בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמן המסכות

מארק קנדי היה שוטר אנגלי שאפתן, שלא היסס כשזימנו אותו למבצע חשאי: להסתנן לשורותיהם של ארגונים רדיקליים למען הסביבה ברחבי העולם. הוא גידל שיער, הפך לטבעוני, הוסיף לעצמו קעקועים וחי כאקטיביסט מסור. בפעם הראשונה שהוכה על ידי שוטרים בהפגנה לא אלימה, החלה האמונה שלו בשולחיו להיסדק. אבל רק אחרי שבע שנים כסוכן סמוי, כשהשקרים נחשפו, הוא גילה שאין לו לאן לחזור

78תגובות

מארק סטון הביט בחשש על חברתו, שהניחה מנעול אופניים שחור סביב צווארה וקשרה את עצמה למשאית. "אני לא חושב שזה רעיון טוב", הוא אמר לה. השמש זה עתה זרחה מעל קראהניוקאר, בטונדרה של איסלנד, אחד האזורים הבתוליים האחרונים שנותרו באירופה. סטון וחברתו, עם עוד כעשרה אקטיביסטים, חיו כבר שבועיים במחנה בערבה השוממה, ונערכו למלחמה: לעצור את בנייתו של סכר בגובה 200 מטר, שנועד לספק חשמל לאלקואה, ענקית האלומיניום האמריקאית.

סטון, בן 36, בעל מראה קשוח וזרועות מכוסות כתובות קעקע, נחשב גיבור-על בעולם הקטן והמבודד של הלוחמים-האקולוגיים הרדיקלים. הוא טיפס על תחנות כוח באנגליה, נהג במכוניות מילוט בהפגנות למען הסביבה והשתתף במחאות אלימות ב-15 מדינות. עתה, כשחבריו כבלו את עצמם לפגוש של משאית, הוא מצא את עצמו בעמדה לא אופיינית: הוא תהה בינו לבינו אם הם לא מגזימים.

נהג המשאית, בלי להתחשב בחבורה המחוברת לרכבו, התניע, לחץ על הקלאץ' והחל לזחול קדימה, תנועה שכמעט בוודאות עמדה לשבור את מפרקתה של חברתו של סטון. בתגובה, סטון זינק ופתח את מכסה המנוע של המשאית, והחל לקרוע מתוכו חוטי חשמל, אך ללא הועיל. רגע לפני שהיה מאוחר מדי, הוא הרגיש את מכסה המפלג, תפס אותו ומשך בכוח. המשאית נעצרה.

כשהמאבטחים הסתערו, סטון פילס את דרכו בתגרה ומצא את חברתו, אקטיביסטית וולשית, בהירת עור ואדומת שיער. "יכולת ליהרג", הוא אמר, מחבק אותה, "לא שווה למות בשביל זה".

Courtesy of Mark Kennedy

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

דאגתו לחברתו היתה אמיתית. אולם כמעט כל דבר אחר במארק סטון היה שקרי. שמו האמיתי הוא מארק קנדי, והוא היה שוטר סמוי בריטי עם אשה ושני ילדים באירלנד. הוא גויס ל"יחידת המודיעין הלאומית לסדר ציבורי" (NPOIU), זרוע חשאית של הסקוטלנד יארד, והיה החפרפרת הבכירה ביותר במבצע פגאסוס, משימה סודית בעלות של מיליונים שנועדה "לחדור לקבוצות שמאל קיצוניות".

כמו ג'יימס בונד עם קוקו, קנדי הצטיין בתפקידו. הוא הפך את עורו - משוטר לונדוני צנוע למרגל-אקולוגי בינלאומי: גידל שיער, הפך לטבעוני, למד לנגן בגיטרה והסתנן לרשת הרדיקלית ולעתים האלימה של קבוצות אקטיביסטיות ואנרכיסטיות. אולם הוא עשה טעות אחת: הוא התאהב בתנועה שהוא נשלח להפיל. אחרי שנים בזהות בדויה, הוא כבר לא הצליח לחזור לנקודת המוצא ולהפריד בין השוטר לבין האקטיביסט. "ההבדל היחיד בין מארק סטון למארק קנדי", הוא אומר היום, "הוא שמארק קנדי היה שוטר".

לתפור תחפושת

מארק קנדי גדל בפרברי לונדון, לאב שוטר שהתווה את דרכו מגיל צעיר. "המשטרה היתה דרך חיים במשפחה", אומר אביו, ג'ון, שוטר תנועה ותיק. "היתה לנו אחריות כלפי החברה". עתידו של מארק נראה מוכתב מראש, אבל דרכו כמעט נחסמה. כשהיה בן שנתיים, סיכה שפגעה בעינו כששיחק בארגז קרטון הותירה אותו עם עין עצלה, ובהמשך הוא התמודד גם עם גמגום כבד. למרות אלה, בגיל 20 נרשם לאקדמיה לשוטרים. "לעולם לא תתעשר", אמר לו אביו, "אבל אתה תהיה גאה במעשיך".

קנדי טיפס במהירות בסולם הדרגות, לכד פורצים וחוטפי ארנקים ושיחק בנבחרת הראגבי של המשטרה בלונדון. כשנענה לקריאה על שוד בחנות בגדים, הוא פגש בחורה קתולית מסורתית מאירלנד שעבדה שם, אדל, שלימים היתה לאשתו. אבל בעבודה הוא התחיל להשתעמם כעבור זמן קצר וחיפש עניין במקומות אחרים. כמעריץ של להקת דד קנדיז, הוא בילה לילות בריקודים פרועים בהופעות פאנק; בסופי שבוע הוא טיפס על הרים.

ואז, ב-1997, הוא התנדב למבצע קראק-דאון, עוד קרב במערכה לסילוק סוחרי הסמים מהרחובות. עבודה כסוכן סמוי במחלק הסמים סיפקה את הצורך שלו בריגושים. היא דרשה ממנו איכויות של שחקן ואינסטינקטים של טייס קרב. "אתה חייב להיות מודע לסביבה ולסכנות שאורבות לך", מספר קנדי, "ועדיין להתנהג כמו מישהו שנואש למנת קראק". קנדי התגלה כאמן המסכות.

בשנת 2000 הוא היה אחד מראשוני המגויסים למבצע גדול ומורכב: ריגול אחר קיצונים שמאלנים. את המבצע ניהלה "יחידת המודיעין הלאומית לסדר ציבורי", שהוקמה בתגובה לשיטפון של הפגנות סביבתיות ופעולות לשחרור בעלי חיים, שחלקן הפכו לאלימות. בימים שלפני 11 בספטמבר, אקטיביזם מהסוג הזה נחשב בארצות הברית ובבריטניה לאיום חמור כמעט כמו ארגונים איסלאמיים קיצוניים. "היינו צריכים לגלות מה האנשים האלה הולכים לעשות", אומר קצין לשעבר ביחידה, שביקש להישאר בעילום שם. "אם הם מתכננים להחזיר אותנו לתקופת האבן".

כמעט ללא כל ביקורת ציבורית, יחידת המודיעין הלאומית לסדר ציבורי העלתה מאוב מבצעים חשאיים מהסוג שהופעלו נגד קבוצות רדיקליות בשנות ה-60, והובילו לאלימות משטרתית מוגברת. "מדובר בסגנון שיטור שכנראה יובא מארצות הברית", אומר האקטיביסט הבריטי ג'ורג' מונביו, שכותב טורי דעה ב"גרדיאן". "גישות של ממשל בוש חילחלו אלינו. לא להבין שהפגנות הן לא רק לגיטימיות, אלא גם הכרחיות לשמירה על הדמוקרטיה - זה כישלון מוחלט".

סוגיות שכאלה מעולם לא הטרידו את מארק קנדי. הוא ראה בבחירה בו כבוד, ולמד כל מה שיכול היה על מי שעמיתיו השוטרים כינו "שעירים" ו"מחבקי עצים". הוא למד לאכול ולהתנהג כמו טבעוני; כשהשתתף בהפגנה נגד המלחמה בעיראק, הוא חשב שהיא "רכרוכית". בשלב האחרון של ההכשרה שלו הוא נשלח לבסיס נטוש של חיל האוויר, שהפך לסקווט (מבנה שעמד ריק ודיירים פלשו אליו) אנרכיסטי המאוכלס בשוטרים המתחזים לרדיקלים. שם השקיע קנדי חמישה ימים בחדירה לקבוצת האנרכיסטים המזויפים ולאיסוף מודיעין על מעשיהם. כמו כן, התרו בו להיזהר מהנשק המסוכן ביותר של השמאל: סקס. "דמיין את תרבות ההיפים של שנות ה-60", הסביר המגייס שלו. "היתה שם המון אהבה חופשית. אבל אל תקיים יחסי מין עם האנשים האלה. אתה לא יכול לדעת עם מי הם היו".

אחרי שהצטיין באימונים, קנדי נדרש לעשות עוד דבר אחד לפני היציאה לשטח: להמציא את הפרסונה שלו כסוכן סמוי. הוא נשען על הרקע האישי שלו ובחר להיכנס לדמות של סוחר ומבריח סמים לשעבר, שצבר כסף בהברחות הרואין בפקיסטן, מדינה שאותה הכיר היטב ממסעות טיפוסי ההרים שלו. כישוריו הספורטיביים התאימו לתפקיד: הוא יוכל לטפס במהירות על תחנות כוח ולתלות שלטים היכן שצריך. כשנתבקש למלא את הטופס המשטרתי לקבלת דרכון ורישיון נהיגה מזויפים, הוא בחר בשם הבדוי הראשון שעלה בראשו: מארק, כדי שיגיב בטבעיות לשמו הפרטי, וסטון, כי זה שם שקל לזכור.

Courtesy of Mark Kennedy

כשהאקטיביסטים בסומאק סנטר, מועדון הומה אדם של מפגינים בעיר נוטינגהם, ראו את מארק לראשונה ב-2001, הוא לא הזכיר במאום את השוטר שהותיר מאחוריו. שיערו כבר כיסה את כתפיו, את פניו עיטר זקן תיש, לאוזנו ענד חישוק כסוף וקעקועים ביצבצו מחולצת הטריקו שלו. "הוא נראה כמו עוד בחור רגיל", נזכר אחד האקטיביסטים.

הם לא מיהרו לקבל אותו. כמרכז ידוע של תנועות למען זכויות בעלי חיים והגנת הסביבה, סומאק סנטר היה נתון לפשיטות חוזרות ונשנות, וזרים נתקלו בו ביחס חשדני. "הכרנו את ההיסטוריה של הסתננות המשטרה לארגונים", אומר דן גלאס, אקטיביסט ותיק, "ותמיד עמדנו על המשמר". רכישת אמונם לא היתה קלה. "אתה לא יכול פשוט לצוץ מולם ולהגיד 'היי, אני מצטרף למהפכה שלכם'. הם ידחו אותך", אומר הבכיר לשעבר ביחידה לסדר ציבורי, "אתה צריך להסתובב שם ולהפוך לפרצוף מוכר".

שלא כמו סוכנים סמויים קודמים, לקנדי היה זמן בשפע - ומשכורת ממשלתית - כדי להשתלב בטבעיות. היחידה ציידה אותו, נוסף על מסמכים, בדירה, ברכב ובחשבון בנק על שמו של סטון. הוצמד לו קצין חיפוי במשרה מלאה, שוטר ותיק שתפקידו היה לעקוב אחריו כל פעם שהוא יוצא למסעות ולספק לו נתיב מילוט אם משהו מסתבך. כמה פעמים ביום קנדי נדרש ליצור קשר ולהעביר את המידע שצבר. כשהיה חשש שמישהו ישמע את שיחותיו, הוא כינה את השוטר הוותיק "דוד".

קנדי הרגיש כמו ילד שנשלח להודו. הכל נראה לו חדש ומשונה, החל בנוטינגהם המחוספסת - הרחוקה מאוד מאירלנד, שם נותרו אשתו וילדיו - וכלה בבירה הטבעונית שהוא החל לשתות. אפילו המפגינים עצמם הפתיעו אותו. הם לא נראו כמו המשוגעים הפנאטים שהשוטרים צחקו עליהם. הם היו מרצים ומדענים, חלקם עם משפחות ממש כמו שלו. אף על פי שלא הטיל ספק במשימה שלפניו, הוא החל לראות בהם "אנשים אינטליגנטיים מאוד, שאימצו דרך פעולה וסגנון חיים שהאמינו בהם".

בשיטות של ניסוי וטעייה, קנדי מצא בסופו של דבר את הדרך הטובה ביותר להשתלב בקרב האקטיביסטים: הפיכת מארק סטון לגדול מהחיים. הוא הרכיב משקפי שמש ספורטיביים והתפאר בסיפורי הברחות סמים בפקיסטן, שאת הרווחים מהן הוא מתכוון להקדיש למאבק חברתי. "הוא היה די מאצ'ו", נזכר גלאס, "עם אגו גדול. הכי גבר-גבר: המפגין הכי טוב, זה שהכי נהנה, שנכנס להכי הרבה עימותים". בתוך זמן קצר, בסומאק סנטר הדביקו לו כינוי: "פלאש".

אולם ככל שמארק סטון טווה יותר עלילות, כך נדרש מארק קנדי לעקוב אחר הרשת ההולכת ומסתעפת של שקרים. "שלא כמו סוחרי הסמים", הוא נזכר, "האקטיביסטים באמת רצו להיות חברים שלי".

סגנון החיים החדש שנחשף אליו היה אפילו יותר חופשי מהאזהרות שקיבל. "זה לא היה חריג, למשל, לשכב עם ארבעה או חמישה אנשים שונים", הוא אומר. מסיבות נמשכו סופי שבוע שלמים, והדלק שהניע אותן היה אקסטזי וקטאמין. הסמים היו יותר מאשר לצורכי בילוי. "אם אנשים היו צריכים לשכור מיניבוס כדי לצאת לפעולה", אומר קנדי, "לא פעם הכסף הגיע ממכירת אקסטזי". לפעמים נערכו גם מסיבות נושא: נשף סאדו-מאזו לחגים, כולל חדר עינויים מאולתר למי שחשק בהצלפה, ומסיבת "האופציה הקווירית", שבה כולם התלבשו בבגדי המין השני. על הבר תמיד ניצבה קערה עם קונדומים טבעוניים, המיוצרים ללא חלבונים המופקים מחלב שמשמשים לעתים בייצור לייטקס.

כדי להימנע מחציית גבולות, פיתח קנדי אסטרטגיית הגנה: הוא היה הדי-ג'יי. "אם אתה מתעסק עם המכשירים שלך, אתה יכול להישאר מרוחק", הוא אומר, "לא להיות מעורב בשתייה ובדברים כאלה".

אחרי שבילה כמה חודשים עם האקטיביסטים, קנדי היה בפנים - לוחם-אקולוגי נאמן שניתן היה לסמוך עליו שיתפוס תפקיד מרכזי. עם הרכב המסחרי המרווח שלו, כרטיסי האשראי שלו לקניית דלק והכישרון העל-טבעי שלו לחמוק מהמשטרה, סטון הפך לנהג של תנועת המחתרת, שהיה מסיע אנשים ואספקה לפעולות. "היא היה יעיל, והוא ידע לנהוג", אומר ג'רי מונרו, שם בדוי של אקטיביסט עטור ראסטות שסטון פגש בתחילת הדרך.

אנדרו טסטה, ניו יורק טיימס

המוניטין הקשוח של סטון נבעו גם מכישרון הטיפוס שלו. חלק ניכר מפעולות הקבוצה כללו תליית שלטים במקומות גבוהים, ומעטים יכלו לטפס על עצים או על מגדלים בביטחון רב כמותו. יום אחד, הוא ומונרו יצאו לאוקספורדשייר לתלות שלט "פשעי אקלים" על תחנת כוח. מונרו הביט במגדל, 50 מטר אל השמים, ועמד לוותר. אבל סטון היה מדריך סבלני, שלימד אותו איך להתקין את הרתמה ולקשור את החבל. זו היתה משימה אחת מני רבות שעשו יחדיו. "טיפסתי איתו", נזכר מונרו, "מדובר באמון שממש צריך לבנות".

במהלך התכנון של כל פעולה, קנדי היה מתגנב החוצה ומתקשר ל"דוד שלו" עם מידע על מה שעומד לקרות. הוא היה גאה בעבודה שלו, ושיכנע את עצמו שהוא מגן על האקטיביסטים במסירת פרטים לממונים עליו, כדי שיבטיחו שהפגנות יישארו שקטות. "מעולם לא סימנתי מישהו כמטרה", הוא אומר. "נקודת המבט שלי היתה שאני אוסף מודיעין כדי שהעניינים יהיו תחת פיקוח משטרתי הולם". לקנדי לא נאמר מה עושים עם המודיעין שלו, אבל כשהוא ראה את השוטרים מגיעים להפגנה בתזמון מושלם, לא היה לו ספק באיזה צד הוא. "תמיד הייתי שוטר", הוא אומר, "תמיד ידעתי מה תפקידי".

אבל קנדי היה זקוק לחבטה אחת בלבד מאלה משטרתית כדי להתחיל לפקפק בתפקיד הזה.

לחטוף מכות

במאי 2004 השתלב קנדי בין פליטי הוומבלס, קבוצת אנרכיסטים שהתלבשו כמו כנופיה מ"התפוז המכני", עם סרבלים לבנים ומגיני מפרקים. באותו חודש, הקבוצה הצטרפה להפגנה בדבלין נגד פסגת האיחוד האירופי, וקנדי הסיע קסדות ומסכות לאירוע.

קנדי מעולם לא הלך לשום מקום ללא הסכמת היחידה המפעילה שלו, כמו גם הסכמתם של בכירי ממשל במדינות שבהן ביקר. כשהיה בדרכים, ה"דוד" עקב אחריו, יחד עם עוד שוטר אחד לפחות לגיבוי. למרות האישורים, קנדי לא זכה ליחס מועדף בהפגנות: כדי להגן על זהותו, השוטרים המקומיים לא קיבלו מידע לגביו. למיטב ידיעתם, מארק סטון היה עוד מפגין עם מסכה בהמון שיש לרסן.

כשמספר המפגינים בדבלין הגיע לאלפים, השוטרים החלו לאבד שליטה על ההמון. קנדי פילס את דרכו לחזית. הלחץ גבר, עד שהוא וקבוצת מפגינים צועקים מעדו אל מעבר לשורת השוטרים, החמושים באמצעים לפיזור הפגנות. המשטרה תקפה, בזרנוקי מים ובאלות. ספוג כולו, קנדי הוכה וקרס לרצפה. "חשבתי שנשברה לי הברך", הוא נזכר. כשהשוטר עמד מעליו, מנופף באלה, קנדי שמע רעש מעורר חלחלה. זו לא היתה זרועו שנשברה. מפגין שעמד לצדו השליך את עצמו בדרכו של השוטר, וספג את מכת האלה במקומו.

כשהוא תומך בחברו הפצוע, קנדי נמלא כעס ובלבול. כל המשימה שלו, הוא חשב, היתה למנוע אלימות כמו זו. עכשיו הוא וחברו בקושי גוררים את עצמם. מה התועלת בעבודתו אם השוטרים מגיבים בכוח מופרז, במקום לנפות את המפגינים האלימים? "העברתי את המודיעין על מה שצפוי להתרחש כדי שאירועים כאלה לא יקרו", אומר קנדי.

דבקותו בפקודות שקיבל עמדה למבחן נוסף בטיול טיפוס הרים בלייק דיסטריקט שבאנגליה. הוא וחבריו הקימו מחנה. שיערו של קנדי היה כבר ארוך יותר, ונוספו לו עוד כמה קעקועים. אחרי שנים עם האקטיביסטים, הוא כבר הרגיש חלק מהם. למרות הפקודות שקיבל, הנחישות שלו מול המין הנשי החלה להתערער. הפעם הראשונה קרתה במסיבה: "היא התחילה איתי", הוא מספר על בחורה בלונדינית מהחבורה, "וחשבתי שזה יעורר חשד אם אתלונן ואתנהג מוזר". במקום זאת, הוא שכב איתה.

עתה, ביציאה לפאב מקומי, קנדי לא הצליח להסיר את עיניו מסטודנטית וולשית צעירה בשם מייגן, שכבר חודשים הקסימה אותו בגירסאותיה המיוסרות לשירי עם וולשיים. השניים הפכו במהרה לבלתי נפרדים - ישנים, מבשלים, מטפסים, מפגינים והולכים להופעה של הפיקסיז, הכל יחד. "האופן שבו דאגנו זה לזה ואהבנו זה את זה - מעולם לא חוויתי דבר כזה, בשום מערכת יחסים", אומר קנדי. הוא היה שב כל כמה שבועות לאירלנד לאשתו וילדיו, אך כעת הפכו חייו הכפולים לקשים אפילו יותר.

הפתעה נוספת חיכתה לו ב-2006, בהפגנה בתחנת הכוח הפחמית דראקס, מקור פליטת הפחמן הדו-חמצני הגדול ביותר באנגליה. עם תריסר מגדלי הקירור המתנשאים לגובה של יותר מ-100 מטר, דראקס הפכה לסמל של משבר האקלים. כעת, אחרי שנה של הכנות, האקטיביסטים עמדו לבצע את הפעולה השאפתנית ביותר שלהם עד כה: להשבית את התחנה כולה.

ביום מעונן של אוגוסט, 600 איש פשטו על הרחובות שמחוץ לאתר, לבושים כליצנים, מכים ומרעישים בתופים ובמחבתות. במרחק, בקצה השדות החרושים, לאורך הגדר המקיפה את התחנה, קנדי וחבריו קברו מבעוד מועד כלים לחיתוך מתכות במיקומים מדויקים. התוכנית היתה להיפרד מהמתופפים, לשלוף את הכלים, לחתוך את הגדר, לחמוק פנימה ולכבול את עצמם למכשור של התחנה, וכך לגרום להשבתה שלה.

כפי שקנדי ראה באחרונה באיסלנד, פעולה כזאת יכולה להשתבש בקלות. הוא שלח ל"דוד" עותקים של המפות והתוכניות של הקבוצה, בתקווה להזהיר מראש את הרשויות ולמנוע אלימות מיותרת.

כשהאקטיביסטים חתכו את הגדר השוטרים כבר חיכו להם, אבל זו לא היתה קבלת הפנים שקנדי ציפה לה. ללא התגרות מצדם, השוטרים תקפו את המפגינים בגז מדמיע. קנדי צפה באימה בשוטר מניף את אלתו ומכה ברגליה של אקטיביסטית צעירה שזחלה דרך חור בגדר. "תירגע!" צעק לו קנדי, "למה אתה עושה את זה?"

כשהשוטר התעלם ממנו, קנדי זינק אחריה, והשוטרים החלו לבעוט בו ולהכותו. אלה פגעה בגולגולתו. קנדי כיסה את ראשו, וספג חבטה נוספת בידו השמאלית. כששכב מדמם על הקרקע, מישהו דרך על הגב שלו.

השוטרים גררו את קנדי לרכב משטרתי, שבו הושבו המפגינים אזוקים. קהל של סקרנים נאסף לצפות בהם, וקנדי רצה שהם יראו מה עשתה המשטרה. חבוט וחבול, הוא צעק: "ככה נראית הפגנה לא אלימה!" לא היתה משמעות לשאלה אם מדובר בפניו של מארק קנדי או של מארק סטון. הדם הניגר עליהם היה שלו.

המכות הותירו את קנדי עם אצבע שבורה ופריצת דיסק. הן גם ניפצו את הביטחון שהיה לו במה שהוא עושה. מה התועלת בהעברת מידע על הפגנות לא אלימות למשטרה, אם המפגינים בכל זאת חוטפים מכות?

כש"הדוד" התקשר ודרש לפגוש אותו אחרי דראקס, קנדי סירב. "דפקתם את זה לגמרי!" הוא רתח, ושלח לו בטלפון תמונות של פניו הפצועים. "אני נשאר פה בינתיים, איפה שאנשים באמת מטפלים בי".

לתדהמתו של קנדי, ביחידה שלו פתחו בחקירה אם הוא עצמו תקף את השוטרים בדראקס. הוא קיבל הוראה לשוב לביתו לשלושה חודשים, כל עוד החקירה נמשכת. בגיל 37 קנדי חזר הביתה, לא בטוח אם עוד יש לו עבודה, או משפחה. אשתו גילתה שבגד בה, והשניים החליטו להישאר יחד בינתיים, בגלל הילדים. אבל קנדי שיקר גם למייגן; היא התאהבה במארק סטון, המפגין ללא חת, ולא במארק קנדי, שוטר שחייו מתפרקים. הוא הרגיש לכוד. "לא יכולתי לחשוב על דרך לצאת מזה בלי להרוס הכל", הוא אומר.

בסופו של דבר, החקירה ניקתה את שמו וקנדי קיבל אישור לשוב לחייו כסטון. "שמור על עצמך", אמר לו אביו לפני שנפרדו, "כי ברגע שלא תהיה בך עוד תועלת, אתה תהיה שרוף מבחינתם".

להתחיל לחשוד

באותם ימים, הקרב של בריטניה במפגינים למען הסביבה הפך למלחמה כלל עולמית, שממשל בוש עומד בראשה. במאי 2005, בכיר באף-בי-איי, הממונה על טרור מבית, אמר לוועדת הסנאט כי "איום הטרור מבית הראשון במעלה הוא הטרור האקולוגי ותנועת המאבק למען זכויות בעלי החיים". לפי האף-בי-איי, קבוצות טרור אקולוגי היו אחראיות ל-1,200 התקפות, שגרמו נזקים שנאמדו ביותר מ-100 מיליון דולר.

הממשל הגיב בחוקים חדשים ובמעצרים מתוקשרים. הנשיא ג'ורג' בוש חתם על חוק למאבק ב"טרור" המופנה כלפי תעשיות שעושות שימוש בבעלי חיים. החוק העניק למשרד המשפטים סמכויות נרחבות לעצור ולהעמיד לדין טרוריסטים-אקולוגים. מבצע באק-פייר, חקירה של הפעילים למען הסביבה וזכויות בעלי החיים, שניהל האף-בי-איי, הוביל לסדרת כתבי אישום ברחבי ארצות הברית. האקטיביסטים כינו את הדיכוי "בהלה ירוקה". מסמכים שנחשפו על ידי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) הראו כי האף-בי-איי "הרחיב את הגדרת ה'טרור מבית' כדי שיכלול אזרחים וקבוצות שהשתתפו בהפגנות חוקיות או בפעולות אי-ציות אזרחי". בין הארגונים שהושמו תחת מעקב היו גרינפיס ו"פרויקט הקהילה הטבעונית", שנוהל באוניברסיטת אינדיאנה בידי PETA ("אנשים למען יחס מוסרי לבעלי חיים" - מארגוני זכויות בעלי החיים הגדולים בעולם).

ארצות הברית נופפה בקלף "האיום של השמאל הקיצוני" וממשלות ברחבי העולם הצטרפו למאבק. בריטניה, שהפכה לבעלת הברית הקרובה ביותר של ממשל בוש במאבק בטרור, שלחה את קנדי לעשרות משימות ברחבי העולם כדי לספק מודיעין למשלות זרות. הנסיעות העניקו לו מנוחה מהשקרים היומיומיים לחבריו באנגליה, אותם למד להעריץ, וגם היו הזדמנות לקדם את הקריירה שלו. הוא הסתנן לסקווט מיליטנטי בקופנהגן, שם אקטיביסטים שנאבקו בפינוי עוררו מהומות והשליכו בקבוקי תבערה, וחדר למפגשים חשאיים בברלין, שבהם אנרכיסטים תיכננו להוריד מהפסים רכבות הנושאות פסולת גרעינית.

ב-2008, באישור הממשל האמריקאי, הוא נסע לניו יורק לחדור למפגש חשאי של מתנגדי הקפיטליזם מארצות הברית ומאירופה, ובהם חברי "החזית לשחרור כדור הארץ" (ELF) וסטודנטים מסטנפורד, שרצו לשבש את הכנסים המתוכננים של המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקאית. בתור סטון, קנדי חלק עם האקטיביסטים המתאספים את המיומנויות הלוגיסטיות שלו, לא הרחק מהמקום שבו עתידה לצמוח תנועת "אוקיופיי". אולם על סמך מה שראה בניו יורק, הוא לא הבין מה מעורר דאגה רבה כל כך. "זו היתה פגישה סתמית למדי", הוא אומר. הוא מסר לממונים עליו כי חברי הקבוצה, שנראו לו צעירים ונאיבים, לא היוו איום ממשי. אקטיביסט צרפתי שנחשד בקריאה למהפכה חמושה היה נתון למעקב בעקבות המידע שהעביר, אבל לא בוצעו מעצרים.

הדיווח הפושר לא מנע מהממונים על קנדי להלל אותו. הוא קיבל מהאף-בי-איי ציון לשבח על עבודתו, וקצין החיפוי שלו סיפר לו שחלק מהמודיעין שאסף על האקטיביסטים הבריטים הגיע לשולחנו של ראש הממשלה, טוני בלייר. "היתה זו דרכם לומר לי שאני עושה את הדבר הנכון", אומר קנדי.

באפריל 2009 הוזמן מארק סטון להשתתף בפעולה גדולה להשבתת עוד תחנת כוח בבריטניה, רטקליף-על-הסור, הפולטת מדי שבוע 150 אלף טונות של פחמן לאטמוספירה. קנדי מספר שגייס אותו אדם שעבד בגרינפיס הבריטי (הארגון מוסר כי גם אם האדם אכן עבד בשורותיו, הוא פעל לבדו).

על כוס קפה בתחנת רכבת, המגייס הציג לקנדי מפות ותצלומים והסביר לו איך האקטיביסטים מתכננים להשבית את התחנה: בשלוש לפנות בוקר, הוא אמר, כלי רכב ובהם צוותים ייעודיים יגיעו למקום. צוות פריצה יטפל במנעולים בשערים ויאפשר לחברי צוות נוסף להיכנס ולכבול את עצמם למסילות הפחם. בינתיים יעפיל צוות טיפוס על ארובות התחנה, ויציג לעולם בשידור חי את רמות הזיהום הגבוהות שפולטת רטקליף. קנדי הסכים לשכור משאית ולנהוג בה, והבחור נתן לו לשם כך 500 ליש"ט במעטפה.

כשקנדי מסר את המודיעין לממונים עליו, הם הגו תוכנית משל עצמם: המעצר המונע הגדול ביותר בהיסטוריה של ההפגנות למען הסביבה, שיוביל להעמדת אקטיביסטים לדין באשמת קנוניה לביצוע פשע. קנדי סבר שהתוכנית הזו מגוחכת ולא הוגנת. קנוניה מחייבת שאנשים יסכימו לתוכנית - אבל האקטיביסטים לא הסכימו על כלום, ואי אפשר לדעת אם יסכימו אי פעם. בנוסף, קנדי חש סלידה עזה מהבזבוז של כספי משלמי המסים על המבצעים החשאיים האלה: קציני החיפוי קיבלו מכוניות ב-מ-וו ואאודי, וחיו בדירות פאר בלונדון. כדי להצדיק את קיומה, יחידת המודיעין הלאומית לסדר ציבורי היתה זקוקה למעצרים מתוקשרים, והמבצע בתחנת הכוח רטקליף היה השלל הכי גדול שלהם עד כה. "בהנהלה חשבו שזה יועיל לקריירות שלהם", אומר קנדי.

כדי לחזק את הראיות, קנדי קיבל הוראה להקליט בחשאי את הפעילים. הוא לא עשה זאת קודם, וידע שזה עלול להיות סופו של מארק סטון. "חששתי מאוד שזה יגיע לבית המשפט", הוא נזכר, "שאדרש לעמוד על דוכן העדים מול אנשים שהכרתי שבע שנים, והיו חברים טובים שלי". "הדוד" מסר לו שעון עם שבב הקלטה, ושלח אותו לדרכו.

קנדי בקושי הצליח לישון או לאכול. הוא ידע כי הוא עומד להפליל את חבריו. "האהבה והדאגה שהם הפגינו כלפי היו מדהימות, ואני נקשרתי מאוד לאנשים", הוא אומר. "אולי יותר מדי". אף שידע שזו טעות, הוא הפציר בחברתו מייגן להתרחק מהפעולה המתוכננת. "את לא צריכה להיות שם", אמר לה, "את סתם מסכנת את העתיד שלך". היא למדה לתואר שני, ומעצר היה עלול לפגוע בסיכוייה למצוא עבודה. לשמחתו, היא הסכימה.

ביום ראשון של חג הפסחא, התאספו 114 פעילים בבית ספר קטן בנוטינגהם. את פניו של קנדי קיבלו חבריו האקטיביסטים, בהם מונרו, חברו לטיפוס. הוא ידע מה צפוי לקרות, ובקושי הצליח להסתכל להם בעיניים. אבל לא היתה שום דרך לעצור את מה שהוא סייע להניע. אחרי ארוחת ערב של נזיד טבעוני, הם קיבלו את ההוראות. "זה תוכנן להיות לגמרי לא אלים", נזכר אחד המשתתפים. אחרי התדריך, האנשים פרשו לישון. הם היו אמורים לצאת לדרך בשלוש לפנות בוקר.

מעט אחרי חצות, המשטרה פשטה על בית הספר, ועצרה את כל הנוכחים. "הבנו שהבניין מוקף", נזכר אחד האקטיביסטים. השוטרים נראו משולהבים, אך הפעילים מצדם התיישבו על הרצפה ושרו את השיר הידוע We'll meet again, don't know where, don't know when. "אפילו השוטר שהוביל את המעצר לא הצליח להתאפק וחייך. זה היה מקסים", אומר מונרו.

האקטיביסטים המנוסים ידעו בדיוק מה קרה כאן: מישהו מהם היה מרגל. "אני ממש רוצה לדעת מי הלשין עלינו", אמר לקנדי הבחור שישב לצדו כשהמשטרה אספה את כולם. "הרגשתי נורא", נזכר קנדי. "עשיתי את עבודתי היטב, אבל הגעתי לנקודה שבה היה לי קשה מאוד לפעול נגד אנשים שהיו באמת חשובים לי, ברמה האישית".

לאחר המעצר, שעשה כותרות בכל העולם, קנדי ספג מכה קשה עוד יותר: במקום לשחרר אותו בתירוץ משפטי כזה או אחר, הוא הואשם בקנוניה לגרימת נזק ברטקליף-על-הסור. לא היה בזה שום היגיון; אם יועמד למשפט, הוא ייאלץ לחשוף את זהותו האמיתית. אבל כשקנדי התעמת עם "הדוד" על כך, נמסר לו שההחלטה התקבלה בדרגים הגבוהים ביחידה. "זה לא בשליטתי", אמר "הדוד".

קנדי חשש שטומנים לו מלכודת. לפי השמועות, היו ליחידה לפחות עוד עשרה סוכנים סמויים בשטח. חשיפתו של מארק סטון תפיג את החשדות הגוברים בקרב האקטיביסטים, וגם תחסל חפרפרת, שהבכירים חששו שהחליפה צד. "הדוד", שעקב אחר כל צעד של קנדי, ידע על הרומן שלו עם מייגן. "הוא חייב היה לדעת", אומר הבכיר לשעבר ביחידה, שטוען שהוא עצמו היה "מפרק" את קנדי אם היה יודע על הרומן הזה בזמן אמת.

ואז, רגע לפני שקנדי נדרש להתייצב למשפט, האישומים נגדו בוטלו. אבל הנזק כבר נעשה. בפאב באותו לילה, חבריו התעמתו איתו. "למה הם ביטלו את האישומים נגדך?" שאל אחד מהם, "גם אני שכרתי משאית!"

"לא יודע", אמר קנדי. "היה לי מזל, כנראה". אבל האווירה כבר היתה עכורה.

באחד הלילות באותו סתיו, ראפר במעיל ספורט מוזהב וכובע בוקרים עלה לבמה מאולתרת בחווה בהרטפורדשייר. יותר מ-300 אקטיביסטים הקיפו את הבמה, צועקים ושופכים משקאות. זו היתה "מסיבת 69'", חגיגה של סוף שבוע שלם לכבוד יום הולדתם ה-40 של כמה לוחמים בולטים למען הסביבה - בהם הגיטריסט שעמד להצטרף לראפר שעל הבמה.

"אוקיי, הוא כוכב", הכריז הזמר. "הוא כוכב רוק! קבלו את פלאש!"

הקהל שאג וקנדי זינק לבמה, מנופף בגיטרה מעל הראש. אחריו עלו שאר חברי הלהקה, בהם מייגן, והחלו לנגן את "1969" של הסטוג'ס.

אבל למסיבה היה טעם מר. כשקנדי החל לשיר את "Folsom Prison Blues" של ג'וני קאש, הוא כבר ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שיראה רבים מחבריו. רגע לפני שעלה לבמה, התקשר אליו "הדוד". "המבצע נגמר", הוא אמר. "יש לך שבוע לצאת". שום הסבר לא ניתן לקנדי, אבל הפקודה איששה את חשדותיו, שביחידה סברו שהוא צלל עמוק מדי.

קנדי ירד מהבמה מעורפל. הוא שתה בירה אחרי בירה, השתולל בעמדת הדי-ג'יי ואף השמיע, בהומור שחור שרק הוא הבין, את השיר "Sound of Da Police". במיטה עם מייגן באותו לילה, חלק ממנו רצה להתוודות, לספר לה הכל. אבל השוטר שבתוכו ניצח שוב. "אני מרגיש ממש שחוק", הוא אמר לה. "אני צריך קצת חופש".

לשלם את המחיר

חייו הכפולים של קנדי הסתיימו שבוע אחרי המסיבה. הוא זומן לתחנת דלק אי שם ומסר את כרטיסי האשראי, מפתחות הרכב והדרכון של מארק סטון. ביחידה דאגו למחוק את חשבונות הפייסבוק והדוא"ל של סטון, ועל קנדי נאסר ליצור קשר עם האקטיביסטים שהיו לחבריו. מארק סטון, הדמות שהוא גילם שבע שנים, מת. "החל מאותו רגע", הוא אומר, "אני נעלמתי".

חייו של מארק קנדי, שאליהם שב, היו הרוסים. הוא זומן לפגישה במחלקת כוח האדם של הסקוטלנד יארד, רק כדי לגלות שאין להם מה להציע לו. "יש לך מעט מאוד כישורים", הסביר לו קצין כוח האדם. בדיוק כפי שאביו הזהיר אותו בשעתו - הוא היה שרוף.

אחרי 20 שנה במשטרה, קנדי הרגיש שלא נותרה לו אפשרות אחרת; הוא חתם על התחייבות לשמור על סודיות, ופרש.

נישואיו התפרקו. הוא עבר לחיות בבית-סירה בנוטינגהם, וניצל את כישרון הטיפוס שלו כמנקה חלונות. והוא גם חזר לחיים של מארק סטון. "לא היה לי לאן ללכת", הוא אומר. הוא המשיך לבלות עם האקטיביסטים, בהם מייגן, אבל הודיע להם שיותר לא ייקח חלק בפעולות שלהם.

האמת החלה להיחשף בקיץ 2010, כשמייגן נתקלה בדרכון האמיתי שלו בתא הכפפות כשהיו במסע טיפוס הרים באיטליה. "תראה, אני די בטוחה שאתה לא שוטר", היא אמרה לו, "אבל למה יש לך דרכון עם שם שונה?" קנדי גימגם שמדובר בדרכון מזויף מימיו כסוחר סמים בפקיסטן, אך לראשונה נראה כי שקריו לא משכנעים אותה.

באחד הימים, זמן לא רב אחרי התקרית הזו, כשהיה עם ילדיו בבית אמם, צילצל הטלפון. "אפשר לדבר עם ג'ק?" ביקש הגבר בצד השני של הקו. ג'ק הוא בנו של קנדי.

קנדי זיהה את קולו של אחד הפעילים מנוטינגהם. הוא היה המום. "ג'ק?" הוא מילמל.

"ג'ק", אמר הגבר. "הוא בן 11, בלונדיני".

"אני חושב שיש לך טעות במספר".

"לא, זה המספר הנכון".

קנדי ניתק את השיחה, אבל הטלפון צילצל שוב. "תראה, מארק, אנחנו יודעים מה קורה", אמר הגבר. "אנחנו יודעים מי אתה, אנחנו יודעים מה אתה עושה. אנחנו רוצים שתבוא ותסביר את עצמך".

קנדי עלה על טיסת לילה ללונדון, לפגישה עם שישה מחבריו הטובים ביותר מימיו כאקטיביסט. הוא שקע בכורסה, הם ישבו בכיסאות סביבו וקראו מדפים פרטים מדויקים על זהותו האמיתית, שמות של קרוביו ופרטים על הקריירה המשטרתית שלו. לא היה לו מושג איך הם גילו כל כך הרבה, והוא תהה שמא מישהו במשטרה מסר להם את המידע. "אני מנסה לא לשקוע בתיאוריות קונספירציה", הוא אומר, "אבל הם אמרו כמה דברים שרק במשטרה יודעים".

כשראה לפתע את מייגן, שנכנסה בשקט לחדר, הוא נשבר. בדמעות הוא התנצל על שנות השקר והבגידה. הוא הלשין עליה בשיטתיות, על כולם, שקרן עם הכשרה ממשלתית.

"אני מרחמת עליך", אמרה לו מייגן, "כי היית כלי משחק בידי המדינה".

החדשות על כך שמארק סטון היה חפרפרת במשך שבע שנים נפוצו במהרה בפורומים המקוונים, וזרעו כעס ופחד. דן גלאס, אחד הנאשמים בתקרית רטקליף, התחלחל לנוכח "חוסר המעצורים של המדינה בבואה לשמר את המצב הקיים. בעיני, מדובר בפאשיזם מחליא". אחרים חשו צער על האובדן של מארק סטון. "כמו שמישהו מת, מישהו שאתה באמת מתגעגע אליו", נזכר מונרו. "שילוב של אבל וכעס. כמו שמישהו התאדה, כי האדם שהכרת לא היה האדם שהכרת". הגיעו גם איומים על חייו של קנדי, והוא ירד למחתרת. עד מהרה נמלט לאמריקה, אל אחיו המתגורר בקליבלנד. "הייתי אכול חרטה וצער", הוא אומר. "לא מצאתי יותר טעם לחיים". בלילה אפל אחד באותו חורף, הוא יצא מהבית והתיישב בשלג, בכוונה לקפוא למוות, אבל אחיו אילץ אותו להתעשת. "אין לך מושג מה עוד מחכה לך בהמשך הדרך", הוא אמר לו.

קנדי נותר בקליבלנד, והמחשבות האובדניות לא הרפו ממנו. עד שבאחד הימים יצר איתו קשר אחד מחבריו הוותיקים של מארק סטון. שישה מהנאשמים בפרשת רטקליף עמדו למשפט באנגליה, והחבר רצה לדעת אם לנוכח החרטה שחש יסכים לעזור להם. זו היתה הזדמנות לכפרה, וקנדי קפץ עליה.

קנדי נדהם לגלות כי עורך הדין המייצג את חבריו לשעבר לא ידע על כך שהמשטרה הקליטה בסתר את ההכנות לאירוע ברטקליף. התובעים בתיק לא הציגו את ההקלטות כראיות, וקנדי הבין מיד מדוע: ההקלטות הוכיחו שהאקטיביסטים שאחריהם הוא ריגל היו מעורבים אך ורק בסדרת דיונים חסרי קשר, שהיו רחוקים מאוד מההגדרה המשפטית של קנוניה.

עם קנדי לצדה, הסנגוריה דרשה עתה שהתובעים יחשפו את חלקו שלו באירוע. ב-7 בינואר 2011, שלושה ימים בלבד לפני פתיחת המשפט, התביעה הודיעה: בגלל "חומרים שלא היו זמינים קודם לכן, אשר עירערו באופן משמעותי את הטיעונים של התביעה", האישומים בוטלו. ששת הנאשמים היו חופשיים.

ההשלכות היו מיידיות ונרחבות. בקיץ האחרון, בפסיקה ביקורתית ביותר כלפי המדינה, בית המשפט ביטל 20 הרשעות של אקטיביסטים שהיו מעורבים בפרשת רטקליף, מכיוון ש"המדינה לא הציגה כראוי חומרים המתייחסים לתפקידו ולפעילותו של הסוכן החשאי מארק קנדי, כמו גם חומרים שהיה בהם פוטנציאל לתמוך בטיעוני ההגנה או לערער את טיעוני התביעה". התוצאה היתה, פסק בית המשפט, "עיוות הדין".

הממשלה הכירה בכך ש"היה משהו לא תקין" בריגול אחר קבוצות מפגינים, וביטלה את זכותו של הגוף שפיקח על המבצע להמשיך לעקוב אחר קיצונים מבית. "אני משוכנע לחלוטין שאין הצדקה להסתננות לקבוצות מפגינים למען הסביבה, אלא אם כן יש ראיות שהם מהווים איום ממשי על הביטחון הלאומי, כלומר מתכוונים להפעיל אלימות", הכריז מייקל מיצ'ר, חבר פרלמנט והשר לשעבר להגנת הסביבה. "מדובר בבזבוז הזמן של המשטרה". למרות מיליוני הדולרים שנשפכו על מבצע פגאסוס, המשטרה לא הצליחה להרשיע אפילו מפגין אחד.

כיום נבחן מבצע הריגול הממשלתי אחר פעילים למען הסביבה בסדרה של חקירות נפרדות, כולל חקירה עצמאית שנפתחה בהוראת התובע הכללי. אחרי שארבעה סוכנים סמויים כמו מארק קנדי נחשפו בחקירות, שמונה אקטיביסטיות תבעו את הסקוטלנד יארד בטענה כי הונו אותן להתאהב בשוטרים, ש"התחזו לפעילים השותפים לערכינו, למטרותינו ולהשקפת עולמנו הפוליטית". שלוש מהנשים טוענות שהן קיימו יחסי מין עם קנדי, כולל מייגן. "אם זה מה שהיא רוצה לעשות, שתעשה את זה", אומר קנדי. בעיניו, מה שהיה ביניהם היה אמיתי. "אני לא מתחרט על כך לרגע. היתה לנו תקופה מדהימה, ואהבנו זה את זה".

משימותיו של קנדי כסוכן סמוי גם במדינות נוספות - בהן איסלנד, צרפת, איטליה ודנמרק - החלו להיחשף, והשערורייה הפכה לגלובלית. "המקרה של קנדי שופך אור על השיטות של הממסד", אומר ויל פוטר, מחבר הספר "ירוק הוא האדום החדש: דיווח מבפנים על תנועה חברתית תחת מצור", "זה היה הנוהל המקובל בשנים האחרונות".

בגרמניה הודתה המשטרה הפדרלית בשיתוף פעולה עם המשטרה הבריטית בשליחת קנדי לרגל אחר ארגוני שמאל. בממשל האמריקאי גלויים פחות. "איני יכול לענות על השאלה אם היה לנו קשר עם מארק קנדי או עם נסיעותיו", אומר ברטראם פייריס, בכיר באף-בי-איי.

אולם אספקטים אחרים בנוגע לריגול אחר תנועת המחאה האמריקאית נחשפים. שר המשפטים פירסם דו"ח המראה כי האף-בי-איי, "עם ביסוס מועט, אם בכלל", שגה וריגל אחר גרינפיס, PETA והמפגינים נגד המלחמה בין 2001 ל-2006. שר המשפטים גינה את המבצע כ"לא סביר ומנוגד למדיניות האף-בי-איי". ארגוני הסביבה זעמו. "הציבור צריך להתעורר ולשאול שאלות לנוכח חדירת המשטרה לארגונים אזרחיים", אומר מארק פלגל, חוקר מטעם גרינפיס. "כל שוטר המעביר את זמנו במפגשים למען הסביבה הוא שוטר שלא מחפש פשעים אמיתיים".

קנדי שילם מחיר יקר על חשיפת העוולות. הוא בגד באמונם של חבריו האקטיביסטים. מבחינתם, הוא מנודה. ואז הוא יצא נגד המשטרה, שהיתה בשבילו לא רק מקום עבודה אלא גם משפחה. היום הוא נמצא בשטח הפקר. בלי עבודה וכמעט בלי כסף, נוסע לעתים קרובות לאחיו בקליבלנד, הרחק מהבית. הוא מקפיד שלא לזהם את הסביבה, אבל גם השוטר לשעבר עדיין שם.

קנדי מדגיש כי ימי ההונאה מאחוריו. "גמרתי עם השקרים", הוא אמר לי באחד הלילות שבהם נפגשנו בבית קפה. "הם מכאיבים והרסניים. הם הרסו את החיים של הבחורה שאהבתי כל כך, הם הרסו את חיי. אני לא רוצה לשקר יותר".

כיום יש לו ייעוד חדש: לחלוק מניסיונו עם אקטיביסטים ושוטרים, כדי לשפר את יעילות ההפגנות והשיטור שלהן. "אם השוטרים היו יודעים יותר על הסיבות שבגללן אנשים יוצאים למחות, הם היו יכולים לעשות את עבודתם בצורה טובה וחכמה יותר". שליחת יחידות לפיזור מהומות להפגנות, גם כשאין צורך בכך, רק מגבירה את סכנת האלימות. "זה יוצר את התופעה המזיקה של התנהגות נקמנית מצד המפגינים", הוא אומר. "התגובות של אדם אחד שזורק אבן או שוטר אחד המכה במפגין, מועצמות בשני הצדדים".

קנדי סבור כי לתנועת "אוקיופיי" ברחבי העולם מסתננים "על בסיס יומיומי" גורמים כמו השוטר שהוא היה פעם. אבל לדעתו, לאקטיביסטים המעורבים במחאה הזאת יש עניינים דחופים יותר להתמודד איתם. "התנועה איבדה את המוקד שלה", הוא אומר. "פוליטיקה פנימית - כמו השאלה אם המטבח צריך להיות טבעוני או אם דרוש אוהל למעשנים - טישטשו את הסיבה האמיתית לכך שאנשים הצטרפו לתנועה מלכתחילה. זה עניין שחזר על עצמו בקבוצות ובמחנות שהייתי בהם".

דבריו של קנדי היום אינם תורמים במאום לפיוס אלה שבהם בגד. במשך שבע שנים, הוא ריגל אחר פעילי סביבה ברחבי העולם. הוא השתתף בהפגנות, תלה שלטים וחי בקרבם, רק כדי למסור אותם לידי הרשויות. עבודתו גבתה ממנו מחיר כבד: משפחתו, עבודתו, ארצו. אבל אפילו החלטתו לעמוד לצדם בעת המשפט לא שיקמה את יחסיו עם אלה שהכירו לו עולם חדש, שבו ערכים כמו נאמנות ואומץ חשובים לא פחות מאשר במשטרה. "הוא צריך ללמוד לחיות עם המון סתירות", אומר החבר האקטיביסט מונרו. "אבל לא הייתי סומך על אף מילה שיוצאת לו מהפה".

תרגום: אסף רונאל

©) 2012 Rolling Stone. First published in Rolling Stone Magazine) All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו