בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גראד ירד בדרום ישראל

ישראל שוב נחלקה השבוע לשתי מדינות לשני עמים: מדינת הדרום ומדינת כל השאר. דבר לא דמה באורח חייהן של שתי המדינות: מצוקה ואימה באחת, שגרה ואדישות בשנייה

12תגובות

מיכאל קורץ מדגים התגוננות. בן 74, משותק בפלג גופו האחד, יש לו 40 שניות להגיע לחדר המדרגות לפני הישמע הבום, והוא רוצה עכשיו להפגין בפנינו את כושרו. קורץ קם בכבדות מכורסתו, לופת את ההליכון שלו בידו האחת, הבריאה, ומתחיל לדחוף אותו בקושי אל עבר דלת דירתו. צעד כושל אחר צעד, דחיפה אחר דחיפה, מרוץ נכשלים, ובחלוף 40 השניות הקובעות הוא עדיין מדדה חסר ישע במרכז הסלון המצועצע שבו הוא מבלה עכשיו את שארית חייו. יחלפו עוד כשתי דקות עד שיגיע אל הדלת. כמה זמן עבר? הוא שואל בגאווה מהדלת, כאצן שמסיים את ריצת המרתון שלו, ואני משקר לו במצח נחושה: בדיוק 40 שניות.

קורץ מתגורר במרומי הקומה התשיעית של בית דירות בבאר שבע, אין ממ"ד, המקלט רחוק ואת מנוסתו האיטית מלווה מוסיקה קלאסית שוצפת מ"קול המוסיקה", "החבר הכי טוב שלי", לו הוא מאזין יומם וליל, כלוא בגופו, מוגף בדירתו. רחל, אשתו, לא בבית עכשיו, קורץ אומר שנחמתו היא שאם ייהרג מרקטה, יעשה זאת לבדו: רחל מצליחה להגיע לקומה שמונה. אבל עכשיו היא באוטובוס, בדרכה הביתה. כבר שמונה או תשע פעמים, מי סופר, נאלץ קורץ לעשות את המרוץ שלו לדלת, בימים האחרונים.

כמה דקות לפני שעלינו לדירתו תפסה אותנו אזעקת "צבע אדום" ברחוב. היבבה הבהילה אותנו כהוגן, זה היה ה"צבע האדום" הראשון שלנו בסיבוב הנוכחי, ואנחנו שעטנו כל עוד רוחנו בנו אל חדר המדרגות של בית דירות סמוך. "צריך למחוק את כל עזה", אמרה לנו שם דיירת אחת, כשרעמו שלושת הבומים, בזה אחר זה, עמומים ומבעיתים, מתקרבים ומתרחקים, מפחידים אבל גם מעודדים: הנה, גם זה לא נפל על ראשינו.

אלכס ליבק

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

ישראל שוב נחלקה השבוע לשתי מדינות לשני עמים: מדינת הדרום ומדינת כל השאר, שתיהן מדינות כל אזרחיהן - שעה קלה של נסיעה מפרידה ביניהן ושום דבר לא דמה באורח חייהן. באחת שררו האימה והמצוקה, בשנייה נמשכה השגרה באין מפריע. האמת היא שבפרץ האלימות הנוכחי היתה מדינת הדרום אחוזה בפחות אימה מבסבבים הקודמים, אולי בזכות הניסיון המצטבר ובעיקר בזכות כיפת הברזל, והיא ניסתה לשוות לעצמה מראית עין של חיי שגרה, ככל יכולתה. אבל את אותות האימה והמצוקה גם היא לא יכלה למחוק כליל. הם התעוררו לשמע כל אזעקה מייללת. ובכל מקרה - כל זכר לנעשה במדינת הדרום לא הידהד ולו לרגע במדינת כל השאר. כאן לא שמעו על הגראדים, זולת ממהדורות החדשות, והלב ותשומת הלב היו בדרך כלל במקום אחר.

קו הגבול בין שתי המדינות עבר אי שם בסביבות אשדוד: שובל עשן לבן היתמר לפתע בשעת בוקר מאוחרת בשמי האובך הלבנבנים-אפרפרים ושורת המכוניות שדהרה בכביש היורד דרומה מצאה מחסה לרגע מתחת לגשר דרכים. ברוכים הבאים לארץ הרקטות, גראד ירד בדרום ישראל.

דרך עפר פתלתלה ומדברית בפאתי בסיס חיל האוויר בחצרים הובילה אותנו אל מחוז החפץ הישראלי של השבוע: סוללת כיפת ברזל, הצעקה האחרונה באסטרטגיה של מדינת ישראל, מקור גאוותה וצור ביטחונה. המראה כמו נלקח מהסט של "גבעת חלפון אינה עונה": ארבעה אוהלים נטועים באי שם, שני תאי שירותים כימיים, שני זרקורים, סוללת טילים אחת שנראית יותר כמו משאית אשפה שמרימה את ירכתיה לשמים וכמה חיילים שפוסעים באפס מעשה.

ג'יפ בודד ניצב על הגבעה ממול: צלם סוכנות הידיעות הצרפתית, מנחם כהנא, מבלה כאן את ימיו ולילותיו בציפייה לשיגור הטיל ובעיקר לפריים האולטימטיבי שישוגר מכאן לכל קצוות תבל. מחמש בבוקר הוא כאן, באמצע המדבר, חי על גזייה, סיגריות וקפה, ושיגור אין. אבל בחלוף כשעה אחרי שעזבנו בא כהנא סוף סוף על סיפוקו, ותצלום הטיל שעושה דרכו ליירט טיל אחר, החיילים צוהלים בשוחה ליד, התפרסם במרבית העיתונים בישראל ובכמה אתרי חדשות באינטרנט.

בינתיים, חייל ישראלי חביב מראש העין, בחותם זקן ראשון ופצעי בגרות, הוא הש"ג כאן: כבר שבועיים שלא היה בבית וההורים לא מעזים לבוא לבקר. הוא רק שומר. עוד חודשיים יתקדם בסולם הדרגות ויעבור גם הוא אל ה"בור", משם מפעילים את הטיל הנסי הזה, מבטחו של הדרום, שבזכותו עבר הסבב הזה השבוע בהרבה פחות אימה ודם בישראל מבעבר. החייל האלמוני מדגים את נוהל הקרב: בהישמע "צבע אדום" מהסירנות בחצרים, עוטים החיילים שכפ"ץ וקסדה ומזנקים אל טראסת העפר הסמוכה.

השמים רועמים. בום אחר בום, איש לא יודע מה זה, וברקע רעשם הבלתי פוסק של הסילונים שמגיחים לעזה בתדירות של נמל הית'רו. מאי משם מגיח צעיר חרדי. מאיר מדיב, חוזר בתשובה שאביו היה מדריך חקלאי והוא עכשיו תלמיד בכולל "יגל יעקב" בבאר שבע ותושב אופקים. בן 36, הוא יצא הבוקר עם שניים מילדיו לטיול טילים. הילדים, הוא אומר, רצו לראות טילים - אולי זה השירות הצבאי שלהם - אבל, אפעס, הראות לא טובה היום וקשה לראות את עזה ואת הטילים שניחתים עליה. אחד הילדים רק שמע טיל אחד ו"כבר קיבל אפוקליפסה" כדברי אביו ורצה לחזור הביתה מהפחד. בליל שבת לא היתה להם חצי שעה רצופה של שינה באופקים, בגלל הקסאמים, וכבר מדיב מצלצל לחבר לשאול איפה יש בסביבה עוד סוללת כיפת ברזל. הוא יודע.

את הילדים החרדים החזיר הביתה, הם מיצו, ועכשיו, בדרכו לכולל, הוא עוד עושה סיבוב סוללות. בדיוק התקשר עכשיו לפקידה בחברת ההשכרה של מכוניתו והיא ניתקה לו את הטלפון כי היה "צבע אדום". מדיב מתגעגע לימי "עופרת יצוקה". אז, כשהראות עוד היתה טובה, אנשים לקחו "כיסאות של כתר פלסטיק וחצי קילו פיצוחים" והתיישבו לכל היום על הגבעות מסביב לשדרות, לצפות במטחי הטילים והזרחן שנופלים על עזה הבוערת. הו, איפה הימים שלא ישובו עוד. ובעצם כן.

בפתח חנות הדגים שלו, באחת משכונותיה הנידחות של באר שבע, יושב החנווני יוסף מוקיר-שבת באפס מעשה. הוא והדגים שלו מתייבשים. אין קונים. אל שכונה אחרת, שכונה ג', בא אלי ישי, שר הפנים בכבודו ובעצמו, ואתו פמליית ח"כים-ש"סניקים, עוזרים ומאבטחים, שלא היתה מביישת את ברק אובמה. מאבטח חמוש וענוב מצביע על מיקום המקלט הסמוך, ליתר ביטחון.

אין הרבה שכונות דלות בישראל כמו שכונה ג' הזאת: בתים דו-קומתיים זעירים, חלק מהם כבר אטומים ונטושים, קיטוני חדרים עלובים ועזובה מכמירת לב. גם בית הספר הממלכתי-דתי "חזון עובדיה", ברחוב גוש עציון, עומד בשיממונו ובעליבותו, אל חצרו ירד הגראד ביום ראשון השבוע. ישי מצטלם על רקע הקיר המצולק, כיפת קטיפה שחורה לראשו, מפזר הצהרות על כיפת ברזל. התושבים תופשים בכנפי מקטורנו, כל אחד רוצה שיבוא אליו הביתה, לאמוד את הנזקים ולהביא ישועה, כמו היה השר שמאי של מס רכוש.

ישי נענה לכולם: ביקור חפוז בכל בית, "הרגשתם שהקדוש ברוך הוא מגן עליכם?" ו"בעזרת השם, שלא תעברו את זה עוד פעם", בפי השר. "זה ראש העיר פה?", שואל עובר אורח אחד, פניו צבועות בכתמי סיד מעבודות השיפוץ של ביתו שנפגע. לא, זה אלי ישי. "מי זה אלי ישי ומה יעזור אלי ישי? את החרדה אני אכלתי אותה", אומר האיש ונעלם.

כאן מחוז הבחירה של ישי, העוני והמצוקה בהתגלמותם הקשה ביותר. מקלטי הטלוויזיה מכוונים על הגל השקט, זה שרועש כל אימת שיש אזעקה, והשר מחבק כל פעוט, לעיני המצלמות. שמעון פרס כבר היה מבקש: "תעשה שריר", אבל ישי מסתפק בחיבוק פוטוגני.

לא זה ולא זה יכולים לכסות על חוסר האונים של התושבים המפוחדים: אין לאן ללכת מכאן, לא ב"צבע אדום" ולא בשום זמן אחר. אם אחת מצביעה בגאווה על הסבתא, גיבורת המשפחה: איך הצמידה את כל נכדיה לקיר, בנפול הטיל. הרוחות כאן סוערות עדיין, יום אחרי הנפילה, והתושב אלי אסולין פונה נרגש לשר: "שנה וחצי ואין ממ"ד. התוכניות שלי אצל סימונה בעירייה, אבל סימונה לא עונה. סימונה חולה. הבן שלי עזב את הארץ. אשתי וכל הילדים רוצים גם", וכבר מפנה ישי את האזרח אסולין לסגן ראש העירייה מטעם ש"ס שיטפל בממ"ד במקום סימונה החולה. "מחר בבוקר אתה בעירייה", מורה לו השר אחרי התייעצות קצרה. ומה יהיה מחר בבוקר? לאלוהים שלהם פתרונים.

הח"כים יצחק כהן ואברהם מיכאלי שותפים לביקור. "אני והילדה לבד וכל הבית רעד", מגוללת עוד תושבת את רגעי האימה שלה, "הבית כולו נאטם מהעשן. החלון עף, בוא תראה, כבוד השר", וכבר כבוד השר בוחן את הדלת, שהתפרקה אף היא, כמו היה נגר שיפוצים. "הרגשתם יד עליונה?" שואל סגן ראש העירייה וסיוון דעבול מספרת למיניסטר איך אמה, שחיה שנים על תרופות הרגעה והפסיקה לקחת אותן בשנתיים האחרונות, שבה אליהן מאז אתמול. ההוכחה: אתמול היא שרפה את השניצלים. הראייה: צלחת שניצלים חצי שרופים על השיש במטבח. האם הקשישה מתבוננת חרש באורח שנקרא לביתם ומבטה אטום.

"ימותו הקנאים", רשם מישהו מזמן על קיר בית הספר שנפגע, בזמן שהשרת עושה סיבוב של בקרת נזקים. זה בית ספר לאמונה ולאמנות, כך כתוב על השלט שלו והוא סגור היום ככל בתי הספר בדרום. רבע מיליון ילדים בבתים. "היכונו לביאת המשיח", כתוב על בית אבנים אטום אחד בשכונה, אבל השר הסתלק מכאן בינתיים ואתו פמלייתו הנכבדה והשכונה חזרה לשקט הנורא שלה ולעליבותה. רק חצר של בית אחד מטופחת במקצת: בעל הבית עיטר אותה בשני דגמי הליקופטרים אימתניים ובבובות צנחנים לרוב שצונחים הישר אל גינתו, שלושה דגלי המדינה מתבדרים ברוח. אבל הבית הזה למכירה. ממולו: בית הכנסת "שער השמים", לזכר רבי משה לב, זצוק"ל.

את זה בדיוק לא אוהב מיודענו קורץ, החצי-משותק: "אני אגיד לך את האמת: מהערבים אני לא מפחד, גם לא מהפרסים. מהיהודים אני מפחד. מאלו שמשתוללים בירושלים. הם יותר מסוכנים מהערבים. הם לא עשו צבא והרב עובדיה אומר שהודות לו ניצחנו. מה יותר גרוע מזה יכול להיות? אנחנו מסתכנים, הלכנו למלחמות, והוא אומר שהודות לו אנחנו מנצחים.

"אחרי ששת הימים, אחרי ההתשה, יום כיפורים ולבנון - יש לי עוד מה לפחד מגראד? בצה"ל שירתתי עם אמנון דנקנר. הוא בטח לא זוכר אותי מאז. מאז ומתמיד הייתי בין היחידים שאמרו שצריך לשבת עם האויבים. כשמטוס שלנו היה יורד על ביירות, הוא היה הורג בסביבה עוד כמה ילדים. לא בכוונה. זאת עובדה. וזה גורם לשנאה. כשניצחנו בששת הימים אני אמרתי שאם ישראל היא גבר, צריך להחזיר את כל השטחים. אבל הישראלים אמרו: אנחנו ניצחנו ולכן זה שלנו. אחר כך הביאו את הפלסטינים לעבוד כאן והתנהגו אליהם כמו אל זבל. וזה הביא עוד שנאה. עובדה שהשנאה לישראל אחרי ששת הימים יותר גדולה מאשר לפניה. לכן, למה שקורה עכשיו בעזה לא יהיה סוף".

גראד נפל באשדוד ואנחנו מותירים את קורץ לבדו עם המוסיקה הקלאסית שלו ומחשבותיו. למרגלות מגדל דירות מהודר, עם חנויות חצי-יוקרה בקדמתו, ירד לו הגראד. רחוב רוגוזין, אשדוד. פועלי העירייה האפריקאים כבר מטאטאים, עובדי חברת החשמל הישראלים כבר מחברים, השדרים משדרים, הסקרנים נקבצים, כל אחד יודע את תפקידו, בתרגולת קבועה ומהירה. גולות הברזל נפוצו לכל עבר, כמה ילדי חרדים כבר אוספים אותן לאוסף הפרטי. "יש לי כבר תשע בבית מהפיצוץ הקודם", שח האחד, מלקט עוד ועוד גולות ליד מכונית ואן נושאת מספר רישוי של מינסוטה, ארץ רבבת האגמים, שנפגעה מהטיל. כמותה נפגעו עוד ועוד מכוניות.

צלקות ההדף הגיעו עד לקומות העליונות ועד לבתים הסמוכים. אפילו המראה בחדר המדרגות המהודר של מגדל הדירות ידעה כמה גולות. שוב נס, אין פגיעות בנפש. חנות "שוויצריה הקטנה - מבחר הממתקים הגדול בארץ" לא ניזוקה, אבל בסלון התסרוקות הסמוך של מרסל מרסייה אוסף ספר אשדודי הלום את כל קופסאות הקרמים לעיצוב השיער שלו אל תוך שקית, מנסה להציל את מה שנותר. חלון הסלון נהרס כליל, מכונת ייבוש השיער המשוכללת מאובקת מהאפר שנחת עליה וכמותה מכוסה גם המחירון: 40-60 שקל לגבר, 120-170 לאשה. גם כאן שינוי: הסקרנים מעטים כאן יחסית היום, ביחס לאירועי העבר. אולי גם אשדוד התרגלה.

עוד אנחנו עומדים שם והיללה פורצת שוב. צ-ב-ע א-ד-ו-ם. הרחוב המצולק התרוקן באחת, לא כולל רוני דניאל שממשיך לשדר, ועשרות תושבים הצטופפו בחניון מגדל הדירות, שנפגע שעה קלה קודם לכן. בום ועוד בום, רחוקים ועמומים הפעם. ורק כלבלב השכנים החום-בהיר לא ידע את נפשו מרוב אימה: כבר עברה למעלה משעה מאז נפילת הטיל והוא לא מפסיק לרעוד. כל פלגי גופו הזעיר של הכלבלב רוטטים בפחד: הו-בי-די-דם-דם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו