שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יוסי ורטר
יוסי ורטר

ביום רביעי קיימה מליאת הכנסת, בפעם האחרונה בכנס החורף, דיון במסגרת "40 חתימות", שבו ראש הממשלה מחויב לשבת על כיסאו במשך כשעתיים ולהאזין לגלי הביקורת המוטחים בו מדוכן הנואמים. דיון "40 חתימות" הוא ריטואל חודשי שיוזמת האופוזיציה. לפי תקנון הכנסת, ראש האופוזיציה נועל את הדיון. המלה האחרונה היא שלו, שלה. ראש הממשלה מדבר לפניו, לפניה. לחובבי הפוליטיקה הפרלמנטרית, צופי ערוץ 99, זה תענוג לא קטן; המנהיג ומי שמצוי בעמדת המתנה להנהגה מתכתשים, עוקצים ונעקצים, מביכים ומובכים, מאשימים ומואשמים. זוהי דמוקרטיה.

הדיון שלשום היה שונה: רגוע יחסית, נטול אנרגיות, חסר אדרנלין. לא רק מפני שהכנסת עייפה, מותשת ומשוועת לפגרה אחרי חמישה חודשי עבודה רצופים, אלא בעיקר מכיוון שהנאשם הראשי, שק החבטות הקבוע, בנימין נתניהו, הגיע למליאה בתום סבב הלחימה המוצלח בעזה. הוא שמע לא מעט מחמאות מדוברי האופוזיציה (ח"כ עמיר פרץ מהעבודה, שכשר ביטחון יזם את פיתוחה של מערכת כיפת ברזל, שיבח אותו ואת שר הביטחון, אהוד ברק: "פעלתם בצורה מדודה, לא נגררתם למצבים קיצוניים"). אפילו כמה מהח"כים של קדימה הקדימו לביקורת השגרתית אמירות בסגנון "תרשה-לנו-לחזק-את-ידיך-בלחימה-בטרור".

נתניהו בא לשרוד, ויצא מחוזק. הכותרת הראשית של מהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה באותו ערב נגזרה מנאומו. הוא נתן שלוש דוגמאות למהלכים ישראליים מוצלחים, שהיו מנוגדים לעמדה האמריקאית: ההכרזה על הקמת המדינה ב-1948, היציאה למלחמת ששת הימים ב-1967 והשמדת הכור העיראקי ב-1981. המסר היה ברור ומהדהד.

איור: עמוס בידרמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

את ההתלקחות היזומה שעליה החליט נתניהו בצהרי יום שישי שעבר, לאחר שברק והרמטכ"ל, בני גנץ, דיווחו לו כי פיגוע קטלני, שבין היתר נועד לפגוע קשות ביחסי ישראל-מצרים, עומד לצאת לדרך מסיני, ראש הממשלה ניהל היטב. בשיחות פרטיות לקראת סוף השבוע מנה נתניהו את הנקודות העיקריות (ברוב צניעותו הוא נמנע מלכנותן הישגים) בתום הלחימה: אפס הרוגים בעורף הישראלי. היחסים עם מצרים, שלדבריו היו עלולים לספוג מכה אסטרטגית אם הפיגוע היה מתממש, נשמרו. כיפת ברזל איפשרה לישראל מרחב פעולה. יוזמי הפיגוע, ועדות ההתנגדות והג'יהאד האיסלאמי, חטפו מכה קשה. החמאס הושפל, הובך ונקלע למחלוקות ולסכסוכים פנימיים על רקע החלטת ראשיו שלא להצטרף לירי הטילים. נתניהו שאב הנאה מכך שדוברי החמאס תקפו את רשת אל-ג'זירה וטענו שלא נתנה ביטוי הולם לתקיפות חיל האוויר בעזה, אלא הסתפקה בכיסוי פושר, שאפילו לא עלה לכותרת הראשית.

כשנתניהו נשאל אם בכוונתו להאיץ כעת, לאחר ההצלחה המוכחת של כיפת ברזל, את העברת התקציבים להקמת סוללות נוספות, שיגנו על ערים נוספות, הוא נמנע מתשובה ברורה. מקורביו אמרו כי הוא בהחלט מתכוון להרחיב את פריסת הסוללות ולקדם הקמת חדשות. לדבריו, תקציב משרד הביטחון מאפשר, על ידי שינוי סדרי עדיפויות בתוכו, להקצות משאבים לייצור סוללות נוספות. אם יהיה צורך בתקציב נוסף, הוא ידאג שתקציב כזה יימצא. הוא לא השיב לשאלה המתבקשת: איפה היינו מאז ההתלקחות הקודמת, באוגוסט, אחרי הפיגוע שיצא מסיני? גם אז כיפת ברזל הוכיחה את עצמה, אבל מאז ועד היום נותרנו עם שלוש סוללות. אפילו אחת חדשה לא צורפה למערך. זה סוג של מחדל.

נתניהו וברק הפגינו בימים האלה עוצמה פוליטית לא מבוטלת. במשך ארבעה ימים נחתו עשרות טילים על יישובי הדרום, עד קו גדרה, וראש הממשלה לא מצא לנכון לכנס ולו פעם אחת את השמינייה, הפורום הביטחוני המצומצם, שלא לדבר על הקבינט הביטחוני-מדיני. הוא וברק החליטו, ניווטו, קבעו כמה, ואיך, ועד מתי, ועד לאן. הסימביוזה המושלמת ביניהם עובדת 24/7. הם לא זקוקים לאיש, רק זה לזה. השותפות שלו עם ברק, שבתחילת הדרך נחשבה בעייתית, נראית כיום אחרת. איכשהו, גם לברק זה עושה טוב. בסקר "הארץ" מלפני שבוע, שעוד ידובר בו בהמשך, ברק רשם שיפור ניכר בשביעות הרצון מתפקודו כשר הביטחון.

המערכת הפוליטית עמדה בצד ונתנה לנתניהו ולברק לעבוד. היא נתנה לצמד יד חופשית וחבל ארוך מאוד. איש מחברי השמינייה לא תבע מנתניהו לכנס התייעצות על המצב. הוא דיבר עם כמה מהם בארבע עיניים בעיקר כדי לרצות אותם, לתת להם תחושה טובה. גם איש מחברי מפלגת האופוזיציה הראשית, קדימה, שמצויה בעיצומם של פריימריס, לא עירער על מהלכיהם.

בעוד שבועיים, ב-31 במארס, יציין נתניהו שלוש שנים להקמת ממשלתו השנייה. כפי שלימדו הסקרים שפורסמו בשבוע שעבר, הוא נמצא כעת בשיא כוחו, נטול יריבים, מבית ומחוץ. את סבב הלחימה האחרון בעזה הוא סיים בסוג של ניצחון: צבאי, ציבורי, פוליטי. אבל הוא יודע, וכולנו יודעים, שהסבב הבא בדרך, מעבר לפינה, מעבר לדיונה, ומה שעבד היטב השבוע לא בהכרח יצליח גם בעוד חודש, חודשיים.

פוליטיקה אחרת

בראיון לרינה מצליח ב"אולפן שישי" בערוץ 2, אמרה ציפי לבני: "כשאחזור להיות ראש ממשלה, הפלסטינים ייכנסו לחדר המשא ומתן". טוב, יגחך הקורא, נפלט לה, קורה. אבל פליטות פה, לימד אותנו זיגמונד פרויד, משקפות מצב נפשי. בהעדר הכשרה מתאימה, אין למדור זה יומרות לנסות ולפענח את המתרחש בנבכי נפשה של לבני. זה יהיה שטחי, שלא לומר שרלטני.

בכל זאת, בלי לגלוש לאנליזה מותר לקבוע שערב הפריימריס לראשות קדימה, משהו לא טוב עובר על לבני ועל החבורה הסובבת אותה. הלחץ נותן בהם את אותותיו, והם, אבוי, אינם עומדים בו.

סימן מובהק לכך היה בהתנהלותה של לבני בביקורו של נתניהו בארצות הברית בשבוע שעבר. כמו ציפור פצועה שמנגנון הניווט שלה נפגע, היא עשתה את כל השגיאות האפשריות, מעדה לתוך כל בור והתרסקה על כל קיר. היא זנחה את הכלל הבסיסי שמנחה ראשי אופוזיציה לדורותיהם: כשראש הממשלה נמצא בחו"ל, נהג בממלכתיות. הימנע מביקורת. שמור אותה לעת שובו ארצה. לא כל שכן כשמדובר בביקור שהוגדר על ידי התקשורת "גורלי" והתמקד בגרעין האיראני.

לבני לא התאפקה. בעודו בוושינגטון היא תקפה את דימויי השואה שבהם השתמש נתניהו ("דימויים היסטריים, אנחנו לא בגטו"), את מדיניותו (ש"גורמת לכך שמנהיגי העולם מזהירים בזה אחר זה את ישראל שתעצור") ועוד כהנה וכהנה. יו"ר העבודה שלי יחימוביץ' לעומתה, איחלה לנתניהו הצלחה במסעו והסתפקה בכך. כך עשה גם יו"ר ועדת חוץ וביטחון, שאול מופז, יריבה העיקרי של לבני.

מה הפלא שבסקר הפופולריות השנתי של "הארץ-דיאלוג", שנערך ביום ראשון וביום שני בשבוע שעבר, כשנתניהו היה בוושינגטון, ושממצאיו פורסמו כאן ביום שישי שעבר, הידרדרה לבני למקום האחרון מבין 16 אישים? מה הפלא שבסקר "טלסקר-מעריב", שפורסם אף הוא באותו יום, התברר כי 24.5% מהציבור סבורים כי לבני מתאימה להיות ראש הממשלה, לעומת 62.2% שחושבים כי נתניהו מתאים לתפקיד? פער כזה לא זכור.

אפרופו סקר "הארץ": תחזית המנדטים פורסמה ביום חמישי שעבר ועוררה מהומה רבתי. הסקר, שנערך על ידי מכון המחקר "דיאלוג" בפיקוחו של הפרופ' קמיל פוקס מהחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב, ניבא עשרה מנדטים לקדימה בראשות לבני ו-12 מנדטים לקדימה בראשות מופז. מעשית מדובר בתיקו. זאת היתה הפעם הראשונה שסקר כלשהו הראה שהשניים צמודים. מאז שהחלו להיאבק על ראשות קדימה, לפני כארבע שנים, כל הסקרים שבדקו את פער המנדטים בינה לבינו הצביעו על פער עצום לטובת לבני. מטבע הדברים נתון זה עורר עניין רב במפלגות השונות וגרם מצוקה קשה, על סף פאניקה, במטה לבני.

יומיים לאחר שהושלמה הכנתו של סקר "הארץ", במקרה, ערך מכון "דיאלוג" סקר פרטי בשביל המתמודד השלישי בקדימה, ח"כ אבי דיכטר. סקר זה נערך ביום רביעי אחר הצהריים בקרב חברי קדימה - רשימה סגורה של כ-95 אלף איש (בניגוד לסקר "הארץ", שנערך ביום שני בכלל הציבור הישראלי).

במטה לבני חשבו שמצאו קרש להיאחז בו. הם איבדו את העשתונות והחלו במסע הכפשות והשמצות, רשמית ומאחורי הקלעים, שטען כי סקר "הארץ" הוטה במכוון לרעת לבני, כדי לסייע בעקיפין ללקוח הפרטי דיכטר. למותר לציין, שלסקר שנערך בשביל דיכטר במועד אחר, ובקרב ציבור נשאלים אחר, לא היתה שום זיקה לסקר "הארץ" או לפרופ' פוקס, שמנתח את הסקרים שנערכים בהזמנת "הארץ". הקשר בין דיכטר לסקר "הארץ" הוא כמו הקשר בין ציפי לבני ל"פוליטיקה האחרת" שהיא מרבה לדבר עליה.

מטה לבני ירד לביבים. תומכה של לבני, ח"כ יואל חסון, התראיין ביומן הצהריים של קול ישראל ו"גילה" למראיינו, יעקב אחימאיר, כי סקר "הארץ" הוא בכלל לא סקר "הארץ", אלא סקר "שהוזמן על ידי אחד המתמודדים". או שחסון לא הבין מה הוא שח או שהוא ידע שהוא משקר שקר גס. זה לא חשוב: חסון, ראש מחלקת הגימיקים הזולים בסיעת קדימה, הוכיח, ולא בפעם הראשונה, ששום משימה, בזויה ככל שתהיה, אינה קטנה על מידותיו.

גם ראש המטה של לבני, משה דבי, עלה לשידור ב"הכל דיבורים עם איילה חסון" בקול ישראל. הוא השתולל והתלהם, טען כי לא יעלה על הדעת שמכון מחקר שעובד עם כלי תקשורת יעבוד גם עם פוליטיקאי וכי "הארץ" היה חייב לציין, "לשם ההגינות", שמכון דיאלוג עובד גם עם דיכטר. שאלתי את דבי אם ידוע לו באמצעות אילו מכוני מחקר אוסף סוקר הבית של לבני, קלמן גייר, את הנתונים הגולמיים לסקריו. דבי הבטיח לבדוק. למחרת הוא חזר עם התשובה המובנת מאליה: "גייר עובד עם כמה מכונים, ביניהם כאלה שעובדים עם כלי תקשורת". שאלתי אותו אם הוא מצפה שאותם כלי תקשורת (למשל, "ידיעות אחרונות", "גלובס" ובעבר גם ערוץ 2) ידווחו לקוראיהם ולצופיהם כי המכון שערך בשבילם את הסקרים עובד גם עם לבני. כדי למנוע מבוכה נוספת מדבי, וכפי שנאמר בשיר "המגפיים של ברוך", "רק מתוך נימוס נשמיט את התשובה".

באין רואה

הפריימריס לראשות קדימה יהיו ביום שלישי בעוד פחות משבועיים. אין שום דרך אובייקטיבית לדעת מה מצב ההתמודדות. אבל בניגוד לפעם הקודמת, בספטמבר 2008, הפעם לבני היא האנדרדוג. רוב הפעילים עם מופז, גם רוב הח"כים אתו. אפילו דן חלוץ, הרמטכ"ל לשעבר, הרכש של לבני - עבר אליו. גם המנהיג הגולה אהוד אולמרט, שחוגים רחבים בקדימה עדיין מבכים את לכתו, תומך במופז.

האם גורלה של לבני נחרץ? רבים חושבים כך, אבל תמיד יכולות להיות הפתעות. ההנחה הרווחת היא, שלא משנה מי ינצח ב-27 בחודש, פרי הבאושים של הפריימריס יהיה פילוג בסיעה. בכלל לא בטוח. פילוג יהיה רק אם לבני תנצח. היא כבר אותתה למופז ולאנשיו שאינה מעוניינת בהם, אם לא ישתחוו לה אפיים ביום שאחרי, ירצעו את אוזנם ויבטיחו להתיישר על פי פקודתה. למעשה, היא הראתה להם את הדלת.

מופז משדר את המסר ההפוך: הוא דואג לשמר ולתחזק את הקשר עם רוב תומכי לבני. הוא משוחח אתם טלפונית, או בחדרו בוועדת החוץ והביטחון, הרחוקה מעין הציבור (הם חומקים לשם אחד-אחד ובאין רואה). הוא מבטיח להם שאין בלבו עליהם ושביום שאחרי יאמץ אותם אל לבו, כאילו היו בניו האובדים. הוא אומר להם שהוא זקוק לכל אחד ואחד מהם כדי להציב אלטרנטיווה לנתניהו. הוא כבר טווה יחד אתם את מרכיביה של "תעודת הזהות" שהוא מתחייב לייצר לקדימה, אם ייבחר.

שלוש שנים וחצי מופז מתהלך בתחושה שהניצחון נגנב ממנו בדקה התשעים. הסיפור ידוע: מועד סגירת הקלפיות בפריימריס הקודמים נדחה בחצי שעה, לעשר וחצי בלילה. ערוצי הטלוויזיה חסרי הסבלנות פירסמו בעשר תוצאות מדגמים שניבאו ללבני ניצחון חד-משמעי. תומכי מופז המאוכזבים עזבו את אתרי ההצבעה. כשנספרו הקולות, התברר שלבני ניצחה על חודו של אחוז, ברוב של 431 קולות בלבד. 216 קולות היו מטים את הכף. כך איבד מופז בספטמבר 2008 לא רק את ראשות קדימה, אלא גם את ראשות הממשלה. הוא יכול היה להצליח במה שלבני לא הצליחה ולשמר את הרכב הממשלה של אולמרט, שנאלץ להתפטר בגלל החקירות נגדו. ערב הפריימריס מופז הגיע לסיכומים עם כל ראשי הקואליציה של אולמרט.

"יכולתי", הוא נוהג לומר בשמץ של מרירות (מוצדקת, מה לעשות), "להקים ממשלה בספטמבר 2008 ולהשאיר את ביבי והליכוד באופוזיציה לעוד שנה וחצי, מתוסכלים ומבוססים ב-12 המנדטים שלהם. הכל היה יכול להיראות אחרת. במקום זה תראו מה קרה לנו: הלכנו לבחירות מיותרות בתחילת 2009, נשארנו מחוץ לקואליציה, איבדנו לחלוטין את דרכנו, התפזרנו, נעלמנו, איבדנו בסקרים למעלה ממחצית המנדטים, הפכנו ללעג ולקלס". *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ