שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כשהגראדים שותקים, המצוקות רועשות

השקט חזר לדרום, השרים והעיתונאים עזבו והתושבים חזרו לחיים ולמצוקות הרגילות. ביקור חוזר בבית משפחת כחלון מוכת המחלות והעוני, אצל מיכאל קורץ המשותק ובמספרה של מרסל מרסייה, שמראה סימני התאוששות

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

הש"ג הוחלף. בשבוע שעבר היה זה חייל צעיר, עוטה חותם זקן ראשון, מראש העין; השבוע זהו חייל צעיר, מגולח למשעי, מראשון לציון. אותם האוהלים באמצע לא-כלום במדבר, אותם השירותים הכימיים הכחולים, אותם הזרקורים, אותה הסוללה, אותו קומץ חיילים שמסתובבים אנה ואנה. אותה גבעת חלפון. רק הצלם מנחם כהנא כבר לא כאן: את הפריים הדרמטי שלו, שמראה את שיגור הטיל של "כיפת ברזל", החיילים מסתתרים בשוחה, הוא כבר השיג. עכשיו אופף שקט גדול את הסוללה ורוח אביב חרישית מנידה את המאהל המאולתר; שקטו המטוסים, נדמו הבומים, חדלו הרקטות, פסקה יללת האזעקות, עד לעונג הבא.

חזרנו השבוע אל ערי הדרום, בזמן שכל אורחי הרגע כבר נטשו אותן ועברו לסיפור הבא. נסענו בדיוק באותו מסלול כמו בשבוע שעבר, עצרנו באותם המקומות, ביקרנו את אותם האנשים, אבל הפעם היינו לבדנו עמם. המצלמות קופלו, העיתונאים עזבו, גם הפוליטיקאים כבר לא כאן. שוב אין "צבע אדום". אימת הרגע התחלפה במצוקת הקבע, רחוקה עוד יותר מתשומת הלב הציבורית. אם אימת הרגע של מדינת הדרום עוד נגעה איכשהו ללבה של מדינת כל השאר, מצוקת הקבע שלה לא נוגעת עוד לאיש כמעט, צפונה מכאן.

השקט חזר לשרור גם בשכונה ג' בבאר שבע. לא שקט מנחם, אלא שקט מדכדך מאוד, דממת המוות של שכונת עוני שאין רבות כמותה בארץ. בשעת בוקר מאוחרת שממו רחובותיה. הפמליה ההדורה של שר הפנים, אלי ישי, כבר נסעה מזמן למקום אחר, ואתה התנדפו גם הבטחותיה שהקדוש ברוך הוא יעזור לתושבים.

לא, הקדוש ברוך הוא לא עוזר כאן לאיש. בתי הדלות מוגפים ברובם, הילדים בבתי הספר שלהם, ההורים בעבודות הדחק שלהם, ורק חתול נובר בערימה שהצטברה למרגלות מכל המתכת הירוק, שאיש לא טורח כאן להשליך לתוכו את האשפה. בשכונה הזאת גרים עניים ומשת"פים, אלה בצד אלה - לדברי התושבים, כל הבתים הנטושים שייכים למשרד הביטחון - וגם הפשע, הזנות והסמים, פשטו כאן מאוד.

סיוון דעבול (מימין) ואמה סוניה כחלון, השבוע בבאר שבע. כאן גר איובצילום: אלכס ליבק

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

השבוע שוב נעלו את המקלטים בשכונה כדי למנוע מהנרקומנים להיכנס אליהם ולהזריק שם, דבר שמעורר את זעם התושבים. מכוניות אין כאן כמעט, לא חונות ולא חולפות. גם חצר בית הספר הממלכתי-דתי "חזון עובדיה לאמונה ואומנות" ריקה בשעת הבוקר הזאת. התלמידים והמורים בכיתות. הקיר של מעון היום, המצולק מהגראד, זה ששימש רקע פוטוגני לפוליטיקאים שהגיחו לכאן לרגע, כבר שופץ וסויד לבן, ורק הלמות הפטישים של פועלי "אלום שחר", שעמלים על החלפת החלונות שניזוקו, מזכירה את מה שהתרחש כאן רק לפני שבוע. כמותה גם סרטי הניילון האדומים והקרועים של משטרת ישראל, "אין כניסה", ששרידיהם מתבדרים ברוח כתזכורת מאיימת מהעבר הקרוב מאוד.

שומר של חברת אבטחה מקומית מונע מאתנו כניסה לחצר בית הספר: "עוד עיתונאים?" הוא שואל בפליאה, "אנחנו כבר בשגרה", וכבר הוא מצרצר במכשיר הקשר שלו, הישר למזכירה, שעונה בפסקנות של מזכירות: "אי אפשר לבוא ככה סתם בלי אישור מדוברת מחוז החינוך. הם לא יכולים לבוא עכשיו להתנחל בבית הספר. בלי אישור אסור להכניס אותם".

שני ילדים חובשי כיפות שחורות מסתובבים באפס מעשה בחצר האשלים המוזנחת. הכניסה לבית ממול מחופה בפגודת נצרים עלובה, כניסיון נואש לשוות לו מראה מעוצב. מבית משפחת כחלון ברחוב ארלוזורוב הסמוך עולה שאון. בבית החד קומתי הזה ביקרנו בשבוע שעבר, בשולי פמליית השר.

סיוון דעבול, בתה של בעלת הבית, סוניה כחלון, סיפרה אז לשר ישי, בביקור הרגע שלו בבית, שאמה חזרה להשתמש בתרופות פסיכיאטריות בעקבות נפילת הגראד וגם הביאה ראיה למיניסטר: האם שרפה את השניצלים למחרת הטיל. כאז כן עתה, שוב רובצת סוניה בכורסתה ושתי בנותיה, סיוון ומירב, לצדה.

כאן גר איוב. כל בני המשפחה המורחבת הזאת, זוג הורים ושבעת ילדיהם, חולים או מובטלים או שניהם גם יחד. מחלה נוירולוגית לאם, לשלוש מבנותיה ולנכדתה. חתנה שרוי בדיכאון קליני עמוק, נכדה אחרת חולה במחלת כליות קשה. רוב בני המשפחה חיים מקצבאות הביטוח הלאומי, רק אבי המשפחה עובד כמסגר. הגראד שנפל על בית הספר הסמוך הרעיד את קירות ביתם, ניפץ את חלונותיו וזרע בבית המוכה הזה עוד פחד ומצוקה, כאילו לא די להם במה שיש.

כשרעמה הרקטה היתה סבתא סוניה בביתה יחד עם בת הזקונים אפרת, והבת סיוון יחד עם בנותיה, שראל וטופז. בדיוק ישבו לאכול. רק בתחילת השבוע חזרה אפרת לבית הספר, לא הסכימה ללכת לבדה והיא מטלפנת כל היום לאמה שתבוא לקחתה. אמה אומרת שהיא רועדת בידיים ולא רוצה לצאת מהבית. הנכדה שראל "הביעה הפרעות אכילה", כדברי אמה, "כל דקה היא מבקשת ממרח או שניצל, עד הלילה היא אוכלת בלי הפסקה", אומרת סיוון, הוגה "ממרח" במלעיל. "היום הלכתי לבית הספר וציינתי למנהלת שצריך להרגיע את הנפש ושלא ייקחו את שראל ישר למבחנים, כי עצם המקרה הזה קרה פה בבית. בתור אמא אני המלצתי שילד לא צריך לחזור לשגרת לימודים רגילה כשהוא בפחד וחרדה. המנהלת הסכימה אתי אבל אמרה שקיבלה הוראה ממשרד החינוך לחזור לשגרה", אומרת האם סיוון. מירב אחותה מתנגדת. היא אומרת שאי אפשר להשאיר את הילדים ב"חוסר תפקוד". בתה של מירב לא מוכנה להיכנס למקלחת בימים האחרונים, שמא תיפול עוד רקטה. שלוש שניות מקלחת והילדה בחוץ, מבוהלת.

הבית מטופח יחסית, ריקועי נחושת של פרפר ולטאה על הקיר שצבוע באדום עז, אבל אותות ההזנחה והמצוקה ניכרים היטב בדיירותיו. כאן עוד לא התאוששו מהגראד. הרופאה בקופת חולים רשמה היום לסוניה קלונקס לחודש ובתה מירב, למודת תרופות הרגעה, מסבירה ש"להתקף החרדה הראשון נותנים קלונקס ואחרי חודש מחליפים אותו, אם צריך, בתרופה לכל החיים". כשנפלה הפצצה, כמו שאומרים כאן, סבלה סוניה מ"איבוד שפתיים", כמו שאומרת מירב, והמלים נעתקו גם מגרונה של סיוון לדקות ארוכות. מירב אומרת שמאז יש לאמה גם חולשה ברגליים, שזה עוד סימן של חרדה, לדבריה. סוניה מספרת ש"בורחת לה השינה".

איך הן מסתדרות מבחינה כלכלית? מירב אומרת ש"כל אחד בקנטה שלו". היא ומשפחתה חיים מקצבת נכות - 3,500 שקלים - בשל מחלתה, שגורמת לה להתקפי אפילפסיה. בעבר ניהלה רשת חנויות בגדים ועבדה במועדון לילה, אבל מאז שחלתה אסור לה לעבוד. "אני חיה משלוש וחצי אלף וזה מצוין", היא אומרת. "יש שני דברים שאני לא אחסיר לעולם: אוכל וביגוד לילדים". עכשיו מאיימים להוציאה מדירתה בגלל חובות. "זה יקרה על גופתי המתה. אותי אין בעיה, שיוציאו, אבל לא את הילדים".

גם אחותה הצעירה אפרת חולה באפילפסיה ואמה נתקפת חרדה ורצה לרחוב כל אימת שהילדה מפרכסת. האם הבריאה איכשהו בשנתיים האחרונות, אבל עכשיו הן חוששות שהגראד החזיר את סוניה למצבה הקודם. "זה כמו בסיר לחץ. היא היתה מאוזנת, אבל ברגע שמשהו קורה, הכל מתעורר מחדש", מסבירה מירב וסוניה שותקת.

מירב היא אם חד-הורית. בתה מחוננת אבל היא חולה במחלת כליות קשה, כליה אחת שלה לא מתפקדת והשנייה מתפקדת רק ב-60%. עכשיו מירב מנהלת משפט נגד הביטוח הלאומי כדי שגם בתה תוכר כנכה. "כמה טרטור הם עושים לילדה נכה, זה לא ייאמן. זכיתי כבר בכמה משפטים, אבל הם יטרטרו את הבנאדם ברמות אובססיביות ומטורפות. כאילו שאנחנו, הבני אדם הקטנים, שיש לנו כוח להתמודד עם הכלכלה, יש לנו כוח להתמודד בבתי משפט. אתה מרגיש כמו מקק לידם. אתה יודע שאתה צודק, אבל אתה כל כך קטן לידם והם מתישים אותך עד שאתה מתפרק. לך פעם לוועדה של ילדים בביטוח הלאומי, תראה כמה אבסורד ורוע יכולים להיות. אן-דן-דינו והם מחליטים. זה פשוט הזוי. איך אבא שלי אומר: אם אתה מגיע לביטוח הלאומי דפוק לעצמך כדור בראש".

עכשיו מצאה הילדה פתרון לחרדתה: כל היום היא קוראת פרקי תהילים. רק ביום שני הלכה לראשונה לבית הספר. בעלה לשעבר של מירב לא משלם לה את דמי המזונות והיא חיה מקצבת הנכות שלה. אחותה, סיוון, נשואה, אבל בעלה מסוגר כבר כמה שנים בחדרו, שרוי בדיכאון עמוק. גם כשיש "צבע אדום" הוא לא יוצא מהחדר. לפני שחלה עבד ב"קוקה קולה". אשתו אומרת שהוא נראה כמו "אנורקס מהלך". ישן ביום וער בלילה. סיוון מתפרנסת מקצבת הנכות של בעלה.

אלינור, הילדה של השכנים בבית שממול, נערה בת 17, גם היא במצב קשה מאז הנפילה. השבוע ניסתה לרתך את המנעול במקלט השכונתי, מרוב הפחד, כך הן מספרות. בבית שלידן גרה משפחת משתפי פעולה פלסטינים, "יש כאן טונה משת"פים, אבל אין לנו שום קשר אתם". על קיר המקרר תלויה הזמנה לבר מצווה משנת 2010. המזגן מקולקל מזמן. בחורף מחממים באמצעות מפזר חום ובקיץ מצננים באמצעות מאוורר. "כפרה, החיים יפים, אלוהים למעלה", אומרת מירב, בכל זאת.

המוסיקה הקלאסית שוב שוצפת בביתו של מיכאל קורץ ברחוב מבצע נחשון בבאר שבע. חצי גופו משותק. גם אצלו היינו בשבוע שעבר, ואז הוא הדגים לנו איך הוא מגיע בעזרת ההליכון שלו לחדר המדרגות בתוך 40 שניות מרגע הישמע האזעקה. כתבתי כאן שזה לוקח לו יותר, ועכשיו הוא מנסה לנחם אותי: גם לטיל זה לוקח יותר. "כניסה לגיהנום", ספר שפירסם בנו ערן בשנת 1992 על מלחמת לבנון הראשונה, כפי שסיפר לו אביו, מונח על השולחן, כנראה לכבודנו.

ערן היה בן 16 במלחמה ההיא. על כריכת ספרו כתוב: "אבא תעזור לי, אני קטן, מה אני מבין בחיים שלי?" עכשיו הבן הוא מנהל חברת תרופות ואביו חצי משותק. "זו תוכנית אנדרטה", אומר מיכאל על שידור חוזר של תוכנית ב"קול המוסיקה", אותה הגיש רם עברון המנוח.

מה עבר עליו בשבוע האחרון, מאז שהשתרר השקט? "ישנתי כמו תינוק", הוא אומר. אשתו הברזילאית, רחל, עכשיו בבית. בשבוע שעבר היא היתה בעבודה, בחנות בתחנה המרכזית, בזמן ששמענו כאן אזעקה. היא רוצה לשמוע מוסיקה ברזילאית, מיכאל מעדיף מוסיקה קלאסית, אבל גם את פינק פלויד הוא אוהב - ורחל מוותרת.

זה סוד נישואיהם הארוכים, היא אומרת, והוא מוחה על שכתבתי כאן בשבוע שעבר שהוא מבלה את "שארית חייו" בהאזנה למוסיקה. יש לו כוונה לחיות עוד שנים ארוכות. כשהיה נער בפולין ראה פעם כותרת בעיתון: "אהבה חופשית בברזיל", ולא ידע שאשתו לעתיד נמצאת שם, לפני שעלתה ארצה לקיבוץ ברור-חיל.

בנו, מורה לחינוך גופני, המליץ לו להיכנס לשירותים בזמן האזעקות, אבל הוא חושב שחדר המדרגות בטוח יותר. יש לו שני מטפלים שבאים לכמה שעות מדי יום, האחד מהביטוח הלאומי והאחר בזכות היותו ניצול שואה. זוג יונים עומד על דוד השמש שנשקף מחלון הדירה במרומי הקומה התשיעית ואנחנו ממשיכים מכאן צפונה, דרך חנות הדגים של יוסף מוקיר-שבת, שבשבוע שעבר עמדה ריקה ועכשיו עומד בה עבדקן ובוחר דג לשבת.

רחובות אשדוד שוב התמלאו בחיים סואנים. ברחוב רוגוזין שבו נפל הגראד בשבוע שעבר אין כמעט עוד זכר לכלום. במספרת מרסל מרסייה, שרק לפני שבוע נדמה היה שחרבה, כבר שוקד ספר אשדודי על ראש צבוע בלונד, כאילו לא היו הדברים מעולם. על חלון הראווה, שנופץ אז לרסיסי-רסיסים, מודבקת המודעה: "דרושים/ות ספר/ית ופאניסט/ית. פרטים במקום". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ