בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למות ולכבוש את ההר

לפני 65 שנה החלו עבודות להקמת אנדרטה ענקית של המנהיג האינדיאני קרייזי הורס בדרום דקוטה, לא רחוק מהר רשמור. 30 שנה אחרי מות הפסל, אלמנתו, בניו ונכדיו ממשיכים בפרויקט המיועד להפוך לפסל הגדול בעולם

10תגובות

זה היה אמור להיות הפסל הכי גדול בעולם: דיוקן גרניט של אחד ממנהיגי שבט סיו, רכוב על סוס, שנחצב בסלעי הגרניט של הרי בלאק הילס בדרום דקוטה. בממדיו ובמורכבותו, הפסל נועד לגמד את דיוקני הנשיאים שפוסלו בהר רשמור, שאינו רחוק משם.

בעבודה להקמת פסלו של המנהיג האינדיאני, קרייזי הורס, החל ב-1947 קורצ'ק ז'ולקובסקי, פסל מקונטיקט. למנהיגי הסיו, שגייסו אותו למשימה, ולתושבי המקום, שליגלגו עליו, הבטיח האמן כי למרות המחסור בכסף, בכוח אדם ובאמון מכל מי ששמע על תוכניותיו כמעט, הוא יקדיש את חייו לפרויקט.

אבל ז'ולקובסקי לא העריך נכונה את גודל המשימה. הבטחתו הפכה התחייבות הנמשכת זה כמה דורות. הפסל הלך לעולמו לפני 30 שנה ומאז כיבד השבט את בקשתו האחרונה והמשיך לעבוד על הפרויקט. יש האומרים כי לפני מותו ביקש ז'ולקובסקי, "עבדו לאט, כדי שתעשו את זה נכון".

את המשימה לקחה עליה משפחתו, בראשות אלמנתו רות, בת 85. לצדה עובדים עשרת ילדיהם ובתקופה האחרונה גם נכדיהם. למרות ספקות ומחלוקות שמלווים את המשפחה יוצאת הדופן, צאצאיו של ז'ולקובסקי עובדים בעקשנות ובהתמדה. הם מקבלים את עצתו ומתקדמים בקצב המתאים לעידן הפירמידות יותר מאשר לעידן הטוויטר.

מתיו סטבר / ניו יורק טיימס

מאמץ החציבה בהר, שנכנס לשנתו ה-65, הפך לאחת האטרקציות התיירותיות המובילות בדרום דקוטה. החשש שמא חלקם לא יזכו לראות את השלמת הפרויקט מרתיע רק מעטים מבני המשפחה. "זה החלום שלהם והם יפעלו להגשמתו", אמר דני סנפורד, איש עסקים ונדבן, שתרם לאחרונה 10 מיליון דולר לפרויקט. "לא אכפת לי אם הוא יימשך עוד מאה שנה".

למרות ההילה הרומנטית האופפת את המחויבות להשלמת המשימה, במשך השנים נמתחה עליה גם ביקורת עקשנית. את קולות הביקורת הרמים ביותר משמיעים האינדיאנים, שזה זמן רב מתייחסים לפרויקט בתערובת של תמיכה וחשד. רבים מתלוננים שהמשפחה הרוויחה מיליוני דולרים מהפרויקט, שאמנם נושא את שמו של קרייזי הורס, אבל הפך לאנדרטה לז'ולקובסקי יותר מאשר למושא עבודתו.

ואכן, דיוקנו של ז'ולקובסקי נפוץ במתחם המבקרים במקום לא פחות מקלסתרו של מנהיג הסיו. בין 85 העובדים במשרה מלאה ב"קרן לזכר קרייזי הורס", מספר צאצאיו של הפסל (שבעה) גדול יותר ממספר האינדיאנים (חמישה), אף על פי ששיעורי האבטלה בשמורות הסמוכות הם הגבוהים ביותר בארצות הברית.

"מעולם לא שמעתי אינדיאני כלשהו, אפילו לא אחד, אומר שהוא גאה בהר הזה", אמר טים ג'יאגו, מייסד "Native Sun News", שמשרדיה שוכנים בעיר רפיד סיטי. תומס שורטבול, נשיא "קולג' לקוטה אוגלאלה", שמקבל מהקרן מלגות רבות, הודה שהפרויקט מעורר אי נחת. "אבל רוב האנשים רואים את הצד החיובי של הפרויקט, שממלא את החלל הריק שנוצר במדינה הזאת בגלל העדר ההכרה בעם האינדיאני".

כוח סבתא

הגברת ז'ולקובסקי, שמכינה את ילדיה לקבל עליהם את ניהול הפרויקט, עדיין חיה בבקתת העץ הנזירית שהיא עצמה סייעה לבנות כשבאה למקום בהיותה בת 20. היא ממשיכה להיות הכוח המניע של הפרויקט, שרבים הניחו שיקרוס לאחר מות בעלה.

היא מתמקדת בהתקדמות החציבה בהר, כדי להפריך חלק גדול מהספקות. לפי פרסומי הקרן, דמי הכניסה שנגבים באתר (3.8 מיליון דולר ב-2010. דמי הכניסה למבוגר הם 10 דולר) והתרומות (19 מיליון דולר בחמש השנים האחרונות) הביאו לשיא את הכנסות הקרן.

ז'ולקובסקי מתייחסת לכל אחד מהמבקרים כאילו היתה סבתו, אבל בני משפחה ועובדים אומרים שהתנהגות זאת מסתירה מסירות אדירה, כמעט אובססיבית. היא עונה בעצמה על כל שיחות הטלפון שמתקבלות במשרדי הקרן, כותבת מכתב תודה לכל תורם וכמעט ואינה מתרחקת מההר.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

היא מספרת בלהיטות את סיפוריה, שנדמה כי אחדים מהם קרובים יותר לאגדה מאשר למציאות. היא למדה מהטעויות של בעלה - שניבא ברוב העזתו כי הפרויקט יימשך 30 שנה - וכששואלים אותה מתי יושלם הפסל היא מעדיפה לענות בצורה מעורפלת. "כן, זה היה גדול יותר וקשה יותר ממה שהוא חשב", היא אומרת, "אבל אנחנו נמשיך לעבוד".

ז'ולקובסקי דוחה את הביקורת על היחסים בין הקרן לאינדיאנים ומזכירה את התוכניות - שכיום הן לא הרבה יותר מחלום - להקים אוניברסיטה לאינדיאנים במתחם הפרויקט. הקרן כבר מציעה תוכניות לסטודנטים אינדיאנים ומעניקה מלגות בסכום כולל של 1.5 מיליון דולר (אינדיאנים אינם צריכים לשלם דמי כניסה לאתר).

האנדרטה של קרייזי הורס מושווית בדרך כלל לפסלים בהר רשמור, שנמצא במרחק של 27 ק"מ בלבד ממנה. למרות מתחים שהיו בעבר בין שני האתרים, ההר הוא מקור השראה למקימי האנדרטה לזכר קרייזי הורס. שם הם מקבלים הכשרה מקצועית ומדי פעם יש שיתוף פעולה בין האתרים.

כשהושלמו הפסלים הנשיאותיים בהר רשמור, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, מנהיגי השבטים המקומיים דרשו להתקין ביניהם אותות מחווה לגיבורים אינדיאנים. פסליהם של ג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון, תיאודור רוזוולט ואברהם לינקולן הוקמו בשטח שנוי במחלוקת. תחילה נחתמה אמנה שבה הוענק השטח לשבטים המקומיים, אבל לאחר שהתגלה זהב באזור בוטלה האמנה. בקשה לצרף את פניו של קרייזי הורס לארבעת הנשיאים נדחתה.

האינדיאנים גייסו את ז'ולקובסקי, שעבד תקופה מסוימת בפרויקט הר רשמור ופוטר זמן קצר קודם לכן. תוכניתו השאפתנית היתה להקים פסל שגובהו 171.6 מטר ואורכו 195 מטר, שיתאר לוחם רכוב על סוס, ששערותיו מתבדרות ברוח וזרועו מושטת לפנים (מכיוון שאין תמונה אמינה של קרייזי הורס, היו שטענו כי יש להטיל ספק בדיוק ההיסטורי של הפסל).

הרעיון להקים את האנדרטה הועלה לראשונה על ידי מנהיגים אינדיאנים - "זה יהיה פרויקט אינדיאני לגמרי, שינוהל על ידי", כתב לז'ולקובסקי הנרי סטנדינג בר, ראש שבט לקוטה, ב-1939. אבל לאחר שהגיע למקום הבין הפסל כי לשבטים לא היו משאבים רבים, בכסף או בכוח אדם.

את הפרויקט מוציאים אל הפועל בני המשפחה, שמסתייעים בתרומות ובהכנסות מתיירות ומחווה קטנה שברשותם.

ההר בראש

ז'ולקובסקי בא למקום עם אשתו הראשונה, שביקשה להתגרש ממנו אחרי שנה בלבד באזור השומם והטרשי. היא טענה שהתמקד בהר והזניח אותה. רות, שהכירה אותו בצעירותה בקונטיקט וניתקה את קשריה עם משפחתה כדי ללכת אחריו לדרום דקוטה, לא נרתעה. הם התחתנו בחג ההודיה, כדי שהוא לא יצטרך להפסיד יום עבודה.

"הוא היה הגון מאוד", אומרת ז'ולקובסקי, שגם לה אלה היו נישואים שניים. "הוא אמר שההר אצלו במקום הראשון, אני במקום השני והילדים במקום השלישי".

העבודה בהר רשמור הושלמה בתוך 14 שנים ובעלות של פחות ממיליון דולר. אבל בבלאק הילס נדרשו 50 שנה של פיצוצים לפני שתווי הפנים הראשונים החלו להצטייר בסלעי הגרניט. תושבי האזור נהגו לומר, שהדבר המטורף היחיד באנדרטת קרייזי הורס הוא האיש שפיסל אותה.

ברוח מקפיאה, מתחת לפנים הענקיים - אורך האף לבדו הוא 8.23 מטרים - מתאר קזימיר ז'ולקובסקי את החציבה בהר כתהליך שאינו מאפשר קיצורי דרך. הוא התחיל לאסוף שברי סלעים שפוצצו כשהיה בן 7. כיום, חמישים שנה מאוחר יותר, הוא מנהל העבודה בפרויקט שאליו מופנה כרבע מהתקציב השנתי של הקרן, המסתכם ב-7 מיליון דולר.

הוא מודה כי לעתים עולות בלבו שאלות בדבר שפיות המשימה שהוא מקדיש לה את חייו, אבל מוסיף: "אנחנו, בני ז'ולקובסקי, נמשיך לעבוד כל עוד אנחנו יכולים". לצד העבודה בקרן, בני המשפחה הם הבעלים של חנות המתנות והמסעדה במרכז המבקרים. הם תרמו את רוב הקרקע שבבעלותם לקרן, אבל הרוויחו לפחות 2 מיליון דולר ממכירת חלקים אחרים ממנה.

ג'ק מארש, עיתונאי ותיק שהיה חבר בהנהלת הקרן, אומר כי אין מקום לחשוד באי סדרים כספיים. לדבריו, הנהלת הקרן שיכנעה את רות ז'ולקובסקי, שנוהגת לישון בכיסא בחדר שהיא חולקת עם אחת מבנותיה, לקבל משכורת גבוהה יותר התואמת את נפח עבודתה. "משפחת ז'ולקובסקי חיה חיים צנועים. הם באמת מקדישים את חייהם לפרויקט", אומר מארש.

המצטרפת האחרונה לצוות, היידי ז'ולקובסקי, בת 26, אחת משני תריסרי הנכדים והנכדות של מייסד הפרויקט, אחראית לייצור פמוטים, תומכי ספרים ומזכרות אחרות משברי הסלעים המפוצצים. בכוונתה לעסוק בעבודה זאת לאורך ימים, אף על פי שגם היא תוהה לפעמים אם תזכה לראות את השלמת הפרויקט.

"ככל שאני מתבגרת, התחושה שאני צריכה להיות כאן מתחזקת", היא אומרת. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו