שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל סער
יובל סער

לפני ארבע שנים ישבה קבוצה של צעירים בסלון, לעוד ערב שגרתי משותף. כרגיל התאספו יחד חברי הילדות, כולם בוגרי תיכון עירוני א' בתל אביב, שהיו אז בתחילת דרכם האקדמית כסטודנטים לעיצוב, קולנוע, פסיכולוגיה ומדעי המדינה. על השולחן בסלון היתה מונחת קופסת פח של יצרנית סבונים מקומית, מהסוג שמשמש כאריזת מתנה יוקרתית. "התחלנו לדבר על הקופסה", מספר לירון הרשקוביץ, אחד הנוכחים. "זה חפץ יפה, יש לו ערך נוסטלגי. קשה לאנשים שמקבלים קופסאות פח לזרוק אותן, במיוחד אם יש מאחוריהן סיפור. גם כשהן מתיישנות, הם מעבירים אותן ממקום למקום בבית. אפילו החלודה שהן צוברות עם הזמן חיננית. להבדיל מקופסאות פלסטיק, יש משהו בפח שכיף להחזיק אותו".

השיחה נמשכה, ובה הועלתה הצעה: "למה שלא נעשה גם אנחנו קופסאות?" אם בדרך כלל הצעות מסוג זה דינן להתפוגג שניות ספורות לאחר שהן מופרחות לחלל האוויר, הפעם זה לא קרה. אף אחד מהמשתתפים בפגישה לא דמיין לאן תגלגל אותם אותה קופסת פח.

הדבר הראשון שהחבורה עשתה, היה פרויקט קופסאות: הם פנו למעצבים ומאיירים צעירים, על מנת שיציעו איור לקופסה לציון 100 שנה לתל אביב, בכוונה לתרום את הכספים שיתקבלו מהמכירה למטרות חברתיות. מאז הספיקו לחזור על הפרויקט פעמיים, ובכל פעם מכרו 20 אלף קופסאות. לפני קצת פחות משנתיים הם הקימו עמותה משלהם: "לצאת מהקופסא".

חברי "לצאת מהקופסא" ביריד צבע טרי האחרון. מימין: שרית לולאי, לירון הרשקוביץ, מאיה האן, הילה לוזון, נדב צאן. לא ידענו על מה אנחנו מדבריםצילום: ליז שאנן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

לא מדובר בגוף שמטרתו למכור קופסאות פח. חזון העמותה כולל יצירת הזדמנויות למעצבים צעירים לחשוף את עבודותיהם לקהל הרחב; פיתוח, ייצור ושיווק מגוון מוצרים פרי עמלם של מעצבים ישראלים צעירים; מתן כלים וידע למעצבים בתחילת דרכם; הגברת המודעות הציבורית למטרות חברתיות נבחרות תוך כדי גיוס תרומות בשבילן; ושילוב מעצבים צעירים בקידום המטרות החברתיות הנבחרות על ידי העמותה.

9 מתוך 9 |
ינון זינגר
1 מתוך 9 |
כפיר ויצמן
2 מתוך 9 |
יעל אלאלוף

וכמו שהוכיחו כבר מההתחלה, הם לא מסתפקים רק במילים: קשה שלא להתרשם מהיקף הפעילות וממגוון הפרויקטים שהעמותה עוסקת בהם. בשלוש שנות פעילות, ובהתנהלות צנועה אך עקבית, יזמה "לצאת מהקופסא" פרויקטים בתחום העיצוב ובתחום החברתי בהיקף שמוערך בשלושה מיליון שקלים - תוכנית אחת, "יזמי עיצוב", נועדה לתמוך ולקדם מעצבים צעירים, ותוכנית שנייה, "מעצבים לעתיד", שקהל היעד שלה הוא בני נוער.

בימים אלו מקימה העמותה מרכז פעילות ומשרדים ראשון בבת ים. המתחם, 600 מ"ר, יכלול חללי עבודה ותצוגה למעצבים צעירים, וכעשרה חללים יושכרו למעצבים צעירים בתמורה לשעות הדרכה בפרויקט "מעצבים לעתיד". עלויות הפרויקט מוערכות בכחצי מיליון שקל, והוא מתקיים בחסות עיריית בת ים, חברת "טמבור", "קסטרו" והחוג לעיצוב פנים במסלול האקדמי של המכללה למינהל.

שבוע של מדבקות

הרשקוביץ, בן 27, הוא כיום יושב הראש של העמותה. באותה שיחת סלון ראשונה הוא היה שנה אחרי השחרור מהצבא, שם שירת בנח"ל (כולל שנת שירות), ולמד מדעי המדינה. לדבריו, הוא וחבריו החליטו להוציא את פרויקט הקופסאות לפועל, אף שלא היה להם שום ידע מוקדם לגבי איך דבר כזה אמור לפעול. "לא ידענו על מה אנחנו מדברים", הוא נזכר ומחייך. "היינו ממש ילדים. זה היה ב-2008, המצב הכלכלי היה קשה, ולגייס כסף היה משהו כמעט בלתי אפשרי. היום אני מסתכל על מיילים ששלחתי לסמנכ"לי שיווק, ואני מבין כמה לא הבנתי".

איך זה בא לידי ביטוי?

"חשבנו שנצליח להביא 500 אלף איש למכירה במתחם התחנה. זה נראה לנו הגיוני. היינו משוכנעים שאנחנו מוכרים 20 אלף קופסאות בתוך שנייה. כל מי שניסינו לעניין אותו בפרויקט אמר לנו שאין סיכוי שנצליח, ואנחנו אמרנו לכולם שהם לא מבינים שום דבר. עד שהמכולה הראשונה לא הגיעה לארץ לא קלטנו את הגודל של הדבר הזה, רק אז הבנו מה עשינו. הכל למדנו תוך כדי תנועה, לטוב ולרע".

לפרויקט עיצוב הקופסאות הראשון נבחר הנושא האקטואלי אז: יום ההולדת ה-100 של תל אביב, והוחלט שזו תהיה תחרות. הם פירסמו הזמנה לפרויקט בפייסבוק ובפורומים לעיצוב ואמנות, ובתוך שלושה ימים נסתמה תיבת המייל מרוב פניות. "אנשים שלחו סקיצות כאילו הם רק חיכו להזדמנות", מספר הרשקוביץ. "אז הבנו שהצורך עצום, שמעצבים מחפשים במה. אבל היינו גם צריכים לגייס כסף. הסכום הראשוני לייצור ולהובלה של 20 אלף קופסאות פח היה 100 אלף שקל, סכום לא מבוטל. נפגשנו עם המון חברות, ובסופו של דבר, אחרי שהיינו מאוד קרובים לייאוש, פגשנו את איל קולקה, יזם היי-טק שבדיוק עשה אקזיט ורצה לקחת שנה חופש ולתרום לחברה. הוא נכנס כמנטור שלנו, ללוות את הפרויקט, וככה הצלחנו להוציא את הדברים לפועל.

"למרות שרצינו לייצר את הקופסאות בארץ, נאלצנו לייצר אותן בסוף בסין, והבאנו אותן לארץ בלי שום תוכנית מסודרת איך מוכרים אותן. רק בשלב הזה גילינו שאנחנו חייבים שיהיה עליהן ברקוד אם אנחנו רוצים למכור אותן, וזה אומר שהיינו צריכים להדביק מחיר על 20 אלף קופסאות. במשך שבוע הדבקנו קופסה-קופסה. זה היה באוגוסט, בשיא החום, אבל זו היתה חוויה של פעם בחיים. דווקא כל הקושי הזה חישל אותנו".

איפה מכרתם את הקופסאות?

"לשמחתנו הרשתות AM:PM וסטימצקי נרתמו לפרויקט ותרמו לנו שטח מדף. בדיעבד אנחנו יודעים שהאנשים שם לא האמינו שנצליח למכור, אבל הצלחנו להפתיע גם את עצמנו, לא רק אותם. לא נערכנו גם לשינוע. הסתובבנו עם אופנועים ומילאנו סחורה מדי יום בסניפים. זו היתה ממש מלחמה, במטרה למכור עד הקופסה האחרונה".

בתוך חודשים ספורים נמכרו כל 20 אלף הקופסאות. לאט לאט הצטרפו לגרעין המייסד עוד חברים, אנשים ששמעו את הסיפור, חברים של חברים, כשמי שמוביל את הקבוצה, שמונה כבר כמעט 20 איש, הם הרשקוביץ ומיכל נעים, שותפה מייסדת בעמותה וכיום מנהלת את תוכנית יזמי העיצוב. כל ההכנסות מהמכירה נתרמו לעמותת "קו הזינוק", שמסייעת לנוער בסיכון ומפתחת מנהיגות בקרב בני נוער בפריפריה. חברי הקבוצה עצמם התפרנסו, כמו קודם, מעבודות אחרות. "כל אחד עבד במשהו אחר. זו לא היתה העבודה שלנו, זה היה הבייבי שלנו", אומר הרשקוביץ.

ועדיין לא היתה עמותה.

"לא. בעקבות ההצלחה הבנו כמה דברים: שיש לנו יכולת לעשות דברים, להוביל, לשנות, להפוך חלום למציאות. בנוסף, הבנו שמעצבים צעירים מחפשים במה. ולא פחות חשוב, הבנו גם שיש פה מודל כלכלי שעובד, שאפשר באמצעותו לקדם מטרות חברתיות".

באפריל 2010, חצי שנה לאחר הפרויקט הראשון, יצא לדרך פרויקט "לצאת מהקופסא 2", הפעם בשיתוף הסוכנות היהודית, וגם הפעם הצליחו למכור 20 אלף קופסאות. "הכל ממוספר, לא הסכמנו לעשות עוד מהמהדורה הראשונה. היום הן נמכרות באי-ביי", מחייך הרשקוביץ. הפרויקט השלישי, שנה לאחר מכן, נעשה בשיתוף פעולה עם טמבור.

"המפגש עם המעצבים הצעירים הראה לנו כמה קשה לשרוד היום בעולם הזה, עד כמה הוא מורכב", מוסיף הרשקוביץ. "אחרי ארבע שנים הם יוצאים עם כלים מטורפים בתחום העיצוב ועם אפס כלים להתמודדות עם מציאות כלכלית גלובלית, עם הסכמי קונסגנציה, עם תמחור בעייתי ועוד.

"אז החלטנו להרחיב את הפעילות שלנו ולהקים עמותה שלא רק תיתן במה למעצבים, אלא גם תיתן להם כלים מעשיים. אנחנו הרי היינו באותו מקום, הרגשנו שאנחנו רוצים לפתור פה גם בעיה לעצמנו, לחברים שלנו". העמותה הוקמה ביולי 2010, וחבריה הקפידו להישאר נאמנים להתנהלות הצנועה שמאפיינת אותם. "בוועד המנהל של העמותה חברים אותם האנשים שייסדו אותה בתחילת הדרך, שמכרו בעצמם את הקופסאות. אין פה אבא עשיר כזה או אחר".

מקפצה למים

התוכנית הראשונה של העמותה החדשה היתה "יזמי עיצוב", העוסקת בהנגשת ידע עסקי, שיווקי וניהולי למעצבים. היא נוסדה במימון "קרן שמש" לעידוד יזמים צעירים (מייסודה של קרן אדמונד ג' ספרא). התוכנית מפעילה שלושה מחזורים בשנה. לדברי הרשקוביץ, לכל מחזור ניגשים כ-200 מעצבים ומתוכם נבחרים 30. כל מחזור כולל 15 מפגשים, חמש שעות כל אחד.

הפרופיל של המעצבים שמשתתפים בתוכנית מגוון. "יש מעצבים ממש בתחילת הדרך, ואחרים בשלב מתקדם, שמבחינתם קפיצת המדרגה היא הקמת סטודיו או השתתפות בתערוכה בחו"ל", אומר הרשקוביץ. "כולם מעצבים שרוצים לקבל כלים בסיסיים לניהול עסק. זה דברים שנראים אולי מובנים מאליהם בעיסוקים אחרים, אבל בעבור מעצבים שגם ככה לפעמים נראה כאילו הם חיים בעולם אחר, דווקא להם הכלים האלו מאוד חשובים".

"מיכל ולירון הם אנשים מדהימים", אומרת מיכל אבן-חן, מנכ"ל "קרן שמש". "מעבר למחויבות החברתית, שחשובה כמובן לעצמה, הם צמד יזמים מרשימים ביותר. יש אצלם שילוב של יצירתיות גדולה עם נכונות להתמודד עם קשיים בכל מחיר".

יש הבדל בין יזמים בתחום העיצוב לבין יזמים בתעשיית ההיי-טק?

"הרבה בוגרי מוסדות ללימוד עיצוב יוצאים לדרך ולא מצליחים למצוא עבודה כשכירים. הם נקלעים למצב שבו הם הופכים להיות עצמאים ויזמים, לא בהכרח מבחירה. ברוב המקרים, מי שהולך להיות יזם הולך כי מלכתחילה הוא רצה להיות יזם, זה לא המקרה. דבר שני שצריך להביא בחשבון הוא שאנשים שהולכים ללמוד עיצוב מעורבים במה שהם עושים בצורה מאוד רגשית ומגוננת על התוצר שלהם. יש שם ביטוי אישי, וזה מקשה עליהם למכור את עצמם.

"בחלק מהתחומים של עיצוב קשה לקבל מימון מהבנקים. לתכשיטנות, למשל, הבנקים מתייחסים כתחום מאוד מסוכן, כך שגם אם אתה רוצה להקים משהו אתה נתקל בקשיים. אני חושבת שליזמים בתחומי עיצוב יותר קשה, ולא תמיד אנשים שמגיעים לשם מוכנים להתמודד עם החיים של היזם".

לפי אבן-חן, זאת גם הסיבה שכל משתתף בתוכנית שמעוניין בכך, ורובם מעוניינים, מקבל מנטור מהקהילה העסקית שמלווה אותו. "המנטורים באים מתחום ניהולי בדרך כלל, בדרג בינוני ומעלה, בחברות בינוניות וגדולות, שהיו בעצמם יזמים, שעסקו בפיננסים ושיווק. הם לא הולכים לנהל את היזם אלא להיפך, ללוות ולתמוך בו".

בתוכנית שותף גם מוזיאון העיצוב חולון, שמעניק לה גם את חותמת ההכשר של הממסד העיצובי בארץ. תחילת הקשר היתה בפניית העמותה בבקשה לקיים שיעורים במתחם המדיטק. "למוזיאון אין משאבים כלכליים המיועדים לתמיכה, אך אנו נענים לכל בקשה רצינית לקיום פעילות המקדמת מעצבים, עם מיטב האפשרויות הצנועות שיש לנו", אומרת גלית גאון, האוצרת הראשית של המוזיאון. "אני לקחתי חלק במיון המועמדים לקורס והתארחתי בשיעור הפתיחה והסיכום. מהתרשמותי הקצרה, למעצבים שהגיעו לקורס ולמדו כיצד להקים עסק קטן, היתה ונשארה מוטיבציה עצומה להצליח במקצוע.

"שיתוף הפעולה השני מתקיים כעת, לקראת שבוע העיצוב חולון שיהיה בחול המועד פסח. הזמנו את בוגרי הקורס הראשון לקחת חלק בפעילויות שיתקיימו באותו שבוע".

פזית יהלומי ונתנאלה דניאל, קיבלו בסיוע התוכנית את האומץ לעשות את הצעד ולפתוח את הסטודיו שלהן, LIBEL, המתמחה בעיצוב ריהוט משלים לבית. "רק העובדה שהתקבלנו לתוכנית נתנה לנו דחיפה אדירה וביטחון 'לקפוץ למים'", הן אומרות. "לא ידענו שנהיה שותפות ולא ידענו שיהיה לנו עסק, רק ידענו שמישהו מאמין בחזון שלנו ושאנחנו ממש לא לבד. יש לנו תמיכה, ליווי ומישהו לפנות אליו".

גם לשי כרמון ובן קלינגר מ"סטודיו ו..." המעצבים "מוצרים לבית בהסתכלות שונה", השלימה התוכנית את הידע שחסר להם לגבי השוק המקצועי. "אם במסגרת הלימודים האקדמיים למדנו רק לעצב, התוכנית סיפקה לנו כלים חסרים כמו הבנת השוק, התנהלות ביומיום מול ספקים והיבטיים מקצועיים אחרים", הם אומרים. "מעבר לאלו, יצרנו קשרים עסקיים עם מעצבים ויזמים נוספים שלא היינו מגיעים אליהם בשום דרך אחרת".

הדור הבא

כשהרשקוביץ מספר על התוכנית השנייה של העמותה, "מעצבים לעתיד", נדמה שהוא מתרגש במיוחד. התוכנית פועלת מפברואר 2011 בתיכון "מקס פיין" בתל אביב וממומנת בחלקה מהכנסות מכירת הקופסאות ובחסות תיכוני "עמל 1", מכללת "סמינר הקיבוצים" ומשרד התמ"ת. מטרתה להקנות לבני נוער בסיכון כלים לביטוי אישי ולהעצמה, ולספק להם כלים מקצועיים בתחום העיצוב, שיוכלו לתת להם הזדמנות שווה להשתלב בשוק העבודה כמעצבים. כיום משתתפים בה 30 תלמידים.

בעוד שבתוכנית "יזמי עיצוב" מודגש הפן הכלכלי, העבודה עם בני נוער מביאה לידי ביטוי את הצד האידיאליסטי של העמותה. "זה תהליך מרתק", מספר הרשקוביץ. "אנחנו משתמשים בעיצוב ככלי להעצמה של נוער בסיכון, לוקחים נערים ונערות שלא נחשפו לעולם הזה ושאין להם שום דרך להיחשף אליו, ונותנים להם כלים של תכנון, פרספקטיבה, צבע, אסתטיקה ופונקציונליות. הם עוברים שינוי מאוד משמעותי: זה משפיע על האופן שבו הם חושבים, שבו הם פועלים, על היכולת הלימודית שלהם ועל הדרך שבה הם תופסים את הלימודים. התוכנית נותנת להם חוויה של הצלחה".

אור חבס, בן 26, גרפיקאי ומתכנת, בנה את תוכנית הלימודים (יחד עם יפה גאון) ומעביר אותה מאז השנה שעברה לקבוצה הראשונה בבית הספר עמל מקס פיין בתל אביב. זהו בית ספר מקצועי, למקצועות מכונאות הרכב (אוטוטרוניקה ואופנוטרוניקה), מינהל וחשבונאות. חבס הגיע לעמותה דרך חברים, כשקיבל פנייה לעזור בעיצוב לוגו, שפה פרסומית ועוד. "הרעיון הוא להשתמש בגרפיקה ככלי, ובעיצוב כצורת חשיבה ודרך חיים", הוא מסביר. "כמעצב, אתה צריך כל הזמן להתמודד עם בעיות ולהשתמש בחשיבה יצירתית".

התוכנית, שנמצאת בשנתה השנייה, אמורה להימשך שלוש שנים, מכיתה י' עד י"ב, במפגשים שבועיים בני ארבע שעות כל אחד, במסגרת שעות הלימודים. כל תלמיד נעזר בחונך שמלווה אותו, מהחוג לחינוך לעיצוב במכללת סמינר הקיבוצים. לדברי חבס, הדבר יוצר תהליך למידה נכון, רציף ועמוק יותר. "אני מלמד את כל הכיתה, ולכל תלמיד יש חונך שמסביר לו באופן פרטני ובקצב שלו. זה יתרון אדיר.

"ככלל, התוכנית פחות מרובעת ומובנית. אנחנו מעבירים כלים וטכניקות בצורה חווייתית יותר. פחות עוסקים בהתחלה במונחים ספציפיים, אלא נותנים לתלמידים להבין שיש חשיבות לצבעוניות, לסידור אובייקטים על הדף וכן הלאה".

אתה רואה הבדל אצל התלמידים מהשיעורים הראשונים בשנה שעברה לעומת היום?

"בוודאי. בשיעורים הראשונים הם היו שקטים יותר, פחדו לנסות, היו מופנמים, פחות השתתפו. עם הזמן הם נפתחו, השתתפו הרבה יותר, והתחילו לעסוק בזה גם בבית, והיו בקשר עם החונכים שלהם מעבר לשיעורים בכיתה. בשנה השנייה אתה מרגיש שזה חבר'ה של מגמת עיצוב, שחושבים עיצוב, שחושבים אחרת, שחיים את זה. הם ממשיכים לעבוד עוד שעה-שעתיים גם אחרי שהשיעור נגמר, לא עוזבים את הכיתה".

מירי זכריה, סגנית מנהלת בית ספר, היא גם המחנכת של כיתה י"א שתלמידים בה לוקחים חלק בתוכנית. "לבית הספר מגיעים תלמידים שבאים ללמוד מקצוע, חלקם משלבים אותו בבגרות", היא מספרת, "ולימודי עיצוב גרפי נותנים להם אפשרות ללמוד עולם חדש, שיעזור להם לצאת לעבוד בעוד מקצוע.

"פינינו האנגר בשטח בית הספר שהיה מחסן ושם הם התחילו לעבוד. בית ספר תרם את הריהוט, העמותה דאגה למחשבים. כעבור שנה עשינו תצוגה לעבודות שלהם. הזמנו את ההורים וכל ילד הסביר מה הוא עשה. היו ילדים שעברו בתוכנית הזאת תהליך שלם, מעבר ליחס האישי שהם קיבלו והאתנחתא מיום הלימודים שהיא העניקה להם. כדי להשתתף בתוכנית הם היו צריכים להגיע לבית הספר בשעה שמונה בבוקר, לא לאחר, והנוכחות העידה על הרצינות שלהם".

מה זה עושה להם?

"זה נותן להם מקום להביע את עצמם, קצת לנשמה, זה מאוד חשוב. הם גם מבינים שזה מוסיף להם לקורות חיים, ויש להם ממליץ באופן אישי. היו כאלו שההשתתפות בתוכנית שיפרה את ההתנהגות והתפקוד שלהם. לא מדובר פה רק בכלים מקצועיים. ומעבר לכל, הם פשוט נהנים מזה מאוד". בשנת הלימודים הבאה תוכנית "מעצבים לעתיד" תתרחב גם לבת ים, בהשתתפות כ-160 תלמידים, ובשאיפה גם לערים נוספות.

העיצוב והמדינה

"יש הרבה פרויקטים בארץ שמתעסקים באמנות", אומר הרשקוביץ, "אבל הדגש שלנו הוא עיצוב ומעצבים. דווקא מעצבים. בגלל שמטבעו תחום העיצוב מחובר לתעשייה ולמסחר, לעתים יש לו תדמית של צעצוע לעשירים, כאילו מעצבים לא צריכים את הכלים האלו. אנחנו אומרים שדווקא מעצבים צעירים צריכים סיוע בקפיצת המדרגה הזו, ורוצים להעניק להם את התשתית הזו".

איך זה שאתה עמוק בענייני עיצוב אבל מה שלמדת זה מדעי המדינה. למה לא למדת עיצוב?

"שאלה טובה. אני חושב שיש לי תשוקה מאוד גדולה לעיצוב ושיש לי נפש של מעצב, אבל עשיתי את הבחירות שלי. התשובה הכי טובה שאני יכול לתת לשאלה הזו היא שאני מקווה שיום אחד אני אלמד עיצוב".

אז למה מדעי המדינה?

"חשבתי שתואר במדעי המדינה יכול לתת לי כלים טובים יותר לתפוס את המציאות הישראלית שאנחנו חיים בה. הייתי במועצת תלמידים, התנדבתי בעמותות, אני מאוד אוהב את המדינה שאנחנו חיים בה. העשייה החברתית היא חלק ממני וגם 'לצאת מהקופסא' היא חלק בלתי נפרד מזה. הסיבה שבחרנו להקים עמותה ולא עסק נובעת גם היא מתוך תפיסת העולם שלנו. האני מאמין שלי הוא שהפעילות שלנו צריכה להיות כלפי החברה.

"מחאת האוהלים בקיץ לא היתה רק 'בואו נוריד את שכר דירה', אלא 'בואו נייצר מציאות חברתית יותר'. זה מה שאנחנו רוצים לעשות: ליצור מציאות ישראלית טובה יותר. וזה מתבטא לא רק במעשים גדולים אלא גם במעשים קטנים. אנחנו נחיה בצורה טובה יותר אם כל אחד יעשה משהו בחלקה הקטנה שלו". *

yuvals@haaretz.co.il

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ