בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההלוויה הסודית של המרגל הישראלי

האם אכן ביקש מאן דהוא להשכיח את זכרו של מאיר בינט, מרגל ישראלי שנתפס במצרים והתאבד בכלאו?

33תגובות

סמוך לאחר עלות השחר, באחד מימי פברואר 1959, נערכה בירושלים הלוויה סודית. הסצינה כמו נלקחה מתוך סרט ריגול בריטי: "כל הלילה הגשם לא פסק לרדת", סיפר אחד המשתתפים במעמד, "מפאת הקור והסגריר כולנו היינו עטופים במעילי חורף וכובעים שהסתירו את הפנים". אבל כולם ידעו מי ההולכים אחרי הארון: שמעון פרס היה שם ומשה דיין וכמה מאבות המודיעין של צה"ל - יהושפט הרכבי, בנימין גיבלי, מרדכי בנצור. את ראש הממשלה דוד בן גוריון ייצג מזכירו הצבאי, חיים בן דוד. בלילה הקודם, לקראת חצות, הובא הארון לישראל, במבצע סודי. חיים יוגב, איש מערכת הביטחון, היה בין הנוסעים לקבלו: "איש מאתנו לא ידע מה מטרת הנסיעה", סיפר לימים, "היה משהו מסתורי במסע זה. הבעת פניהם של המלווים היתה קודרת".

כך, בטקס צבאי וחשאי, הוטמן בהר הרצל ארונו של מאיר (מקס) בינט, מרגל ישראלי שהופעל בראשית שנות ה-50 במצרים. המצרים חשפו את זהותו, עצרו אותו וב-21 בדצמבר 1954, בעודו בכלא, חתך את ורידי ידו הימנית ודימם למוות. תחילה נקבר באיטליה. בינט נחשף בעקבות מעצרם של הסוכנים הישראלים שביצעו פיגועים במתקנים אמריקאיים ובריטיים במצרים ביולי 1954, זה "העסק ביש" הידוע מפרשת לבון. בעת הלווייתו של בינט הסוכנים האלה עוד ישבו במעצר; זו היתה אחת הסיבות לכך שההלוויה בירושלים נעשתה בסתר. ספר חדש מאת שאול ובר טוען שלא היתה זו הסיבה היחידה: מישהו רצה למחוק את מאיר בינט מהזיכרון הלאומי ("המרגל שהושכח", ספריית מעריב).

דובר צה"ל

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

סיפורו של בינט חוזר אחת לכמה שנים לתקשורת, בדמות כתבה באחד ממוספי העיתונים, ספר או סרט. בדרך כלל הסיפור מלווה בטענה ש"המערכת" כשלה בפרשה זו וכי בינט נפל קורבן למזימה "להשכיחו", בניגוד לאלי כהן. כהן נחשב גיבור לאומי, אף כי גם הוא נחשף. בינט נחשף כנראה מפני שמישהו - אולי הממונים עליו ואולי הוא עצמו - לא הקפיד על המידור בינו לאנשי ה"עסק ביש".

אלמנתו של בינט, ג'יין, העלתה טענות קשות נגד מערכת הביטחון, בשיחה עם ראש הממשלה משה שרת. בין היתר קבלה שלא נעשה הכל לשחררו ממעצרו. "היו לי שיחות יותר קלות", סיכם שרת את השיחה ביומנו. האלמנה התכוונה לכתוב ספר ולפרסמו בחו"ל. צה"ל פעל למנוע את הדבר. איש מערכת הביטחון חיים יוגב, שמת בינתיים, טיפל גם בכך: "לאחר מאמצים רבים הסכימה לדחיית הנסיעה. במקביל פעלתי באמצעות מפקד היחידה לתפקידים מיוחדים במשטרת ישראל כדי למנוע בכל מחיר את יציאתה מהארץ במידה ומאמצי ייכשלו. בשלושת הימים של הדחייה הצליחו אנשינו לחדור לדירתה ולהוציא משם את כל המסמכים שעלולים היו לפגוע בחברי הרשת שישבו בבתי הסוהר במצרים וכן לסבך את המדינה בפרסום סודות ופעילויות בלתי חוקיות".

מדפי הספרים כורעים תחת משקלם של כרכים המבקשים לעשות צדק עם גיבורים ש"הושכחו" ו"קופחו". האמת היא שהיכל הגבורה הישראלי דומה להיכל נוקיה במשחק בין מכבי לריאל: קשה מאוד להשיג מקום טוב. כדי להכיר ב"מורשת" של פוליטיקאי יש צורך, בדרך כלל, באלמנה פעלתנית. גיבורי קרב זקוקים לא אחת ל"אחים לנשק" שינציחו את גבורת חבריהם המתים ואגב כך גם את גבורת עצמם. זיכרון לאומי הוא אכן נושא פוליטי מאוד; יש ממשלות המאדירות גיבורים הקרובים להן ומדירות אחרים, הרחוקים מהן. אך בחלוף העתים והממשלות - לא נותרו כמעט גיבורים שהושכחו בכוונה.

גם מאיר בינט זכה, אמנם באיחור ניכר, להכרה היסטורית. שר הביטחון יצחק רבין העניק לאלמנתו את דרגת הקצין של בעלה (סגן אלוף); בכמה ערים יש רחובות על שמו, אחד מהם בתל אביב. גם יש רחובות על שם "קדושי קהיר" ו"נידוני קהיר". בתו של בינט מחזיקה אתר לזכרו באינטרנט. זה יותר ממה שקיבלו כמה מרגלים אחרים.

האות שנאלם

גבריאל שטרן היה כתב העיתון "על המשמר" ובערוב ימיו קיבל מהאגודה לזכויות האזרח אות כבוד שנקרא אחר כך על שם אמיל גרינצוויג. שטרן הרבה לחשוף מעשי עוול כלפי ערבים. גם שני מקבלי האות הבאים היו עיתונאים - רוברט וולטש ויהודה ליטני. שניהם כתבו ב"הארץ" ונאבקו גם הם על זכויות האדם והאזרח של ערביי ישראל והשטחים. עוד בין מקבלי האות תא הכתבים לענייני שטחים, גדעון לוי, משה נגבי ועוד. עיון ברשימת מקבלי האות בשלושים השנים שיצאו מאז חולק לראשונה מעיד שגם זכויות האדם כבר לא מה שהיו: לצד מאבקים מרגיזים וכואבים באמת - יש נטייה לכבד ארגונים ופעילים חברתיים, שמאבקיהם פופולריים יותר. בימים אלה ניתן הפרס לקרן נויבך מ"קול ישראל".

tom.segev@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו