בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוא לא כבד, הוא אחי הגדול

תוכנית ריאליטי בישראל היא לא רק תוכנית ריאליטי. היא שיעור באזרחות, מדיניות ממשלה ופסקה מתוך מגילת העצמאות. מירי רוזובסקי הפסיקה לקחת כדורים והתחילה להתנהג בהתאם

תגובות

פרולוג

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת קופרמן. והארץ היתה תוהו ובוהו ושוקולד השחר עם כפית. הכוונה היתה לכתוב טור מעט אירוני על התמכרות מעט תמימה. לדון בה במונחים תרבותיים. קצת ציונות. קצת גזענות. לדון באידיאולוגיה במונחים תרבותיים. אבל אז היה בום. פגיעה ישירה. ולא של רקטה. סער שיינפיין מאשים שהכריחו אותו לקחת "כדורים פסיכיאטריים". עיון מדוקדק בסיפור מפזר קצת את הדרמה: זה לא "קן הקוקייה". זה אפילו לא "חטופים". רק קצת ציפרלקס לאיזון נפשי (לא שאני לוקחת, אבל כמה מחבריי הטובים כן). ניחוש פרוע: גם האח הגדול בעצמו ואשתו, כלומר הגיסה, לא שוכבים לישון בלי שלושת-רבעי כדור, אבל איכשהו ההנאה הפשוטה מחור המנעול הקולקטיבי מחמיצה בבטן. כמו בצפייה אסורה בסרטים פורונוגרפיים (לא שאני צופה, אבל סיפרו לי). אבל במחשבה שניה, החלטתי להתעלם מכל העניין, כמו שעשה שיינפיין כשההורים שלו אמרו לו שסמים קלים זה נו-נו-נו.

אז הנה המאמר שיהפוך להיות הפרומו הבא. לקראת העונה הבאה של ה"האח הגדול": סדרת מפגשים תיעודיים. אמנון לוי, אילנה דיין ודן שילון בטריו מרגש שמנסה לברר מה יש בה, בתוכנית של האח, שהיא מקבצת בתוכה את כל הדילמות הישראליות. גם אם יזמינו אותי להשתתף בפאנל - אסרב (החיים שלי ברשותי!). אשוב לשולחן הכתיבה האפלולי שלי, ממנו אגיח רק בשעה עגולה, לראות מה התחדש בבית, הכלו המים, הנגמרו הדילמות הציוניות והפוסט ציוניות, הבא שלום בין הרוסים, והחוסים, העיוורים והרואים, היהודים והמוסלמים, האשכנזים וקותי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

בעולם הגדול תוכניות ריאליטי הן תוכניות ריאליטי. אבל בישראל הקטנה והמוקפת אויבים, שבשנתה ה-64 עדיין סובלת מחצ'קוני בגרות ודיכי של טיפשעשרה, כל תוכנית ריאליטי היא מיקרוקוסמוס חברתי, כור היתוך עדתי, ומעבדת מיזוג גלויות: המירוץ אחרי המיליון הרי הוא בעצם אמצעי לחבב על החילוניים את הדוסים, המירוץ אחרי הכוכבות הרי הוא בעצם אמצעי להכיר את הזמר המזרחי, השבט תמיד יגיד את דברו נגד המפונקים מסביון, וה"צופים בבית" תמיד יידרשו להחליט מי צודק יותר: זה שעולה או זה שיורד, זה שבעד הערבים אבל נגד גזענות, או זה שלהיפך. הנה המאמר שיהפוך להיות היוזמה הבאה של משרד החינוך והטלוויזיה החינוכית: תוכניות ריאליטי כסוגה סופר עילית-חינוכית. לימודי אזרחות-היסטוריה-סובלנות ותושב"ע בצפייה ישירה באייפון. המבחן בסוף השליש יהיה אמריקאי אבל התכנים ישראליים לגמרי: מהמעברות ועד נווה אילן. מאיי הפיליפינים ועד אקסודוס.

יח"צ

האח הגדול סוריה

קחו למשל את העונה האחרונה של "האח". לזכותה של מה שנקרא "ההפקה" ייאמר שהפעם הם דווקא לא התיימרו בתחום החינוכי: בקאסט הראשוני לא היו מתנחלים, לא היו ערבים. היו אמנם עולה אחת וחוזרת בתשובה אבל שתיהן ישבו חזק יותר על המשבצת של האיזוטרית ההיסטרית. והנה דווקא העונה הזו תרמה מה שנקרא לשיח הציבורי לא מעט עניינים שברומו של עולם: סער מעוניין להכניס הביתה קוראן, צבי מציע להעמיד אותו לקיר ולירות, אביבית מציעה לנגב את הדם מהידיים של צבי, וכולם ביחד שרים את ההימנון בזיוף שמתחרה רק באביגדור ליברמן.

והנה הטור שיהפוך להיות פתרון לאומי חדשני בחסות משרד החוץ: חילופי אוכלוסיות. העונה הבאה תהיה של מיעוטים ושל סרבני הימנון (כולל שופטים בבית המשפט העליון). הרייטינג אולי לא ירקיע שחקים אבל אין ספק שהעם יצביע בסמסים בעד לשלוח את הבית כולו לבית האח הגדול בסוריה. אומרים שהאח שלהם קצת חסר הומור, אבל לפחות לא תהיה להם בעיה עם ההימנון - כך יגיד ליברמן כשהוא מחייך את חיוכו המשונה ביושבו על הספה בחדרו של האח, וזה מצדו יגיד שחוץ מציצים גדולים ובוכריות קטנות הוא גם מאוד אוהב פיסטוק חלבי.

מה שכן, אם כבר מדברים על העונה הזאת, עכשיו באמת בלי ציניות, יש בה הרבה תקווה. בוסט של תקווה ואופטימיות. הנה למשל התהליך שעובר על יאנה היפה: מי שלא ראה אותה בשבוע שעבר מברכת על נרות השבת עם מפת שולחן על ראשה לא ראה קדושת שבת מימיו. ואנחנו לא מדברים על עוד אוזבקית קטנה, אנחנו מדברים על אחת שהיתה "מוסלמית". אמנם בפתרון של ליברמן אנשים כאלה לא יסתננו סתם לעונות הרגילות, אבל לפעמים דווקא טעויות אנוש קטנות מאפשרות שינוי גדול, ולא, אין מדובר על שינוי סיליקוני, וגם לא על חמצון גאלח ברקה השמאלית, מדובר ביהדות. באמונה. ב"שאבעס" כמו שיאנה הסבירה לויקטוריה השיקסע שהגיעה לבקר מ"האח הגדול" של ארגנטינה. תגידו מה שתגידו אין על מוסלמית לשעבר שדופה שמסבירה הלכות שבת לגויה שמנמונת. אפילו לאביבית, שמאוד מקפידה על השבת ועל הסלטים, לא היה מה להגיד.

ובכן, הנה הטור שיהפוך להיות תוכנית חומש של משרד הדתות והפנים גם יחד: תהליך של גיור, כולל הגאלח, בחסות גידי גוב ו"בזק". מה שכן, האודישנים לגיור הזה יהיו קפדניים: לא כל מי שתבוא ותגיד שאמא שלה מוסלמית תוכל להתקבל. אבל מצב כלכלי קשה, ורומן לשעבר עם אייל גולן בהחלט יילקחו בחשבון. תחשבו על האפשרויות הגלומות בתהליך המרה תחרותי כזה: השמים הם הגבול. תחשבו על עונה של אוהלים. כולם ייצאו משם כנועי משכנתא ואומרי תודה. תחשבו על עונה של מתלוננות הטרדה מינית. או! שם בוודאי צפויה גאולה! הרי אפילו האח, עפאס, אתם יודעים, כשלא שומעים, יש לו הפנטזיות שלו. ואולי זו הסיבה האמיתית להצלחה של התוכנית. למקור המשיכה שלה: היכולת לשלב גם גזענות וגם ציונות וגם סובלנות. והכל לכאורה. אבל בבית האח, הלכאורה היא הממשות. אלו חוקי המשחק. כשם שאולפן מאובזר במצלמות הוא בית, כשם ש"האח" הוא רק קולו של עורך תוכניות שנון ומותש, כשם שבוקר אחד "הבית" הוא קיבוץ ולמחרת הוא בית כלא/קוטב צפוני/עיר ביפן. כי הכל תלוי בכישרונם של אנשי הארט, כך גם האידיאולוגיה-לייט המופצת ממנו ובתוכו: כולנו בני אדם. חוץ ממי שלא.

יח"צ

ואולי זה הטור שייכנס למגילת העצמאות. שהרי, אם יש לנו הרזיה מהירה וכוכבות אינסטנט ולימודי מוזיקה בשלוש פגישות, וטיפול זוגי אצל גלית גוטמן, למה שלא תהיה תוכנית לכינון האזרח הנכון? זה שנפשו יהודייה והומייה, שגבו חזק, שמחשופה מרומם, שמינון הכדורים הנכון עובד עליו פיקס, שיש לו יחסים טובים עם אמא, וסובלנות מידתית להומואים, לסביות, חצי מוסלמים ונשים יללניות. תחשבו איזה יופי יהיה כאן אם כולם יהיו כאלה. בעולם הרב גוני הזה שלא מאפשר חריגות אמיתית נוכל לחיות בכיף.

אפילוג

בסוף לא התקשרו אלי מ"ההפקה". התברר שהם בחרו מישהי אחרת לפאנל שלהם. החלטתי אם ככה להפסיק לפחד מהם. ולהגיד הכל. שהצופים ישפטו. להגיד "הכל", כלומר לשים את האצבע על השיגעון הזה שהריאליטי עושה ב"ריאליה". לאופן שבו הוא מהפך משמעויות של שפה ושל מציאות: ה"בית" הוא כבר לא המקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך, הוא תחנת הסגר חצי רצונית חצי כפויה, שבה אנשים מדברים לעצמם דרך מראות ומצלמה פאלית שמזדקרת לעברם באמפתיה. להגיד "הכל", כלומר "להצביע" (ולא בסמ"ס) על הדרך החד כיוונית שבה הריאליטי לוקח את השפה, את ההבנה של מלים מוכרות כמו "הליכה הביתה", כמו "פנים וחוץ", כמו "פסיכיאטר", לאין מוצא שאליה הוא מביא את המשתתפים "בפנים", את הצופים "בחוץ", ואת המתפרנסים מכל זה, שהרי מי שמתחיל לשחק באנשים, לא יודע אף פעם מתי הוא בעצמו הופך להיות הלוח, החייל, או הקובייה.

כי בסופו של דבר הנזק הגדול הוא לא המחסור בשעות השינה של סער שיינפיין, אלא האופן שבו הכינון העצמי מתעצב בתודעה הקולקטיבית: אין יותר אנשים, רק "דיירים" ו"מועמדים". בעולם הזה, בשביל להיות סובייקט, כלומר "מפורסם", אתה חייב להיות אובייקט, כלומר "נובאדי", ואז לגדול. כמו שפרה. כמו אלירז. כמו הקטן של האח הגדול. הושבתי את הילדים על הספה והכרזתי ברמקול: אני עושה תוכניות ריאליטי בשביל הכיף. לא בשביל הכסף. אני כבר לא "נואבדי" בשביל אף אחד. אני "מישהו" אפילו שאני עדיין לא "מפורסמת", ומי שלא יקשיב לי ימצא את עצמו בחוץ. הילדים הנהנו, השרירים שלי התחילו לרעוד (אולי צריך להעלות את המינון?). בכל מקרה, המשכתי, עכשיו אמא רוצה לראות משהו חשוב בשידור חי בערוץ 2, אז נא להתנהג בהתאם. אחר כך בכינו ביחד. בהדחה הכפולה.*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו