בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האימאם שהציל את הזמר היהודי מהנאצים

הזמר היהודי סמיר הללי, שהיה כוכב גדול בעולם הערבי, ניצל מהנאצים כשהסתתר במסגד הגדול של פאריס. שבע שנים לאחר מותו, מעורר סרט צרפתי חדש את השאלה: האם להכיר באימאם שהציל אותו כחסיד אומות העולם הערבי הראשון?

28תגובות

סלים הללי היה כוכב ענק בשמי צרפת ומרוקו באמצע המאה שעברה. הזמר היהודי, שנולד ב-1920 למשפחה ענייה באלג'יריה, הגיע לצרפת כשהיה בן 14. בתוך כמה שנים יצא שמו למרחוק כזמר ה"אוריינטלי" הטוב ביותר באירופה.

כעת, שבע שנים לאחר מותו, חוזרת דמותו של הללי למרכז הבמה בסרט צרפתי חדש, שמתאר את הסיפור האמיתי והיוצא דופן של האופן שבו ניצל מידי הנאצים בפאריס הכבושה. הסרט, "האנשים החופשיים" יוצג בפסטיבל הקולנוע הצרפתי, אשר ייפתח מחר בסינמטקים ברחבי הארץ.

במרכז העלילה ניצב סיפור הצלה הירואי, אשר פרטיו המלאים עדיין לא נחקרו עד תום, על המסגד הגדול של פאריס, אשר העניק מקלט ומחסה ליהודים בתקופת השואה. בעקבות הסרט מתחדש גם הדיון הציבורי בשאלה אם יש להעניק אות חסיד אומות עולם לאימאם הראשי של המסגד, אשר מתואר כמי שפרש עליו ועל יהודים אחרים את חסותו.

"הסרט הוא הוקרה לאנשים בלתי נראים בהיסטוריה. הוא מציג מציאות אחרת, שבה מוסלמים ויהודים התקיימו בשלום. אנחנו צריכים לזכור את זה - בכבוד", אמר לאחרונה במאי הסרט איסמעיל פרוקי.

המסגד שניצב במרכזו של הסרט שוכן במבנה מרשים דמוי מבצר ובעל גג ירוק ובולט, אשר משתרע על פני רחוב שלם בגדה השמאלית המפורסמת של פאריס. ממשלת צרפת הקימה אותו ב-1926 כהוקרה לחיילים המוסלמים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה בשירות צרפת וכדי לחזק את הקשר בן המדינה למהגרים הערבים שחיו בה - ודרכם לארצות מהם באו.

גטי אימג'ס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, ב-1940, החלה ממשלת וישי לרדוף את היהודים. חייהם של הללי ושל אלפי יהודים צפון-אפריקאים שהיגרו לפאריס היו בסכנה. הוא היה אז בן 20, מהגר צעיר בעיר זרה. השלטונות ידעו על שורשיו היהודיים, והתנכלו לו.

כשהסכנה גברה, פנה הללי למסגד וביקש את עזרתו של מייסדו והאימאם הראשי שלו, סי קאדור בן גבריט. בדומה להללי, גם הוא היה יליד אלג'יר, שנסיבות חייו הובילו אותו לצרפת. כמו רבים אחרים, גם הוא העריך את כשרונו הרב של הזמר הצעיר.

בן גבריט לא איכזב את הללי. תחילה סיפק לו תעודת זהות מזויפת של מוסלמי, כדי להגן עליו מהחוקים הגזעניים, שהצרו את צעדיהם של היהודים. בהמשך, כשהיתה סכנה שהתיעוד המזויף ייחשף, הורה לטשטש עוד יותר את זהותו היהודית. בשליחות המסגד נחקק שמו של סבו של הללי על מצבת קבר נטוש בבית קברות מוסלמי סמוך. בסרט מובל הללי בידי חיילים נאצים אל בית הקברות, כשאקדח מוצמד לרקתו. רק כשהוא מצליח לאתר את המצבה המזויפת ולהוכיח כביכול שסבו היה מוסלמי, הוא משוחרר לדרכו.

כך, בחסות המסגד של פאריס, ניצלו חייו של הללי, ובימי המלחמה הוא נהג להופיע בתוך המסגד, לקול תרועות המבקרים. אחרי שחרור צרפת, ב-1944, הוא הפך לזמר הצפון-אפריקאי המפורסם ביותר באירופה. במועדון שהקים בפאריס ב-1947 נערכו מסיבות גדולות והתארחו בו אנשים רמי מעלה. בהמשך הקים בקזבלנקה שבמרוקו את הקברט הגדול ביותר בצפון אפריקה, שלאחר שנים הועלה באש - לפי חלק מהמקורות, על רקע אנטישמי.

הללי, שבין הזמרים שהושפעו ממנו היה "המלך" זוהר ארגוב, הפליא למזג בין מוסיקה מרוקאית, ערבית, מוגרבית, ברברית, צרפתית, ספרדית ויהודית. בשיאו הוא הוכתר כ"מלך השעאבי" (סגנון מוסיקלי עממי) ולמתופף הדרבוקה הגדול בכל הזמנים. עשרות משיריו הפכו ללהיטי ענק, והוא נחשב עד היום לקלאסיקה בקרב יהודים וערבים כאחד.

מתוך הסרט

ב-2005 מת הללי בבדידות ובאלמוניות בצרפת, כשהוא מותיר את ימי הזוהר הרחק מאחור. את תקליטיו אפשר לקנות היום באינטרנט ושיריו מככבים ביוטיוב. לאחרונה אף הועלה מחזמר המבוסס של שיריו בתיאטרון המרוקאי-ישראלי, "אל מג'רב".

"האיש היה חידה. הומו, שמוקף בנשים. אנטי-ציוני מוצהר, שבא להופיע בישראל", אומר תום כהן, המנצח הראשי והמנהל המוסיקלי של התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית אשקלון. "גם מבחינה מוסיקלית הוא היה מגוון, וניחן בהמון צבעים ועושר. מצד אחד, השירה שלו היא ערבית במהותה. מצד שני, הוא מתכתב עם סגנונות שדיברו גם לאוזן מערבית. בשורה התחתונה, הוא היה זמר פופ. כזה שהופיע בבתי קפה ובחתונות".

את דמותו של הללי מגלם השחקן והמוסיקאי מחמוד שלבי מעכו, "ישראלי-פלסטיני" כהגדרתו. הבדלי הדת לא מנעו ממנו להתחבר להללי. לצורך הסרט הוא למד במיוחד צרפתית וטס לצילומים בפאריס ובמרוקו. "בתור פלסטיני, יכולתי להזדהות עם הסבל שהוא עבר כיהודי", אומר שלבי. "הללי הוא לא רק יהודי, אלא גם ערבי עם תכונות של מוסלמים מצפון אפריקה", הוא מוסיף. "בתקופה ההיא לא היתה חשיבות לדת. יהודים ומוסלמים חיו ביחד באחווה ובאהבה, בלי משהו שיפצל ביניהם. הללי איחד את כולם".

לחיבור בין השניים תרמה גם העובדה שהללי לא אהד את הציונות. "בשנות ה-60 הוא הופיע בירושלים, ואמר לקהל, בערבית, ‘שתחיה האומה הערבית'. אחרי שזרקו עליו חפצים לבמה, הוא עזב ולא חזר יותר", מוסיף שלבי.

הללי מעולם לא נישא ולא היו לו ילדים. להקרנת הבכורה של הסרט, שנערכה לפני כמה חודשים בפאריס, הגיעו קרובי משפחתו. "בתום ההקרנה הם ניגשו אלי ואמרו לי שהם מאוד התרשמו מהסרט ושהדמות כפי שאני מציג אכן מאוד קרובה למי שהיה הללי בחיים", אומר שלבי.

מחוץ לתחום

כמה יהודים כמו הללי קיבלו מחסה במסגד וחבים לאימאם הראשי שלו את חייהם? על כך אין תשובה ברורה עד היום, כמעט 70 שנה לאחר שהסתיימה השואה. בן גבריט המשיך לנהל את המסגד גם לאחר השואה, אך הפופולריות שלו דעכה משום שתמך במשטר הקולוניאלי של צרפת באלג'יריה. ב-1954 מת ונקבר במסגד. כמאמר הקלישאה, הוא לקח עמו את סודו לקבר.

לכאורה, התחזות למוסלמים היתה אפשרית מבחינה טכנית עבור חלק מהיהודים יוצאי צפון אפריקה שחיו בצרפת. הגברים היהודים, כמו המוסלמים, נימולו. ליהודים ולערבים היו שמות משפחה משותפים. גם המראה החיצוני וידיעת השפה סייעו למספר לא ידוע של יהודים להיטמע בקרב המוסלמים. ואולם, הגרמנים לא ויתרו בקלות על דרישתם ממי שנחשד כיהודי להוכיח את מוצאו. זה היה הרקע לפנייתם למסגד של פאריס, בבקשה שיפסוק אם אדם מסוים הוא יהודי או מוסלמי.

"לפעמים הכשיר המסגד את המבקשים כמוסלמים; לפעמים דחה המסגד את הבקשות והאנשים נחשבו, על פי החוק, ליהודים. ברור אפוא כי המסגד היה יכול לקבוע את גורלם של אנשים אלה. האם בחר במתכוון לעזור ליהודים ולהגן על המבקשים בלי קשר לראיות? זו שאלת המפתח", כותב ההיסטוריון היהודי-אמריקאי ד"ר רוברט סטלוף, אשר חקר את הנושא לעומק. את ממצאיו פירסם בספר "בין צלב הקרס לסהרה", אשר תורגם לעברית ב-2010 (הוצאת "יד ושם" ו"דביר", תרגום: עמוס כרמל).

העדות העיקרית לכך שהמסגד והעומד בראשו הצילו יהודים בשואה התקבלה מפי יהודי צפון-אפריקאי שנמלט מגרמניה לצרפת בתקופת השואה ומצא מקלט במסגד בפאריס. במאמר שפירסם במגזין צרפתי ב-1983 הוא כתב כי "לא פחות מ-1,732 לוחמי רזיסטנס מצאו מקלט במרתפיו של המסגד", וציין כי רובם היו יהודים. עוד הוסיף, כי האימאם "הסתכן מאוד" כשהחביא את היהודים, וסיפק להם - ובכללם לילדים רבים - זהויות של מוסלמים.

בסרט תיעודי קצר, שהופק עשור לאחר מכן, סיפר אותו עד כי במצבי חירום היהודים נהגו להצטופף בתוך התחום המקודש של המסגד, שהוגדר "מחוץ לתחום" ללא מוסלמים. עוד אמר כי האימאם, בן גבריט, התקין כפתור מיוחד שהשמיע אזעקה במקרה של פשיטת משטרה על המסגד. אלא שלעדות הזו לא היו כל סימוכין. איש מלבדו לא סיפר על מבצע ההצלה רחב ההיקף הזה.

ד"ר סטלוף חשף בספרו את העדות הכתובה החשובה ביותר עד כה הקשורה לפרשה: מכתב ששלח פקיד במשרד החוץ הצרפתי לשר החוץ, ב-24 בספטמבר 1940, ובו מתוארת פעילות של הגרמנים נגד המסגד. וכך כתוב שם: "שלטונות הכיבוש חושדים כי עובדי המסגד של פאריס סיפקו במרמה לפרטים מבני הגזע היהודי תעודות שמעידות כי האנשים הנוגעים בדבר נמנים עם הדת המוסלמית. האימאם נקרא, בלשון מאיימת, לשים קץ לכל ההליכים האלה. למעשה, מתקבל הרושם כי יש יהודים שפונים לתחבולות מסוג זה כדי להסתיר את זהותם".

אמיץ וטבעי

דליל בובאקר, שעומד היום בראש המסגד, אישר את הדיווחים על כך שהמסגד העניק מחסה ליהודים בשואה וסיפק להם תעודות זהות מוסלמיות, שאיפשרו להם להינצל. עם זאת, הוא העריך את מספרם בכמאה בלבד. "המסגד ייצג את הרגישויות של המוסלמים של צפון אפריקה ביחס לאחיהם היהודים", אמר בשיחה שקיים עם סטלוף לפני שבע שנים. "...זה היה מעשה אמיץ, אמיץ מאוד. אמיץ וטבעי בו בזמן".

ואולם, אין בנמצא כל תיעוד של שמותיהם של היהודים שקיבלו כביכול חסות במסגד, דבר המקשה על החוקרים לאמת את הסיפור הזה או לברר את היקפו וממדיו. ד"ר שמחה אפשטיין, היסטוריון וחוקר אנטישמיות ושואה מהאוניברסיטה העברית, שנולד בפאריס, ניסח את הבעייתיות שניצבת בפני ההיסטוריונים. "הספק הוא לא בשאלה אם המסגד עזר או לא עזר ליהודים, אלא לגבי מספר היהודים שהמסגד עזר להם. אף אחד לא יודע מה המספר המדויק. הנתונים לא ברורים. באופן טבעי, אין לכך תיעוד. ודאי שהמסגד עצמו לא ירשום דברים כאלה, כדי לא להפליל את עצמו". עם זאת, לדבריו, "ברור שלא מדובר במספרים שמגיעים לאלף איש. זה מוגזם ומופרז".

מנגד, טוענת פרופ' רנה פוזננסקי מאוניברסיטת בן גוריון, אחת החוקרות המובילות של יהדות צרפת תחת הכיבוש הנאצי, שהסיפור כלל לא מוכר לה. "לא נתקלתי בשום דבר כזה בתיעוד ובעדויות. אם זה אכן קרה, מדובר בתופעה שולית מבחינה היסטורית, שממדיה מאוד קטנים, אך כמובן חשובים", היא אומרת.

מבקריו של הסרט טוענים עוד, כי הסרט חד-צדדי ונמנע מלהציג את הצדדים השליליים של יחסי היהודים והערבים בצרפת בתקופת השואה, ובראשם את שיתוף הפעולה של ערבים ומוסלמים עם הנאצים. "הסרט נוטה להציג את הערבים בצד של הטובים, כשבפועל לא כולם היו כאלה. המציאות שונה מזו שמוצגת בסרט", אומר אפשטיין. "לצד מוסלמים וערבים שהצילו יהודים, היו גם כאלה ששיתפו פעולה עם הפאשיסטים ועם הנאצים. בדיוק כמו הנוצרים, שחלקם נהגו כך, ואחרים כך. המסה העיקרית, כך או כך, היתה בכלל אדישה ונייטרלית".

אפשטיין סבור כי את הסרט יש לבחון גם לפי קהל היעד שאליו הוא מבקש לפנות, להערכתו: צרפתים ממוצא ערבי, אשר מגלים עוינות כלפי היהודים בצרפת. "הסרט הזה מבקש להראות לציבור הצרפתי של היום, שהמוסלמים היו בצד הטוב של הסיפור ולא עם הרעים. הסרט מנסה להציג גיבורים מוסלמים חיוביים, שהם אנטי-נאצים, גם כדי לעצור את הסחף המוסלמי הפרו-נאצי שרווח בימינו בקרב צעירים מוסלמים", אמר. כמוהו, גם פרופ' פוזננסקי סבורה כי "בחירת הנושא לסרט לא קשורה בהכרח לחשיבות ההיסטורית של הנושא, אלא משרתת מטרה שחשוב ליוצריו להעלות ברמה הציבורית".

ברשימת חסידי אומות העולם של יד ושם יש כמעט 24 אלף איש. רק כמה עשרות מתוכם הם מוסלמים. איש מהם אינו ערבי. האם כעת יהפוך בן גבריט לחסיד אומות העולם הערבי הראשון? נראה שהדרך לכך עוד ארוכה.

לפני כמה שנים נדרש גם יד ושם לנושא, ובדק את סיפור הצלת היהודים במסגד. "יד ושם עשה מאמץ עליון כדי לאתר ניצולים שבן גבריט הציל בתקופת השואה וכן פעל רבות כדי לאסוף תיעוד ארכיוני הנוגע לפעולת ההצלה במסגד בפאריס ואף פנה לארכיון המסגד", נמסר מיד ושם. ואולם, "כל המאמצים עלו בתוהו. לא נמצאו עדויות של ניצולים או מסמכים רלוונטיים". ממשרד הדוברות של יד ושם נמסר, עם זאת, כי "במידה שיתקבלו כאלה, נשמח להעלות את נושא הכרתו של בן גבריט כחסיד אומות העולם".

ההיסטוריון היהודי-הצרפתי החשוב, בנג'מין סטורה, שהתמחה בהיסטוריה של צפון אפריקה, היה היועץ של הסרט. בראיון לעיתון "ניו יורק טיימס" אמר לאחרונה: "הרבה נכתב על שיתוף הפעולה של המוסלמים עם הנאצים, אבל לא רבים יודעים שמוסלמים עזרו ליהודים. יש עדיין סיפורים שצריך לספר ולכתוב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו