טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל ואיראן: כלים על לוח השחמט

מי באמת יחליט על תקיפה באיראן ומה סיכוייה לבלום את תוכנית הגרעין? האם ישראל תשרוד הפצצה אטומית? ואיך קשורה ההחלטה לעבר של אהוד ברק בסיירת מטכ"ל ובפוליטיקה? מומחה לתורת המשחקים, מדען מדינה, מיישב סכסוכים, יועץ אסטרטגי ופסיכולוג בוחנים זוויות ייחודיות של העימות האפשרי

תגובות

הכלכלן פרופ' אייל וינטר, ראש המרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, עוקב בדריכות אחר ההתפתחויות האחרונות בזירה האיראנית. כל התבטאות, איום, אוניית מלחמה וצוללת גרמנית נספרים ונכנסים למשוואה המסובכת שהוא מרכיב ממשרדו בירושלים.

"העימות עם איראן הוא משחק", הוא אומר. "זה נשמע ציני בשפת היום-יום, אבל משחק זה דבר מאוד רציני". וינטר, מומחה ל"תורת המשחקים", נעתר לבקשת "הארץ" לנסות ולהציע אסטרטגיית פעולה ישראלית ב"משחק" עם איראן. לפחות בנקודת הפתיחה, עולה מדבריו, ישראל נמצאת במקום טוב. "אנחנו מעצמת-על בתחום תורת המשחקים", הכריז.

למי ששכח מדוע צורף לפני שבע שנים פרופ' ישראל אומן למועדון פרס הנובל, נזכיר כי תורת המשחקים היא תיאוריה מתמטית, שבודקת התנהגות רציונלית בעת קבלת החלטות במגוון תחומים.

כדי לרתום את תורת המשחקים לגיבוש אסטרטגיית פעולה ישראלית מול איראן, יש להכיר את כללי הבסיס שלה. "לכל שחקן יש מרחב אפשרי של פעולות. כל פעולה שהוא נוקט משפיעה על השחקנים האחרים", מסביר וינטר. "המטרה היא להגיע לשיווי משקל - מצב שבו כל שחקן עושה את הדבר הטוב ביותר לאינטרסים שלו, בכפוף למה שהוא מאמין שהצד השני עושה".

השלב הראשון בניתוח המשחק, גם במקרה האיראני, הוא לשאול "מה הנזק שעלול להיגרם לי מהצד השני?" הערכת הנזק מורכבת משני חלקים: ההסתברות שיתרחש ועוצמתו אם יתרחש. כך, לפני שיוצאים לתקיפה באיראן, על מקבלי ההחלטות לשאול מה הסיכוי שהיא תשתמש בנשק גרעיני בעתיד נגד ישראל ומה הסיכון הטמון בכך.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

הסופר דויד גרוסמן קרא לאחרונה ב"הארץ" להימנע מתקיפה באיראן: "כיוון שאין דרך לקבוע בוודאות שאיראן אכן תתקוף את ישראל אם יהיה ברשותה נשק גרעיני, לישראל אסור לתקוף... תקיפה כזו תהיה הימור פרוע".

וינטר סבור שהוא טועה. "המסר של גרוסמן שגוי לחלוטין מבחינת תורת המשחקים. עמדתו היא שהסיכון של פצצת האטום אינו ודאי, ולכן לא צריך לנקוט בפעולה, שבאופן ודאי תגרום לנזק. אם היינו נוקטים עמדה כזו בחיי היום-יום, לא היינו שורדים כפרטים וכחברה".

למה?

"כי גרוסמן התייחס רק להסתברות לנזק, אך שכח להכניס משתנה חשוב למשוואה: עוצמת הנזק במקרה שהוא מתממש. גובה הנזק המקסימלי, במקרה שלאיראן תהיה יכולת גרעינית, הוא אולטימטיבי. משמעותו חיסול מוחלט, סופני ופיזי של כל אזרח במדינה".

אתה באמת סבור שאיראן תשגר פצצת אטום לישראל?

"יש נטייה לטאטא לצד את הסיכוי שאיראן תשגר לעברנו פצצת אטום, ולהתייחס לכך כדבר שהוא בסיכוי אפסי. זו גישה שגויה בתכלית. למאורע הזה יש הסתברות חיובית. גם אם מדובר בסיכוי נמוך מאוד - הנזק שייגרם, אם יתממש, הוא עדיין הגדול ביותר. מסיבה זו, המכפלה של ההסתברות בגובה הנזק היא משמעותית".

במלים אחרות, גם אם ההסתברות שאיראן תתקוף היא נמוכה, הנזק הפוטנציאלי שטמון בתקיפה כזו הוא כה גדול, עד שהוא מצדיק תקיפה מונעת מצד ישראל.

"לא בכל מצב. אם בשלב הראשון של המשחק שאלנו: ‘מה הנזק שעלול להיגרם לי מהצד השני', הרי שבשלב השני שלו צריך לשאול: ‘מה ביכולתי לעשות כדי למזער את הנזק הזה'. ובמקרה שלנו: מה היכולות האמיתיות של צה"ל לפגוע בפצצה האטומית של איראן. אם יש יכולות כאלה, אז בהחלט סביר לחשוב על מימושן. מנגד, אם אין יכולת, צריך להסיר את זה מהפרק ולחשוב על אופציות אחרות".

למשוואה הבלתי נגמרת של שיקולים, וינטר מבקש להוסיף עוד שני משתנים קריטיים. הראשון הוא שאלת הרצון של איראן לשגר פצצה אם תהיה לה כזו. "זו מדינה שמתנהלת על פי עקרונות של דת. האל הוא שקובע ולא טובת האזרחים או טובת האנושות. לכן פצצת אטום בידי איראן מסוכנת יותר ממצב שבו לישראל או לארה"ב או לרוסיה יש פצצה כזו", הוא אומר. "קיימת גם אפשרות שנשק גרעיני בידי איראן ישוגר ללא כוונה מפורשת של השלטון. איראן היא לא מדינה מסודרת. הברדק שיש בניהול המדינה ובארגון מערכות הפיקוח שלה יכול ליצור שרשרת ריאקציה, שתוביל בסופו של דבר לפיצוץ גם ללא כוונה".

אי–פי

וינטר מדגיש, שהסכנה בקיום פצצה גרעינית בידי איראן אינה מסתכמת בשיגורה על ישראל. תרחישים אחרים מטרידים אותו לא פחות. "איראן גרעינית תיצור תמריץ אדיר למדינות מסביב לרכוש יכולת גרעינית, גם מתוך החרדה ממנה. בתרחיש הגרוע, מדינה אחר מדינה תפתח נשק גרעיני, שיטופל בצורה רשלנית ועם פיקוח נמוך - כך שהוא יכפיל פי כמה וכמה את הסכנה. הסטטיסטיקה קובעת כי משהו באחד המקומות האלה יתפקשש - קבלת החלטות שגויה או מהנדסים לא טובים - ובסוף תיפלט פצצה לכיווננו".

אי-ודאות

עמדה אחרת מציג ד"ר רענן סוליציאנו-קינן מבית הספר למדיניות ציבורית וממשל ומהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. נקודת המוצא שלו היא שיש להטיל ספק בהמלצות מומחים, ובכללם חסידי תורת המשחקים. "מחקרים מראים, שבהרבה מאוד הערכות, מומחים - אפילו בתחומי התמחותם - הם לא תמיד טובים יותר מאנשים שאינם מומחים", הוא אומר. "בנושאים כמו כלכלה וביטחון יש הרבה אי-ודאות ומודלים שאינם ברורים".

כדי לבסס את טענתו הוא מגייס את אבי תורת המשחקים, ג'ון פון-ניומן. אחרי מלחמת העולם השנייה תמך פון-ניומן בהתקפה אמריקאית על ברית המועצות, כדי למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני. "זו היתה תקופה שבמידה מסוימת דומה למצב שלנו, לפי פרסומים זרים. מציאות שבה לשחקן אחד יש נשק גרעיני ולשחקן אחר אין. ההמלצה שלו היתה לתקוף את ברית המועצות ולמנוע ממנה נשק גרעיני, כדי למנוע מלחמה שתביא לכליה גרעינית על כל העולם".

בסופו של דבר, כידוע, ארה"ב לא תקפה את בריה"מ והמלחמה הקרה חלפה בשלום. "אני לא מקנא בפוליטיקאים האמריקאים ששמעו את ההמלצה של איש מכובד ונחשב כמוהו, שאין סיבה לחשוד במניעיו, ועדיין החליטו לא להקשיב לו", אומר סוליציאנו.

בשאלת התקיפה באיראן הוא מאתר כשל נפוץ: בלבול בין אמצעי למטרה. "מניעת הגרעין מאיראן צריכה להיבחן כאמצעי ולא כמטרה. המטרה האמיתית היא הגברת הביטחון של ישראל לטווח הארוך", אמר. "במצב כזה, אפשר לחשוב על חלופות לתקיפה, שישיגו תוצאה דומה".

שיקול נוסף שצריך להכניס למשוואה הוא ההסתברות לטעות. "חוץ מלשאול את עצמנו מה הסיכוי שנצליח, צריך לשאול גם מה ההסתברות שאנחנו טועים ביחס ליכולת שלנו למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני. מה ההסתברות שכל מה שאנחנו מניחים שאנחנו יודעים על היכולת של איראן שגוי? האם התוכניות שלנו כוללות התמודדות עם האפשרות הזאת?

"אם אני יודע בדיוק מה המטרה, מה המיקום הגיאוגרפי, מה העומק שלה באדמה ומה המסלול הבליסטי של הפצצה שלי - לכאורה זה עניין פשוט וטכני לחשב את ההסתברות להצלחה. אבל בוא נניח שאנחנו לא יודעים הכל. בוא נניח שהמידע המודיעיני שלנו לא מדויק. במקרה הזה נכנסת סיבוכיות הרבה יותר גדולה למשוואה".

אם אתם עדיין לא מבולבלים מספיק, מספר סוליציאנו על תופעה נוספת שיש להביא בחשבון: הנטייה הטבעית שלנו להפריז בהערכות לגבי שינויים, שנובעת, לדבריו, מבעיה בחלוקת הקשב של בני האדם. "זו תופעה מוכרת ונפוצה בהקשרים מגוונים", הוא אומר. "כשאנחנו חושבים על שינוי, אנחנו נוטים לחשוב שהמציאות תשתנה באופן מופרז, אבל אנחנו לא יודעים לשער באיזו מידה החיים לא ישתנו. אנחנו חושבים שהמציאות במזרח התיכון תשתנה באופן מופרז אם לאיראן יהיה גרעין מחר. אבל מי אמר שכך יהיה? האם אנחנו לא מפריזים בהערכה שלנו?"

ניהול

מי שמשוכנע שישראל מפריזה בהערכותיה הוא פרופ' אבי כרמל, ממכון המחקר לניהול וליישוב סכסוכים של אוניברסיטת סולסברי במרילנד, ארה"ב. כרמל, שמרצה גם באוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון, מכהן כחבר בכיר בלשכת המגשרים של ישראל.

"יש הרבה התלהמות משני הצדדים. מה שברור לי, ללא כל ספק, הוא שאיראן וישראל - שתיהן - יהיו קיימות גם אחרי עימות אפשרי. אף אחת מהן לא תיעלם מעל פני האדמה. השאלה היא מה עושים ביום שאחרי. איך מנווטים אחרי שנגיע לנקודת הרתיחה ואיך משתפים פעולה".

על איזה בסיס אפשר לשתף פעולה עם איראן?

"בהיותם שיעים, האיראנים הם מיעוט באזור. בדומה לישראל. לצד זאת, כמו התרבות היהודית, גם ההיסטוריה והתרבות הפרסית היא בעלת חשיבות אדירה מאז תחילת הקיום האנושי". עם זאת, גם כרמל, שמתמחה בניהול ויישוב סכסוכים, מודה שהמלה "יישוב", במקרה הזה, קצת נאיבית. "צריך להתמקד בניהול של הסכסוך. להפסיק לחשוב על מנצחים ומפסידים. אי אפשר לנצח במצב הזה. אי אפשר להעלים את איראן והם גם לא יכולים להעלים את ישראל. אלה מחשבות חלם", הוא אומר.

"אני יוצא מנקודת הנחה שהאיראנים אינם משוגעים. גם הם יושבים וחושבים על התוצאות של כל המהלך. האיראנים יודעים להתלהם - אבל גם אנחנו עושים את זה בחזרה. כשהם אומרים שהם רוצים להכחיד אותנו, זה דווקא מצביע בעיני על חולשה ולא על משהו שהולך לקרות בזמן הקרוב. אם אתה קורא את מה שהם אומרים בקול, הם דווקא מדגישים שאין להם כוונה לפתח פצצת אטום", הוא מוסיף.

"האופציה האחרונה צריכה להיות שימוש בכוח. היכולת לא להשתמש בכוח היא מה שמבדיל אותנו מהבהמה", הוא אומר, "צריך לנהל דיפלומטיה עם גזר. להבין, שהאטום הפך משהו אלוהי ומקודש בעיניהם, ולהציע להם משהו חשוב יותר. למשל, עסקים וכסף".

ציר ברק

המשחק מסתבך עוד יותר אם מוסיפים לו שיקולים פוליטיים. אילן יונס הוא מנכ"ל חברת הייעוץ "פריים סורס", שמעריכה סיכונים גיאו-פוליטיים. עם לקוחותיו נמנות ממשלות זרות וחברות בינלאומיות, שמבקשות לברר מה הסיכוי שתפרוץ מלחמה עם איראן.

"ההחלטה של ישראל אם לתקוף או לא לתקוף באיראן תתקבל בסופו של דבר על ידי אנשים פוליטיים, שתהליך קבלת ההחלטות שלהם רווי, במודע או שלא במודע, במוטיבציות אישיות ובאינטרסים פוליטיים", אומר יונס. "יכולתם לסטות באופן משמעותי מדפוסי העבר שלהם מוגבלת. לפיכך, כל ניתוח של האסטרטגיה הישראלית בהקשר האיראני חייב לשקלל לתוכו לא רק את האינטרסים הלאומיים והמצב האסטרטגי ‘האובייקטיבי', אלא גם את המוטיבציות וההטיות האישיות והפוליטיות של המנהיגים ואת דפוסי העבר שלהם".

יונס מעריך, כי הדמות המרכזית ביותר במערכת קבלת ההחלטות בסוגיה האיראנית היא שר הביטחון, אהוד ברק. "הוא חשוב יותר מראש הממשלה. נתניהו לא יוכל להוביל להחלטה על תקיפה ללא תמיכת ברק, בעוד שברק, להערכתנו, יהיה מסוגל לשכנע את נתניהו אם ירצה להכריע בעד".

ומה ההערכה שלך בעניין הרצון של ברק לתקוף באיראן?

"דפוסי הפעולה של ברק, הן בקריירה הצבאית שלו והן בפוליטיקה, מזכים אותו בכינוי ‘אמן ההונאה'. האסטרטגיה שברק מוביל בחצי השנה האחרונה בעניין האיראני, תואמת את דפוסי הפעולה הללו. נטיעת הרושם שישראל או-טו-טו עומדת לפעול נועדה להכניס ממד של דחיפות ובהילות בפעולת הקהילה הבינלאומית נגד איראן. בשלב הראשון המטרה היתה להביא את הקהילה הבינלאומית להטלת סנקציות חריפות, ובשלב שני, במקרה שהסנקציות ייכשלו, וזו הנחת העבודה - לגרום לכך שארה"ב, ולא ישראל, תהיה זו שתוביל את התקיפה נגד איראן".

הכתרת ברק כ"אמן הונאה" מתבססת על ניתוח דפוסי הפעולה שלו בעבר, שנעשה ב"פריים סורס". בשירותו הצבאי נהג להתחפש ולהסתוות במבצעים בולטים של סיירת מטכ"ל. במישור הפוליטי, הדגים זאת כשפרש במפתיע מהעבודה והקים סיעה חדשה, בלי לחשוף מראש את כוונותיו.

בשורה התחתונה, הניתוח קובע כי "ברק הוכיח שכשהוא באמת רוצה לפעול ולהגיע ליעד מסוים, הוא עושה זאת בשקט ובהיחבא, בלי לחשוף מראש את כוונותיו". באנלוגיה לנאום של נתניהו בארה"ב, כתבו האנליסטים של "פריים סורס": "מכאן עולה השאלה: האם במקרה של ברק והתבטאויותיו, מה שנראה כמו ברווז והולך כמו ברווז ומגעגע כברווז - הוא ברווז? על פי ניתוח של דפוסי העבר שלו - זה כנראה לא ברווז, או לכל הפחות, עדיין לא ברווז".

זכר השואה

ברווז או לא, אין הרבה אנשים שהיו רוצים להתחלף עם ברק. לפחות לא מבחינת גודל האחריות המונחת לפתחו. "זו ההחלטה הכי קשה שאפשר לחשוב עליה", אומר דן זכאי, פרופסור אמריטוס מבית הספר לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, שמתמחה בשיפוט וקבלת החלטות. "יש מודלים וגישות שונות לקבלת החלטות. אף לא אחת מהן יכולה לעזור במקרה הזה באופן מלא".

למה?

"מפני שזה לא מאורע רגיל, שאתה מעריך את השווי והתוצאה שלו ולפי זה בונה מאזן, ומקסימום מפסיד כסף. על הכף מונחת האפשרות שלאיראן תהיה פצצה גרעינית ושהיא תוכל, תרצה, תשלח אותה לישראל ותפגע בה. אלה הסתברויות מותנות, אבל אם היא תצליח, ואפילו הסיכוי זעום - זה הופך את ההחלטה לקשה כל כך".

ואיך זה משפיע על מקבלי ההחלטות מבחינה פסיכולוגית?

פלאש 90

"זה מכניס אותם ללחץ מאוד מאוד כבד, שלצדו תחושת אחריות ושיקולים פוליטיים כאלה ואחרים. אבל גם במצב הזה אפשר לקבל החלטה בצורה שקולה".

כדי לעשות זאת, מציע זכאי להביא בחשבון גורמים חיצוניים, כמו זיכרון השואה. "באומה אחרת שנמצאת בתרחיש דומה ללא הרקע של השואה, ניתן היה לקבל את ההחלטה בצורה שקולה יותר. אצל נתניהו יש לכך השפעה רגשית ופסיכולוגית על מערך השיקולים, שקצת מטשטשת את הרציונליות הנקייה ושיקול הדעת".

גורם נוסף הוא התדמית הציבורית של מקבל ההחלטות: "הנושא הזה משחק תפקיד מאוד גדול. הפוליטיקאים רוצים לדעת איך יירשמו בהיסטוריה בעקבות ההחלטה. מחקרים רבים מראים שהתדמית הפנימית היא הגורם המרכזי שמכריע בהחלטות בנושאי חוץ ובנושאים גדולים כמו מלחמה ושלום".

אולימפיאדה

ואם למרות הכל ישראל תתקוף באיראן, מתי זה יקרה? חברת "פריים סורס" מעריכה שלא בחודשים הקרובים. בדו"ח שחיברה נכתב: "הסבירות לתקיפה במחצית הראשונה של 2012 נמוכה למדי. מידת הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה, כל עוד הסנקציות אינן נכנסות לתוקף במלואן, אפסית. בנוסף, קשה להאמין שישראל תפעל בסמוך לאולימפיאדה - בין סוף יולי לאמצע אוגוסט - כי מהלך כזה, שפירושו להרוס את אירוע הספורט החשוב והנצפה בעולם, יהיה אסון מבחינה הסברתית. חלון הזמן האפשרי לפעולה ישראלית נפתח, לפיכך... במחצית השנייה של אוגוסט". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות