בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוגה תחת מתקפה

טובה לבריאות? משפרת את הכושר? מביאה שלווה? ספר חדש שראה אור בארצות הברית טוען שלא, ומתרגלי יוגה חשופים לסיכונים כמו פציעות גב, שבץ, ואפילו מוות. עיון מעמיק בחומרים מגלה, שמוקדם מדי לקפל את המזרנים

109תגובות

הדימוי הנקי והזך של היוגה ספג בשבועות האחרונים כמה פגיעות קשות. בחודש שעבר התפרסמו באתר אנונימי האשמות חמורות כלפי מורה היוגה האמריקאי הבכיר ג'ון פרנד, מייסד שיטת יוגה הקרויה "אנוסרה". בין השאר, הוא הואשם שקיים יחסי מין, תוך ניצול מרותו ומעמדו, עם תלמידות, עובדות ומורות - חלקן נשואות; שהשתמש בעובדים שלו כבלדרי סמים וניצל את הקשרים שטווה בין שיטת התרגול היוגית לבין העיסוק ב"ויקה", הידועה כפאגאניזם מודרני, כדי לשדל אותן לקיים אתו יחסי מין, בטענה עמומה על תיעול האנרגיה המינית למשהו רוחני נעלה. "הניו יורק טיימס" הנחית מהלומה נוספת, כשפירסם בתגובה לסקנדל מאמר שכותרתו: "יוגה ושערוריות מין: אין כאן שום הפתעה".

היוגה ידועה במערב כתרגול גופני הודי עתיק, המגובה במסורת רוחנית ופילוסופית המדברת על "שחרור" ו"הארה". מיוחסות לה סגולות של בריאות גופנית ושלווה נפשית, והפופולריות ההולכת וגוברת שלה (לפי סקר שערך ב-2008 המגזין "יוגה ג'ורנל", 15.8 מיליון אמריקאים מתרגלים יוגה) הפכה אותה בעשורים האחרונים גם לתעשייה משגשגת. הדימוי שהוצמד ליוגה במגזינים, באתרי אינטרנט ובתוכניות הטלוויזיה, הוא של אנשים נאים ובריאים למראה, לבושים בכותנה אורגנית לבנה, והבעה של שלווה שמימית נסוכה על פניהם.

איליה מלניקוב

אך למרות החזות המוארת של היוגה, טען ויליאם ברוד, מחבר המאמר והכתב המדעי של "הניו יורק טיימס", שהשערורייה המינית שנחשפה לא צריכה להפתיע. המאמר שלו מפרט כמה סיבות לכך - החל מההיסטוריה של היוגה, שהענף המרכזי שלה התפתח, לטענתו, מ"כת של סקס", דרך מחקרים מודרניים שמעידים על עלייה בהורמוני המין אחרי תרגול יוגה ועל עדויות של מתרגלים שדיווחו על שיפור בחיי המין שלהם בעקבות התרגול, וכלה במדענים מאוניברסיטת ראטגרס בארצות הברית שהראו שהיוגה מסייעת לשפר מיומנויות אוטו-אירוטיות, שבאמצעותן אפשר להגיע לאקסטזה מינית באמצעות המחשבה בלבד.

מאמרו של ברוד מתבסס על פרק מתוך ספר שיצא לאור לאחרונה: "The Science of Yoga". קטע מפרק אחר בספר התפרסם גם הוא ב"ניו יורק טיימס" ב-5 בינואר, עורר מהומה רבתי (חלק מהכתבה אף תורגם לעברית ב"הארץ", וגרר לא מעט הדים מקומיים), והיווה את אחת המהלומות הראשונות שהונחתו לאחרונה על ההילה היוגית. "איך יוגה יכולה להרוס לך את הגוף", שאל ברוד, או קבע מתוך התגרות, ופירט רשימה של סכנות הכרוכות בתרגול היוגה ומסתתרות, לדברי המחבר, מאחורי תדמיתה הבריאה.

לא מה שחשבתם

כפי שאפשר ללמוד משמו, הספר של ברוד הוא ניסיון לעמת את היוגה עם המדע. הוא שם לו למטרה לבחון טענות שכיחות על היוגה, שמופצות - חלקן מפי מורים לתלמידיהם, אחרות בספרים בעלי יומרה מקצועית, לדעת ברוד - בלי שמישהו טרח לבדוק אם הן נכונות. העובדה שהיוגה הפכה לעסק משגשג החריפה את המצב, לדבריו. "הדימוי הפומבי של היוגה כרוך במיליארדי דולרים, ויש פיתויים גדולים להאדיר טענות עם כל מיני ביטויים של הונאה עצמית, אי דיוקים, ייצוגים מעוותים וטשטוש האמת. פיתוי נוסף הוא להימנע מלהזכיר נזקים או השלכות שליליות - שתיקה ששורשיה נעוצים לעתים ברציונליזציות כלכליות", כותב ברוד בספר.

משום כך, הוא ממשיך וטוען, חשבו במשך שנים שיוגה היא בריאה ולא מזיקה, שהיא משפרת את הכושר ומהווה תחליף מספק לפעילות גופנית, שתרגול התנוחות מגביר את חילוף החומרים ומסייע להרזיה ושהוא מזרים לגוף חמצן. כל אלה, כמו גם האמונה שיוגה היא עתיקה, ששורשיה רוחניים, שהיא גורמת לנסים ושהיא בטוחה לחלוטין - הם כזבים. או לפחות, זאת המסקנה שברוד מגיע אליה אחרי שהוא סוקר עשרות מחקרים מדעיים, מבקר בארכיונים, בספריות, באשראמים ובמעבדות ברחבי ארצות הברית ובהודו, ונפגש עם עשרות מומחים, מדענים, רופאים ומורים ליוגה.

ברוד מתייחס בספר גם למיתוסים מסעירים יותר שהמסורת היוגית מתפארת בהם: סיפורי גבורה על מאסטרים ליוגה שמסוגלים לעצור את פעימות הלב, או להיקבר מתחת האדמה לתקופה ממושכת, ללא מזון, מים או אוויר, ולצאת מזה בחיים. לאורך השנים נעשו ניסיונות להוכיח את המיתוסים לעיניים מערביות ספקניות, וברוד סוקר את אלה שנכשלו ואת אלה שהצליחו באופן חלקי.

"הספר הזה חודר את מעטה הבלבול שאופף את היוגה המודרנית ומתאר את מה שהמדע אומר לנו", מבטיח ברוד בהקדמה לספר. "הוא חושף יותר ממאה שנות מחקר כדי לקבוע מה אמיתי ומה לא, מה מיטיב ומה פוגע... הוא מטיל אור על פעולותיה הנסתרות של היוגה ועל מציאותן המטרידה של הטענות השקריות והשמטות המידע המסוכנות".

ההבטחה נשמעת משכנעת. גם כמי שמתרגלת יוגה במשך שנים ואף מלמדת יוגה בשנים האחרונות, כותבת שורות אלה יכולה להעיד שרב הנסתר בתחום הזה על הגלוי. מתרגלים ותיקים נוטים לומר שהיוגה השפיעה עמוקות על חייהם, אבל כשהם נדרשים לשים את האצבע על אופני ההשפעה המדויקים - רבים מתקשים להסביר אותם. מי שגדל לתוך התרבות המערבית המודרנית נוטה לתת אמון אינסטינקטיבי במה שמוכח מדעית. אבל מי שניחן גם בחוש ביקורתי, יודע ש"מוכח מדעית" הוא לאו דווקא שם נרדף לאמת נצחית, ומודע לכך שאף שהמדע תופס מצוין צדדים מסוימים של הקיום, ומסוגל להסביר אותם, יש לקיום צדדים רבים אחרים - דרכים אחרות להציג את עצמו.

יש אפוא דבר מה מטריד בנימה של הספר, בהלך המחשבה שמנחה את ההיגיון שלו, שלפיו המדע, כמבוגר האחראי הבודד בסביבה של גישות ילדותיות משתטות, הוא היחיד שיכול להכניס סדר בבלגן, היחיד שיכול לקבוע מה אמיתי ומה לא. האם זה נכון? המסורת היוגית משוקעת בתפיסת עולם מזרחית-הוליסטית שרואה את האדם כשלם ייחודי. המדע, לעומת זאת, מבוסס על האפשרות לבודד גורמים, למדוד ולכמת אותם וליצור הכללות.

מי אמר, אם כך, שהמדע הוא הכלי המתאים לבחון את היוגה? "הוא לא", מודה ברוד באופן מפתיע בראיון טלפוני מניו יורק כשאני מעלה בפניו את הטענות. "המדע עושה רק את מה שהמדע יודע לעשות היטב - וזה לנקוט גישה אמפירית צרה מאוד כלפי העולם. אני חושב ששאלות רבות ונושאים רבים כמו יוגה, פילוסופיה, רוחניות, מוסר ועוד רבים אחרים, הם מעבר למדע. עם זאת, מתברר שנעשה מחקר מדעי רב על יוגה, והרבה מהמיתוסים הבולטים נפלו בזכות אותו מדע".

ברוד משוחח איתי ממשרדי "הניו יורק טיימס", שבו הוא משמש כבר 30 שנה ככתב מדעי בכיר. יחד עם עמיתיו זכה בשני פרסי פוליצר (האחד ב-1986, כחבר בקבוצה שסיקרה את הישימות של תוכנית ההגנה האמריקאית נגד טילים, ה-SDI, והשני ב-1987 על סיקור שלו ושל עמיתיו את אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר). ברוד מחזיק גם בפרס אמי ובפרס דופונט מהחוג לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה. לפי אתר "הטיימס", הוא מסקר נושאים מגוונים, "מכוכבים מתפוצצים וחייהם הסודיים של היונקים הימיים, ועד להפצת הנשק האטומי והסיפור האמיתי שמאחורי שקיעתה המהירה של הטיטאניק". הוא פירסם עד היום שבעה ספרים בנושאים שונים, מחיידקים ועד האורקל מדלפי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

ספרו החדש שונה לדברי ברוד מספריו הקודמים, בכך שהוא מתמקד הרבה יותר בביולוגיה והנושא שבו הוא עוסק "קליל יחסית והרבה אנשים מתעניינים בו". העובדה שברוד הוא כותב מקצועי ניכרת בספר. הוא מאזן היטב בין ציטטות ממחקרים רבים והסתמכות על ספרות ענפה, לבין ראיונות אישיים עם דמויות מפתח בקהילה היוגית, אנקדוטות וסיפורים. הוא מעניק חוויית קריאה אינטליגנטית ומעשירה, אך נזהר מלהעיק בפירוט יתר, או לדרוש מהקורא לצלול לתוך רעיונות עמוקים.

צריך עוד חמצן?

ברוד מתרגל יוגה מאז 1970, אז היה בשנתו הראשונה בקולג'. "אהבתי את זה", הוא נזכר כעת, "גיליתי שאם אני מפסיק לתרגל מופיעים אצלי תסמיני גמילה. אתה מרגיש ממש טוב, ואם אתה מפסיק לתרגל אתה מרגיש ממש רע". לפני שבע שנים החליט לשלב בין העניין שלו ביוגה לבין כישוריו העיתונאיים, מתוך התחושה שהרבה ממה ששמע בהקשר ליוגה לא היה נכון.

"כשסייעתי בפרויקט מחקר באוניברסיטת ויסקונסין, למשל, אחת העובדות שהופיעה בכל ספר לימוד לרפואה היתה שקצב הנשימה אינו משפיע על רמת החמצן בגוף. ובכל זאת, כל מורה ליוגה שנתקלתי בו אמר: 'אם תנשמו יותר, תקלטו יותר חמצן'. ובכן, ידעתי שזה לא נכון ורציתי לשאול מה עוד לא היה נכון".

לפי המחקרים שברוד סוקר, גם הטענה השכיחה שהיוגה משפרת את הכושר הגופני התבררה כשגויה. "אנשים טענו שוב ושוב שיוגה היא מאוד אירובית, ושהיא פעילות גופנית מספיקה", אומר ברוד בראיון, "ובכן, שלושה מחקרים מרכזיים - בטקסס, בוויסקונסין ובניו יורק - מצאו שיוגה היא לא אירובית".

כושר גופני מוגדר היום כ"ספיגת חמצן מקסימלית" (Vo2 max) - עלייה ברמת ספיגת החמצן המקסימלית היא מדד לעלייה בכושר הגופני. במחקר בטקסס שברוד מזכיר, שפורסם ב-2005, השתמשו החוקרים במסכות שהורכבו על פניהן של 26 מתרגלות, כדי למדוד את ספיגת החמצן שלהן בעת תרגול יוגה (ולשם השוואה, גם כשצעדו על הליכונים וכשנחו בכיסא). מסקנות המחקר הראו ש"האינטנסיביות של היוגה אינה עומדת בסף הדרוש לשיפור הבריאות הקרדיו-וסקולרית".

אבל כשבוחנים את פרטי המחקר, עולות כמה תהיות. ראשית, משך התרגול במחקר היה חצי שעה בלבד, בעוד ששיעור יוגה ממוצע נמשך שעה וחצי (שיעורי יוגה במכוני כושר נמשכים בדרך כלל שעה); שנית, אף שברוד טוען שהמחקר הכיר בחשיבות של בדיקת מתרגלי יוגה מנוסים, גורם שלדברי ברוד הבטיח ש"התנוחות והתנועות יהיו מדויקות ונמרצות יותר", הוא מציין שהנבדקות תירגלו יוגה "לפחות חודש" לפני תחילת המחקר. במונחים של יוגה זה מעט מאוד זמן, ובוודאי שאי אפשר לומר שהנבדקים היו מתרגלים מנוסים.

במחקר בוויסקונסין שפורסם באותה שנה השתתפו נבדקים (34 נשים) ללא כל ניסיון ביוגה. המחקר השווה בין קבוצה שתירגלה שלוש פעמים בשבוע במשך 55 דקות למשך חודשיים, לבין קבוצת ביקורת שלא עשתה דבר. ממצאי המחקר הראו אמנם שיפור בכוח, בסבולת, בשיווי המשקל ובגמישות, אבל לא ברמת ספיגת החמצן המקסימלית.

מניסיוני האישי ומניסיונם של מתרגלים אחרים - נדרש זמן עד שהשפעות תרגול היוגה מופיעות והן מתעצמות ככל שהמתרגל מנוסה יותר, וכמובן, ככל שהוא מתרגל בתדירות גבוהה יותר. בשונה מריצה, למשל, שתעלה את קצב הלב לא משנה מה, תרגול התנוחות תלוי מאוד באופן שבו הוא מתבצע, ואופן הביצוע משפיע באופן עמוק, לטובה או לרעה, על האפקטים של התרגול.

דליה גל

מבין כל המחקרים על יוגה וכושר גופני שברוד מזכיר בספר, רק מחקר אחד, שנערך בניו יורק ופורסם ב-2007, נשמע יחסית משכנע. ראשית, הנבדקים היו מתרגלים בעלי ניסיון של שנה לפחות, משיטות יוגה שונות. שנית, המדידות נעשו באמצעות תרגול ב"חדר מטבולי" - אולם מיוחד שממוקם בבית החולים סנט לוק-רוזוולט בעיר, שאיפשר, לטענת החוקרים, למדוד באופן מדויק את נשימתם של המתרגלים בלי לאלץ אותם להרכיב מסכות, כמו במחקר בטקסס, שסירבלו את תנועותיהן של המשתתפות.

התרגול היוגי במחקר נמשך כמעט שעה ובוצע בסגנון אשטנגה שנחשב למהיר והקצבי בין סגנונות היוגה. ובכל זאת, החוקרים הסיקו מהממצאים שיוגה אינה אירובית. נקודת האור היחידה שמצאו היתה ב"ברכות השמש" - רצפים קבועים של תנוחות שהמעברים ביניהן מהירים - שם נמדדה רמת הכושר הגבוהה ביותר.

גלעד חרובי מ"משכן היוגה" בתל אביב הוא מורה ותיק לאשטנגה יוגה, מהראשונים שהביאו את השיטה לישראל, ובעל תואר דוקטור בפילוסופיה של היוגה ממיינד-באדי מדיקל יוניברסיטי בקליפורניה. לדבריו, גם המחקר הניו יורקי פגום, משום שהשתמשו בו במתרגלים משיטות שונות שתירגלו באופן מלאכותי אימון "אשטנגה". חרובי טוען, שמי שמתרגל באופן רגיל בשיטת איינגר, למשל, לא יהיה מסוגל למצות את האיכויות של שיעור אשטנגה, וכך גם להפך. "כל שיטה בונה אנטומיה שונה שמתאימה לה", הוא אומר.

חרובי מכנה את הטענה הכללית שיוגה אינה משפרת את הכושר הגופני "קשקוש". "אני מתרגל כבר 26 שנה", הוא אומר, "ואני מוכן לעשות בדיקת כושר ולהראות שאני בכושר מצוין".

ענת צחור, מורה בכירה ליוגה בשיטת איינגר, בעלת "יוגה סטודיו" בתל אביב והמורה האישית שלי, סבורה שהטענות של ברוד לא עומדות במבחן המציאות. "אני יכולה להגיד שאני כמעט ולא עושה ברכות שמש בתרגול שלי, והכושר שלי מעולה", היא אומרת.

בתקופה האחרונה, צחור החלה לרוץ על שפת הים, ולדבריה היכולת הגופנית שלה השתפרה, אף שלא עסקה בריצה לאורך השנים, אלא רק ביוגה. "ככל שהשנים עוברות, לפי המדע אני אמורה לרדת בכושר, והכושר שלי רק עולה. כשאני מפעילה שיעורי ילדים בצורה מאוד דינמית, אני האחרונה בחדר שנופלת ממוטטת, אם בכלל. אני לא צריכה את המדע שיאמר לי אם הכושר שלי משתפר, משום שאני יודעת. תרגול יוגה - במובן הרחב שכולל גם מדיטציה וחקר תודעה - מפתח את יכולת ההבחנה והרגישות". לדבריה, יש חשיבות גם לתרגילים סטטיים, אם המתרגל עובד במסגרתם על מערכת הנשימה. "זה משהו שמתרגל מתחיל לא מסוגל לעשות", היא אומרת.

איך אפשר להסביר את הפער הזה - בין החוויה הסובייקטיבית של עלייה בכושר מול הממצאים המדעיים הסותרים? ד"ר נמרוד לירם, מומחה לכירופרקטיקה ואיש צוות במחלקה האורתופדית בהדסה עין כרם, מציע את ההסבר הבא: "היוגה משפרת באופן מהותי את האיזון השרירי בין גוף עליון לתחתון, בין שרירים חיצוניים לפנימיים וכו'. אחרי תקופה ממושכת של תרגול יוגה, יש טרנספורמציה של התפקוד המוטורי - המנופים, הרצועות והבוכנות עובדים טוב יותר, ואז הריצה נכונה וחלקה יותר. זה נכון שיחסית לתרומות העיקריות של היוגה, ההיבט האירובי הוא זניח. 'אירובי' הוא מושג מדעי צר מאוד - המאמץ צריך להיות רציף ועם דופק מסוים. היוגה לא מתעסקת בזה".

"הבעיה עם מחקרים על יוגה היא שאין בהם אחידות, כי יש הרבה סגנונות ושיטות יוגה, ובכל שיטה יש דגשים ופוקוס על נושאים ותחומים אחרים", אומר ד"ר ראובן ברק, מומחה לרפואה סינית ובעברו רופא כירורג. "בחלק הדגש הוא יותר על הרפיה, באחרים על תשומת לב לפרטים או על ביצועים פיזיים, דיוק, גמישות, כוח, היבטים רוחניים, או על טיפול בבעיות רפואיות ושיקום. המדד של כושר אירובי הוא רק מדד אחד, שהמדע המערבי מתייחס רק אליו, ואין הוא בהכרח עולה על מדדים אחרים, שבאים מתפיסות עולם אחרות, מהן מגיעה גם היוגה".

טענה נוספת שברוד מבקש להפריך בספר היא שיוגה מרזה. לדבריו, המחקרים מראים שלא זו בלבד שהיוגה לא עומדת בסטנדרטים של פעילות אירובית ששורפת הרבה קלוריות, היא אף תורמת להאטה בקצב חילוף החומרים, כך שבעת התרגול שורפים עוד פחות קלוריות מהרגיל. אלא שגם כאן עולות אותן השאלות שעלו קודם: כיצד אפשר להכליל ולהתייחס באופן זהה לתרגול יוגה דינמי ואינטנסיבי ולתרגול נינוח יותר, ואיך אפשר להסיק דבר מתוך מחקרים שנעשו על מתרגלים לא מנוסים, או מתרגלים מנוסים שנבדקו כשתירגלו בשיטה שאינם רגילים אליה, ולמשך זמן קצר מהנהוג בשיעורי יוגה? יתר על כן, גם בתוך שיטת תרגול מסוימת, תנוחות שונות משפיעות על הגוף באופנים שונים, כך שיש חשיבות לתנוחות שנבחרו למחקר.

צחור: "כשהוא משתמש במונח 'יוגה' אני שואלת 'למה הוא מתכוון? לאיזה סוג של פעילות יוגיסטית?' יוגה יכולה להרזות ויכולה לא להרזות, זה תלוי אם מתייחסים אליה כאל פעילות גופנית ממריצה, כמו בביקראם או באשטנגה, או שעושים ויניוגה, שהיא שיטה רכה מאוד".

גיל גלזר

בנוסף, חשוב לציין וברוד אכן עושה זאת, שספירת קלוריות איננה הגורם הבלעדי המשפיע על הרזיה. "היוגה בונה מודעות גופנית ויש לה השפעה מרגיעה על הנפש", כותב ברוד, וכך היא מסייעת להפחית באכילה שנובעת מסטרס".

יש כל כך הרבה גורמים - סוג התרגול שבוחרים, רמת המיומנות של המתרגלים - איך אפשר להכליל ולקבוע מדעית שיוגה מאטה את המטבוליזם, למשל?

"זה נכון שקשה להכליל, אבל במקרה של המטבוליזם, מדובר ב-150 שנות מחקר - המחקר הראשון מתחיל ב-1851. הספר שלי דן בכתריסר מחקרים על יוגה ומטבוליזם, אבל יש מאות. את צודקת בזה שיש יוצאים מן הכלל, ייתכן שמישהו יבצע ברכות שמש רבות כל כך במהירות רבה כל כך, אבל אז האם נכנה זאת יוגה? אם את רצה בזמן שאת מבצעת את התנוחות, האם זאת יוגה? אולי יש תרגולים שיכולים להאיץ את קצב הלב ולהפוך את היוגה לאירובית, אבל בנקודה מסוימת המדע צריך לעשות הכללות.

"החקירה המדעית לא תמיד מספקת אבחנות נכונות, אבל לפחות אלה הערכות חסרות פניות במובן הזה שהמדע מנסה להיות אובייקטיבי בתחום שהוא כולו סובייקטיביות - כל כך הרבה מהיוגה הוא טענות סובייקטיביות ומיתוסים. זה נכון שאיינגר הוא מעשי מאוד, אבל חלק מהשיטות טוענות, למשל, שהן יכולות לרפא סרטן".

ברוד מודה, בהמשך השיחה, שיש בעיה עמוקה אחרת עם מחקר מדעי על יוגה. "שום חברת תרופות לא תממן מחקר על יוגה", הוא מסביר, "ושום ממשלה לא תסבסד מחקר כזה, ולכן מי שמסבסד הם חובבים, או יוגים, או אנשים אחרים בעלי עניין בתחום, כך שאין מספיק מידע ולכן קשה להכליל".

פציעות אגו

אחד המיתוסים העיקריים של היוגה, לפי ברוד, הוא שמדובר בפעילות בריאה לחלוטין. לטענתו, יש השתקה בקרב המורים הבכירים והמנהיגים הרוחניים, שמצד אחד אינם מזכירים את אפשרות הפציעות ביוגה, ומצד שני מרבים לתאר אותה כפעילות בטוחה לגמרי שרק משקמת ומחדשת את הגוף.

קטע מתוך הספר שמוקדש לפציעות התפרסם ב"ניו יורק טיימס" וגרר מאות תגובות, באתר העיתון, בבלוגים, בפורומים ובאתרים העוסקים ביוגה. בשיחתנו, ברוד מספר שקיבל מאות מכתבים בתגובה לכתבה, ו-140 אלף ציוצים בטוויטר. "חלק מהתגובות לא היו מאוד יוגיות", צוחק ברוד, "'לך תזדיין', או פשוט 'אתה אידיוט'. ממש מכתבי מעריצים, הא? תמיד נחמד לדעת שאתה מוערך".

אבל בין תגובות הנאצה ברוד מספר שקיבל גם מכתבים רציניים ממורים ליוגה, מבעלי סטודיות וממתרגלים שהודו לו, ואמרו שהנושא לא מדובר מספיק. "מורה אחת ליוגה שעבדה במשך שנים עם ידוענים מתמודדת עכשיו עם פיזיותרפיה לשארית חייה משום שנפגעה בעמוד השדרה בעת התרגול. יחד עם זה, צריך לזכור שהנושא הזה מאוד מורכב ואף פעם אי אפשר לדעת ממה בדיוק נגרמה הפציעה. אולי היתה לה חולשה מולדת. אבל הווליום של המכתבים החיוביים הדהים אותי".

בכתבה ובספר, ברוד מספר על מפגשו עם גלן בלק, מורה ותיק ליוגה בשיטת איינגר, שמתמחה בטיפול בפציעות, הטוען ש"רובם הגדול של האנשים בכלל לא צריכים לתרגל יוגה". ברוד מצטט את בלק שטוען שאחד הגורמים העיקריים שמעלים את הסיכון להיפצע ביוגה הוא השינוי הדמוגרפי שחל בעשורים האחרונים באוכלוסייה שמתרגלת אותה: "מהודים שיושבים בכריעה, הולכים ורוכבים על אופניים, לאנשים שמבלים את רוב שעותיהם במעבר מהכיסא המשרדי למושב המכונית". לדברי בלק, אנשי המערב אינם רגילים להימתח ולהתפתל בתנוחות היוגה ולכן הם פגיעים יותר לפציעות. בנוסף, לפי בלק, מורים רבים ליוגה דוחפים את תלמידיהם חזק מדי בלי להיות רגישים למגבלות שלהם, ורבים מן המורים חסרים את הניסיון והמיומנות להדריך כיאות.

אי-פי

גורם חשוב נוסף בפציעות הוא האגו. אף שמטרתה העיקרית של היוגה, לטענת בלק, היא "להיפטר ממנו", מורים ומתרגלים רבים אינם צנועים מספיק כשהם פונים למזרן התרגול. לטענתו, הפציעות של כמה מן המורים שהגיעו אליו חמורות כל כך שהם נאלצים ללמד תוך כדי שכיבה על הגב.

לדברי ברוד, מצטברות יותר ויותר ראיות מדעיות התומכות בטענות של בלק, ולטענתו בשביל הרבה אנשים תנוחות היוגה - גם הפשוטות והנפוצות - מסוכנות. הדיווחים על פציעות ביוגה, שחלק מהם הופיעו בכתבי עת רפואיים מכובדים כמו "נאורולוג'י" ו"בריטיש מדיקל ג'ורנל", מגוונים והטווח שלהם נע מפציעות קלות ועד לגרימת נכויות ואפילו מוות. אחד המקרים שברוד מזכיר הוא של צעיר, שלאחר תרגול של שנה החליט לאתגר את עצמו וישב במשך שעות ארוכות כל יום בתנוחת וג'רסנה (שבה יושבים בזקיפות על העקבים, כשכפות הרגליים מתוחות לאחור) והתפלל לשלום עולמי. הוא גרם לעצמו נזק עצבי כזה שהתקשה בהליכה ובטיפוס במדרגות.

במקרה אחר שברוד מתאר בספר, אשה בת 42 נרדמה בתנוחת כפיפה קדימה בישיבה (פאשימוטנאסנה). כשהתעוררה, היא לא היתה מסוגלת ללכת, וגם לאחר שנה וחצי של שיקום פיזיותרפי היא נזקקת לתמיכה בהליכה.

אזכור שני המקרים הללו נראה תמוה למדי. הירדמות בתנוחת יוגה מסוכנת בדיוק כפי שהירדמות באמבטיה מסוכנת, אך מכאן אין להסיק שרחצה נורמלית וערנית צריכה לעורר חרדה. נראה שהדוגמאות שברוד מביא מעידות לא על ההשלכות של תנוחות היוגה, אלא על השלכות של שימוש לקוי ומוגזם בתנוחות. "זה בכלל לא יוגה", אומר גלעד חרובי. "הוא מספר על בחור שישב והתפלל במשך שעות - מה הקשר ליוגה?"

מדוע הדוגמאות שאתה מביא הן באשמתה של היוגה?

ברוד: "אני לא חושב שהן באשמתה של היוגה. אפילו הפציעה שלי ב-2007, בגב התחתון, נבעה מכך שלא נהגתי כשורה. זה קרה בעת תרגול מתקדם של קורס מורים. עבדנו בזוגות, ובת הזוג שלי לתרגול היתה מאוד יפה. כשהגיע תורי לבצע טריקונאסנה (תנוחה שבה הרגליים בפיסוק והגוף מתוח הצדה), הייתי עסוק בלפטפט איתה. תשומת הלב שלי היתה נתונה לה ולא לתרגול, ובום, נפצעתי. הייתי טיפש, זאת היתה אשמתי. ידעתי שהגב שלי חלש והייתי צריך להקדיש לו את תשומת הלב שלי. זה כמו לנהוג ברכב - זה יכול להיות מסוכן, ומתרגלים צריכים לקבל אחריות ולהיות נהגים חכמים".

ברוד מביא בספר סטטיסטיקה של פציעות יוגה הלקוחה מפניות של מתרגלים לחדרי מיון ברחבי ארצות הברית. מספר הפניות למיון הקשורות ליוגה עלה מ-13 בשנת 2000 ל-20 ב-2001. ב-2002 המספר קפץ ל-46. אבל זה, לטענת ברוד, רק קצה הקרחון, שכן המערכת שניטרה את הפניות הללו לא מכסה את רוב בתי החולים, מה גם שהרבה מהנפגעים לא פנו לבית חולים אלא לרופא פרטי, לכירופרקטור, למרפאה השכונתית או למטפלים אחרים.

בתגובה למידע הזה אומר חרובי: "מספר הפציעות אולי עלה, אבל מספר המתרגלים עלה פי כמה, וברוד לא מתייחס לזה. מה גם שתסתכלי על המספרים: 13 פניות? 46? זה כלום. כמה אנשים נפצעים כשהם משחקים כדורסל וכדורגל, או סתם כשהם הולכים ברחוב?" הוא שואל. ברוד מצטט גם סקר שנערך ב-2009 בניו יורק וכלל 1,300 מתרגלי יוגה בסגנונות שונים. הוא סיפק סטטיסטיקה של היחסים בין סוגי פציעות: 231 אנשים דיווחו על פציעות בגב התחתון כתוצאה מתרגול יוגה, 219 על פגיעות בכתפיים, 174 על פציעות ברכיים ו-110 על פגיעות בצוואר. מספרים נמוכים יותר התייחסו לשברים, נקעים, שבר בדיסקים של עמוד השדרה ובעיות לב.

למרבה הצער, בישראל אין סטטיסטיקה של פציעות יוגה. הפניות לבתי חולים מתויגות במערכת תחת השם הכללי "פציעת ספורט", כך שלא ניתן לדעת מהי השכיחות היחסית של פציעות כאלה לעומת הפציעות בסוגי ספורט אחרים. להערכתו של ד"ר גדעון מן, מנהל מרפאת הספורט של בית חולים מאיר, מדובר בשכיחות נמוכה מאוד באופן יחסי.

גם ד"ר נמרוד לירם מעריך ששכיחות פציעות היוגה נמוכה יחסית לפציעות בסוגי ספורט אחרים. "בדרך כלל פציעות יוגה נובעות משימוש והנחיה לא נכונים, או מכך שדברים מסוימים שנעשים ביוגה לא מתאימים לכולם. אבל בפירוש, בהשוואה לסוגי ספורט אחרים, אני לא נתקל בהרבה פציעות יוגה. ברוב המקרים היוגה דווקא מונעת פציעות".

איי־פי

מה גרם לשבץ

סכנה אחת שברוד מתייחס אליה בהרחבה, היא האפשרות ללקות בשבץ מוחי. "בתגובה לפרסום הקטע מהספר קיבלתי שני מכתבים מנפגעי שבץ. הם תיארו חוויות טראומטיות, בתי חולים, שנים של שיקום, וכל זה נגרם כתוצאה מיוגה", אומר ברוד.

ברוד טוען בספר ששבץ מוחי עלול להיגרם, למשל, מהטיה חזקה מדי של הצוואר לאחור - תנועה שקיימת בהרבה מתנוחות היוגה (בעיקר בתנוחות כפיפה לאחור). ברוד מסביר בספר שטווח התנועה הנורמלי של הצוואר הוא 50 מעלות (בתנועה על צירו), ואילו אצל מתרגלי יוגה הטווח מגיע ל-90 מעלות. וזה, לפי ברוד, דבר רע.

ברוד מצטט את הנוירופיזיולוג ו' ריצ'י ראסל, שטען במאמר מ-1972 ב"בריטיש מדיקל ג'ורנל", שאף שהתופעה נדירה, תנוחות יוגה מסוימות עלולות לגרום לשבץ מוחי אפילו אצל מתרגלים צעירים ובריאים. ראסל גילה שפגיעות מוח יכולות להתרחש לא רק כתוצאה מטראומה ישירה לראש, אלא גם מתנועות מהירות או מתיחות יתר של הצוואר. ברוד מצטט בספר את בק"ס איינגר שהדגיש שבתנוחת הקוברה, למשל, "יש למתוח את הצוואר לאחור ככל הניתן". לפי ראסל, תנועות כאלה עלולות לגרום לחוליות הצוואריות למחוץ את כלי הדם, מה שעלול לגרום בתורו להיווצרות של קרישי דם ולשבץ מוחי.

ברוד, שמצטט את איינגר, אינו מציין שבשיטתו מושם דגש רב על פתיחה והרמה של בית החזה באותן תנוחות של כפיפה לאחור, כך שתנועת הטיית הצוואר אינה מפעילה אותו סוג של לחץ על החוליות הצוואריות. בנוסף, היא נעשית באופן מבוקר ואטי כך שאין בה מרכיב "צליפת השוט" (וויפלאש) המסוכן.

ברוד מתאר בספרו בפירוט שלושה מקרים של שבץ. במקרה המתועד הראשון, שקישר בין שבץ ליוגה, אשה בת 28 לקתה בשבץ אחרי שעלתה לתנוחת גשר, וגרמה נזק לחוליות הצוואריות, כפי שהזהיר ראסל. מקרה אחר מתאר גבר בן 25 שלקה בשבץ אחרי שתירגל יוגה לבד בביתו. האימון שלו כלל פיתולים, עמידת ראש ועמידת כתפיים. גם אצלו נמצא נזק לחוליות הצוואריות. שני המקרים, אגב, התרחשו בשנות ה-70. מקרה נוסף שברוד מזכיר והתרחש בשנות ה-90 היה של אשה בת 34 מהונג קונג שלקתה בשבץ אחרי עמידת ראש.

ד"ר גדעון מן לא חושב שיש סיבה להיבהל. "אני מתקשה להסכים עם הטענות", הוא אומר ביחס לדבריו של ברוד על טווחי התנועה של הצוואר והסכנות הטמונות בהם. "בגדול, טווח התנועה של הצוואר נשמר, אף שהוא הולך וקטן עם הגיל. במקרים של תאונות וטראומות הוא לעתים קטן בבת אחת, ואז חשוב להחזיר אותו. יש כלי דם שעובר בתוך עמוד השדרה וכשמסתכלים על זה קשה באמת להבין איך העורק שעובר בפנים לא נפגע מתנועה של הצוואר. המציאות היא שהוא לא נפגע, ודאי שלא בתנועה רצונית מבוקרת. אני, בכל אופן, לא נתקלתי מעולם בדבר כזה, ואני נמצא בתחום הרבה שנים".

גלעד חרובי מעלה תהיות גם בנוגע לנתונים האנטומיים שברוד מזכיר. "למי זה נורמלי תנועת צוואר של 50 מעלות? לצעירים או למבוגרים? לפי מה הוא קובע שזאת נורמה? בנוסף, הדוגמאות שהוא מביא למקרים של שבץ ישנות מאוד. מדוע?"

ד"ר רון ארבל, מומחה לכירורגיה אורתופדית ופגיעות ספורט ומנהל השירות לרפואת ספורט בבית החולים איכילוב, מאשר את הספקות של חרובי. "הטווחים הנורמליים של רוטציה או סיבוב לצדדים של הצוואר הם 80 מעלות לכל צד, ולא 50. ובכל מקרה, הגדלת הטווח היא טובה. ידוע שאנחנו מאבדים עם הזיקנה חלק מטווח התנועה עקב שינויים ניווניים בסחוס, בין מפרקי החוליות והיווצרות שינויים ניווניים בחוליות. היוגה במקרה זה עוזרת לנו לשמר טווחים תקינים".

ברוד משיב על כך ש"בספר מצוין המקור שממנו נלקחו הנתונים, אך כנראה הרופא שהתראיין לכתבה צודק".

ד"ר ארבל מוסיף, שמגיעים למרפאתו מטופלים רבים שנפצעו בספורט, אך לדבריו "הפגיעות ביוגה אינן שכיחות כמו בענפי הספורט המקובלים האחרים, כמו ריצה, רכיבה על אופניים ומשחקי כדור, והן לרוב קלות יותר". ד"ר מן מסכים ואומר שאף שהוא נתקל בפציעות יוגה בקליניקה שלו, חומרתן נוטה להיות פחותה בהרבה יחסית לפציעות מתחומי ספורט אחרים. "אלה בעיקר פציעות הקשורות בטווחי תנועה, בעיקר של הברכיים. למשל, קרעים במיניסקוס שהתרחשו בגלל מנח שהפעיל לחץ על הברך. זוהי פגיעה עדינה יחסית. בפירוש, פציעות יוגה שראיתי פחותות מפציעות בסוגי ספורט אחרים".

גם ד"ר ארבל מדווח בעיקר על מטופלים שהגיעו עם פציעות ברכיים בעקבות יוגה, וכן על כאלה שהגיעו בגלל בעיות גב וצוואר. "היות שהיוגה איננה 'ספורט מגע', הסיכוי לפגיעות חמורות יותר קטן, מה גם שהתאוצה בזמן הפגיעה הינה נמוכה, כך שהסיכוי לפגיעות קשות נמוך", הוא מסביר.

לדבריו, הפגיעות ביוגה קורות לרוב "בגלל שהמתרגל עדיין איננו מוכן לתרגיל או לתנוחה שהוא מבצע, אם משום שהגמישות שלו עדיין ירודה, שאינו חזק דיו או שאינו מבצע את התרגיל כהלכה. לחלופין, ייתכן שהגיע לביצוע התרגיל כאשר יש לו בעיה בשלד, כגון נפיחות וכאב במפרק, לחץ על עצב או פגיעה קיימת אחרת". לדבריו, "תוארו גם מקרים נדירים של פגיעה בכלי דם חשובים העוברים בצוואר ומזינים את המוח, הגורמים לאירוע מוחי עקב מצבים קיצוניים של עומס על הצוואר המשולב בתנועה חדה".

לדברי ד"ר נמרוד לירם, אם קיים תיעוד של מקרים שבהם יוגה גרמה לשבץ מוחי, זה באחוזים קטנים ביותר. "אין כאן מצב של תחלואה מוגברת בעקבות יוגה", הוא אומר. "כל מיני רופאים נוטים להאשים יוגה, או מכוני יופי, בהתייחסם למנח מסוים של הצוואר - אבל זה נעשה בלי ביסוס מדעי אמיתי".

בתגובה לטענה שהרופאים שהתראיינו לכתבה לא נתקלו במקרים של פציעות חמורות כתוצאה מיוגה, ובמיוחד לא במקרים של שבץ מוחי, אומר ברוד: "בספרות הרפואית, ובספר שלי, יש כמה דוגמאות למקרים של שבץ שנגרם בגלל יוגה. וכאמור, מאז שהתפרסמה הכתבה ב'ניו יורק טיימס', שני אנשים שמתרגלים יוגה פנו אלי וסיפרו על האירועים המוחיים שקרו להם".

בתגובה לתמיהה מדוע מקרי השבץ המוחי שהוא מזכיר ישנים כל כך, משיב ברוד: "זה הטבע של הספרות הרפואית. זה כבר לא נושא חם. עורכי כתבי העת בוחרים נושאים חדשים. שבץ כתוצאה מיוגה נחשב כבר חלק מהידע הקונבנציונלי, ולכן לא מדווחים עליו. הרופאים של שני האנשים שפנו אלי, לדוגמה, לא יצליחו לפרסם מאמרים על המקרים הללו, משום שהנושא נחשב לישן. למדע יש אופנות, כמו לכל תחום אחר".

בעיית הוראה

"נכון שאפשר להיפצע", אומרת ענת צחור, "כל אדם שעובד עם הגוף יכול להיפצע, אבל הוא יכול גם להחלים. וזה נכון שיש אנשים שמוטב שלא יעשו פעילות יוגית גופנית, ולהם הייתי ממליצה אולי על פלדנקרייז, או רכיבה על סוסים - כל אחד בהתאם לאנרגיה שלו. יש כאלה שהייתי מפנה לשיעור יוגה פרטי, שיותאם לצרכיהם, ולא לתרגול בקבוצות. אנשים עם בעיות גופניות מסוימות יכולים בקלות לגרום לעצמם נזק אל-חזור".

צחור מדגישה שהעניין החשוב הוא הגישה שנוקטים כלפי התרגול. "זה לא ה'מה', זה ה'איך'", היא אומרת. "יש לנו גוף אחד ואנחנו מקבלים אותו פעם אחת. כל דבר שנעשה בחיים, אם נפנה אליו עם ההכרה הזאת, ולא ננהג בגופנו באלימות, וננהג בו בתבונה ובחמלה - נוכל לעשות הכל. פציעה או לא, זה לא כל כך רלוונטי ליוגי. זה חשוב רק למי שתמיד חרד לגופו".

חרובי: "אם מתייחסים ליוגה כמו לכל התעמלות, אז כמו בכל שיעור התעמלות אחר יש גם פציעות. אגב, אנשים נפצעים ביוגה הרבה פחות מאשר בסוגי ספורט אחרים משום שהיוגה היא לא תחרותית. גם על ספורט באופן כללי אומרים 'זה בריא' ובספורט נפצעים, כך שאין סיבה להסיק מכך שאומרים שיוגה היא בריאה שאין אפשרות להיפצע בה. זה לא סותר".

חרובי תומך במחקר לגבי פציעות יוגה. "זה מבורך", הוא אומר, "משום שאנשים מגזימים ותחרותיים וצרכניים, ויש כאן תעשייה. הבעיה היא שאין מספיק איסוף נתונים והנתונים הסטטיסטיים שברוד מביא לא טובים, כי הם ישנים מדי".

על השאלה מדוע מתרחשות פציעות ביוגה, משיב חרובי "כי אנשים זה אנשים. גם סוציאליזם וקומוניזם היו יכולות להיות שיטות נהדרות, אם לא היו מופעלות על ידי בני אדם. אם אתה נפצע, אין לזה קשר ליוגה, אלא לשאפתנות של אנשים, לחוסר הניסיון גם של מתרגלים וגם של מורים. והבעייתיות מתרחבת מכיוון שברוב קורסי ההכשרה למורים לא מעמיקים מספיק".

נראה שלפחות לגבי הטענה האחרונה יש הסכמה רחבה: כל הנוגעים בדבר סבורים שיש בעיה עם הכשרה שטחית מדי של מורים ליוגה, והיא נובעת מכך שהיוגה הפכה לתעשייה ומכך שאין הסדרה של התחום. "כל כך הרבה פציעות מתרחשות בגלל מורים לא מיומנים", אומר ברוד בראיון, "בארצות הברית יש ממש מפעלים לייצור מורים. חלק משיטות היוגה דורשות הכשרה של חודשיים בלבד. נו באמת, האם היינו הולכים למנתח מוח שההכשרה שלו נמשכה חודשיים? או לשרברב כזה? אני לא חושב שמורים ליוגה מרוויחים הרבה, אבל בתי ספר למורים מרוויחים הרבה מאוד".

וגם אנטי אייג'ינג

למרבה השמחה, בין אסון אחד למשנהו, ברוד מזכיר גם את היתרונות הגדולים של תרגול היוגה, ואת הסימוכין המדעיים להם. "המחקר שלי אישש הרבה מהטענות על היוגה", הוא אומר בשיחה. "היוגה באמת משפרת את מצב הרוח, באמת מחזקת את הבריאות, משפרת את היצירתיות, תורמת להפחתת לחץ דם, לוחמת בהידרדרות עמוד השדרה ואפילו מסייעת להאטה בתהליך ההזדקנות".

מתברר, למשל, שאף שהסיפור על היוגים שהצליחו לעצור לגמרי את פעימות לבם הוא אגדה, המעקב המדעי אחריהם הראה שהיוגים המנוסים באמת יכולים להאט מאוד את קצב פעימות הלב שלהם, וכי ליכולת הזאת יש השפעה מיטיבה עם הבריאות הלבבית והיא תורמת לחיזוק הגוף ולמניעת מחלות.

לפי ספרו של ברוד, הניסיון לבדוק מדעית את המיתוס היוגי על עצירת פעימות הלב אפילו תרם להתפתחות המדע. ברוד מסביר בספר שעד שנות ה-40 של המאה הקודמת האמינו שמערכת העצבים האוטונומית (שמווסתת את השרירים הפנימיים, האיברים, האינסטינקטים ותפקודים ראשוניים אחרים) אינה ניתנת לשליטה מודעת, מלבד השליטה על הנשימה. בין 1940 ל-1970, מדענים שחקרו יוגים מיומנים דיווחו שוב ושוב על יוגים שהראו יכולת שליטה על תפקודים אוטונומיים, והיו מסוגלים לשנות באופן דרמטי את קצב הלב ולחץ הדם שלהם בכוח התודעה בלבד. במקרה של אחד מהם, סוואמי ראמה, הוכח שהוא מסוגל לשנות את טמפרטורת כף היד שלו באמצעות תודעתו, עד כדי פער של 11 מעלות.

ברוד אינו מציע זאת, אבל אולי מכך אפשר להסיק שהמדע דווקא לא תמיד יודע יותר מהיוגה - תובנה שמעמידה בשאלה את הפרויקט שלו.

יכולת השליטה שהיוגה עוזרת לפתח בשני צדיה של המערכת האוטונומית: הצד הסימפתטי (שאחראי על תגובת ה-fight or flight, העוצר את העיכול ומזרים דם לשרירים), והצד הפארא-סימפתטי (ששולט על תפקודי המנוחה ומרגיע את העצבים) - היא גם זו שמאפשרת ליוגה להשפיע באופן עמוק על מצב הרוח. לדברי ברוד, תנוחות יוגה שונות משפיעות על כל אחת מהמערכות. הוא מצטט את מל רובין, מורה ליוגה שטוען שעמידות ראש מעוררות את המערכת הסימפטתית, בעוד עמידות כתפיים את המערכת הפארא-סימפתטית.

ההסבר שהוא נותן לעמידת כתפיים מעניין במיוחד. בתנוחה הזאת (המכונה גם "עמידת נר") המתרגל עומד על הכתפיים, הצוואר והראש, ותומך עם כפות ידיו בגב העליון, בעוד הרגליים מתוחות כלפי מעלה. רובין מסביר שבמנח הזה, הסנטר לוחץ בחוזקה לתוך הצוואר והחזה העליון ומפעיל לחץ על עורקי הקרטואידים - העורקים הראשיים שמעבירים דם למוח. בקרטואידים יש סנסורים שאחראיים לוודא שרמת הדם שמגיעה למוח תקינה. כאשר הלחץ עולה, הסנסורים מאותתים למוח שדי והותר דם מגיע לכיוונו, ואז המערכת הפארא-סימפתטית נכנסת לפעולה, והגוף נרגע.

באופן כללי, רובין מסביר, תנוחות הפוכות - שבהן הראש נמצא למטה והרגליים למעלה - מרגיעות את קצב הלב משום שכוח הכבידה פועל לטובתו, ממלא אותו בדם והמוח מקבל איתות שאפשר להאט את קצב הפעימות.

השפעה נוספת של היוגה על מצב הרוח מדווחת במחקר שנערך בבוסטון ופורסם ב-2007, שמדד את הנוירוטרנסמיטור GABA, הידוע כמווסת מרכזי של מערכת העצבים לאחר תרגול יוגה. ידוע כי קיים קשר בין רמות GABA נמוכות לבין דיכאון. החוקרים מדדו את רמות ה-GABA בקבוצת מתרגלי יוגה מנוסים לפני ואחרי אימון של שעה. התוצאות הראו עלייה ממוצעת של 27 אחוז ב-GABA אחרי התרגול. בנוסף, הם מצאו שאצל המתרגלים המנוסים ביותר שתירגלו בתדירות הגבוהה ביותר היו עליות חדות במיוחד ב-GABA. אצל מתרגל אחד, למשל, שנהג לתרגל חמש פעמים בשבוע, היתה עלייה של 80 אחוז ב-GABA. בנוסף להשלכות המחקר על הקשר החיובי בין יוגה ומצב רוח, הממצא הזה תומך בכך שביוגה יש חשיבות מכרעת למיומנות המתרגל כשבוחנים את השפעת התרגול עליו.

יתרונות נוספים של התרגול היוגי שהוכחו במחקר המדעי והובאו בספרו של ברוד הם ירידה ברמת הסוכר בדם, ירידה בכולסטרול וברמות הפיברינוגן - חלבון שנמצא קשור בהיווצרות קרישי דם. נמצא שיוגה מעלה רמות של אנטי אוקסידנטים ומורידה סטרס שנגרם מאוקסידנטים.

עוד נמצא שמתרגלי יוגה מבקרים פחות בבתי חולים, נזקקים פחות לטיפול תרופתי ולוקים פחות באירועי לב. כמו כן, המחקר מראה שיוגה יכולה לעצור את הידרדרות הדיסקים בעמוד השדרה, לשפר את שיווי המשקל ולחזק את המערכת החיסונית.

לדברי ד"ר ברק, "היוגה קיימת כשיטת תרגול כבר כ-5,000 שנה, כמוה כדיסציפלינות מסורתיות אחרות שהמדע המודרני לא מקבל או לא מאמין ביעילותן. ובכל זאת, מחקרים מודרניים הצליחו להוכיח כמה מן הטענות של התומכים ביוגה: ירידה בכאב של דלקת פרקים, שיפור בערכי לחץ הדם, הקלה של אסתמה, הקלה בכאבי גב, במצבי דיכאון, שיפור בהפרעות שינה, במצבי חרדה ודחק נפשי, בתסמונת התעלה הקרפאלית (שורש כף היד), בתופעות לוואי של כימותרפיה ובתפקוד הגופני של חולי טרשת נפוצה".

בנוסף, כשם שאפשר להיפצע ביוגה, ברוד מסביר בהרחבה כיצד יוגה מסייעת להחלים מפציעות. סיפור אחד מדגים, למשל, כיצד עמידת ראש תיקנה בתוך זמן קצר קרע באחד משרירי הכתף ופטרה כמה וכמה מטופלים מצורך בניתוח.

תגלית מרשימה במיוחד נוגעת לטענה שהיוגה תורמת לאריכות ימים. ברוד מסביר שסלילי דנ"א שנמצאים בקצה הכרומוזומים וקרויים "טלומרסים", מתקצרים בכל פעם שתא מתחלק, ולכן משמשים כמעין שעון פנימי המודד את הזמן המוקצב לתא בחיים. התגלית לגבי הטלומרסים זיכתה את המדענים שחשפו אותה בפרס נובל ברפואה ב-2009. אחד הגורמים העיקריים שהתגלתה השפעתם על קיצור הטלומרסים, הוא לחץ נפשי.

ברוד מתאר מחקר שבו 24 גברים בני 50-80 תירגלו יוגה שעה ביום, שישה ימים בשבוע. המדענים העריכו את רמות הטלומרסים ומדדים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים אחרים לפני שהנבדקים החלו את תוכנית האימונים שלהם, ובדקו שוב לאחר שלושה חודשי אימון. "התוצאות היו חד משמעיות. נמצאו ירידות בכולסטרול, בלחץ הדם ובגורמים כמו מצוקה רגשית ומחשבות טורדניות. והעיקר - הם גילו שרמות הטלומרסים של המתרגלים עלו ב-30 אחוז. לדברי המדענים, לממצאים היו השלכות על אריכות חיי התא, חידוש רקמות, מניעת מחלות ו'עלייה באריכות ימים' - הגביע הקדוש של המדע המודרני", כותב ברוד.

טנטרה זה טנטרה

לסגולה אחת של היוגה שברוד מצא לה תמיכה מדעית נרחבת הוא מקדיש בספר מקום מיוחד: ההשפעה המיטיבה שיש ליוגה, לדבריו, על חיי המין של המתרגלים ועל תשוקה באופן כללי, במובן הקדום של "ארוס", הכולל גם יצירתיות ואהבה.

ברוד טוען שלזיקה בין יוגה לבין הגברת התשוקה המינית יש שורשים היסטוריים. היוגה, הוא כותב, במאמרו ב"ניו יורק טיימס", "התחילה ככת של סקס". "ההטה יוגה", הוא ממשיך, "התחילה כענף של הטנטרה. בהודו של ימי הביניים, חסידי הטנטרה שאפו לחבר בין האספקטים הזכריים והנקביים של הקוסמוס כדי להביא למצב תודעתי של אושר".

ברוד עובר לתאר את הטקסים של כתות הטנטרה שכללו יחסי מין בין פרטים או קבוצות, וטוען שההטה יוגה התפתחה כ"אמצעי לזרז את האג'נדה הטנטרית". לדבריו, היוגה "השתמשה בתנוחות, בנשימות עמוקות ובפעולות מעוררות - כולל יחסי מין - כדי לקדם אושר והשתלהבות יצרים".

בספר, ברוד משתמש בתיאורים צבעוניים כדי לחזק את הדימוי של העבר המפוקפק שהיוגה המודרנית ניסתה לטאטא מתחת לרצפת הפרקט של הסטודיו. היוגים הראשונים, הוא כותב, היו "נוודים שעסקו בטקסי מין או פעלולנים שעיוותו את גופם כדי לזכות בנדבה". היוגים, לדבריו, היו קוראים בכף היד, מפרשים חלומות ומוכרים קמעות. היו ביניהם גם חוטפי ילדים, שודדי סוחרים ונרקומנים של אופיום.

השינוי התדמיתי התחולל, לדברי ברוד, בתחילת המאה ה-20, עם התעוררות הכוח הלאומי ההינדי ששאף לגבש זהות לאומית שתאחד את ההמונים נגד השלטון הבריטי הקולוניאלי. לשם כך, האספקטים האירוטיים והמיסטיים של היוגה סולקו, העבר הצועני המביש שלה הוסתר ובמקומם הודגשו סגולותיה בשיפור הבריאות והכושר.

אבל, ברוד טוען, ההסתרה לא צלחה לגמרי. הבסיס המיני של היוגה שב ועלה והורגש בחוויות האישיות של מתרגלים, שגילו שיפור בחיי המין שלהם ועלייה ביצר המיני, במקרה הטוב. במקרה הרע, ההסתרה נגוזה בשערוריות מין כדוגמת זו של ג'ון פרנד, ושל גורואים רבים אחרים.

ברוד רותם את המדע לצורך המהלך הזה. הוא מביא מחקרים שנעשו ברוסיה ובהודו והראו עלייה בהורמון המין טסטוסטרון אחרי תרגול יוגה. חוקרים בצ'כיה מצאו שתנוחות היוגה עשויות לגרום להתפרצויות גלי מוח זהים לאלה שמופיעים אצל נאהבים, ומחקרים אחרים הראו שיוגים מנוסים יכולים להגיע לאקסטזה מינית בכוח התודעה בלבד - מה שכינו ב"סקס והעיר הגדולה" בשם "יוגזמה".

ד"ר דני רווה, מרצה לפילוסופיה הודית והשוואתית בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי", אומר בתגובה למאמרו של ברוד כי אף שברוד צודק בטענה שההטה יוגה החלה כענף של הטנטרה, דבריו על האינהרנטיות של המיניות ליוגה שגויים ומטעים.

רווה מסביר: "בניגוד למה שמקובל לחשוב בחוגים שונים של ניו אייג', טנטרה זה לא רק סקס ולא בהכרח סקס, והיא ודאי לא מסבירה מקרים של ניצול מיני. ברוד לוקח רבע נתון היסטורי ומשתמש בו כדי לומר משהו על הגורואים שערוותם נחשפה. היוגה הקלאסית (למשל היוגה סוטרה) מדברת על עזיבת העולם ונטישת היומיומיות. על היפרדות של פורושה, כלומר של מהות אנושית מטאפיזית מהעולם ומהיומיומיות, ממה שמכונה פרקרטי.

"הטנטרה, שבאה אחרי היוגה הקלאסית, מדברת לא על פירוד אלא על דווקא על חיבור, ואותם יסודות קוסמיים מקבלים גוון של זכרי (פורושה) ונקבי (פרקרטי). וכאן נכנס גם האובר-טון הסקסואלי. אבל זה לא 'החיבור' השטחי שהניו אייג' אוהב לדבר עליו. בכל מקרה, הפילוסופיה והתרבות הטנטרית לא מצדיקה ולא מסבירה לא את ההתנהגות המאוד 'לא מוארת' של הגורואים 'המוארים לכאורה' ולא את התמימות והעיוורון, אפילו הטיפשות, של החסידים והחסידות. זה בכלל לא קשור".

גלעד חרובי, שכתב את עבודת הדוקטור שלו על השורשים העתיקים של מה שהוא מכנה "תרגול גופני מקודש", שגם אבות אבותיה של היוגה המודרנית היו, לדבריו, חלק ממנו, טוען שבעוד שהטנטרה התחילה במאה ה-15, היוגה, או משהו הדומה ליוגה, היה קיים הרבה לפני כן. הוא מציג בפני צילומים מתוך ספר המתים המצרי מ-1025 לפני הספירה, של פאפירוסים ובהם אנשים המבצעים תנוחות דמויות יוגה, ומוסיף שיש עדויות נוספות מתרבויות קדומות אחרות. "ההטהה יוגה הגיעה מהטנטרה, אבל היוגה בכללה התחילה בחברה אחרת, הרבה לפני הספירה", אומר חרובי, "ובכל מקרה, הסיפור של הסקס הוא חלק קטן ודחוי שעשו ממנו יחסי ציבור. את יודעת, אושו היה פרסומאי מצוין".

ענת צחור מוסיפה שאף שנכון שאין סיבה להיות מופתעים מגילוי הסקנדלים המיניים, הסיבות להם אינן אלה שמונה ברוד. "איפה שיש בני אדם העסוקים בלייצר סקנדלים הקשורים למין, יהיו סקנדלים הקשורים למין ולא משנה התחום", היא אומרת. "בכל תחום יש צביעות, ולא כל גורו ליוגה הוא יוגיסט אמיתי. יש הרבה סימנים שעשויים להצביע על אישיות צבועה, מתחסדת, מגלומנית ואופורטוניסטית, והתלמידים צריכים לזהות זאת".

לגבי שורשיה הטנטריים של היוגה, אומרת צחור: "לטנטרה יש פירושים וביטויים רבים, והפרקטיקה שלה כמובן תלויה באדם שמפרש אותה. העיסוק בכוחות של זכרי ונקבי, יין ויאנג, שיווה ושאקטי, לא מצטמצם אך ורק לאקט החדירה וליצירת עונג אישי. מעבר לזה, זאת טעות לייחס אג'נדה אחת לתהליך מורכב של מציאות. היוגה היא תנועות וזרמים שונים, היא לא נשענת רק על התנועה הטנטרית, אלא גם על התנועה ההפוכה של מיקוד והתייצבות התודעה באין, שם חדלות התנועות הקוסמיות המחוללות את העולם.

"הפעילות הטנטרית יכולה להיות שדה חקירה מדהים לאלו היכולים להתפתח בתוכה מבלי שזו תבלע אותם פנימה. אך מעטים מסוגלים לא ללכת לאיבוד בתוך ים התשוקה ולהישאר מנותקים, כמו שמדען צריך להישאר בלתי מעורב רגשית וחושית בתהליך שהוא חוקר. כל עוד אישיות נרקיסיסטית עוסקת בטנטרה, הטנטרה מאבדת את המשמעות הגדולה שלה, שהיא איחוד הכוחות הקוסמיים".

אחד המחקרים שברוד מצטט מתייחס לתרגילי נשימה יוגיים, שנמצא כי הם מלבים את התשוקה המינית. בתגובה אומרת צחור: "נשימות יכולות לגרום לעירור רק אל המקום שאנו מתכוונים אליו: 'לאן שהתודעה הולכת האנרגיה זורמת'. אם אנשום נשימות מעוררות לכפות רגלי הקפואות על מנת לחממן, כפות הרגליים שלי יתחממו ולא שום איבר אחר. יוגה היא דרך, וכמו בכל דרך ישנם הולכים רבים ולכל אחד נגלה נוף שונה".

"כל העניין עם הסקס הוא קשקוש", מוסיף גלעד חרובי, "כשאני עובד על הגוף אני משאיר את הליבידו בחוץ".

בתגובה לטענה שהמיניות אינה אינהרנטית ליוגה, אומר ברוד: "ייתכן שזה נכון, אבל הראיות הקליניות מצביעות על עוררות. בכתבה שלי אני מצטט את ארגון מורי היוגה של קליפורניה, שנאלץ לפרסם כללי התנהגות בגלל שהיו כל כך הרבה מקרים של יחסי מין בין מורים לתלמידים". וביחס לטענה שטנטרה אינה עוסקת רק במין וכי הטיעון שלו שקושר את השורשים ההיסטוריים של היוגה למין הוא מטעה, אומר ברוד: "אני לא מסכים. שיווה ושאקטי זה סקס קוסמי, וזאת הטנטרה. לא אמרתי שטנטרה היא רק סקס פיזי. הרבה מזה סימבולי. אבל הרבה מזה גם ארצי למדי".

התעמלות או תרבות

הקשר החיובי שיש ליוגה עם תשוקה, לא מצטמצם, לדברי ברוד, לתחום המיני בלבד. לדבריו, היוגה עשתה אותו יצירתי יותר. "כשעבדתי על הספר ותירגלתי יוגה הייתי מחזיק לידי נייר ועיפרון כדי לרשום רעיונות", הוא מספר בראיון. "וזה עדיין עובד. פעמים רבות המחשבות היצירתיות ביותר שלי מגיעות בסיום התרגול".

ברוד מספר על עמיתה שלו, העיתונאית מורין דאוד, בעלת טור ב"ניו יורק טיימס". "היא אדם יצירתי באופן קיצוני", הוא אומר, "והיא אומרת שיוגה זה הדבר היחיד שבאמת יכול להרגיע אותה. ובכן, אני מוכן להתערב שהיוגה גם משחקת תפקיד ביצירתיות שלה". ברוד מוסיף וטוען שיש ראיות אנקדוטליות וגם כמה עדויות מדעיות לכך שהיוגה תורמת ליצירתיות. "אנשים כמו סטינג, כוכבי רוק ואנשים מהוליווד עושים יוגה. בעצם, מי לא עושה יוגה בהוליווד?"

בספר, ברוד קושר בין יצירתיות מוגברת לבין חוויית ה"קונדליני". "לפי המסורת היוגית", הוא כותב, "אנרגיה רוחנית שוכנת בבסיס עמוד השדרה עד שהיא מופעלת ומוזרמת כלפי מעלה למוח, וגורמת להארה". בהמשך הספר הוא מסביר שהמיסטיקן הקשמירי גופי קרישנה לימד שהאש המיסטית של הקונדליני תהפוך אדם רגיל ל"'וירטואוז מסדר רוחני גבוה יותר, עם כוחות ביטוי יוצאי דופן וכישרונות אמנותיים'".

לאורך השנים, דיווחו יוגים ומתרגלי מדיטציה על חוויות קונדליני בסדרי גודל שונים. חלק מהמקרים שברוד מצטט בספרו מתארים חוויה מטלטלת ואפילו טראומטית. בראיון עם ענת צחור, היא סיפרה לי שעברה לפני שנים חוויית קונדליני מלאה. לדבריה, מעולם לא דיברה על כך בפומבי. החוויה התרחשה לפני כ-15 שנה, בתקופה שבה תירגלה מדיטציה באופן אינטנסיבי, ובישיבת מדיטציה באשראם ששהתה בו.

מה הרגשת?

"הרגשתי שאני הופכת להיות היסודות - האדמה, השמים, האוויר והאש. זאת היתה התעוררות ספונטנית שה'אני' נעלם בה. זה התחיל מזה שמעמקי האדמה החלו לזוז, שמעתי את הרעש של האדמה והרגשתי את תזוזת הסלעים", היא אומרת, ומדגימה את הדברים בתיאטרליות שובה. "מתוך החיכוך והתנועה התחילה להיווצר אש, והיתה תנועה של מים וסלעים והכל געש. ופתאום, מתוך המעמקים, הלבה התחילה לעלות כלפי מעלה, ודרך קודקוד הראש נפתח הלוע ואש התחילה לצאת משם. ואני מסתכלת על כל זה בתמיהה, אני לא יכולה לעצור את זה, ואש יוצאת דרך כל פתחי הפנים - דרך האף והאוזניים והראש, ופתאום ראיתי לפני את מיתוס הדרקון שקיים בכל התרבויות והבנתי איך הוא נוצר".

כאילו לא די בדרמה של הסיפור עצמו, במהלך המונולוג קפץ לפתע הפקק במטבח של צחור והשתרר חושך. היא הדליקה את האור והמשיכה לדבר. "חזרתי הביתה והתחלתי לפתוח את הספרים והכל היה שם - אנשים תיארו בדיוק אותה החוויה". לדבריה של צחור, התרומה העיקרית של החוויה המפעימה שעברה היתה התובנה שהיא לא יכולה להיאחז בה או לשחזר אותה. "שום דבר לא חוזר על עצמו בחיים", היא אומרת, ולגבי היצירתיות, קשה לה לקבוע. "אי אפשר להגיד אחד לאחד איך זה בדיוק משפיע".

ההשפעה של היוגה על התשוקה במובן הרחב שלה - של חיות, יצירתיות והשראה - מרתקת. אך דווקא הפן הזה אינו מפותח יחסית בספרו של ברוד, כנראה משום שהנושאים האלה, כמו גם האספקטים הרוחניים של היוגה, קשים יותר לכימות מדעי ולא נעשה עליהם מחקר רב.

"ההגדרות של ברוד גם למדע וגם ליוגה, צרות מדי ביחס למורכבות של הנושא", כותבת קתרין קלר מ"הוושינגטון פוסט", שחיברה גם היא ספר על יוגה ובריאות. ברוד, היא טוענת, "לא מתייחס למחקרי המוח שנעשו על מדיטציה, מתעלם מהרפואה האיורוודית (הרפואה ההודית המסורתית) ולא מנתח את היחסים המורכבים בין היוגה למדע בהודו הקולוניאלית והפוסט-קולוניאלית".

קלר מבקרת גם את התייחסותו של ברוד ליוגה כתעשייה ולא כתופעה תרבותית המונית. בנוסף, היא טוענת שאף שהפרק שברוד מקדיש לפציעות חשוב, הוא פגום משום שהוא מתבסס רק על מחקרים מועטים לאורך 40 השנים האחרונות ואינו לא מכיל מידע השוואתי על סיכונים.

גלעד חרובי מברך על קיומו של הספר, וטוען שכל תלמיד יוגה צריך לקרוא אותו. "הוא אמנם לא הראשון שעסק ביוגה ובמדע, אבל הוא הכי פופולרי", הוא אומר. מאידך גיסא, לדברי חרובי, הספר נגוע בהרבה בעיות. "ברוד אולי מתרגל יוגה, אבל הוא לא מלמד אותה והוא לא נחשף לצדדים הפנימיים שלה. הוא מתעסק בספר עם הצדדים שהגישה האמריקאית מובילה, ולא חוקר את היוגה מהצדדים שמורים ותיקים או מתרגלים מעמיקים מתייחסים אליהם".

"כולם מתחילים לתרגל יוגה מסיבה אחת", אומר חרובי, "זאת התעמלות עם שם יפה ומורים חביבים. אבל אז קורה דבר מוזר ומעניין, שעוד לא הצליחו לכמת - קורה שינוי בין התרגול הגופני למערכת הנפשית-הרוחנית. את זה צריך לחקור". השאיפה של חרובי היא להכניס את חקר היוגה לאקדמיה, לשלב את הפרקסיס עם ההגות התיאורטית ועם המחקר המדעי.

***

 

לקראת סוף השיחה עם ברוד שאלתי אם הוא מסכים עם הציטוט שהוא מביא מפי אחד המורים ליוגה, שאמר שיש הרבה דברים רעים ביוגה, אבל לא מספיק כדי לגבור על היתרונות שלה. ברוד אמר שהוא מסכים בהחלט. "כמו החיים, כמו נישואים - אלה דברים שיש להם חסרונות, אבל בסופו של דבר, הם יותר טובים מאשר רעים".

מורה יקר אמר לי פעם שהיוגה היא כלי עוצמתי. היא יכולה להיות מתנה מופלאה, עוגן שאפשר להיאחז בו בתקופות של חוסר יציבות, דרך להכיר את עצמך ואת העולם, כמו שילדים עושים - לא מבעד למחשבה המפורשת, אלא מתוך חוויה ישירה; אך משמעות העוצמה שלה היא שאפשר גם להינזק ממנה ולעשות בה שימוש לרעה.

היוגה לא מובנת עד הסוף, והניסיונות המדעיים לנתח אותה למרכיביה ולנקות אותה מכזבים יכולים להיות מעניינים, אבל כשם שתלמידי היוגה צריכים לגשת למזרן בצניעות כדי להימנע מפציעות, כך המדע צריך להיות צנוע בהתייחסו למסורות שקדמו לו. וכשם שהתלמיד צריך להיות בעל שיקול דעת כשהוא בוחר את המורה שלו, כך כדאי לקרוא את הספרות המדעית בזהירות ובהנחה שלא כל מה שאושש מדעית הוא אמיתי בהכרח ולא כל מה שלא אושש - שקרי.

הפילוסוף ניטשה אמר שהמדע עושה דה-מיסטיפיקציה לעולם, שהוא מרוקן את העולם מהקסם שלו. זה נכון. המדע אומר שהתאהבות היא כימיקל במוח ושהנטייה להאמין באלוהים היא גן. למרבה המזל, המדע הוא לא הדרך היחידה להסתכל על העולם. והנה דבר אחד שאני בטוחה בו: העולם נראה הרבה יותר טוב כשעומדים על הראש.*

 

noa.limone@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו