החיים, הערות שוליים

40 שנה עוסק פרופ' חיים סידר במחקר מדעי שאינו מוכר לרוב הציבור, לחדרו באוניברסיטה הוא בא בכוח רגליו ולא במכונית והוא חתן פרס ישראל. אבל כאן בערך מסתיים הדמיון בינו לבין פרופ' שקולניק, חוקר התלמוד המבוגר שדמותו עומדת במרכז הסרט שכמעט זיכה באוסקר את בנו של המדען - יוסף סידר

ניר חסון
ניר חסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניר חסון
ניר חסון

כתב "הארץ" שבא לראיין את פרופסור חיים סידר בעצם משחק תפקיד בסצינה שכתב וביים בנו של המרואיין. כמו נועה, כתבת מוסף "הארץ" שאת תפקידה ממלאת יובל שרף בסרט "הערת שוליים", גם אני חף מכל ידע בתחום התמחותו של המרואיין. כמו שרף, גם אני מנסה להדביק את הקצב ומתפלל בלבי שהמרואיין אינו חש זלזול לשמע שאלותיו של הכתב הבור, שמבזבז את זמנו היקר. גם המרואיין שלי נשאל על יחסיו עם בנו. פרופ' אליעזר שקולניק, האב בסרטו של יוסף סידר "הערת שוליים", מבטל לפני הכתבת את חשיבות העבודה של בנו. סידר האב חורג מהתסריט ומדבר בהערצה על בנו הקולנוען.

אין צורך להיות חבר האקדמיה הלאומית למדעים כדי להבחין בדמיון שבין פרופ' סידר האב לפרופ' שקולניק המבוגר, שאת דמותו מגלם שלמה בראבא בסרט של סידר הבן. שקולניק הוא חוקר תלמוד קפדן, שצועד ברגל מדי יום לספרייה הלאומית. סידר, מהחשובים בחוקרי הגנטיקה בארץ, רוכב על אופניו יום-יום לבית הספר לרפואה בהדסה עין כרם. שיחת הטלפון שבה מתבשר שקולניק על זכייתו בפרס ישראל היא נקודת התפנית, המניעה את עלילת הסרט. סידר כבר זכה בפרס ישראל. בנו של סידר, בניגוד לזה של שקולניק, לא הלך בדרכי האב, אבל שני הבנים פונים לציבור הרחב ואינם מסתגרים בעולם המדע והמחקר. שניהם מחפשים את אהבת הקהל.

סידר. לפי חישוב שעשה, הוא הקיף את כדור הארץ יותר משש פעמים צילום: אמיל סלמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

סידר שולל את ההשוואה בינו לשקולניק. "אין קשר, אולי רק בדברים הקטנים", הוא אומר. ההשוואה אכן עושה לו עוול. בניגוד לבן דמותו הקולנועי, הוא לא עוסק במחקר סיזיפי ואזוטרי. מחקריו מהווים בסיס להבנה המודרנית של הגנטיקה ולמאבק במחלת הסרטן. בניגוד לשקולניק, עבודתו של פרופ' סידר זכתה בהכרה מדעית נרחבת ויחד עם שותפו למחקר, פרופ' אהרון רזין, הוא מוזכר מדי פעם כמועמד לפרס נובל. מלבד פרס ישראל, שהוענק לו ב-1999, הוא זכה גם בפרס וולף ובפרס גרדנר, שני פרסים יוקרתיים בתחום מדעי החיים (לרבים מהזוכים בפרסים אלה הוענק גם פרס נובל) וכן בפרס א.מ.ת.

סימון ושיתוק

הבדל חשוב נוסף הוא שסידר, בדומה לשקולניק הבן בסרט, משקיע מאמצים כדי לקרב את מחקריו לציבור הרחב. בשנים האחרונות הוא מלמד ביולוגיה מולקולרית בקורס שמיועד לסטודנטים למדעי הרוח. בימים אלו הוא מרצה בפרויקט של האוניברסיטה העברית המיועד גם הוא לקרב את האקדמיה לקהל, והמכונה "פרופסור בנעלי בית". סידר מארח בביתו קבוצת שומעים חופשיים להרצאה שכותרתה "הערת השוליים של החיים". בהרצאה הוא מנסה להסביר את פעילותו המדעית באמצעות המושגים שמשמשים את חוקרי התלמוד בסרט שביים בנו: טקסט והערות שוליים.

"בכל תא בגוף שלנו יש טקסט - שהגיע מההורים שלנו. זה הד-נ-א, חומר כימי שבנוי מאותיות. הד-נ-א הוא שפה של ארבע אותיות. כל שלוש אותיות הן מלה. הן יוצרות משפטים, דפים, פרקים וכרכים. כל כרך הוא כרומוזום", מסביר סידר. "אם תיקח תא של כבד ותיקח תא דם, שניהם מכילים בדיוק אותו הטקסט, אבל הם נראים שונים, הצבע שלהם אחר והם מתנהגים אחרת. לפני 30 שנה שאלנו איך התא יודע מה הוא צריך לקרוא מתוך הטקסט הזה ומה לא? מה המנגנון שאומר לו איך לעשות את זה?"

סידר ורזין גילו את מנגנון המתילציה, מעין מערכת המסמנת את הד-נ-א ומונעת את ההפעלה של חלק ממנו. מתילציה היא תהליך כימי, שבו קבוצה של מתיל (אטום פחמן ושלושה אטומי מימן) נספחת לחלק מסוים של הד-נ-א ומשתקת את הפעלתו. "ניקח לדוגמה את הקשתית של העין, שם מיוצר חלבון שקובע את צבע הקשתית. אצלי זה חום. אין שום תא אחר בגוף שמייצר את הצבע הזה. המשפט הגנטי שקובע את צבע העין נמצא בכל התאים, אבל בכל המקומות מלבד הקשתית הוא עבר מתילציה (כלומר, לד-נ-א נצמדה קבוצת מתיל, שמנעה את ביטוי החלבון). בקשתית המשפט הזה לא עבר מתילציה. המתילציה היא לא שינוי בטקסט הגנטי, אלא במה שיש על הטקסט או סביבו. היא כמו טעמי המקרא או הערות השוליים".

את המנגנון הזה גילו סידר ורזין לפני כ-30 שנה. שנים ארוכות עמלו לשכנע את הקהילה המדעית בחשיבות המחקר. הממצאים שלהם שינו את המחקר בתחום הגנטיקה. כיום, לדוגמה, נעשים מחקרים שמתמקדים בפיתוח תרופות לסרטן המבוססות על מנגנון המתילציה. מתברר כי רוב השינויים שעובר תא סרטני אינם בד-נ-א, אלא במתילציה. "יש כאן פוטנציאל מאוד מבטיח", אומר סידר.

מחוץ לאולם

סידר, יליד 1943, עלה לישראל מארצות הברית חודש לפני מלחמת יום הכיפורים ב-1973, והוא חוקר ומלמד באוניברסיטה העברית. לפני כמה חודשים פרש מהוראה ומאז הוא מתמקד במחקר על מנגנון המתילציה. במסדרון שמוביל למשרד שלו, בין אין-ספור מקררים וערימות של ציוד מעבדה, תלויים הפוסטרים של סרטי הבן - "ההסדר", "מדורת השבט", "בופור" ו"הערת שוליים".

פעמיים הוא ליווה את בנו לטקס האוסקר ופעמיים נותר מחוץ לאולם. "בפעם הקודמת (כאשר "בופור" היה מועמד לפרס - נ"ח) היה לי רעיון לדבר עם רופאים. מצאתי רופא שאחד החולים שלו היה פעם נשיא האקדמיה לקולנוע. המטופל גם היה חולה מדי ולא יכול ללכת לטקס, אז השגנו כרטיס אחד ונתתי אותו לאשתי. הפעם, מה שלא עשינו לא עזר. הפעלנו את כולם. דיברנו עם חתני פרס נובל שאני מכיר, ניסינו דרך שמעון פרס, דרך ארנון מילצ'ן, כלום. בדרך כלל, כשאתה מתקשר לאנשים מקושרים הם עונים לפי מה שהם חושבים על עצמם - ‘תן לי יום-יומיים, אני אסדר לך'. אחרי יומיים טלפון - ‘אני אשיג, אבל זה יהיה קצת יותר קשה'. אחרי שבוע הם אומרים משהו בסגנון, ‘אני לא מבין את זה, בלתי אפשרי להשיג כרטיס'".

במקום זה צפו ההורים בטקס בקונסוליה הישראלית בניו יורק. "היה מאוד מותח, הרבה אנשים אוהבים. הרגשתי איך עם ישראל רצה שהוא יקבל את זה. זה היה מדהים", אומר פרופ' סידר. הוא לא התאכזב כשהתברר שהסרט של בנו הפסיד ל"פרידה" האיראני. "חשבתי על זה שמבין 5,000 איש שהיו באולם, 80% יוצאים מאוכזבים. עכשיו כולנו נרוויח מזה, כי יש לו תמריץ לעשות סרט עוד יותר טוב".

גופו רזה והוא נראה צעיר לגילו. ייתכן שיש לכך קשר לחישוב שעשה, המלמד כי עד היום הקיף את כדור הארץ יותר משש פעמים ברכיבה על אופניים. את רוב המרחק הזה הוא עבר ברכיבה מביתו במושבה הגרמנית לקמפוס בעין כרם, במשך כמעט 40 שנה. שמו של סידר הולך לפניו גם בקהילת רוכבי האופניים בירושלים. המוסכמה הירושלמית אומרת שהוא רוכב גם בגשם וגם בשלג. סידר מכחיש. "אני אף פעם לא יוצא עם האופניים כשיורד גשם, אבל לפעמים מתחיל לרדת בדרך". אבל באותה נשימה הוא מספר שאם עליו לנסוע למכון ויצמן ברחובות, ברוב המקרים הוא מעדיף לעשות את הדרך באופניים - כשעתיים של רכיבה. "אני פשוט אוהב את זה".

"אין קשר בין יחסי האב והבן בסרט לבין היחסים בינינו", מתעקש סידר להפריד בין האמנות למציאות. "אני חושב שיש ביחסים שלנו משהו מיוחד. כל אחד מדבר עם השני על התחום שלו, אבל ברמה בסיסית. כל כך בסיסית, שמה שאני עושה מתקשר למה שהוא עושה. אם אתה לא חושב על מתילציה והוא לא חושב על דמות ספציפית או איך הצילום ייראה, בסופו של דבר יש בינינו קשר. טוב זאת לא המלה, קשר מאוד עמוק".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ