בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה הכוכב מאדים כל כך מסקרן אותנו?

אולי זה הצבע, אולי זו התקווה לעולם טוב יותר, אבל הכוכב האדום לא חדל להסעיר סופרים, אנשי קולנוע ואת החבר'ה מנאס"א, כמובן. נועה מנהיים שולחת גשושית

11תגובות

בערב סתיו קריר, ב-30 באוקטובר 1938, פרצה מלחמת העולמות: "גבירותי ורבותי, אנו מפריעים לתוכנית זו כדי להביא לכם ידיעה שנתקבלה זה עתה. לפני כ-20 דקות התקבל דיווח על התפוצצויות על המאדים... כמה סילונים עושים כעת את דרכם אל עבר כדור הארץ במהירות אדירה. נעדכן אתכם אם יהיו התפתחויות נוספות". את נעימת "אבק כוכבים" ששודרה לאחר ההכרזה קטעו דיווחים על נחיתות, חייזרים וגז רעיל. בשניות הראשונות של השידור הכריז השחקן אורסון וולס כי מדובר בעיבוד לספרו של ה.ג'. וולס מ-1898, "מלחמת העולמות", אבל לא כולם שמעו את השידור מתחילתו ו"הניו יורק טיימס" דיווח על עשרות אלפי אנשים שנמלטו לרחובות כשמגבות רטובות וממחטות קשורות על פניהם.

בחודש שלאחר השידור הסנסציוני התפרסמו לא פחות מ-12,500 מאמרים שעסקו בו, וקנצלר גרמניה, אדולף היטלר, נשמע אומר שזוהי "עדות למצבה הרקוב והמושחת של הדמוקרטיה". אבל לאזרחי העולם היתה סיבה טובה לחשוש מפלישה. פחות משנה לאחר מכן, ב-1 בספטמבר 1939, פלשו הנאצים לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה.

בבוקר יום ראשון, 7 בדצמבר, בעיצומה של המלחמה באירופה, התעורר פנסיונר בשלהי שנות השישים לחייו בביתו שבהוואי למשמע התפוצצויות מאזור הנמל. אלו לא היו מאדימאים חרוקי-עיניים בגלילים כסופים, אלא יפנים מלוכסני עיניים במטוסים כסופים, אבל בעיני האמריקאים הם היו חייזרים לא פחות. למרות גילו המתקדם הוא ביקש להתמנות ככתב צבאי, ונענה בחיוב. אחרי הכל, הוא כתב למעלה מ-70 ספרים ויצר את אחד האייקונים הפופולריים ביותר של כל הזמנים - טרזן בן הקופים. שמו היה אדגר רייס בורוז, וגם הוא ידע דבר או שניים על המאדים. ב"נסיכת המאדים" שלו, מ-1912, מגיע קפטן ג'ון קרטר מווירג'יניה, קצין בצבא הקונפדרציה, אל הכוכב שתושביו קוראים לו "בארסום", שם הוא עובר הרפתקאות מסמרות שיער בחברתם של חייזר לוחם בעל ארבע ידיים ונסיכה יפהפייה.

מאדים לכד את דמיונו של המין האנושי משחר ימיו. צבעו האדום, שנובע מאחוז גבוה של תחמוצת ברזל על פני השטח, העניק לו הילה של סכנה מוכתמת בדם. היוונים קראו לו "ארס", על שמו של אל המלחמה, והרומאים "מארס", על שם אותו אל. בשביל הבבלים הוא היה "נרגל", אל ההרס והאש, והסינים ראו בהופעתו אות מבשר רעות. המשורר והפילוסוף שלמה אבן גבירול מזכיר אותו בפיוט "כתר מלכות": "מאדים כמלך בהיכלו... ומעורר מלחמות והרג ואבדן" ואילו ירחיו מעוותי הצורה מכונים "פובוס" ו"דיימוס" - פחד ואימה, בניו של ארס.

עוד כתבות בנושא

תקלה בתעלה

מאדים ריתק אסטרונומים לאורך הדורות, ממצרים העתיקה ועד גרמניה של ימי הביניים. יוהנס קפלר, טיכו ברהה וגלילאו גאליליי - כולם חקרו אותו בשקדנות בעזרת טלסקופים שהלכו והשתכללו, עד שב-5 בספטמבר 1887 גילה האסטרונום האיטלקי ג'ובאני סקיאפרלי, את מה שתיאר כ-Canali על פני המאדים. היו אלו פסים שקיווקוו את פני כוכב הלכת ונדמו לו כערוצי מים. כתוצאה מטעות תרגום יצירתית, ה"קנאלי" שלו תורגמו לאנגלית לא כ- Channels - ערוצים, אלא כ- Canals - תעלות. ערוצים עשויים להיות תצורות טבעיות, אך תעלות יש לחפור. תעלות אינן נוצרות מעצמן. מאחורי התעלות חייב להיות מוח מאורגן, שיכול להוציא לפועל מפעל הנדסי בקנה מידה פלאנטרי. כך לפחות האמין פרסיוול לואל, אוריינטליסט, מתמטיקאי ואסטרונום אמריקאי, שנשבה ברשת התעלות של סקיאפרלי ובספריו טען בתוקף שמאדים הוא ביתה של ציביליזציה עתיקה וגוססת, שחפרה תעלות כדי להוביל מים מאזורי הקוטב ולהפרות את האדמה הצחיחה.

התיאוריה של לואל הלהיבה את דמיון הציבור, ותצפיות מאוחרות שגילו תצורות קרקע מוזרות וציוריות כמו "הפנים" או "הפירמידות", רק חיזקו את האמונה בנוכחותה של תרבות מאדימאית.

קדחת המאדים התפשטה. יצירות ספרות, מאמרים מלומדים, אלבומים מוזיקליים וסרטי "B" (כמו "סנטה קלאוס כובש את המאדימאים", שנחשב הסרט הגרוע ביותר שנוצר אי פעם) למיניהם עסקו כולם בחיים על המאדים. יוצרים סוציאליסטים נמשכו כנראה למאדים בשל המטאפורה הטמונה בצבעו, ובספרו של אלכסנדר בוגדנוב מ-1908, "כוכב אדום", מוצא מבקר מכדור הארץ אוטופיית פועלים על מאדים. ב"אליטה" של אלכסיי טולסטוי מ-1922, אחד מספרי המדע הבדיוני הסובייטיים הראשונים, מתרחשת בכוכב מהפכה קומוניסטית.

רבי האמן של הז'אנר קפצו כולם לביקור והשאירו אחריהם טביעות רגל באבק האדום, מ"רשומות מן המאדים" המופתי של ריי ברדבורי ועד ל"כשל זמן" ההזוי של פיליפ ק. דיק. אך יותר משיצירות אלו שיערו את הציביליזציה הדועכת שעל מאדים, הן תיעדו את התרבות הסוערת שעל כדור הארץ, כמו שעשה רוברט היינליין בספרו "גר בארץ נוכרייה", שגיבורו, ולנטיין מייקל סמית, אדם שגודל על ידי מאדימאים, מגיע לכדור הארץ ומביא איתו את הגאולה. "גר" הפך לאחד מספרי הקודש של תנועת ילדי הפרחים, היה הספר האהוב על רוצח ההמונים צ'רלס מנסון והיה מקור השראה לעוד אחת מהיצירות המונומנטליות שחרטו את מאדים על דגלן: "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים", אלבום הקונספט המהפכני של דיוויד בואי מ-1972. שש שנים לאחר מכן הקליט ג'ף ווין את גרסת המוזיקה האלקטרונית ל"מלחמת העולמות" של וולס והזניק להיטים כמו "סתיו לנצח" לצמרת המצעדים.

והנשים עוד בנגה

גשושיות "מארינר" ששוגרו למאדים בסוף שנות ה-60 סתמו לנצח את התעלות של לוואל. היו פלאים על המאדים - ואליס מארינריס, הקניון העצום ביותר במערכת השמש, או אולימפוס מונס, ההר הגבוה ביותר בה (פי שלושה מהאוורסט) - אבל לא נתגלו עליו כל סימני חיים.

אחרי האכזבה העצומה הראשונית, התעשתו הספרות, הקולנוע והמדע והמשיכו לדמיין חיים על המאדים, אבל עכשיו היו אלו חיינו שלנו. אנחנו נצא אל המאדים, ניישב אותו, נקים עליו את הציביליזציה המתקדמת שעליה חלמנו. קים סטנלי רובינסון מתאר בטרילוגיית ספרי "מאדים" שלו את תהליך הארצתו של הכוכב וההתיישבות עליו, בסרט "זיכרון גורלי" ובסדרת הטלוויזיה "בבילון 5", בני האדם החיים על מאדים מורדים בשלטון כדור הארץ ודורשים עצמאות, רוברט זוברין, סופר אמריקאי, מהנדס חלל וציוני אדוק הקים ב-1988 את "אגודת מאדים", ששמה לה למטרה להוציא משלחת מאוישת אל שכננו האדמוני. החייזרים שרדו רק בפארודיות מודעות לעצמן כמו "הפלישה ממאדים" של טים ברטון.

והנה, מאה שנה בדיוק מאז צאתו לאור של "נסיכת המאדים", שיחררו אולפני דיסני את "ג'ון קרטר", אחד הסרטים היקרים בהיסטוריה (ההערכות מדברות על בין 250 ל-300 מיליון דולר), שהופקד בידיו האמונות של אנדרו סטנטון, מעריץ ותיק של סדרת ספרי "בארסום" ומי שביים להיטים כ"וול-אי" ו"מוצאים את נמו". "ג'ון קרטר" מתרחש ביקום של פרסיבל לוואל, שבו יש ציביליזציה גוססת על המאדים, עולם המתרפק על תקופות תמימות יותר, כשגברים היו גברים אמיתיים ולא התביישו ללבוש אזור חלציים, כשנשים היו נשים אמיתיות ולא התביישו לא להתלבש (למרות העובדה שטמפרטורת הקרקע הממוצעת על מאדים היא מינוס 63 מעלות).

את האודיסיאה המאדימאית הראוותנית הזו מובילים שני שחקנים אנונימיים למדי, טיילור קיטץ' כקפטן קרטר העשוי ללא חת המגלה שהבדלי כוח המשיכה בין מאדים לארץ מעניקים לו כוחות על, ולין קולינס בתפקיד הנסיכה החושנית, דג'ה תוריס, מזון הפנטזיות של דורות של בני נוער, המגלה שאין באמת הבדלי משיכה בין גברים מכדור הארץ ונשים ממאדים. צוות תומך של בריטים משופשפים כמו קיארן הינדס וג'יימס פורפוי נותן סיוע היקפי, ועל קולו של החייזר מרובע הידיים, טארס טארקס, הופקד ויליאם דפו.

התוצאה אינה מתעלה מעל איכותם הראשונית של ספרי בורוז - זהו סרט "B" יקר מאוד, שלפרקים נראה ובעיקר נשמע כמו "אוואטר" פוגש את "ספרטקוס", ומנסה נואשות לסנן איזו אג'נדה אקולוגית-פציפיסטית מבעד לענני ה-CGI המתאבכים. למרבה הצער אי אפשר לראות את החותם המיוחד שאמור היה סטנטון להותיר על הסרט, ובוודאי לא את זה שאמור היה הסופר מייקל שייבון ("ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי") להוסיף לתסריט. כנראה הגשושיות של נאס"א הן שצדקו, בסופו של דבר. אין באמת חיים תבוניים על המאדים.*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו