בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיה חותכת

תמונה אחת בשבוע

תגובות

 באחד מצילומי המלחמה הידועים והמשפיעים ביותר שנוצרו, לא נראה חייל אחד ולא מת אחד, אף על פי שהוא מתאר מקום נורא שמתו בו מאות. "גיא צלמוות" של רוג'ר פנטון הוא הידוע מבין 360 צילומים שלו ממלחמת קרים, ונראית בו דרך עפר זרועה כדורי תותח. זהו צילום אלגורי, שבו כדור התותח מחליף ראש-אדם, והדרך החרוצה מספרת על מתקפת הבריגדה הקלה הבריטית באוקטובר 1854, תבוסתה האלימה וסופה הידוע מראש תחת מטר תותחים רוסיים בעמק המוביל לסבסטופול.

פנטון צילם את הדרך פעמיים. פעם אחת כשכדורי התותח מפוזרים בשוליה, ופעם שנייה כשהם פזורים על הדרך עצמה (אחרי ש"פיקח על הפיזור" שלהם, כפי שטענה סוזן זונטג בספרה "סבלם של אחרים"). לפנטון לא היתה כמעט ברירה אלא ליצור אלגוריה: משרד המלחמה הבריטי הנחה אותו שלא לצלם חיילים פצועים, ובוודאי לא מתים, כדי לא לפגוע במוראל. הדוקומנטריסט ארול מוריס יצא ב-2007 להגנתו של פנטון, ובניתוח מבריק פירק והפריך את טענותיה של זונטג, שיער על פי מכתבי פנטון שהוא בכלל הזיז כמה כדורים מהדרך ולא החזיר אותם אליה, והסביר עד כמה הצילום של פנטון תופס, מכיל, מתאר ומתמודד עם הסבל האנושי, אימי המלחמה ושאלת ההקרבה העצמית.

כביש עם סדק

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

לא כדורי תותח, אלא קו שיער עשב-כהה-טבעי חורץ את הדרך הבהירה אפופת האובך בצילום המהפנט הזה של אדוארד קפרוב, שיוצג החל ב-31 במארס בתערוכה "Frames of reality", במרכז עמיעד ביפו. אלה ערפילים מסתוריים וקרירים של המקטעים הפלסטיניים בכביש 60, הידוע גם כ"דרך האבות". זהו מקום זר ומוזר, ארץ גזירה, שיופיה המדוכא, פורץ בקו העשב שעולה מבין שפתי האספלט, טבעי וחזק מכל כוח. זהו צילום שהפוליטיות שלו מעודנת, ודומה להדהים לסדרות שצילם קפרוב (יליד רוסיה 1975; עלה לארץ ב-1992) במסע רגלי של מאות קילומטרים צפונה ממוסקווה אל שיירי-הגולאגים הסטאליניסטיים של הטייגה הסיבירית. זהו צילום חושי, מערפל, הוזה, שבו רכותו של פס העשב שואבת אליה את הקושי והחספוס שסביב.

התערוכה ביפו והקטלוג שנלווה לה - שאת שניהם אצר באיפוק מרשים עמי שטייניץ - הם תוצאה של סדנת צילום משותפת לצלמים ישראלים ופלסטינים, שהתקיימה זו השנה השלישית כחלק מפרויקט צילומי העיתונות השנתי החשוב "עדות מקומית". כמה שמביטים יותר בקטלוג, ובעבודות של 15 הצלמים - מהאישיות ביותר כמו זו של ורדית גולדנר, שצילמה בעבר בכפר בדווי בנגב, ועכשיו נאלצת לצלם את שקית העירוי הכימותרפי שלה במחלקה האונקולוגית, ועד המסעות עם חמור בסדרה התיאטרלית, המצחיקה ונוגעת ללב של עמאר יונס - מבינים יותר מהו מצב של מלחמה מתמדת: מהם מים נקיים, שלווה נפשית, צדק, נורמליות - חיים שנמשכים למרות הכל, וכל העת, בין כדורי התותח הזרועים על הדרך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו