בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלושים שנה אחרי שהוקמו, ביקור בבתי נכי צה"ל בצהלה

לאחר מלחמת יום כיפור נבנו ארבעה בתים בקצה רחוב הפרסה, כחלק מפרויקט דיור ייחודי לנכי צה"ל הקשים ביותר. מה עלה בגורל הבתים ויושביהם?

38תגובות

בשעת ערב בסלון ביתו הוא נזכר ביום שבו זה התחיל. "הגעתי לבית שלי במקרה", אומר מעוזיה סגל, נכה צה"ל קטוע שתי רגליים ויד, שנפצע מפגיעת פגז מרגמה ברמת הגולן, במאי 1974. "בבית החולים תל השומר, כשנה לאחר הפציעה, בא אלי הממונה על הדיור במשרד הביטחון. הוא סיפר על פרויקט חדש שנבנה בצהלה לנכי צה"ל. שלא כמו היום, צהלה היתה אז חור נידח, סוף העולם. לא התרשמתי במיוחד.

"בהמשך יצאתי עם משה מטלון, היום חבר כנסת, כדי לראות את הפרויקט. באנו במכוניות שלנו, אני קטוע רגליים, הוא משותק. ישבנו מול הבית שבו אני גר היום, אני במכונית שלי, הוא במכונית שלו. הסתכלנו מזרחה, ראינו פרדסים ומטלון שאל: 'מה, פה נגור?' השבתי לו מיד: 'מה פתאום'".

אבל ממש כמו מסלול חייו, הדברים התפתחו אחרת משציפה. אף שבתחילה פרויקט הדיור הייחודי לא שבה את לבו, נמנה סגל בסופו של דבר עם הדיירים שזכו להיכנס לאחר מלחמת יום כיפור לארבעת הבתים צמודי הקרקע שהוקצו לנכי צה"ל הקשים ביותר, בקצה רחוב הפרסה בצהלה, מעוזם של בכירי מערכות הביטחון באותם הימים.

"האמת, חשבתי אז לקנות בית בעיר הולדתי פתח תקווה", הוא מגלה כמעט במבוכה, "אבל למזלי, כשפנו אלי בפעם השנייה, החלטתי לקחת את אבא שלי לשם. אבא הסתכל על הרחוב, על שלדי ארבעת הבתים האפורים שכבר ניצבו, ואמר: 'תשמע, מי שבנה את הבתים האלה כנראה יודע מה טוב לנכים. לפתח תקווה תמיד תוכל להגיע. קח את זה'".

אחרי הגשם, באור המעומעם שבביתו, הוא מחייך ומיישר על אפו את משקפיו הכהים. "עבר הרבה זמן", אומר סגל ונוקש בידו על אחת מרגליו התותבות. "אני נכנסתי ראשון, לבית מספר 58. אני זוכר שהתעקשתי לקבל את הבית הזה, שלא היה לגמרי בקצה הרחוב וגם לא מחובר בשני צדדיו לנכים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

"אחרי, לבית מספר 60, נכנס ששון, אני לא זוכר את שמו הפרטי, הוא היה חבלן משטרה שנפצע ממעטפת נפץ. הוא ואשתו, רחל, חיו לידי המון שנים. בהתחלה עוד הייתי נכנס אליהם, אחר כך הם פשוט הסתגרו, לא יצאו.

"אל בית מספר 62 נכנס רני בירנצוויג, שנפצע בתאונת רימון. הוא נכה קטוע שתי רגליים ויד.

"אחריו גרה מרים וודונוס, חיילת שנפצעה בתאונת דרכים והפכה לנכה קשה, פגועת ראש. לא ראיתי אותה שנים".

לקוח מרוצה

34 שנים חלפו מאז עברו משפחות סגל, ששון, וודונוס ובירנצוויג לקצה רחוב הפרסה. ב-1978, אחד אחרי השני, נכנסו אנשים מצולקים בגוף ובנפש לבתים שהפכו מיד לסמל של סולידריות, צניעות והקרבה. "כל אחד בא עם הסיפור שלו", מוסיף סגל ולוגם מכוס תה שאשתו איריס, מדריכה ארצית לקלינאיות תקשורת במשרד החינוך, מגישה לשולחן. "אחרי מלחמת ששת הימים וסיני התפתח נוהג לבנות בית לכל חייל משותק או קטוע. לרוב אלה היו מקרים בודדים. אחרי מלחמת יום כיפור נוצרה פתאום מאסה אדירה של פצועים ופרויקטים גדולים לנכי צה"ל, רחובות שלמים, החלו לקום. ארבעת הבתים שלנו היו הראשונים שנבנו לאחר המלחמה. אחר כך קמו פרויקטים נוספים, בגבעת סביון וברמת פולג בנתניה, למשל. גם כאן, ברחוב אדירים הסמוך, בשכונת נווה שרת, נבנו שישה בתים".

בגיל 28, כשעבר לביתו החדש, סיים סגל את שנת הלימודים השלישית בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן. לצדו, ברחוב הפרסה, התגוררו דיירים ותיקים כאיסר הראל, שהיה ראש השב"כ הראשון וראש המוסד; איש המוסד צבי אהרוני, שהשתתף בלכידת אייכמן; אליהו גילון, שהיה קצין רפואה ראשי; ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום וברוך לוי, לשעבר מפקד הגדנ"ע ואחיו של הרמטכ"ל משה לוי. "ברחובות אחרים בשכונה התגוררו עזר ויצמן, משה דיין, יצחק רבין, אריאל שרון ואלי זעירא", הוא מוסיף. "היתה אז תקופה אחרת, חמה יותר. השכן ממול, למשל, שבח, איש מערכת הביטחון, נהג להיכנס אלי כל שבת עם סיר של ג'חנון. עם יואש צידון, חבר כנסת לשעבר, מראשוני טייסי הקרב בחיל האוויר, שכן, נפגשתי המון ודיברנו על הספרים שכתבנו".

ינאי יחיאל

עכשיו, בצדו השני של הרחוב, על גדר הבית של משפחת שבח, ניצב שלט של המתווך רפי קלינה ועליו כתובת צהובה: "הבית נמכר, הלקוח מרוצה". "אני מעריך שהבית נמכר בשישה מיליון שקל", מסנן סגל בריחוק. "השכונה והרחוב שלנו שינו את פניהם לאט לאט, בעיקר בשנות ה-90, אז נבנה קניון אילון והתפתחו סביבנו צירי תנועה ראשיים. כשנכנסנו לגור כאן אף אחד לא חשב שצהלה תתפתח ככה, שכל הנובורישים יקנו את הבתים מאנשי הצבא. אין ספק, השתנה הנוף, הפיזי והאנושי. כל הבתים הקטנים, הישנים, עם החצר, נעלמו. במקומה של האליטה הביטחונית נכנסו לכאן אודי אנג'ל, עפרה שטראוס ולוני הרציקוביץ. חבורה מדהימה של אנשים. כל אחד בא ובנה ארמון. זה טבעו של עולם", קובע סגל בהשלמה, "הרי הבתים כאן הם לא בתים לשימור, הם לא ארמון המלך בבודפסט".

כמו בשכונה, במשך השנים שחלפו התרחשו שינויים מפליגים גם בחייו של סגל, היום אב לשלושה וראש האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית חוף אשקלון. למרות נכותו הקשה נעשה סגל ברבות הימים לסופר ופעיל חברתי ופוליטי, שמילא שורה ארוכה של תפקידים. מאז 1979 ועד 2003 עבד בפרויקט לשיקום השכונות וניהל את השיקום בג'סי כהן (חולון), בנאות שקד (נתניה) וביישוב הקהילתי בית דגן. באותה התקופה היה גם הממונה הארצי על טיפול בצעירים במצוקה, והממונה על תוכניות לטיפול בנפגעי סמים. בהמשך כיהן כשנתיים כיועץ של ראש אגף השיקום לנכים במשרד הביטחון, היה מנכ"ל מרכז וראייטי בירושלים ופעל בהתנדבות בעמותת "אליחג", המסייעת לילדים חסרי גפיים, ובעמותת "אמיתי" למען מינהל תקין וטוהר מידות בשירות הציבורי.

הוא מילא גם תפקידים פוליטיים וציבוריים: גזבר תנועת רצ, יו"ר ועדת הכספים של מרצ, יו"ר ועדת הכספים של ההסתדרות וחבר במליאת מועצת הביטוח הלאומי. "השתתפתי גם בשלוש ועדות אד-הוק ציבוריות שבדקו את מעמד המתנדבים למלחמה בתאונות דרכים, בוועדה לבדיקת האתיקה של נבחרת ישראל בכדורגל בעקבות פרשת נערות הליווי, והייתי חבר בוועדה לבחירת ספורטאי העשור", הוא מציין במהירות, אבל חורץ כבדרך אגב ש"זה פחות חשוב. יותר חשוב להזכיר שפירסמתי שלושה ספרים: 'להתחיל הכל מחדש', שתיאר את הפציעה ואת תהליך השיקום שלי, 'שמחה בלב' שסיפר את סיפורו של אבי הפצועים שמחה הולצברג ו'עדויות מגובה החול' שעסק בקרב הצנחנים בחווה הסינית".

איך הספקת כל כך הרבה?

"זה עניין של מוטיבציה, רצון ודרכי עבודה. אני לא מאלה שמתלבטים הרבה. חוץ מזה, ביממה יש 24 שעות. זה הרבה זמן".

מעטפה חשודה

בבית מספר 60, הצמוד לביתו של סגל, התגוררו רחל ונסים ששון, קצין משטרה שאיבד את מאור עיניו, שמיעתו ושתי כפות ידיו, כשמעטפת נפץ שניסה לנטרל התפוצצה. ששון, דמות נוספת בעלילה הקטנה של ארבעת בתי הנכים ברחוב הפרסה, נולד בחורף 1920 בראש פינה, אבל ילדותו עברה בזכרון יעקב. "הסיפור המשפחתי שלו יפה", מספר בנו היחיד, שמעון, איש רך המדבר על אביו באהבה עצומה ומתנחם בכל זיכרון. "אביו הוביל את הדואר של הברון רוטשילד לסוריה ואמא שלו היתה נצר של הרב שמואל עבו, שהיה קונסול של ממשלת צרפת בגליל והקים את המבנה מעל קבר רבי שמעון בר יוחאי. בנערותו, בשנות ה-30, המשפחה עברה לתל אביב, לרחוב נחמני. הוא נפטר לפני 13 שנה".

נסים ששון, גבר יפה תואר, החזיק רובה מגיל 17, אז הצטרף לפלוגות השדה שהוקמו במסגרת ה"הגנה", בפיקודו של יצחק שדה. בגיל צעיר השתתף כנוטר בפעולות לוחמה והגנה באזור הגבול הירדני ועמק חפר. אחר כך התגייס לצבא הבריטי ושירת בו כשש שנים, מתוכן שנתיים בארץ, שנתיים במצרים ושנתיים בחזית באיטליה. זמן מה היה באותה יחידה עם עמוס בן-גוריון, בנו של דוד בן-גוריון. אחרי שחרורו חזר לארץ כשעל חזהו מתנוססות חמש מדליות ועל שפתו העליונה שפם גדול. "פה בארץ, עדיין תחת שלטון המנדט, התגייס למשטרה וקיבל את האזור של בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב", אומר הבן.

לאחר הקמת המדינה התמנה עמוס בן-גוריון לסגן מפקד מחוז תל אביב של המשטרה וששון החל לעבוד כחבלן באותו מחוז. "הם היו שלושה חבלנים בכל הארץ, בטבריה, בירושלים ובתל אביב", מספר ששון הבן בביתו בהרצליה, כשעל שולחן קטן לצדו מונחות שתי תמונות של אביו, לפני הפציעה. "אני נולדתי ב-1949, לתוך החיים והעבודה של אבא שוטר. בתקופה ההיא לא יכולנו להיות ביחד אפילו בסרט קולנוע, תמיד באמצע הוא קיבל קריאה: 'ששון בוא, נמצא חפץ חשוד'. היו אז המון חומרי חבלה שנשארו אצל אזרחים שהשתתפו במלחמות שונות. אבא היה האיש שבידו מת בנו של אריק שרון, גור שרון, שנהרג ב-1967 מפליטת כדור בביתם בצהלה".

עבודתו של ששון האב כחבלן קיבלה תפנית בתחילת שנות ה-70, אז החלו להגיע לישראל מעטפות נפץ ששלחו טרוריסטים פלסטינים מארגונו של אחמד ג'יבריל. ב-2 בינואר 1972, חודש לפני יום הולדתו ה-52, הגיעה לידיו מעטפה חשודה שנשלחה אל הכנסת והועברה אליו לתל אביב. "באותו היום נפגשנו בבית, לקראת ארוחת ערב", משחזר בנו. "הוא סיפר שבאותו היום כבר פירק מספר מעטפות נפץ, מעין בונבוניירות, שהגיעו למשרדי ממשלה ולאישים בכנסת. מעטפה אחת עברה משום מה בדואר המשטרתי, היטלטלה בין ירושלים למטה הארצי ביפו. המעטפה נדדה כמה פעמים בין ירושלים ותל אביב. בערב צילצלו אליו, בסביבות השעה שמונה וחצי. הוא אמר לי ולאמא: 'תחכו לי, אלך לפרק את החבילה, כשאחזור נאכל ארוחת ערב'".

בחדר המדרגות במטה המשטרה ביפו, קיבל לידיו את המעטפה הממולכדת. הוא ישב על גרם המדרגות, כפוף, ביד ימין החזיק את המעטפה וביד שמאל החל למשש אותה. כיוון שהבחין שהמעטפה זהה למעטפות הנפץ שפירק באותו היום, הסתובב מיד וביקש מהעובדים לצדו לפנות את החדר. "אבל אז, תוך כדי טיפול במעטפה - היא התפוצצה", אומר הבן בטון כאוב. "בגלל הטלטולים שהמעטפה עברה, הפיצוץ היה במרחק של חוט השערה. הוא נפצע קשה. כפות ידיו הלכו, הוא התעוור והפך לחירש. באותו הזמן אנחנו ישבנו וחיכינו לו בבית. אני ישבתי וראיתי טלוויזיה, סדרה שנקראה 'המלאך' שבה שיחק רוג'ר מור. אני זוכר ששמעתי אמבולנס עובר ברחוב וראיתי שאבא שלי סובל. בחיים שלי לא הרגשתי דבר כזה".

מלחמה שקטה

שבע שנים לאחר הפציעה הקשה, נכנס קצין המשטרה יחד עם אשתו ובנו לביתו החדש בצהלה. "בינתיים", ממשיך ששון הבן, "אחרי שגם אני נכנסתי למשטרה, בעקבות אבא כמובן, עזבתי הכל והפכתי להיות המלווה שלו. בשלב ראשון עברנו מהבית שלנו בשיכון המשטרה ביפו לבית שמשרד הביטחון הציע לנו בגבעתיים. אבל היה קשה, הבית לא היה נוח לאבא. באותו הזמן התחילו לבנות את ארבעת הבתים בצהלה והוצע לנו לעבור לשם. שמחנו, אפילו שמאוחר יותר, תוך כדי הבנייה, שמענו שהשכנים לא כל כך רצו שנבוא. אני זוכר שהיו התנגדויות לבואנו. לא רצו בצהלה שנכים יבואו לגור בשכונה. אבל התנגדו בשקט, בכל זאת, לא היה נעים לא לקבל את הנכים. היתה מלחמה שקטה בעניין הזה".

בחוסר חשק, ששון חושף צד נוסף בסיפור קליטתה של קבוצת נכי צה"ל בצהלה. "היינו בסך הכל ארבעה בתים ובכל זאת קראו לקטע הרחוב הקטן הזה 'שכונת הנכים'", הוא מתרעם ועוצם לשנייה את עיניו. "כל רחוב הפרסה היה בסדר, אבל הקטע האחרון - שכונת הנכים. אבל טוב", הוא פולט בשאט נפש, "זה לא באמת עניין אותנו, כי לאבא היה נוח. חברים שלו מהמשטרה כל הזמן הגיעו אלינו. עשינו הרבה פעמים מסיבות בבית והוא המשיך להיות מעורה בענייני המשטרה. בסך הכל, אפשר להגיד שהוא השלים עם הנכות שלו. הוא לא התמרמר על החיים. הוא תמיד רצה לצאת, לא רצה לשבת. פעם נסענו איתו, אמא ואני, לאירופה. באיטליה הוא אפילו פגש חברים שלו, איטלקים מהצבא הבריטי".

היתה לו אינטראקציה עם השכנים?

"לא ממש. היה לו מעט קשר עם שכן ממול בשם שבח שנפטר. היה לו בחצר עץ מנגו נהדר".

ועם השכנים הנכים?

"בסדר, לא קרוב מדי, לא רחוק מדי. אבל היה קשר, עזרנו אחד לשני. עם הזמן מעוזיה התחתן וגם רני התחתן. הוזמנו לחתונות ובאנו. אני זוכר למשל תקרית שבה הבן של רני נפל בבית ופתח את הסנטר. רק אשתו היתה בבית ואני קפצתי מעל הגדר שהפרידה בין הבתים שלנו, לא היה לי זמן אפילו ללכת מסביב ולעבור בשער. עשיתי לו פרפרים ועצרתי לו את הדם. הוא היה תינוק. אני זוכר שמעוזיה למד אז עבודה סוציאלית, אין לי מושג מה הוא עושה היום".

מנהל האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית חוף אשקלון.

"יפה. אני, בגיל 23, הפכתי למלווה של אבא והתמדתי בזה 27 שנה. עד מותו. למעשה נשארתי בבית והמשכתי את החיים יחד איתו. העבודה הזאת היתה חשובה לי כי היה מדובר באבי. מתוך זה, הייתי גם הבן שלו וגם האבא שלו. בעל כורחי נאלצתי לנהל לו את החיים. בעצם, הכרתי את אבא יותר שנים נכה מאשר לא נכה. זה היה קצת קשה, אבל איכשהו שרדנו. אולי כיוון שהוא היה יותר אח וחבר. אחרי שנפטר, פתאום לא היתה לי עבודה. לא יכולתי ללכת לנכה אחר, הייתי כבר מבוגר ועייף. מצד שני, עם לכתו נפתחה לי דלת להתחיל לבנות את החיים שלי, שהשתהו במידה מסוימת בשל הטיפול בו".

אתה מצטער לפעמים שבחרת ללוות אותו בצורה כל כך הדוקה?

"לא", משיב מיד ששון. "היה לנו טוב ביחד. כשהוא נפטר ההיעדרות שלו הפכה לריקנות מאוד גדולה. נקלעתי לחלל. פתאום עברתי לעולם אחר. הכל היה בלגן. גם אמא נשארה לבד, היא היתה זקוקה לנחמה ולעזרה, בעוד אני פתאום רציתי לסחוב לצד שלי, לבנות את עצמי מחדש. חיפשתי את עצמי. התחלתי ללמוד להיות סוכן נסיעות. זה לא הסתדר. התחלתי לחפש עבודה פה ושם, אבל בכל מקום אמרו לי שאני מבוגר. כשלא מצאתי עבודה התחלתי לצייר בקורס שנפתח במוזיאון תל אביב. ניסיתי להשתחרר מהריקנות. למרות הכל, עם הקושי והנכות של אבא, החיים איתו היו מעניינים".

הוא הספיק להכיר את הנכדים שלו?

"לצערי לא. הכרתי את אשתי, מירב, בזמן שהוא היה כבר חולה מאוד. מירב ואני הקמנו בית, יש לנו שלושה ילדים שאחד מהם נושא את השם יוני, שם החיבה של אבא", אומר ששון, משתנק ומוחה דמעה מעינו. "אני לא יכול להתחרות בו. לא יכול. אני מנסה להיות עם הילדים שלי כמו שהוא היה איתי. אבל קשה להיות כמותו".

מה עלה בגורל הבית שלכם ברחוב הפרסה?

"נאלצתי להיפרד ממנו, אפילו שאהבתי אותו ושקיבלנו אותו בזכות הדם שאבי שפך. משהו ברגע מותו של אבא עשה את שלו. הרגשתי שאני חייב לצאת משם כדי לפתוח לעצמי דרך חדשה ולא להישאר בחיסרון. כל פינה בבית הזכירה לי אותו. גם לא אהבתי את צהלה. גרו שם אנשים סנובים, אני מתנצל לומר. כשפגשתי מישהו בסופר ורציתי להגיד שלום, עשו לי פרצוף חמוץ. כשנסעתי ברכב האמריקאי של אבא תמיד שאלו: 'איך קיבלת את הרכב האמריקאי?' 'למה אתה על אוטו אמריקאי?' נו, אז הראיתי להם את תו הנכה שעל השמשה. קשה היה לחיות עם הניכור הזה. לכן, למרות הכל, החלטתי לעזוב ומכרתי לעורך דין. הוא מיד הרס את הבית שלנו ובנה משהו אחר".

קשר חברי

רני בירנצוויג מתגורר גם היום בבית מספר 62, החסום בגדר ברזל ירוקה, ועובד כקניין בחברת ההסעדה "נורקייט". הוא מעולם לא חשב לעזוב ולא שמורה בלבו טינה לשכנים. "הגעתי לבית שלי לאחר שנפצעתי בתאונה, מרימון שהתפוצץ. זה היה באום חשיבה בסיני, שם הקימה ישראל מוצב פיקוד ומתקן מעקב והתראה", הוא מספר בשעת ערב מאוחרת, בסוף יום עבודה עמוס. "אני לא רוצה לספר בדיוק איך זה קרה, לחזור לפציעה, אבל הייתי חייל בחיל המודיעין ובעקבות אותו אירוע אני קטוע שתי רגליים ויד. כמו מעוזיה. אחרי הפציעה גרתי במקרה בדירה שכורה בצהלה ומשרד הביטחון הציע לי את הבית ברחוב הפרסה. אהבתי אותו מיד ומאז ועד היום אני גר פה. לא הלכתי לשום מקום".

בירנצוויג, יליד גבעתיים, היום בן 57, לא נרתע לרגע מהרעיון לחיות בין נכים אחרים כמותו. "הייתי בהחלט שונה בנוף של השכונה, בסך הכל ילד בן 26, אחרי פציעה קשה", הוא אומר. "עם זאת, לא הרגשתי חריג, בסוג של גטו, כחלק מתוך קבוצה של נכי צה"ל. מיד כשיצאתי מהשיקום התחלתי ללכת עם פרוטזות. המשכתי קדימה. חוץ מזה, הבית התאים לי והיה בנוי למידותי ולצרכי. הדלתות היו רחבות, המקלחת היתה רחבה - אלמנטים שאז בכלל לא נלקחו בחשבון. זה לא היה בית רגיל, הוא היה ממש מותאם לנכה בכיסא גלגלים, כלומר, בנוי על פני קומה אחת, ללא מדרגות, החנייה צמודה לדלת. למעשה, אפשר להיכנס עם האוטו עד פתח הדלת, כמעט להיות בבית. מאוד מתוכנן ומסודר".

בחייו הפרטיים היה פחות סדר, דבר שהוא לא מבקש להצניע. "התחתנתי, התגרשתי, התחתנתי שוב עם גרושה והיום אנחנו נמצאים בהליכי גירושים. בשנות ה-80 היה לי עסק עצמאי שנסגר, מכון לסדר-צילום שנקרא 'פייקה'. המכון פעל בתל אביב, בפינת הרחובות שינקין ויוחנן הסנדלר. נתתי אז שירותים לכל משרדי הפרסום, להוצאות ספרים ולעיתונים", הוא מזכיר בגאווה. "אבל בעקבות השינויים הטכנולוגיים, הסדר הפך ללא רלוונטי, סוג של היסטוריה. מאז שנסגר המכון, בעשרים השנה האחרונות אני עובד בחברת מזון ונותן שירותי הסעדה לעובדים במפעל אינטל בקרית גת. אני אחראי על הקניות, המחסנים וחומרי הגלם".

הוא אב לשלושה ילדים, הבכור מנישואיו הראשונים, יש לו ילדה משותפת מהנישואים השניים וילדה של אשתו הנוכחית, מנישואיה הקודמים. "כשהילדים היו קטנים הכרתי יותר את השכנים סביבנו", הוא מציין. "היום אין לי קשר עם אף אחד. פעם הייתי יותר בקשר עם מעוזיה והשכנה לידי, מרים, שאיתה היה קשה ליצור אינטראקציה כיוון שהיא פגועת ראש. הכרתי יותר את אמא שלה שחיה איתה כל השנים ונפטרה לאחרונה. גם את אחיה צביקה הכרתי. צביקה, כמו שמעון ששון, מלווה את אחותו מאז הפציעה. המון שנים. מעולם לא היינו חברים שיוצאים לבית מלון ביחד, אבל היה בינינו קשר חברי, תמיד היינו אחד בשביל השני".

סיפור חיים

ינאי יחיאל

מרים וודונוס מתגוררת בבית מספר 64, החותם את רחוב הפרסה. בניגוד לשכנים, אחיה, צביקה וודונוס, לא מעוניין להתראיין. בשעת צהריים הוא פותח את דלת הבית המשקיף לעבר השדות שחוצצים בין צהלה לרמת השרון ואומר בקול רציני ורועד: "אין פה סיפור חיים, החיים שלה אף פעם לא התחילו". למרות זאת, בסלון הבית הצנוע, המעוטר בתמונות של פרחים צבעוניים, כשאחותו שוכבת בלי תנועה בכיסא גלגלים התומך בכל איברי גופה, וודונוס מסכים לקיים שיחה קצרה. בעיקר, הוא מדגיש, כדי לציין את הפרטים העובדתיים של נסיבות פציעתה של אחותו, שהיתה בסך הכל חיילת בת 20 כשנקלעה לתאונת דרכים מחרידה.

בעצב כבוש אך גלוי לעין, וודונוס, בן 76, הסועד את אחותו מדי יום זה 38 שנה, מספר שהיא נפצעה שבועיים לפני שחרורה מתפקיד מנהלת מערך טיסות, בתחילה בסיני ולאחר מכן בשדה התעופה לוד. לפנות ערב, באוקטובר 1974, בעקבות אי סדרים וויכוחים בין נוסעים באחת הטיסות, הזעיקו אותה מהבסיס בלוד לטרמינל. היא יצאה בבהילות יחד עם המפקד שלה, שהציע לה להתלוות אליו. ליד צומת כפר חב"ד התנגשה המכונית בעגלה רתומה לסוס. מרים נפגעה בראשה מאחד היצולים של העגלה ונותרה משותקת, לא מדברת ועיוורת בעין אחת.

שנה לאחר פציעתה נפטר אביה, איש העלייה הרביעית, ו"לבית האחרון נכנסה מרים יחד עם אמא שלה", אומר השכן מעוזיה סגל. "אני זוכר אותה צעירה, אולי 15 שנה לא ראיתי אותה. מוזר, רגע לפני שנכנסנו לכאן, ארבעתנו, החיים עוד היו לפנינו. אבל החיים לא תמיד מובילים אותך לאן שאתה רוצה. הגורל לא שואל אותך שאלות. בלי הרבה ברירות, כל אחד התמודד בדרכו. ששון התמודד ככל שיכול. רני ואני ראינו את החיים כאתגר שצריך להתמודד איתו והנכות היתה תמיד עניין משני עבורנו. למרים לא היה אופק ולמרות זאת, עם כל הפציעות שלה, היא זכתה לאח מדהים, מסור, שהקדיש את חייו למענה. הלוואי על כל אחד ברחוב פה אח כמותו. הוא עזב את הכל למענה. מגיע כל בוקר, מטפל ומאכיל אותה. יכול להיות שהגורל התאכזר אליה, אבל הוא נתן לה משפחה מיוחדת במינה, אפילו שבינתיים החיים פשוט נמשכו".*

סיבוב פרסה

לפני כשנתיים ביקשו נכי צה"ל להקים יישוב קהילתי בגליל. מה עלה בגורל היוזמה?

לפני כשנתיים החלו ב"מצדיעים", עמותה הפועלת למען נכי צה"ל, לקדם הקמת יישוב קהילתי בגליל של נכי מלחמות ישראל. "הרבה זמן עבר מאז, אבל כלום לא קרה", אומר יו"ר העמותה, מיכאל הרשקוביץ. "היישוב אמור היה לתת מענה לבעיות הנגישות של נכי המלחמה, להוות בית לנכים יוצרים ושלב חשוב בתהליך הריפוי הנפשי והשיקומי. היוזמה התבססה על אותו היגיון שהביא בשנות ה-70 וה-80 להקמת שכונות ליוצאי צבא ורחובות לנכי צה"ל".

הרשקוביץ, נשוי ואב לשלושה, הוא "שריונר, בוגר החווה הסינית שנשלח למשימת התאבדות", כדבריו. "אחרי שפנינו בזמנו לנשיא שמעון פרס בבקשה שיפעיל את השפעתו להקצאת קרקע וסבסוד הפרויקט, הרעיון קיבל ביטוי תקשורתי והיו דווקא מי שביקרו אותנו. אמרו שאנחנו מקימים 'גטו'. אבל היום, כשמדברים פה על צדק חברתי, רק מתחדד הצורך ביישוב ייעודי לנכי צה"ל. למרות התדמית שמנסים ליצור, נכי צה"ל נמצאים בתחתית".

על פי הנתונים שבידו, כמאה נכי צה"ל מחוסרי דיור משוועים לפתרונות. "אני מטפל בנכי צה"ל שנזרקו מבתיהם כי לא עמדו בתשלומי המשכנתה", אומר הרשקוביץ בכעס. "היישוב הזה אמור היה לתת להם מענה. כל מיני פקידים נדלקו על הרעיון, חברה קבלנית אפילו הציעה לנו בתים בעלויות נמוכות, אבל בשורה התחתונה דבר לא התממש. בינתיים אנחנו רואים איך בונים שכונות שלמות לאברכים. להם יש מי שדואג. לצערי, לנו לא. בכנסת כולם כל הזמן מחייכים אלינו, אבל מהחיוך לא קורה שום דבר ומאות נכים שזקוקים לתהליך שיקומי כזה לא מקבלים אותו".

איך אתה מסביר את זה?

"אין היום כבוד לנכי צה"ל. פעם ידעו ליצור למעננו רחוב, היום גם את זה לא עושים. אני טוען שהסיבה לזלזול בנו נובעת מכך שמתוך 55 אלף נכי צה"ל, על פי נתוני ועדות ברודט וגורן, רק כ-20 אלף הם לוחמים שנפצעו בקרב. היום למעשה אין הבדל בין חייל קטוע רגל שנפצע במלחמה לבין חייל שבמשך שירותו בקריה חלה בסוכרת. מתוך חוסר ההבחנה, אין כבוד לנכה הלוחם ולא צריך להקים לו דיור. נותנים לו גמלת נכה בגובה 4,300 שקל, סיוע ברכישת בית - וכך פותרים את הבעיה. חבל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו