בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני בשיחה

ליובל שגב נוח בשוליים, ולא דחוף להתבגר

יובל שגב, 34, שחקן, מתגורר בתל אביב | התחלה: ישבנים קוראים שירה | זוכרים לו: רנו פסקאל, בובי ואני | מתי: שלישי, 13:30 | איפה: בסלון שלי

13תגובות

איילת: מאיפה חזרת?

יובל שגב: מהרבה מקומות. נסעתי לחברה שלי שגרה בברלין, לקחנו אוטו וניסינו להיכנס לאוקראינה.

למה אוקראינה?

כי לא היינו שם.

אה.

אבל לא נתנו לנו להיכנס עם אוטו שכור, אז נסענו לפולין. ומשם לסלובניה. הונגריה. איטליה. ואז נסעתי לבקר את אחי בפריז, ונסעתי איתו לבלגיה. ומשם לנורבגיה לראות את הזוהר הצפוני.

צילום סלולרי: גלי איתן

די! זה לא עולה מיליון דולר?

נורבגיה יקרה מאוד, אבל תכל'ס זה לא כזה רחוק מתל אביב.

הם מצאו נפט וגז בסיקסטיז ותיעלו את הכסף לאזרחים. טיילתי פעם עם בחור נורבגי. הוא אמר לי, "אין עניים בנורבגיה. לכולם יש בית וכסף".

ממש ככה. אין הומלסים. אין עוני בכלל.

וראית את הזוהר הצפוני?

כן. אתה נוסע לשם ויושב כל הלילה בכפור ומחכה שזה יקרה. ולא בטוח שזה יקרה. אתה קופא וקופא ומחכה. אבל הצלחתי.

ואיך זה נראה?

כאילו השמים מחרבנים עליך LSD. ירוק וכחול ואדום והכל זז. זה לא דומה לשום דבר. הזיה של הטבע. אחרי נורבגיה נסעתי לניו יורק, ומשם לוונקובר. הגראס שם חוקי. כולם מעשנים ברחוב. ויש גם פטריות הזיה שצומחות שם פרא, ואתה יכול פשוט לקחת. לה לה לנד. אפילו הנרקומנים שם נחמדים. משם נסעתי למקסיקו עם חברה שלי, ואז לגואטמלה ומשם לקוסטה ריקה ואז לפנמה, ואז לפלורידה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

מזמן החלטתי שאראה את כל העולם לפני שאמות.

ברור. זה הדבר הכי מעניין שיש. אם היתה לי האפשרות הכלכלית, הייתי רק מטייל.

תמיד מדהים בעיני מדוע אנשים שיש להם המון כסף ממשיכים לעבוד. לקום בבוקר. לעמוד בפקק. לאכול צהריים במשרד.

הם צריכים כנראה איזשהו ביטחון של לקום בבוקר ולדעת שהם הולכים לאנשהו וחוזרים לאנשהו. זה אופי.

ואתה לא פוחד לחזור לכלום?

לא. עכשיו, למשל, התמונה פתוחה. יש כל מיני עניינים וגישושים אבל אין שום דבר סגור. לא יודע מתי תיכנס לי המשכורת הבאה. וזה גם חלק מהכיף מבחינתי.

מה היעד הבא?

אפריקה, אני חושב. למרות שאתה יכול פתאום להתעורר שם עם רקטום מדמם.

הסתבכת פעם בטיול?

תמיד אני נפצע בטיולים. בהודו הייתי חולה מאוד בבטן, שלוש או ארבע שנים לא היתה לי מערכת עיכול ולא גילו מה זה. בסין נשך אותי כלב רחוב כשהלכתי להשתין, ונסעתי להונג קונג כדי לקבל זריקות כלבת. ועכשיו, בקוסטה ריקה, שברתי את האף ואת כל העצמות בפנים.

זה נכון שכל הפרצוף שלך היה מרוסק?

כן. החלקתי על סלע רטוב ונפלתי על הפנים. מין קטע לגמרי אידיוטי. מביך.

אם כי, כקומיקאי, אתה בטח יכול להעריך את זה.

מהצד אולי זה נראה מצחיק, אבל התוצאות היו מחרידות. זה היה בלגן. חילצו אותי משם.

עם הליקופטר?

לא, עם טרקטורון. למה את צוחקת?!

סליחה. אני פשוט מדמיינת אותך מיטלטל על הטרקטורון. וזה... וואו. סליחה. תיכף אני ארגע.

הטרקטורון הביא אותי לכביש ומשם לקח אותי אמבולנס. הייתי מאושפז בקוסטה ריקה. הכל היה שבור. ארובות העיניים, האף. שמו לי ברזלים.

ואיך נראית?

לא טוב. פרנקנשטיין. ואחרי הניתוח בכלל.

מה עשו לך בניתוח?

השתילו טיטאניום. זה כמו גבס הטיטאניום, שמים את זה על העצם ואז היא גדלה. ויש לי אף חדש.

פחדת?

מאוד. וזה גם כאב כמו ששום דבר לא כאב לי בחיים. פחדתי מהניתוח. אתה נכנס לניתוח שהוא ניתוח ארוך ומורכב, במדינה זרה, אתה לא יודע איך תצא.

הסתכלת על עצמך בראי?

מיעטתי.

ובפעם הראשונה שראית את עצמך בראי? צרחת?

לא כל כך יכולתי לצרוח. הכל היה שבור. אבל עבר. זה מאחורי.

אתה מרגיש שסגרת את זה?

כן. אני לא אוהב להיכנס לדיכאונות.

זה לא עניין של בחירה.

אם אתה ממש שונא את זה אתה יכול, ברגע שזה קורה, לעשות הכל כדי לברוח מזה. גם אם יש משהו לא טוב, דברים טובים יקרו בעקבותיו. אז חושבים עליהם. ועל מה שכן אפשר.

איך אפשר לחשוב חיובית על מה שקרה לך?

קודם כל, הפסקתי לעשן סיגריות. חוץ מזה - פרופורציות. החיים האלה, האפשרות שהם יכולים להיגמר ככה או לקבל סטייה פסיכית. והכל בטעות. במקרה. זה הכל קלישאות, כן? אבל זה שאתה יכול ללכת, לראות את השמש, לחייך, לדבר, כל הדברים האלה יכולים להיעלם בשנייה. לחיים יש המון חרא להפיל עליך. אחרי שמחרבנים עליך אתה מעריך את הליטופים יותר.

ושם אתה עכשיו?

כן. שלווה. אתה יוצא מהמרוץ.

בלתי נסבל. כל שבוע מתיישב לי פה איזה מואר אחר, כולם עשו שלום עם עצמם, חיים בשפע. מה, אתה קם בבוקר מאושר?

לא. אבל אני הרבה יותר סבלני. מקבל אנשים שעיצבנו אותי פעם. נהיה ממש קשה להציק לי.

תמיד היית המצחיק?

באיזשהו שלב פשוט הפכתי לכזה. לא ממש התכוונתי. עשיתי דברים ברצינות וזה הצחיק אנשים.

ומה רצית להיות?

מגיל שש רציתי רק לביים סרטים, למדתי קולנוע באוניברסיטה. אבל לא הגעתי לשם. וצר לי על כך. כל הטיולים האלה מבלבלים אותי עוד יותר. ככל שאתה רואה את החיים בעולם ואתה מבין את הפשטות שלהם ואת הערך של הפשטות שלהם, כל החלומות הגדולים - להצליח, ולהתפרסם, ולעשות דברים שכולם יראו - הם חשובים וכיפיים, אבל טוב להיות פשוט. אתה רוצה לדאוג לעצמך? תגדל עגבניות וחסה בגינה ותאכל אותם.

אתה תמיד מפלרטט עם המיינסטרים.

אבל גומר את היום בשוליים.

ספר לי על זה קצת.

השוליים הם מקום חופשי וחסר דאגות. במיינסטרים יש המון סטרס, אתה כל הזמן עם האצבע על ההדק. אין מקום לטעויות, וכל טעות היא הרת גורל. בשוליים זה לא משנה לאף אחד מה אמרת או עשית.

מבחינת התשוקה להיות נראה?

זה תמיד ערך מוסף, לא המטרה. זה חשוב, כי אתה עושה משהו ואתה רוצה שאנשים יראו, אבל כמה אנשים יראו זה פחות עקרוני. להופיע מול חמישה אנשים יכול לגרום לי הנאה כמו להופיע לפני עשרת אלפים אנשים. דווקא החמישה אנשים זה עושה לי משהו בראש. משחרר. והופעתי כבר לפני חמישה אנשים. הופעתי גם לפני שניים.

אבא ואמא?

לא. שני אנשים. לפעמים חברים. אם עשית מופע ואף אחד לא בא, אז מי שיבוא זה החברים.

אבל אם עשית מופע ואף אחד לא בא לא תעדיף להתאבד? הקיץ של אביה וזה.

יש לי סטייה, שאני אפילו קצת מחבב את זה. עכשיו, בניו יורק, ניסיתי לסגור הופעה של הלהקה שלי "לסבו". ולא הצלחתי, כמובן. בסוף איזה מקום אחד חזר אלי. בברוקלין. אמרתי לו "אני לא יכול להביא את כל הלהקה, אז אני אעשה סט די-ג'יי". הגעתי. זה היה חור של שום כלום. מלא חתולים. כמה היפסטרים. אולי עשרה אנשים. עליתי לנגן ונהניתי מאוד.

באמת? מה עם האגו שלך?

האגו שלי עובד הפוך משל אנשים רגילים. ככל שזה יותר ביזאר זה מדליק אותי. גם לעשות דברים לא קונבנציונליים וגם שהקהל שלך יהיה לא קונבנציונלי. עשינו סדרה שקראו לה "חיי פשע". זה היה על אריה ועכבר, פושעים. האנשים היחידים שראו את זה הם סטלנים כבדים.

לא היה להם כוח לקום לחפש את השלט.

כן. קיבלתי תגובות ברחוב רק מסטלנים וזהו. זה הדליק אותי. אמרתי לעצמי, איזה כיף. הגענו לקהל היעד. ואין הרצון הזה לעשות את זה בגדול, לקנות אוטו, להסתובב עם סיגר. אין לי חלומות בורגניים של עושר. את מדברת על כסף או על הכרה?

על שניהם, נראה לי. להיות צביקה הדר.

זה לא אני. זה לא באופי שלי. אני לא צריך. אני מרגיש יותר בטוח בשוליים. הם מקום מוגן. יש בהם מקום לטעויות. אתה לא צריך לפחד לטעות. ואני אוהב לא לפחד ולטעות. אני אוהב ליפול ולקום.

איך אתה נופל וקם? ספר לי על נפילה.

סיפרתי לך. למה את צוחקת?

לא נרגעת מהטרקטורון. סליחה. בשוליים אין באמת כישלון או הצלחה. לא מדיד.

ההצלחה, כשאתה בשוליים, נמדדת בשנים. אנשים שראו את זה. דברים שעשית לפני שמונה שנים, ופתאום אתה מקבל תגובה.

"גדלתי עליך"?

כאלה. עכשיו פגשתי איזה מטייל ישראלי בפנמה, שתיים בלילה, בגסט האוס, פתאום בא מישהו ומתחיל להשתחוות. אמרתי לו, "מה אתה עושה, מה אתה דפוק?" הוא אומר לי, "אתה גדול". על משהו שעשיתי לפני שמונה שנים.

הוא חיכה שמונה שנים להגיד לך.

לאו דווקא, אלה דברים שבזמן אמת אנשים לא יודעים לאכול אותם, אפילו בזים להם.

אין לך צורך בהכרה?

יש לי צורך בהכרה, אבל אין לי צורך להיות קונצנזוס. שכולם יאהבו. זה בסדר שלא יאהבו. גם אני בעצמי לא אוהב.

די, נו.

בחיי, הרבה פעמים גם אני לא אוהב. לא חושב שזה טוב. אתה עובד על זה ויושב בחדר עריכה, שומע את עצמך. נשמע נורא. רואה את עצמך ואתה כזה - למה אתה כל כך פוזל ואידיוט? אתה באמת חושב שזה טוב? אתה באמת חושב שאתה יודע לשחק? מאיפה התעוזה הזו?

כמה זמן אתה עם החברה שלך?

תשעה חודשים. ממאי.

מעניין איך אתה כבן זוג.

לא קל. אני מאוד דעתן, זה קצת מעייף להיות איתי. תמיד יש לי דעה.

וחייבים ללכת איתה?

אפשר לנסות את הדעה השנייה, אבל אני חייב להבין ולדעת למה.

נהדר. אתה בן שנתיים.

כן. אני גם מאוד רוצה כל הזמן להיות במצב של חוסר ודאות, שהחיים יפתיעו אותי.

והם מצליחים?

בטח, הם באמת מפתיעים, זה קצת כמו התמכרות. קשה לי מאוד עם תוכניות. אני צריך לחיות כל הזמן עם הגמישות של החיים. לדעת שהכל דינמי.

ילדים?

אני רוצה ילדים. מאוד. אני רוצה ארבעה.

שאפתני.

כן. אני רוצה הרבה.

בוא נדבר על מהו הומור בשבילך.

משהו שמאפשר לך לאבד שליטה.

אתה אוהב לאבד שליטה?

מאוד.

מעניין. רוב האנשים מקדישים את חייהם לניסיון לא לאבד שליטה.

אני אוהב את זה. חוסר ודאות, חוסר שליטה. אני אוהב לתת לחיים להפתיע.

לא מפחיד אותך, חוסר שליטה?

לא. זה מרגיש לי כמו חופש.

וחופש זה מאוד חשוב לך.

יותר מכל דבר אחר.

איפה אתה מרגיש שזה הכי מכביד עליך?

זה תמיד המקום שאני מתקשה בו בזוגיות, קשה לי לקבל שצריך לוותר על החופש שלך. מעיק עלי שצריך לתת דין וחשבון למישהו. וכשיש ילדים בכלל אין יותר את העניין הזה של היום אני פה מחר אני שם.

זו לא איזו פונקציה או נגזרת של התבגרות?

כן.

ואתה לא מעוניין להתבגר.

מה זה להתבגר? ללמוד לוותר?

ללמוד לוותר. ללמוד לקחת אחריות. להתפשר. כל הדברים המדכאים.

להתפשר. זה עדיין קשה לי. אני צריך ללמוד לעשות את זה.

כן. זה כל כך דוחה להתפשר, וזו בסופו של דבר ההתבגרות האמיתית. אתה מרגיש בר מזל?

מאוד. הצלחתי לשמור על חדוות היצירה. בסופו של דבר אני עושה אותם דברים שעשיתי בגיל 15. רק עם תקציב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו