בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בצה"ל מזהירים מהחרפת העימותים: האינתיפאדה השלישית בדרך?

"מחיר חומת מגן נצרב אצל הפלסטינים", אומר מפקד הצנחנים. ולמרות זאת, התסכול בגדה נוכח האדישות הישראלית עלול להוציא את ההמונים לרחובות

48תגובות

ארבע החלטות קריטיות קיבל אריאל שרון, ראש הממשלה בתקופת העימות הצבאי החריף עם הפלסטינים בעשור הקודם. בדיעבד, אלו ההחלטות שהכריעו את גורל האינתיפאדה השנייה. ישראל לא השיגה בה ניצחון מוחלט. ספק בכלל אם קיים ניצחון כזה כשמדובר בלחימה בטרור. אולם היא הצליחה להוריד למינימום את טרור המתאבדים מהגדה המערבית ולנתב את הלחימה בעזה לערוץ של ירי רקטות, טורדני ובעייתי, אך לרוב לא קטלני.

שרון הוא שהכריע - ובשלוש מתוך ארבע הדילמות פעל בניגוד לעמדותיו האידיאולוגית ובמנותק מהאינסטינקטים הבסיסיים שלו. הוא החליט על הקמת גדר ההפרדה, שתרמה באופן משמעותי להפחתת חדירות המתאבדים; הוא נמנע מחיסולו של יאסר ערפאת (אם יוכח בעתיד אחרת תהיה זו הפתעה. האיפוק הבלתי אופייני שנקט שרון בעניין זה מנע קרע עם הממשל האמריקאי) והוא הוביל את ההתנתקות מהרצועה, שהבטיחה גיבוי בינלאומי רחב לעמדות הישראליות. ההחלטה הרביעית, הראשונה בסדר הכרונולוגי, היתה כנראה החשובה מכולן: לפני עשר שנים בדיוק, בשלהי מארס 2002, אחרי חודשים ארוכים של היסוסים, שיגר שרון את חיילי צה"ל לקסבות הצפופות בלב ערי הגדה ולסימטאות הצרות של מחנות הפליטים.

מבצע "חומת מגן" היה תחילת הסוף של קמפיין המתאבדים הרצחני שהובילו החמאס והפתח. הטרור הפלסטיני מהגדה דוכא, תוך שימוש באמצעים ברוטליים לעתים. תוצאת המהלך, שהשפעותיו ניכרו סופית רק כעבור כשלוש שנים, היתה החזרת החיים למסלולם משני צדי הקו הירוק. נדמה שמרבית הישראלים העדיפו מאז להדחיק מזיכרונם את ימי האינתיפאדה השנייה, שבקווים כלליים ניתן לתחום אותה מביקורו של שרון בהר הבית בספטמבר 2000, ועד להתנתקות באוגוסט 2005. אף שמספר אבידותינו במהלכה היה גבוה פי שבעה ממספר הרוגי מלחמת לבנון השנייה, החיטוט בפצעי המלחמה בצפון אינטנסיבי הרבה יותר מאשר אזכורם של פיגועי האוטובוסים והמסעדות.

מכל מקום, שרון הוא האיש ששם לכך סוף, לפחות לעת עתה. התנהלותו באותן שנים לא היתה נקייה מטעויות, מהביקור הפרובוקטיבי בהר ועד ההתעקשות לחסל את מבוקש הפתח ראאד כרמי בעיצומה של רגיעה יחסית. אבל את העובדה שרובנו חולפים כיום על פני המאבטח בכניסה לקניון בלי להקדיש לכך הרהור נוסף, צריך כנראה לזקוף לזכות "חומת מגן" ומה שבא בעקבותיה.

את החלטתו קיבל שרון חרף התלבטות הצבא. אף ש-133 ישראלים נהרגו בגל הפיגועים בחודש "מארס האיום" ב-2002, חששו במטכ"ל מכיבוש מחודש של ערי הגדה. שר הביטחון אז, בנימין (פואד) בן אליעזר, הסתייג מהרחבת הפעילות וגם הרמטכ"ל אז, שאול מופז, שלרוב נקט קו נצי, היסס במשך זמן רב. אחדים מהאלופים היו בוטים יותר בהתנגדותם. קציני מודיעין הזהירו מפני מאות הרוגים לצה"ל אם יכבוש את מחנות הפליטים. כשהוצג תצלום אוויר של מחנה בגדה בפני חברי המטכ"ל, פלט אחד מהם: "זה נראה נורא". קצין אחר תבע משר הביטחון: "שיירשם שהזהרתי אותך".

אנשי שרון התרשמו שהאלופים מכוונים את דבריהם למכשירי ההקלטה בחדרי הישיבות וכי האזהרות נועדו לכסות את ישבנם למקרה שתקום ועדת חקירה לבדיקת הכישלון. "התנהגות חלק מהבכירים לא הוסיפה כבוד לצה"ל", תיאר זאת אדם שהשתתף בדיונים. אף שישראל ספגה 20 הרוגים כבר בתחילת יוני 2001, בפיגוע הדולפינריום, חלפו עוד כעשרה חודשים, עד לפיגוע במלון פארק בנתניה, בטרם אושר כיבוש הגדה.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

ביציאה למבצע נדרש שרון לגייס לפיכך בעלי ברית בלתי צפויים: מפקדי השדה של צה"ל, בדרג המח"טים והמג"דים. הקצינים בשטח, שחוו את ההתנגדות הפלסטינית בפשיטות החטופות על מחנות הפליטים, סברו שהמשימה אפשרית. יתרה מזאת, טענו, אין לישראל ברירה אחרת. כשאזרחים נטבחים מדי יום בירושלים ובחיפה, חובת הצבא להגיע למתאבדים ולמעבדות הנפץ, גם אם המחיר הוא אובדן חיי חיילים. הלחץ מלמטה, בעיקר מצד מפקד כוחות צה"ל בגדה, יצחק (ג'רי) גרשון והמח"טים צ'יקו תמיר (גולני), אביב כוכבי (צנחנים) ויאיר גולן (נח"ל), שיכנע את שרון לאכוף את דעתו על האלופים. "חומת מגן היתה בראש ובראשונה עניין של קבלת החלטות", אומר אלוף-משנה אמיר ברעם. "היינו צריכים לנצח בעיקר את עצמנו, להתגבר על מחסום הפחד ולהיכנס לשטח הצפוף רווי המטענים והאויב. למדנו על עצמנו בהחלטה הזו יותר משלמדנו על הפלסטינים".

דניאל בר און

ברעם מפקד כיום על חטיבת הצנחנים הסדירה. בשנות הלחימה נתקלנו בו פעם ועוד פעם, כמפקד גדוד 890 בחטיבה, כמפקד יחידת העילית מגלן ובהמשך, כמפקד החטיבה המרחבית שומרון (שכם). השבוע ליווינו את המח"ט בן ה-42 לתצפית מהר גריזים על העיר שכם שעל הקסבה שלה השתלט הגדוד שלו ב"חומת מגן". כמונו, גם הוא מתקשה להאמין שכבר חלף עשור וכמונו, נדמה שגם הוא שכח כמה הכל קרוב כל כך, פיסית: בקושי 40 דקות נסיעה ממחלף גלילות ועד מחסום חווארה בכניסה הדרומית לשכם. זה המחסום שאכף על העיר סגר הדוק, חונק. כיום הוא עומד נטוש, מאפשר תנועה חופשית ברכב וברגל, משכם לרמאללה. ברעם שמח על כך. טוב לראות את שכם פתוחה לתנועה, הוא אומר.

בליל הסדר תשס"ב, בשכונת גילה הירושלמית, שעדיין ספגה לעתים ירי צלפים מבית ג'אלה, אירח גדוד 890 את שר הביטחון ואלוף הפיקוד ופתאום, אומר ברעם, "התחילו להכניס להם פתקים עם החדשות מנתניה. אני זוכר את האימה. את הסדר כבר לא סיימנו. למחרת, הגדוד כבר עלה על ציודים והתחיל לנוע לכיוון שכם".

"חומת מגן" וגדר ההפרדה חוללו את השינוי, בעיניו. "לפני הגדר לא היתה מגננה יעילה. ישבנו עם הגדוד בטול כרם והשב"כ היה מעביר התרעה על מתאבד בדרך. הבנתי שאין הרבה מה לעשות חוץ מלהעמיד חיילים על הכביש ליד בחן ולהחזיק ידיים. די מהר עברנו להתקפה. הוצאנו את כל הגדוד למחנה הפליטים טול כרם, לשבת חזק עליהם לפני שיתקפו אותנו. הכל עבד על זמן אפס. אם החמצת מחבל בטול כרם, בערב היית שומע בחדשות על פיצוץ בנתניה. זו מציאות הזויה, שבה המלחמה מתנהלת מטרים מהאזרחים. ניהלנו קרב אש לילי במחנה הפליטים ובבוקר שתינו קפה בבת חפר".

ביום בהיר רואים מאזור שכם גם את ביתו בשרון. פעם, בימי האינתיפאדה, ברעם לקח לשם את אשתו. לדבריו, "היא אמרה, ‘דיר באלכ, תראה שאתה לא מפספס פה אף מתאבד. כמה הכל קרוב'". הכל היה מאוד אישי בלחימה. "היינו מאוד שלמים עם הפעילות", הוא אומר, "זו היתה הגנה על הבית. לא היה קשה לשכנע את החיילים שהם עוצרים מתאבדים, שאחרת יהרגו את בני משפחותיהם במרכז הארץ".

הצנחנים ששירתו תחת פיקודו ראו וחוו דברים קשים, "אבל יצאו פחות שרוטים מהדור שלי, דור האינתיפאדה הראשונה. היתה להם הצדקה מוסרית מלאה לפעול. כאן ירו עליהם ובעורף התפוצצו אוטובוסים. פה אני רואה את הגדולה של המח"ט שלנו אז, אביב כוכבי (כיום ראש אמ"ן). הוא ידע לשים את האצבע על בעיית ההתנהגות. מי שיגיד שלא היו עבירות ערכיות בזמן האינתיפאדה משקר. גם אצלנו בחטיבה היו מקרים של השחתה מכוונת של רכוש וביזה וגניבות. גם הרגנו בטעות אנשים שלא היינו צריכים להרוג. אבל ידענו לבדוק את עצמנו וגם להעניש כשצריך, במיוחד כשאנשים עברו עבירות שלא היו רק טעות בשיקול דעת בלהט הקרב". האינתיפאדה השלישית, הוא מתרשם, אינה עניין מיידי או מובן מאליו: "מחיר ההפסד נצרב אצל הפלסטינים. האזרח מהשורה אצלם לא יכול היה לחיות חיים רגילים באותה תקופה. הם זוכרים זאת היטב".

רון אלון

יום האדמה

מצבם של תושבי הגדה אכן השתפר, הן ביחס לימי שיא האינתיפאדה והן בהשוואה למצבם של תושבי עזה. אבל היציבות הכלכלית היחסית לא מעניקה חסינות מפני התלקחות מחודשת. תסכולו של הציבור בגדה הולך וגדל, בין היתר בשל האדישות הישראלית למצבו. הצמיחה הכלכלית שאיפיינה את השנים 2008-2010 הואטה באופן ניכר, ההתנחלויות ממשיכות להתרחב והאופק המדיני נעלם מן העין. מעמדה של הרשות הפלסטינית נשחק ומנגנוני הביטחון שלה מצטיירים בעיני רבים כמשת"פים של ישראל. ועם זאת, הכעס הזה הוציא רק כמה אלפים לרחובות היום, במהלך יום האדמה, בו נערכו תהלוכות מחאה נגד ישראל בשטחים ובגבולות.

השבוע נשמע קולו של מרואן ברגותי, ממחוללי האינתיפאדה השנייה שנשפט לחמישה מאסרי עולם. ברגותי, יורשו המיועד של מחמוד עבאס (אבו מאזן) הוא סוג של ברומטר לדעת הקהל הפלסטינית. בכיר אסירי הפתח קרא לפלסטינים לצאת להתנגדות עממית נרחבת נגד הכיבוש, במלים אחרות: לאינתיפאדה.

ברגותי אינו מתכוון הפעם למחבלים מתאבדים או פיגועי ירי, אלא להפגנות עממיות לא אלימות נוסח האינתיפאדה הראשונה. בכיר הפתח אף דרש להפסיק את התיאום הביטחוני והכלכלי עם ישראל ולהתנגד לכל צורות הנורמליזציה. דבריו אינם נאמרים בחלל ריק. ברגותי, שידע להוציא הפגנות המוניות ברמאללה בפרוץ האינתיפאדה, עשה זאת כשחש שהציבור הפלסטיני מעוניין בכך. השאלה היא אם גם כיום הוא יכול לסחוף את ההמונים מתוך כלאו.

חרף השקט הביטחוני היחסי, אלה ימים דרמטיים גם לחמאס. בימים הקרובים יתקיימו בחירות פנימיות להנהגתו. חברי התנועה יבחרו לא רק את הלשכה המדינית (מעין ממשלת הארגון) ואת העומד בראשה אלא גם את מועצות השורא (מעין פרלמנט): הכללית ואלו בעזה, בגדה, בחו"ל ובבתי הכלא. ראש הלשכה המדינית, חאלד משעל, הודיע בסוף דצמבר שאינו מתכוון לשוב ולהתמודד על תפקידו. נראה שהתרגיל עשוי להשתלם לו. על פי מקורות בחמאס, משעל צפוי להתמנות לראש הלשכה שלא בהצבעה אלא כהבעת תמיכה מצד כל חברי הארגון.

בשבועות האחרונים הפעילו שלטונות קטאר, סודאן ו"האחים המוסלמים" במצרים לחץ על בכירי החמאס לדבוק במשעל ולא לאפשר לו לפרוש. משעל עשוי לבלום בכך את ניסיונם של ראשי החמאס בעזה לחתור תחתיו. במוקד הבחירות תעמוד שאלת הסכם הפיוס עם הפתח. בזמן שקבוצה גדולה של אישים בחמאס, בראשות משעל, טוענת שסיום הסכסוך עם הפתח הוא אינטרס חיוני לארגון, אחרים, בעיקר בהנהגה בעזה, רואים בכך איום ממשי על שלטון הארגון ברצועה. הבחירות ילמדו כנראה מיהו המנצח בוויכוח.

סוגיה שנייה נוגעת למעמד האסירים, משוחררי עסקת שליט. קרוב לוודאי שיחיא סנוואר ואחרים מקרב יוצאי הנהגת החמאס בבתי הכלא בישראל, ידרשו את מקומם בלשכה המדינית של הארגון. אם לא ייענו, תהיה זו הבעת זלזול במעמד האסירים. ועדיין מוקדם לדעת מה יעלה בגורלם של בכירי הארגון בדמשק ששבו לרצועה באחרונה, כמו עימאד אל-עלמי, ואיזה מעמד יבצרו לעצמם ראשי הזרוע הצבאית, בהנהגת אחמד ג'עברי.

פיוס מתרחק

לפני שבוע קיים החמאס עצרת גדולה בעזה תחת הכותרת "לחשוף את הקונספירציה נגד עזה". אחד ממנהיגי התנועה, חליל אל-חייה, טען שבידי הארגון ידיעות אמינות כי בפגישה חשאית בהשתתפות נציגים ישראלים, פלסטינים, מצרים, ירדנים ואמריקאים, סוכם להגביר את הלחץ הכלכלי על הרצועה כדי לאלץ את חמאס ליישם את הפיוס עם הפתח. הוא האשים את הפתח במעורבות במזימה להחזרת המצור על הרצועה והבטיח "להכות בהם ביד ברזל".

הנאום נועד בעיקר לתרץ באוזניהם של תושבי עזה את משבר החשמל והדלק הקשה, הנמשך זה כשישה שבועות. א', תושב העיר, סיפר השבוע ל"הארץ" כי אספקת החשמל קטועה, "שש שעות כן, עשר לא. אין שעות קבועות לאזורים השונים". לדבריו, לעתים מגיע החשמל רק בשעות הלילה, שבהן יש בו פחות צורך. למשבר השפעה מרחיקת לכת על חיי היום-יום: אין כמעט דלק לנסיעה במכוניות, אין מעליות ואספקת המים (שמגיעים באמצעות משאבות) משובשת. "כאילו חזרנו בבת אחת למאה ה-19", אמר.

מקורו של המשבר בהחלטה מצרית לעצור את הברחות הדלק לרצועה. כבר יותר משנה שחמאס מקבל את הדלק הנדרש להפעלת תחנת הכוח בעזה באמצעות הברחתו מסיני דרך המנהרות. למצרים נמאס: לא רק שהארגון מקבל דלק במחירים שמשלם האזרח המצרי (ולא מה שמשלמות מדינות אחרות הרוכשות אותו ממצרים), אלא שהוא אף גובה עליו מסים ברצועה מבלי לחלוק אותם עם קהיר. הביקוש העצום לדלק הזול בעזה גרם למחסור בדלק בסיני ואפילו במצרים עצמה. בחמאס מייחסים את המשבר בעיקר לרצונו של שלטון המעבר במצרים לכפות את הפיוס. לפי הצהרותיו הנציות של אל-חייה, ישראל יכולה להירגע: הפיוס הפלסטיני שוב מתרחק.

הקו הנוקשה שמציג החמאס משמעותי גם בהיבט אחר: בסבב האלימות האחרון עם ישראל ברצועה, שהסתיים לפני כשבועיים, חמאס ישב על הגדר. על פי הערכות המודיעין הישראלי, יתקשה הארגון לנהוג כך גם בפעם הבאה. האתגר שמציב לו ארגון הג'יהאד האיסלאמי עשוי לדרבן אותו לפעולה, כשעשרות הרקטות שנורו לבאר שבע ולאשדוד יהיו מבחינת החמאס רף תחתון למהלכים שלו.

השבוע פרס צה"ל סוללת כיפת ברזל בגוש דן, בינתיים רק לתרגול. מח"ט הצנחנים אמיר ברעם, אומר ששבירת מחסום הפחד מ"חומת מגן" רלוונטית גם לעזה. "אולי בגלל זה אני פחות חושש מכניסה לעזה. כמו בחומת מגן, עד שאתה לא משלם מחיר קשה, עם הגב לקיר, אנחנו לא פועלים. גם אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו