בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שמאיים על מעמדם של הורדוס וחזקיהו

הארכיאולוג רוני רייך, שחפר באתר עיר דוד בסילואן, אומר שהוא בעצם בעד חלוקת הארץ. אז מה לו ולעמותת הימין אלע"ד, המפעילה את האתר? קשרי עבודה טובים בלבד. ראיון עם האיש שממשיך לחפש הוכחה למלכות דוד

93תגובות

בסוף אוקטובר 1995, עשרה ימים לפני שנרצח, ביקר ראש הממשלה יצחק רבין, מלווה בפמליה גדולה, במעלה הכפר סילואן שבמזרח ירושלים. במקום, המוכר כגן הלאומי עיר דוד, הוקם אוהל גדול לרגל פתיחת חגיגות 3,000 שנה לירושלים, חגיגות שהיו פרי חזונו של ראש העיר לשעבר, טדי קולק. באירוע השתתף גם ארכיאולוג רשות העתיקות, רוני רייך. זמן קצר לפני הטקס התבקש רייך לחפור ריבוע קטן בעיר דוד, מעין תרומה של רשות העתיקות ליום ההולדת העגול של העיר.

בסיום הטקס, בעת שירת "התקוה", הבחין רייך בעובדה המעניינת שזאת ככל הנראה הפעם הראשונה שהשיר מושר ב"ציון". לא ציון כשם נרדף לארץ ישראל או לירושלים, ולא ציון המטפורית, אלא ציון האמיתית והמקורית - שמה של המצודה היבוסית שהמלך דוד כבש לפני 3,000 שנים. "דומני שזאת הפעם הראשונה אי-פעם ש'התקוה' הושרה במחוז חפצה! עמדתי משתאה לנוכח התגלית הקטנה שלי, ואני עדיין מתרגש מחדש בכל פעם שאני מספר על כך", כתב רייך בספר שיצא לאחרונה ושמו "לחפור את עיר דוד - המקום שבו החלו תולדותיה של ירושלים", בהוצאת יד יצחק בן צבי.

קובי קלמנוביץ

אין זה מובן מאליו שרייך יתרגש, שכן הוא מעיד על עצמו ש"יש בי מידה מסוימת של אדישות". משפט המפתח שלו לאורך כל הראיון הוא "מה אני יכול לעשות", מלווה בהרמת כתפיים מטפורית ובנימת שאלה מודגשת. במיוחד הוא מעיד על אדישותו לפוליטיקה. לטענת מבקריו משמאל, הוא היה צריך לגייס כל גרם של אדישות כדי להתעלם מהשימוש הפוליטי שנעשה בעבודה המדעית שלו.

16 שנים חלפו מאז אותו אירוע ורייך, יחד עם שותפו הצעיר ממנו, אלי שוקרון, בילה את מרביתן מעל ומתחת לאדמה בעיר דוד. הוא מחזיק בתואר החוקר שחפר במשך התקופה הארוכה ביותר בעיר ונחשב לאחד מחשובי חוקריה של ירושלים. רשימת הממצאים שלו גדולה ושופכת אור חדש על תולדות העיר. אבל לצד הממצאים מצטברת ביקורת פוליטית על רייך ועל החפירות שלו, ובעיקר על כך שאיפשר לעמותת המתנחלים אלע"ד לעשות שימוש בארכיאולוגיה כדי לייהד את סילואן שבמזרח ירושלים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

לפני כשנה פרש רייך מהחפירות בעיר דוד לטובת תפקיד בכיר בממסד הארכיאולוגי - יו"ר המועצה הארכיאולוגית (מועצה מייעצת לשרת התרבות). בספרו, המתאר את תולדות החפירות בעיר דוד מהמאה ה-19 ועד ימינו, מתחמק רייך מעיסוק בשאלות הפוליטיות והאידיאולוגיות שמעוררת החפירה בעיר דוד, אבל אינו מתחמק מסגירת כמה חשבונות מקצועיים ופוליטיים עם עמיתים בעולם הארכיאולוגיה.

עצמות דגים מרגשות

התל הקדום שמתרומם מנחל קדרון ועד להר הבית מוכר לדוברי העברית כעיר דוד שבכפר השילוח ולדוברי הערבית כשכונת ואדי חילווה שבסילואן. הגבעה הזאת, מסכימים הארכיאולוגים, היא ירושלים המקורית, שהוקמה בזכות המעיין השופע שבתחתיתה - מעיין הגיחון. עיר דוד נהפכה ב-20 השנים האחרונות לאחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בארץ, ולאתר תיירות פופולרי שאותו פוקדים מאות אלפי מבקרים בשנה. אבל בד בבד עם עליית חשיבותו של האתר עלתה גם נפיצותו הפוליטית והביטחונית.

בשנים שבהן חפר רייך את התל התעצמה עמותת אלע"ד (ראשי תיבות: אל עיר דוד), עמותת ימין שהקים דוד בארי וקיבלה לידיה מרשות הטבע והגנים את ניהול הגן הלאומי "עיר דוד". מלבד פיתוח הגן והחפירות הארכיאולוגיות רחבות ההיקף באזור הצליחה העמותה ליישב במקום כמה מאות משפחות יהודיות. הפלסטינים, מצדם, הגיבו בכמה גלים של מחאות אלימות: נגד ניכוס הכפר שלהם להיסטוריה היהודית, נגד מדיניות הריסת הבתים של העירייה ונגד ההתנהלות הכוחנית של המשטרה. בשנה שעברה הגיעה האלימות בכפר לשיאה, לאחר שמאבטח של התושבים היהודים ירה והרג בנסיבות לא ברורות את סאמר סרחאן, תושב הכפר. כמעט שנה נמשך גל האלימות שפרץ בעקבות ההרג. כל זה התרחש מעל לראשיהם של רייך וחבריו הארכיאולוגים, שנשארו שקועים בחפירות בין בתי הכפר ומתחתם. אבל גם שם התנהלה מלחמה - מלחמה בין ארכיאולוגים על יוקרה ופרשנות.

רשימת הגילויים והתוספות של רייך ושותפו הנאמן שוקרון למדע הארכיאולוגיה היא ארוכה, החל באיתורה של בריכת השילוח של ימי בית שני, דרך גילוי מערכות ביצורים של ירושלים היבוסית וימי הבית הראשון ומתן פרשנות חדשה למערכות המים והביצורים, ועד לגילוים מחדש של הרחוב ותעלת הניקוז ההרודיאניים (סוף ימי בית שני). בשנים האחרונות נחשף הציבור מדי כמה חודשים לממצא חדש מתוך החפירות הללו, אם זה פעמון זהב (אולי של כהן) מהבית השני, חרב רומית, חותם ועליו כתובת בעברית ששימש לעבודת בית המקדש או כמה מטבעות שמיקומם ביחס לכותל מאיים לקחת מהורדוס הגדול את הקרדיט על בניית הקיר המפורסם ביותר בירושלים.

לפני כחצי שנה חשף רייך לציבור ממצא סתום - חציבות בצורת האות וי על רצפת חדר. בכנות שאינה אופיינית למקצוע התוודה רייך שאינו יודע למה שימשו החציבות וביקש תשובות מהציבור. התשובות של הטוקבקיסטים על כתבה בעניין זה, שהתפרסמה באתר יאהו, לקו באזוטריות ובאנכרוניזם, מסימן ניצחון ועד הסמיילי הראשון בהיסטוריה, אבל העידו על ההתעניינות בעיר דוד: יותר מ-70 אלף גולשים טרחו להגיב. דובר עמותת אלע"ד בדק ומצא שעל סיפור המשט הטורקי נרשמו באותו אתר כ-3,000 תגובות.

בצד רשימת הממצאים הזאת, הממצא שבו רייך גאה יותר מכל הוא דווקא ערימה של עצמות דגים מתקופת בית ראשון. הוא מגלה שהעצמות מרגשות אותו יותר מאשר החרב הרומית, שאולי קטלה יהודים בימי המרד הגדול. "זה שהרומאים השתמשו בחרבות, אני יודע, זה שהם השתמשו בחרבות בירושלים, אני יודע, את צורת החרבות הרומאיות אנחנו מכירים. בסדר, אז מצאנו חרב, יפה. יהיה מה להציג, יהיה מה ללמוד, נוכל לבדוק את החומר שממנו היא עשויה וממה עשוי הנדן שלה ומאיפה מגיע העץ. אבל עצמות הדגים? כשזה התחיל לצאת בכמויות - נו, מה אני יכול להגיד, התרגשתי, אבל זה לא שהלב דופק יותר חזק, זה במסגרת של ההתרגשות בגלל שלמדנו משהו נוסף על מזונם של תושבי ירושלים".

לאורך השיחה עמו חוזר רייך פעמים אחדות על תפיסת עצמו כאדם "קצת אדיש", שמתקשה באמת להבין את סערת הנפש של אנשים אחרים. "מה אני יכול לעשות, זה האופי שלי", הוא אומר בהרמת טון של חוסר אונים. "אני גם למדתי בשנותי הרבות, שלפעמים ההתעלמות מפרובוקציות של אחרים היא נשק מצוין. מעצבן אותו שאני לא עונה, שאני לא משיב מלחמה. הוא יירה פעם-פעמיים, יראה שאין תגובה ויפסיק. עכשיו היה לנו יום עיון קטן - איזה צרחות, ריבונו של עולם! אמרתי, חברים, כאילו שאנסו את הבת שלכם. מה שמרגש אותי זה להוסיף ידע, זה לכסות בצבע עוד כתם לבן במפת הידע שיש לנו".

דניאל בר און

פתאום היתה עבודה

רייך הוא בן להורים ניצולי שואה, אמו מאוסטריה ואביו מפולין. השניים נפגשו במשך המלחמה ונמלטו יחדיו ליוגוסלביה. באפריל 1941, בזמן הפצצה כבדה של הגרמנים על בלגרד, פרץ אביו לשגרירות הפולנית והשיג דרכונים פולניים ריקים, שבאמצעותם הם התחזו לפולנים קתולים. "הם אפילו זייפו חותמות", אומר רייך. "לאמא שלי, למשל, היתה ויזה לפרגוואי. מלחמת העולם השנייה זה לא רק מחנות והשמדה ופרטיזנים, אלא יש כאלו שהיו כל הזמן במנוסה, עם תושייה רבה".

הם עברו לאיטליה ושם הסתתרו בזהותם הבדויה עד לשחרור. שניהם עלו ארצה יחד ב-1944. במלחמת העצמאות, כשרייך היה בן שנה, נפל אביו בקרב ב"מבצע דני". אמו, הרטה, גידלה את בנה היחיד לבדה, בחולון. לפני כארבעה שבועות נפטרה בגיל 94, לאחר מחלה קצרה.

לארכיאולוגיה נקלע רייך כמעט במקרה. כבן יחיד במשפחה שכולה הוא דחה את הגיוס ונרשם ללימודים באוניברסיטה. "רציתי ללמוד גיאוגרפיה ומדעי הטבע אבל לא היה מקום במעבדות, אמרו לי תבוא בעוד שנה", הוא מספר. "ואז אמרו לי שיש גיאוגרפיה ומדעי הרוח, אבל צריך עוד חוג. כשיצאתי החוצה פגשתי חבר שלי שאמר לי, בוא תלמד איתי ארכיאולוגיה. חזרתי פנימה ואמרתי למזכירה לכתוב ארכיאולוגיה".

בין לימודיו לתואר הראשון לבין השחרור שלו מהצבא ב-1969 נפתח לארכיאולוגיה הישראלית מרחב גדול לחפירות, במיוחד בירושלים. "פתאום היתה עבודה בארכיאולוגיה", הוא אומר. בשנות ה-70 הוא היה שותף לחפירות הגדולות של הרובע היהודי תחת פרופ' נחמן אביגד ולאחר מכן סייע בהקמת רשות העתיקות. הוא ניסה להתקבל לסגל ההוראה בחוג היוקרתי באוניברסיטה העברית אך נכשל ומצא את מקומו לבסוף באוניברסיטת חיפה. ב-1995, כאשר רשות העתיקות התבקשה לבצע חפירה בעיר דוד לכבוד חגיגות ה-3,000, הציע אמיר דרורי, המנכ"ל הראשון של הרשות, את החפירה לאנשי האוניברסיטה העברית, אך הם דחו את ההצעה. ייתכן שהניחו כי אין עוד מה לחפור בעיר דוד, שכן התל נחפר כמה פעמים מאז אמצע המאה ה-19. "דרורי אמר לי שהם לא מרימים את הכפפה", אומר רייך. "לדעתי היום הם מכים על חטא פעמיים, גם שהם לא לקחו את החפירה וגם שהם לא קיבלו אותי, אבל אני לא רוצה לעשות חשבונות".

פרופ' זאב וייס, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, אומר בתגובה: "עיננו לא צרה בעבודתו של רייך בירושלים. באותה תקופה לא היה אדם בסגל המורים שעסק בירושלים בצורה ישירה. כולם היו מעורבים בפרויקטים גדולים במקומות אחרים ואף אחד לא יכול היה להתפנות. אולי יש מחלוקת על הדרך, אבל אין לאיש תסכולים על מה שהוא עושה".

המשפחה בראש

כשרייך נשאל על פוליטיקה, הוא משיב בדרך כלל על ארכיאולוגיה. "אני גדלתי בבית לא פוליטי, אני גדלתי בבית לא דתי", הוא אומר. "לא דיברו אצלי בבית על פוליטיקה ולא על דת. שום כלום. אמא שלי אנטי דתית. אם לא היתה מלחמת העולם השנייה היא בוודאי היתה מתחתנת עם גוי אוסטרי. אז מה לעשות, כך אני גדלתי. אז מה לעשות, אני לא לוקח את הצד הפוליטי ללב. אני לא כזה. מה אני יכול לעשות?"

למרות שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם אלע"ד, רייך מגדיר עצמו "שמאלן, שחושב שצריך לחלק את המדינה הזאת לשניים. אני גם חושב שהפלסטינים מסכנים ושצריך לעזור להם, שלא יהיו במצב שאין להם מה להפסיד". על השאלה כיצד מסתדרת תפיסת העולם הזאת עם פעילות מדעית נרחבת שסייעה למעשה לעמותת ימין לייהד חלקים מסילואן, הוא משיב: "יש שיגידו שאני משחק לידיהם של אלע"ד. אבל אני שם במערכת העדיפויות שלי את משפחתי בראש (לרייך בן ובת, ובשבוע שעבר נולד נכדו השלישי), אחר כך את המחקר הארכיאולוגי ורק אחר כך פוליטיקה. משתמשים במה שאני עושה. מצדי, שיתברר שדוד לא היה שם, ממש לא אכפת לי, מה שיצא זה מה שיש. אין לי אג'נדה למצוא איזה דבר. חוץ מזה שאם אני לא הייתי עושה את זה, מישהו אחר היה עושה את זה. והוא היה מוצא את אותם הממצאים, אז מה ההבדל?"

רייך נמנע לרוב מהתייצבות לקרב מול יריביו הפוליטיים ומעדיף להתמקד בארכיאולוגיה. יוצא הדופן הוא פרופ' רפי גרינברג מאוניברסיטת תל אביב. גרינברג מוביל קבוצה של ארכיאולוגים ביקורתיים, הנקראת "עמק שווה", שתקפו לא פעם את אלע"ד ואת רייך על הניצול של הארכיאולוגיה לצרכים פוליטיים. רייך מאשים את גרינברג בכך שפעילותו גרמה לפיטוריהם של הפועלים הפלסטינים בחפירות. בכך הוא מיישר קו עם התפיסה של אלע"ד, שלפיה עד לבואם של פעילי השמאל לסילואן התקיימו במקום יחסי דו-קיום שלווים.

"לאורך השנים היתה לי דרישה אחת מאלע"ד והיא שהפועלים יהיו מסילואן", אומר רייך. "אני מאמין שמי שאתרע מזלו לגור באתר עתיקות צריך להרוויח מזה. אבל כשהם ('עמק השווה') התחילו, היו לחצים דרך המוכתר, דרך החמאס. הדבר היחיד שאני רוצה לדעת זה אם הוא (גרינברג) נתן להם (לפועלים) הסבר טוב. אני חושב שמגיע להם". פרופ' גרינברג לא רצה להגיב על הדברים.

רייך מספר בגאווה שהפעילות שלו ושל אלע"ד שינתה את מקומה של עיר דוד בעיני הציבור. "עד שאנחנו התחלנו לעבוד היתה זרוקה חבית בתוך הכניסה לנקבת השילוח, אף אחד לא טרח לטפל בזה. היו מגיעים אלפים בודדים של מבקרים כל שנה. היום מגיעים 450 אלף איש בשנה". מבקריו משמאל טוענים כי השינוי הזה כרוך בגרימת סבל לתושבים הפלסטינים של הכפר, שלא רק שאינם נהנים מהתיירים, אלא סובלים מהשתלטות של המתנחלים על הכפר שלהם.

הממצאים הארכיאולוגיים מעניקים לכאורה לאנשי אלע"ד את הגושפנקה החזקה ביותר להימצאותם במקום ורייך, בכישרונו, מספק את הסחורה הארכיאולוגית הדרושה. מנגד, אלע"ד מעניקה לרייך ולארכיאולוגים האחרים שעובדים איתו תנאי עבודה שמעוררים קנאה בקרב הקולגות בכל אתרי החפירות האחרים בארץ. "אני בחיים שלי לא רצתי אחרי כסף למימון חפירות", אומר רייך. "אני לא מנהל ואני לא חותם על שום חשבונית על כלום. צריך עוד משאית? למחרת יש משאית. צריך עוד שלושים פועלים? עוד שלושים פועלים. צריך עוד שלושה טונות ברזל או עץ? אז יש. זה לא בגלל הכישרון שלי, זה ירושלים, זה עיר דוד. אין מה לעשות".

רייך ואלע"ד טוענים בלהט שהנטייה הפוליטית של מממני החפירה לא השפיעה מעולם על התוצאות המדעיות שלה. "בשנה הראשונה הם בילבלו לי את המוח, כל הזמן שאלו: נו, מצאת משהו מדוד? אמרתי להם שאני מבטיח שאם אני אמצא, אתם הראשונים שאספר להם. עד היום עוד לא היה לי צורך להתקשר אליהם. מה אני יכול לעשות".

חזקיהו מאבד מוניטין

בספרו מותח רייך ביקורת על מי שכן מצא את דוד המלך בעיר דוד. הכוונה לארכיאולוגית ד"ר אילת מזר מהאוניברסיטה העברית, שטענה שמצאה את ארמון המלך דוד ואחר כך גם את חומות המלך שלמה. רייך מסרב להתרשם מהממצאים: "אני לא שוכנעתי שזה ארמון המלך דוד. הקרמיקה אמנם מתאימה לתקופה, תקופת הברזל הראשונה, אבל כשאני ראיתי את ערימת הקרמיקה הזאת וראיתי את המקום שבו זה התגלה ואת הזיקה בין המקום הזה לקיר של אותו בניין, לא ראיתי את הקשר. מאז לא נמצאו נתונים חדשים, לכן אני לא מוציא מכלל אפשרות שהקירות האלה הם קדומים יותר (לדוד). אני לא כופר בדמות ההיסטורית של דוד, ובוודאי שהיה לו מקום מגורים בירושלים. אני גם לא כופר בהנחה שלפיה הגבעה הזאת היא עיר דוד. בהגדרה, אין שום אפשרות אחרת. אבל אני לא ראיתי את הקשר. לכן לא השתכנעתי, נו, מה אני יכול לעשות", הוא אומר בהגבהת הטון המוכרת.

"להגיד 'לא השתכנעתי' זה לא משכנע", אומרת מזר בתגובה. "כשמישהו אומר שלא השתכנע אבל לא אומר מדוע ולא יורד לרזולוציה של הפרטים, אי אפשר להתייחס לאמירה שלו. כשאראה שהוא יורד לפרטים אני אתייחס".

לא רק דוד הפסיד מהחפירות של רייך. מלך יהודי נוסף מאבד מוניטין באזור. באחרונה מעלה רייך טענה (שלא הספיקה להיכנס לספר), שהמלך חזקיהו כלל לא בנה את הנקבה הקרואה על שמו בתחתית עיר דוד. הנקבה, חצובה לאורך 530 מטרים בין מעיין הגיחון לברכת השילוח, היא אחד מההישגים ההנדסיים המרשימים של ארץ ישראל הקדומה. חופריה חפרו אותה משני כיוונים, קבוצת חופרים מהמעיין וקבוצה מהבריכה, והשאלה המטרידה חוקרים זה יותר ממאה שנה היא כיצד הצליחו שתי הקבוצות להיפגש באמצע הדרך במעבה האדמה, ובמיוחד לנוכח העובדה שתוואי הנקבה מפותל מאוד.

ההסבר המקובל הוא שהחופרים הסתפקו בהרחבה של נקבה טבעית שנוצרה בסלע כתוצאה מתהליכים גיאולוגיים. אלא שרייך ושוקרון גילו, לאחר שבוססו ברגליהם ימים ארוכים במים הקרים של הגיחון, שהמנהרה כולה - מהרצפה ועד לתקרה - חצובה ביד אדם, ללא חלל טבעי בסלע. רייך נאלץ על כן להציע הסבר חדש, מורכב יותר אך הגיוני: לדבריו, החופרים אכן נעזרו בסדקים טבעיים בסלע, שכיום לא ניתן לראותם בגלל ערימות העפר והפסולת שנערמו במשך אלפי שנים מעל לנקבה. הסדקים סייעו לכוון את החופרים מלמעלה, למשל על ידי שפיכת מים שחילחלו דרך הסדקים ורמזו לחופרים היכן הם נמצאים ביחס לפני השטח וביחס לקבוצת החופרים השנייה.

הניתוח מחדש של הנקבה הביא את רייך גם לתובנה חדשה בנוגע למי שעמד מאחורי הפרויקט האדיר הזה. המסורת וחוקרים רבים ייחסו את חפירת הנקבה לחזקיהו, בזכות מספר רב של מקומות במקרא שבהם תוארו ההכנות של חזקיהו לקראת המלחמה עם סנחריב מלך אשור: "ויתר דברי חזקיהו וכל גבורתו, ואשר עשה את הברכה ואת התעלה, ויבא את המים העירה, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה", נכתב למשל במלכים ב', פרק כ'. אבל רייך גילה כי שפכי העפר והפסולת שנמצאו בבריכה חצובה, שקשורה לנקבה, מתארכים את הבריכה כמה עשרות שנים לפני חזקיהו. "אני מצטער", אומר רייך, "זו לא היתה המטרה, אבל זה מה שיצא".

חפירת הבריכה ששללה מחזקיהו את הנקבה היא, לדעת רייך, ההישג הארכיאולוגי הגדול ביותר שלו. "ארכיאולוגים נשאלים מדי פעם, בעיקר על ידי התקשורת, מהי תגלית חייהם. הבריכה החצובה, חפירתה וממצאיה הם בוודאי השיא מבחינתי", כתב רייך. חפירת הבריכה, כמו חפירות רבות אחרות בעיר דוד, הצריכה ידע בהנדסה ובריתוך לא פחות מאשר בארכיאולוגיה. הבריכה התמלאה וכוסתה במשך השנים בפסולת ועפר. במשך שנתיים נבנתה קונסטרוקציה גדולה של קורות מתכת, שנועדו לשאת את השכבה העליונה של מילוי הבריכה כמעין תקרה, כדי שאפשר יהיה לחפור תחתיה.

בשפכי הבריכה התגלו חרסים רבים, אך הממצאים החשובים ביותר היו בולות - חותמות טין ששימשו למסחר - ועליהן ציורים וכתובות, וכן אלפי עצמות הדגים שביססו תובנות חדשות ביחס לתפריט של תושבי ירושלים בימי המקרא. הדגים, שכמובן הובאו ממרחקים, מעידים על קשרי מסחר ועל אליטה מבוססת שהיתה מסוגלת לקנות את הסחורה המיובאת.

העצמות נמסרו לחברו של רייך, ד"ר עמרי לרנאו, כירורג שפיתח, בעקבות אביו, תחביב של ניתוח עצמות דגים מחפירות ארכיאולוגיות. כיום הוא נחשב לאחד המומחים המובילים בעולם בתחום. רוב הדגים שנמצאו היו בורי ודניס, אך גם מקומה של נסיכת הנילוס לא נפקד. "זה הרבה עצמות וזה הרבה בשר, מישהו היה צריך לאהוב לאכול דגים", אומר רייך. "הנה צבענו עוד כתם בתולדות ירושלים".

קטסטרופה עתידית

אבל גם ללא דוד וחזקיהו הניבו החפירות בעיר דוד יבול מדעי רב. רייך ושוקרון חשפו בין היתר את בריכת השילוח מימי בית שני, לאחר שדחפור פגע בה במקרה בעת עבודות פיתוח. הם גם חשפו מחדש את הרחוב ההרודיאני שעולה מהבריכה לכיוון הר הבית, שחלקו היה מוכר מחפירות במאה ה-19. הרחוב התת קרקעי ותעלת הניקוז שתחתיו נחשפו לכל אורכם רק לאחר מאבק משפטי ארוך שניהלו התושבים הפלסטינים נגד החפירות, שלטענתם מסכנות את בתיהם. בסופו של המאבק הכריע בג"ץ בעד המשך החפירות, מה שלא מונע מהמנהרה לקרוס מדי פעם ולפעור חורים בפני הקרקע, בדרך כלל לאחר ימים גשומים במיוחד.

כיום מאפשרת המנהרה הליכה מתחתית סילואן ועד סמוך לרחבת הכותל, מתחת לפני האדמה. כאן התגלו בין היתר החרב הרומית, פעמון זהב וגם מקווה טהרה ובו כמה מטבעות שלפי התארוך שלהם ייתכן שהם מערערים את הקביעה כי הורדוס היה זה שבנה את כל הכותל המערבי. חפירת הרחוב הניבה גם חותם ועליו כיתוב בעברית, שכנראה שימש בעבודת המקדש השני.

בתעלת ניקוז מאותה התקופה שחפרו השניים מתחת לרחוב נמצאו סירי בישול שלמים, דבר שאינו מובן מאליו בתעלות ביוב. כיצד הגיעו לשם הסירים? הסבר אפשרי לכך נמצא בתיאורו של יוספוס פלביוס על השעות האחרונות של המרד הגדול בירושלים, בשנת 70 לספירה. אחרוני המורדים בעיר נמלטו והתחבאו בתוך תעלות הניקוז, והרומאים, כתב פלביוס, "חקרו למצוא את המורדים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על גבן ואת כל הנופלים בידם היכו לפי חרב". רייך ושוקרון מצביעים על חורים במרצפות הרחוב ומעלים את האפשרות שהם נפערו בידי חיילי הליגיון שחיפשו אחר המורדים.

ולדימיר נייחין

ומקטסטרופה היסטורית לקטסטרופה עתידית. הטענה הפוליטית המשמעותית ביותר נגד אלע"ד ורייך היא שבפעילותם הם גדעו את האפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים, שכן ללא חלוקת ירושלים לא ייתכן הסכם; ייהוד סילואן ו"כיבוש" עיר דוד על ידי המתנחלים לא יאפשרו עוד את חלוקת העיר. על כך עונה רייך: "זה ממילא לא יקרה (ההסכם). לא בזמננו. הסכסוך הזה הרי לא ייסגר לפני שתקרה קטסטרופה, ומה אני צריך לייחל לקטסטרופות? יש לי נכדים קטנים נחמדים. מה אני צריך לייחל לקטסטרופות?"

בזמנו הפנוי מטפח רייך קריירה מרשימה של מתרגם. הוא תרגם עד היום כמה ספרים בענייני אדריכלות וגם שירים מגרמנית, לטינית ואנגלית. אחד השירים שתירגם עוסק בדיוק בתקופה שבה נהרגו אחרוני המורדים בתעלות הניקוז. זהו שירו של הלורד ביירון, "ביום בו חרבה ירושלים בידי טיטוס". להלן שני הבתים הראשונים שלו:

מאחרון הגבעות הצופות על קדשך,

לרומי נכנעת, ציון! כאן אראך.

בעת שמש שוקעת, להבות חרבנה

האירו מבט אחרון לחומה.

 

מקדשך שם בקשתי, חפשתי ביתי.

לרגע אשכח מה קרוב הוא שביי.

גם חזיתי באש שכלתה מקדשה

ובידים כבולות, מבקשות נקמה.

--------------------------------------------------------------------------------------------

לא יכול להיות

העדות שסייעה להגנת נאשם שזוכה מזיוף עתיקות

פרופ' רוני רייך מילא תפקיד מפתח בפרשת זיוף העתיקות, שהסעירה את עולם הארכיאולוגיה הישראלי במשך כמעט עשור והגיעה בשבוע שעבר לסיומה. רייך, שבא מלב לבו של הממסד הארכיאולוגי ונמנה עם מייסדי רשות העתיקות, ניצב הפעם בצדו השני של המתרס. רשות העתיקות תפסה ברשותו של אספן העתיקות עודד גולן אוסף בל ייאמן של ממצאים מתקופות שונות, שכל אחד מהם, לו היה נמצא בחפירה ארכיאולוגית מסודרת, היה בו כדי לפתוח את מהדורות החדשות בעולם כולו: גלוסקמה (ארון קבורה משנית) המיוחסת ליעקב, אחיו של ישו; כתובת אחת ויחידה מתקופת הבית הראשון שמתקשרת לכתוב במקרא על שיפוץ בית המקדש בידי המלך יהואש; קערה עם כתובת פרעונית; נר נדיר מבית ראשון ועוד.

בעקבות החשיפה מונו שתי ועדות מומחים ברשות העתיקות, כדי לקבוע אם הממצאים אמיתיים או מזויפים. שתי הוועדות קבעו חד-משמעית כי אלה זיופים, ונגד גולן ושותפיו הוגש כתב אישום. אלא שבשבוע שעבר קבע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, אהרן פרקש, כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר שהחפצים אכן מזויפים.

רייך היה היחיד מבין חברי ועדות המומחים של רשות העתיקות שהעלה את האפשרות שהחפצים אינם מזויפים. הוועדה שבה היה חבר עסקה בכתב ובתוכן שנמצאו על החפצים, בעיקר הגלוסקמה של יעקב וכתובת יהואש. בישיבת הסיכום של הוועדה אמר רייך לעמיתיו כי הוא מאמין שהכתובת אותנטית. אחר כך השתכנע רייך שהכתובות מזויפות, וזאת על סמך תוצאות הבדיקה של הוועדה השנייה, שבחנה את החומרים שמהם עשויים החפצים. עיקר הבדיקה נסב סביב הפטינה - חומר אורגני זעיר שמתפתח באופן טבעי על אבן. לטענת ועדת החומר, הפטינה "הושתלה" בידי הזייפנים בתוך האותיות החרותות.

לבית המשפט הוזמן רייך להעיד מטעם ההגנה דווקא. בעניין הכתובת על הגלוסקמה העיד: "לפי מה שקראתי את זה קדימה ואחורה, וגם מבחינת המראה, הכל נראה לי בסדר, חוץ כמובן מאות אחת שהיתה בעייתית שם מפני שהיא נשברה בדיוק באמצע". עדות דומה נתן גם בעניין כתובת יהואש. בסוף עדותו העלה רייך את הנקודה המטרידה ביותר בנוגע לגולן, לפחות מצד מי שמאמין שהאיש זייפן: "אני מבקש להיות פרקליטו של השטן ולטעון כי נראה לי שהכתובת אמנם אותנטית, משום שקשה לי להאמין שייצא זייפן (או קבוצת זייפנים) שיהיה בקי מאוד בכל האספקטים גם יחד של הכתובת, והם האספקטים הפיזיים, הפלאוגרפיים, הלשוניים והמקראיים, כדי להוציא תחת ידו חפץ כזה".

ברשות העתיקות וגם בפרקליטות אמרו בתגובה על טענה זו, שגולן הוא באמת "גאון" כזה, שהקדיש את חייו לתחום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו