודים שנשאו על כתפיהם את מה שנשאתם, וגם לא יהיו אחריכם'. ב'בין חברים' אני מביט באנשים האלה פעם נוספת. לא רק במשא שנשאו. גם בקנאות, בדוגמטיות ובאדיקות הכמו-דתית שלהם".

ב"סיפור על אהבה וחושך" אתה כותב, "בגיל ארבע-עשרה וחצי, כשנתיים אחרי מות אמי, קמתי והרגתי את אבא והרגתי את כל ירושלים, שיניתי את שמי והלכתי לבדי לקיבוץ חולדה כדי לחיות שם מעל החורבות". איך נער בן 14 וחצי מקבל החלטה מסובכת כל כך? ואיך אתה זוכר את בואך לחולדה?

"לחולדה הלכתי כדי למרוד באבא שלי. רציתי להיות כל מה שהוא לא היה, ולא להיות מה שהיה. הוא היה למדן, אני החלטתי להיות נהג טרקטור. הוא היה ימני - נעשיתי סוציאליסט. הוא היה נמוך - החלטתי להיות גבוה מאוד (זה לא הלך לי).

"באתי לבדי, עם תרמיל גדול שבקושי סחבתי, והלכתי לפגוש את עויזר חולדאי, מנהל בית הספר. זה היה מפחיד לגור עם שני בנים זרים בחדר, ובבוקר, בחמש וחצי, לקום לעבודה. היה אז בחולדה שדה של סלק סוכר, והיה צריך להוציא את הסלקים מתוך האדמה. הסלק היה גדול ואני הייתי קטן. ידעתי שיהיה לי קשה להוציא יום עבודה, אבל לא ידעתי כמה קשה זה יהיה. חירוף נפש. קידוש השם. אחרי עשרה סלקים חשבתי שלא אעמוד בזה, אבל חשבתי גם שאני מוכרח. פיגרתי מאחורי השורה כי כולם היו גדולים ושזופים וחסונים, ואני חלש ונמוך. והכי קשה היה לי שפיגרתי אפילו אחרי הבנות. זה קשה להיות ילד חלש בכל מקום, וזה קשה יותר בחברה שמקדשת את מה שחסון וקשוח. זה היה זמן קשה. צחקו ממני. לעגו לי. הרביצו לי".

ילד חוץ.

"הייתי ילד חוץ עוד לפני שבאתי לחולדה. ילד חוץ זה מצב קיומי, לא מצב קיבוצי".

והשם, איך בחרת בשם עוז?

"בגיל 14 וחצי, עוז זה בדיוק מה שחסר לי. בחירת השם היתה שריקה בחושך כדי לעודד את עצמי".

החלטתך לחיות בחולדה "מעל החורבות" היתה החלטה נכונה?

"אני לא מצטער על זה אף לרגע. אני מצטער על כמה חוויות שעברו על הילדים שלי בקיבוץ. היו רגעים קשים, אך אני יצאתי מחולדה בלי כעס. הקיבוץ היה בשבילי אוניברסיטה אולטימטיבית לטבע האדם. 30 שנה חייתי עם 300 אנשים בקרבה אינטימית. ראיתי הכל. אותם ואת חייהם, וידעתי את סודותיהם. לו חייתי 30 שנה בתל אביב או בניו יורק, לא היה לי שום סיכוי להגיע להיכרות כל כך אינטימית עם 300 נפשות. המחיר היה שהם ידעו עלי יותר מכפי שהייתי רוצה שיידעו. אבל זה מחיר הוגן. מבחינת הכתיבה שלי, הרבה ממה שאני יודע על טבע האדם - למדתי בקיבוץ".

כמה מתיאורי "בין חברים" אינם קלים. הקיבוץ אשם?

"אדם חי בחברה רגילה ויש לו ילדות דפוקה - הוא מאשים את הוריו. אותו אדם, אותה ילדות דפוקה בקיבוץ - הוא יאשים את הקיבוץ. אדם חי בחברה רגילה ולא הגשים את האמביציות שלו - הוא מאשים את עצמו או את המנכ"ל. חי בקיבוץ - יאשים את הקיבוץ.

"בניגוד לאחרים, אני כבר לא שוחט פרות. פעם שחטתי. היום לא. מה גם שמכל הרפת נשארה פרה אחת זקנה וחולה, מוקפת בעדר שוחטים צוהלים ששים אלי קרב. אני כבר כמעט לצד הפרה. לא שאני לא יודע איזה ריח רע יש לפרה הזו. ולא שאני סוגד לה. אבל בינה לבין השוחטים שהתקבצו סביבה אני מעדיף אותה. כן. אני מדבר על הציונות, הקיבוץ ותנועת העבודה".

מטען יד

ב"סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז על חרדותיו כסופר מתחיל. הוא כבר קרא בהמינגוויי וברמרק, קריאה שרוממה את רוחו, אך גם עוררה את חששו. מאחר שלא התנסה כמוהם בסערות החיים, מלחמה ומאבק על חירות, "לא יוכל לקבל אפילו חצי-רישיון זמני לכתיבת סיפורים ורומנים", כתב, שלא לדבר על כך שלכתיבה נחוץ "מקום אמיתי" - פאריס, מדריד, ניו יורק, מונטה קרלו. אבל כאן, "בקיבוץ? מה כבר יש כאן? לול ורפת? בתי ילדים?"

את התשובה מצא בספרו של שרווד אנדרסון, "וויינסברג אוהיו" (עם עובד, 1959). ב"סיפור על אהבה וחושך" הוא כתב על פגישתו עם הספר, "מחרוזת של סיפורים ושל אפיזודות הצומחות זו מזו ומקושרות זו לזו בעיקר שכולן מתרחשות בעיירה אחת, נידחת, עלובה, שכוחת-אל: אנשים קטנים מאוד מילאו את הספר הזה, נגר אחד זקן, ואיזה נער בוהה, ומישהו בעל אכסניה וגם בחורה-משרתת. הסיפורים השונים נקשרו ביניהם גם בכך שהדמויות גלשו מסיפור לסיפור: מי שהיו דמויות מרכזיות בסיפור אחד, חזרו והופיעו, הם עצמם, כדמויות משניות, דמויות רקע בסיפורים אחרים". ב"וויינסברג אוהיו", כתב עוז, עמדו במרכז הסיפורים עניינים ובני אדם שעד אז היה בטוח כי הם "נמצאים הרבה מתחת לכבודה של הספרות; מתחת לסף הקבלה המינימלי שלה".

אריאל חרמוני / משרד הביטחון

עתה מתברר כי ב"סיפור על אהבה וחושך" טווה עוז הגדרה מדויקת לסיפורי "בין חברים", שפירסם כעבור עשר שנים. אנדרסון, כתב עוז, "פקח את עיני לכתוב על מה שסביבי. בזכותו תפסתי פתאום שהעולם הכתוב לא תלוי במילנו ולונדון, אלא הוא חג תמיד סביב היד הכותבת במקום שבו היא כותבת: כאן אתה - כאן מרכז היקום". וכך, בחדר העיון העזוב שבחולדה, אצל שולחן פינתי, הניח מחברת "ארבעים דף", עט כדורי ועיפרון עם מחק בקצהו ומים פושרים מן הברז בספל פלסטיק. ושם, במרכז העולם, התיישב לכתוב את סיפוריו הראשונים. ותודה לשרווד אנדרסון.

כמה קשה זה היה?

"כמובן שזה לא היה פשוט לכתוב בקיבוץ. אחרי שפירסמתי כמה סיפורים קצרים באתי למזכירות וביקשתי יום כתיבה. ויכוח גדול. 'תקדים'. 'כל אחד יכול להגיד שהוא אמן', 'אנחנו המזכירות לא מוסמכים לקבוע מי באמת אמן ומי לא, ואם כולם אמנים, מי יחלוב את הפרות?' היה שם חבר זקן, בן 45, שאמר: 'עמוס הצעיר אולי הוא הטולסטוי החדש, אבל מה הוא יודע על אנשים? שיעבוד בשדות עד גיל 40 ואחר כך יכתוב'. אישרו לי יום אחד בשבוע לכתיבה, בתנאי שאעבוד יותר בימים האחרים. פירסמתי ספר ועוד ספר ופניתי למזכירות בהיסוס, אולי אפשר לאשר לי עוד יום לכתיבה. ויכוח גדול. תקדים. מי יחלוב את הפרות. דיון באסיפה. אישרו לי יומיים. וכך היה סיפוח זוחל של הכתיבה לשלושה ימים. כשהתחילו להגיע הכנסות מספרי, בא אלי רכז המשק ושאל אחרי כמה גמגומים, אם יצרפו אלי חבר ותיק או שניים שיצאו ממעגל העבודה, האם זה יכול להגביר את התפוקה?

"האמת היא שהיה לי בחולדה קהל קוראים בלתי אמצעי, שאמר לי ישר בפנים מה אהבו ומה לא. זה הביא לי הרבה ברכה שאנשים היו אומרים לי ללא גינונים מה טוב בעיניהם ומה לא. כמובן שדבר אחד אסור היה לי לעשות - להשתמש במודלים של חולדה. ובאמת לא עשיתי זאת. היה שם חבר אחד, מאיר, שהיה אומר, 'לפני שאני עובר תחת החלון שלך - אני עוצר ומסתרק, כדי שאם אכנס לסיפור שלך, שאכנס מסורק'. אבל הוא עצר לחינם. לא הכנסתי איש מהם לסיפורי, לפחות לא באופן שיכלו להכיר את עצמם. וגם אם הייתי מכניס אותם כפי שהם - לא היו נעלבים, כי לבני אדם יש בדרך כלל דעה כל כך טובה על עצמם, וגם אם אתה מתאר אותם במדויק, כפי שהם, הם אינם מכירים את עצמם ואינם נעלבים".

סוכנות סטארפוט, דניאל רוזנבלום

היית מודע לחשש שהאוטוביוגרפיה המונומנטלית שלך, "סיפור על אהבה וחושך", תשתק את כתיבתך?

"לא יהיה 'סיפור על אהבה וחושך רוכב שנית', ולא 'בנו של סיפור על אהבה וחושך'. כל השנים ניסיתי - ואני מקווה שהצלחתי - לא לכתוב את אותו ספר פעמיים".

במה שונה כתיבת סיפור קצר מכתיבת רומן?

"למי שכבר כתב כמה רומנים, כתיבת סיפור קצר היא אתגר קשה מאוד. כמו אדם הרגיל לנסוע מארץ לארץ עם ארגזי מטען, ופתאום אומרים לו 'הפעם אתה נוסע רק עם מטען יד'. צריך חוכמת אריזה כדי לכתוב סיפור קצר".

ב"אותו הים" כתבת עליך ועל הוריך. בקטע "ידי על ידית החלון" אתה מדבר אליהם, שואל אם מצאו מנוחה נכונה. "לפחות בגללי אל תריבו", אתה מפציר בהם, "אני מסודר וחרוץ. שואב ומביא לכם נחת, שואב ומביא כמו שוליית הקוסם. עייף ולא מוותר". האם טמנת שם את זרעי ההשלמה והפיוס הניכרים ב"סיפור על אהבה וחושך" וב"בין חברים"?

"במשך הרבה מאוד שנים הייתי מלא כעס על אמי שהתאבדה, כאילו ברחה עם מאהב והשאירה אותנו לבד בלי להשאיר פתק; על אבי שאיבד אותה, שכנראה היה בו משהו רע ואיום, אחרת לא היה מאבד אותה; ועל עצמי, שהייתי כנראה ילד נורא, כי אילו לא הייתי, לא הייתי מאבד אותה.

אי–פי

"ברבות השנים הכעס התחלף בסקרנות ואהדה והומור. ואלה, כנראה, שלושת הכוחות שמניעים את היד הכותבת שלי. אפילו חמלה (אם כי אני קצת מפחד מהמילה חמלה, כי היא קשורה למילה רחמים). ב'סיפור על אהבה וחושך' כתבתי על הורי כאילו הם הילדים שלי. בלי גרם אחד של כעס. לא תמצאי שם גרגר אחד של כעס. תמצאי סקרנות, אהדה והומור. וכתבתי אותו מתוך רצון להזמין את המתים הביתה, להכיר להם את אשתי וילדי, להושיב אותם ולומר להם 'מתים יקרים, שתו כוס קפה וסוף-סוף נדבר. כי כשהייתם לא דיברנו'. מה זאת אומרת לא דיברנו? דיברנו בלי סוף: על בן-גוריון, סטלין, הספר הלבן ומעפילים. אבל לא דיברנו על הדברים החשובים: על רגשות. מאין באתם, למה קיוויתם ומה מצאתם. עכשיו בואו, שתו כוס קפה ונדבר. אחר-כך - לכו.

"אני לא רוצה שהמתים יישארו אצלי בבית, אלא שייכנסו מפעם לפעם לביקור קצר ולשיחה על הדברים החשובים. גם בסיפורי 'בין חברים' כאילו הזמנתי את הדמויות האלה, מתות או חיות, אלי הביתה, ואמרתי להן שבו, נדבר על ויתור, על חלומות. נדבר על אבידות. נדבר על חיפוש. נדבר על הניסיון האנושי לגעת בבן אדם אחר, בזולת. נדבר על דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם".

ענק פוליטי

בשנת 1962 פירסם עוז ב"קשת" את סיפוריו הראשונים. אחד סיפר על צנחן שנהרג במפגן צניחה ביום העצמאות, שני על פעולת תגמול (בשנות ה-50). בחודש מאי באותה שנה השתתף בגיליונו הראשון של "מן היסוד", לצדם של נתן רוטנשטרייך, פנחס לבון, שלמה גרודז'נסקי, דן הורוביץ ואלי שביד. "פרשת לבון", שפרצה בעקבות "עסק הביש" במצרים, חוללה קרבות איתנים. המדינה היטלטלה בין מערכות בחירות, הדחות וועדות משפטיות. מפא"י נקרעה במאבקי כוח בין ראשיה: בן-גוריון ותומכיו מזה, והנהגת מפא"י בראשות אשכול וגולדה מאיר - מזה. לבון, שר הביטחון בימי "עסק הביש", הודח מראשות ההסתדרות, סירב לפנות את השטח והקים את "מן היסוד", חוג פוליטי במפא"י. כנס היסוד של החוג היה ביער חולדה. זו היתה גם הופעתו הראשונה של עוז כפעיל פוליטי.

איך זה שעד היום דילגת בכתיבתך על "פרשת לבון" ו"מן היסוד"?

"עוד לא גמרתי לכתוב. אולי עוד אכתוב על כך. היום אני מבין כי המרד נגד בן-גוריון היה בשבילי מרד-המשך נגד אבא שלי. בן-גוריון נכח בכל. דמותו חלשה על הכל. היום, כשמדברים על ראש הממשלה ושר הביטחון, אין מעלים על הדעת את עוצמת דמותו של בן-גוריון בשנות ה-60 הראשונות. הוא אכן היה אבי האומה. ולבון, בשם איזה אידיאל של וולונטריזם ומרכזיותו של הפרט, יצא נגדו ונגד פולחן כלי הממלכה. באותו זמן היה במאבקו של לבון משהו משחרר. היום אני רואה בבן-גוריון - על כל מגרעותיו - ענק פוליטי. אז ראיתי רק את מגרעותיו".

במשך 50 שנים ויותר פירסם עוז ב"דבר", "שדמות", "עמדה", "ידיעות אחרונות" - אותו הוא מכנה, עדיין, "עיתון ערב" - ב"הארץ" ובחשובים שבעיתוני אירופה וארצות הברית. ב-1967 היה ממנחי השיחות שהתפרסמו ב"שיח לוחמים".

ב-1961 העז עוז ושלח ל"דבר" תגובה למאמר של דוד בן-גוריון. היא פורסמה. כעבור ימים אחדים השיב לו ראש הממשלה מעל דפי העיתון, במסה רבת מילים. בחדר האוכל בחולדה נרשמה התרגשות שהתעצמה כאשר הגיעה לקיבוץ שיחת טלפון בעלת חשיבות עליונה: עמוס עוז מתבקש לפגישה עם בן-גוריון. סיפור הפגישה, שנקבעה לשעת בוקר מוקדמת, בקריה בתל אביב - עסיסי ומרתק ("סיפור על אהבה וחושך", עמ' 488-497). קוראיו היו זבובים על קיר לשכתו של בן-גוריון בעוד אבי האומה נסחף בסערת נפש מול עיניו המשתאות של עוז. ואף על פי שעוז ממלא בסיפור לא יותר מתפקיד של סטטיסט, הוא מכיל יותר מרמז למעורבותו הפוליטית המתגבשת של הסופר שבדרך.

ב-1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, נערך במועדון "צוותא" בתל אביב רב-שיח לציון שלוש שנים למלחמת ששת הימים. ראש הממשלה, גולדה מאיר, השתתפה בדיון. "על מה את חולמת?" שאל עוז את מאיר. "אין לי זמן לחלום", היא השיבה בזעף. "אני לא ישנה כי הטלפון מצלצל להודיע על נפגעים". הדברים החריפים עוררו סערה בתקשורת, וסימנו את ראשיתו של הוויכוח המדיני המתלהט בעניין עתיד השטחים שכבשה ישראל ב-1967, והמהלכים המדיניים שעל ישראל לנקוט (לאחר מותה סיפר מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, כי מאיר הודתה באוזניו שהופתעה משאלתו של עוז ונפגעה ממנה. על כן "גימגמתי בתשובה, כי לא רציתי לענות עליה"). ב-1973, עוד לפני מלחמת יום כיפור, הודיע עוז על תמיכתו ברשימת "מוקד" לכנסת. ב-1977 תמך בלובה אליאב (של"י), ואחר כך - להוציא "קפיצה" ל"עבודה" בראשות שמעון פרס - במרצ. ערב הבחירות האחרונות אמר כי "מפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי". דבריו זכו לתגובה נרגנת מפי יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, שלעג לכישורי עוז ההיסטוריון.

גולדה מאיר ואהוד ברק התקשו, כנראה, להשיב לאמת פשוטה: עמוס עוז הוא אדם וסופר אמיץ. ברוחו, בכתיבתו, במחאתו ובהתמדתו. שנים ארוכות, 50 ליתר דיוק, הוא נאבק על אמונות ודעות. למעלה מ-40 שנה הוא קורא לחלוקת הארץ בין שני עמיה, כותב, מרצה ופועל נגד עוולות הכיבוש, עריצות ושררה, וטוען כי שליטתנו על עם אחר מסכנת את קיומה של ישראל במזרח התיכון. אין במה וערוץ, בישראל ובחו"ל, שידחו מאמר שלו וראיון עמו. ואין מרצה ישראלי מבוקש ממנו ברחבי העולם. אולי זה לא מפתיע שהאיש שהלך בגיל 14 וחצי לחולדה, לחיות "מעל לחורבות", פירסם 27 ספרים שתורגמו ל-41 לשונות, התחייב למאבק עיקש גם על חורבות חיינו ומתמיד בו. ובכל זאת, הרי יכול היה להתרכז ביצירתו הספרותית, להתרחק ממאבקים פוליטיים ולחסוך מעצמו את כעסם של השואלים "מי שמך", ואת ביקורתם של הטוענים כי הוא מדבר יותר מדי או פחות מדי - טענות מימין ומשמאל. עוז עומד בבחירתו. ואולי אחרי הכל, כשהחליף את שמו בגיל 14 וחצי, לא היתה זו שריקה באפלה.

מכת עזה

לאחרונה התמעטה כתיבתך הפובליציסטית.

"במשך שנים כתבתי לא רק אל המשוכנעים והמתנגדים המושבעים, אלא דווקא למהססים. עכשיו אני כותב פחות מפני שיש לי הרגשה שהמהססים הפכו לאדישים, ורק המשוכנעים יקראו אותי. אני לא רואה טעם בכתיבה למסכימים ולמתנגדים. אין לי עניין להוקיע או ללעוג למתנגדים שלי, ואין לי עניין ללבן ניואנסים בקהילת המשוכנעים שממילא כבר הלבינו מרוב ליבון".

אינך מושיט בכך יד לאדישים?

"אני ממשיך להשמיע את קולי ולחוות את דעתי בהרצאות, בהופעות ובחתימה על גילויי דעת. בתקווה שעל אף הכל, יש לקולי שומעים".

עכשיו כבר מדברים על "השלום המת" ועל סילוק ההסכם עם הפלסטינים מסדר היום.

"אני לא יודע על סמך מה. ההימנעות מהתקדמות לקראת פתרון של פשרה בין ישראל לפלסטין מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. השלום שאני מדבר עליו מונח על השולחן שנים ומחכה לנו. צריך להתכופף ולהרים אותו. או בניסוח זהיר יותר: ניתן - עדיין - לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך ישראלי-עזתי. המחיר ידוע לכל. להיפרד מהשטחים. להסכים לשתי בירות בירושלים ולהתקיים לצד מדינה פלסטינית בגדה. בעצם, אני לא רואה זאת כמחיר, אלא כערך מוסף לעתיד מדינת ישראל. אומר זאת בפשטות: אם לא יהיו כאן שתי מדינות, תהיה מדינה אחת. אם תהיה מדינה אחת - אנחנו ניעלם.

"תומכי השלום קיבלו מכה ניצחת עם פינוי עזה. שנים אמרנו כי אם נצא מהשטחים יהיה שלום. יצאנו מעזה ובאו הקסאמים. זו מכה קשה מאוד שאפשר, כמובן, להתמודד עמה בטיעון שהיה צריך לצאת מעזה ולא למסור אותה לחמאס על מגש של כסף. אבל בהיותה טענת-אילו, זו טענה מורכבת, כי המציאות היא שכל השנים אמרנו שאם נצא מעזה יהיה טוב. יצאנו מעזה והיה רע. קשה להתמודד עם זה. אני יכול לומר שאין לי ספק שאילו נשארנו בעזה, מחיר הדמים היה גבוה הרבה יותר מזה שהיה מאז צאתנו. אני יכול לומר את זה, אבל זה לא יעזור מול הטיעון הפשוט 'יצאנו ותראו מה קרה. יצאנו פראיירים'.

"רוב הישראלים מסכימים גם היום לצאת מהגדה עם תיקוני גבול. אבל הם לא מוכנים לצאת פראיירים. נתניהו וברק היו משיגים רוב גדול בכנסת אם היו מכריזים, מחר, על נכונות לצאת מהשטחים. מה שמונע אותם ועוצר בעדם הם הפחדים שלהם. הפחד מהתמודדות עם הפנאטים, והפחד שיקרה מה שקרה בעזה. נתניהו וברק הם פחדנים. הם יודעים מה הדבר שצריך לעשות אותו ואינם מעיזים. כן. גם הם פוחדים לצאת פראיירים".

בינתיים זנחו את הנושא הפלסטיני והעמידו את העולם על האתגר האיראני.

"במקום להתקדם להסכם עם הרשות הפלסטינית הם משלהבים את עצמם לקראת התקפה על איראן. התקפה על איראן לא תועיל הרבה מפני שאי אפשר להפציץ את הידע ואי אפשר להפציץ את המוטיבציה, ולאיראנים יש גם הידע וגם המוטיבציה לייצור נשק גרעיני. וגם אם התקפה על איראן תדחה בשנה-שנתיים את ייצורו של נשק גרעיני, היא תעצים - לאין שיעור - את המוטיבציה להשתמש בו.

"בימי מלחמת לבנון הראשונה דיבר בגין על 'היטלר המסתתר בבונקר בביירות'. כתבתי אז מאמר בשם 'היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה'. את האמור במאמר ההוא אני מפנה היום לנתניהו. מי שמשווה את איראן של היום להיטלר, ואת ישראל לאושוויץ, עושה מעשה אנטי-ציוני ודמגוגי, מעודד את הירידה מהארץ וזורע היסטריה.

"את שואלת אם אני מודאג? אני לא רק מודאג. אני חרד. אני רואה תהליכים ונטיות המאיימים על כל מה שיקר לי. ועל קיומה של מדינת ישראל".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו