בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הישראלי העסוק בעולם

כולם רוצים חתיכה מפרופ' דן אריאלי - ממשלות, תאגידים וגופים אקדמיים ברחבי העולם. ממקום מושבו באוניברסיטת דיוק, בין טיסה להרצאה, מתפנה אריאלי לספר על כלכלה התנהגותית, על התאונה הקשה שעבר בצעירותו, על איך זה לדעת מה אנחנו חושבים ולמה כולם מעוניינים בעצותיו. כולם מלבד ממשלת ישראל

150תגובות

תן לי בבקשה את האייפון שלך.

"למה?"

אני רוצה לראות איזה שמות מפורסמים יש לך באנשי הקשר.

"זה חשוב?"

כן.

"או.קיי. בואי נראה...ג'ף בזוס, המנכ"ל של 'אמזון'. זה טוב?"

כן.

"אז יש לי גם את המנכ"ל של 'פרוקטר אנד גאמבל', ושל 'אמריקן אקספרס', ושל 'מקדונלד'ס', אבל הוא עזב, בעצם. המייסד של 'ויקיפדיה' זה מעניין? מורגן ספרלוק הוא סלבריטי, לא? קיבלנו עכשיו כסף לעשות יחד תוכנית בנשיונל ג'יאוגרפיק, תוכנית על ניסויים".

דן קינן

 לחצו לקריאת הטורים של דן אריאלי ב-TheMarker

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

יש לך הרבה מאוד קשרים.

"כאילו כן. בדרך כלל אנשים נותנים לי כרטיסים ואני, אף פעם אין לי כרטיסי ביקור בכלל, ואני לא באמת בן אדם שעושה נטוורקינג כזה. אין לי זמן".

נגיד, איזה טלפונים קיבלת היום?

"היום התקשרה אלי איזה חברה שרצתה שאבוא לטורקיה לאיזה פרויקט, והתקשרו אלי גם משווייץ, לא זוכר על מה בדיוק. וגם מהקרן של ביל גייטס. הם נותנים מענקים גדולים לכל מיני ארגונים שעושים שינויים, בעיקר בארצות מתפתחות, והם רוצים שאני אעזור להם, כי הם לא מבינים התנהגויות של אנשים".

דוגמה.

"למשל, הם מייצרים רשתות יותר טובות נגד מלריה, אבל אנשים לא משתמשים בהן. השאלה היא איך מתגברים על הכשלים האלה. זה ללא ספק מאוד נחמד ומעניין, ומאוד טוב לעולם, ארגון שנותן מיליוני דולרים למדינות מתפתחות, ואם אני יכול לעזור זה נהדר. אבל משהו צריך לזוז מהלו"ז שלי, ולא ברור מה יכול לזוז. גם ככה אני בקושי ישן".

כולם רוצים חתיכה מדן אריאלי. ההרצאות שלו ב-TED עומדות על 2.8 מיליון צפיות בקירוב. שני הספרים שלו "לא רציונלי ולא במקרה", ו"לא רציונלי אבל לא נורא", נכנסו, כל אחד בתורו, לרשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". ויש גם אתר רשמי, פודקאסטים, ערוץ ביוטיוב ואפליקציות. מנהיגים וממשלות נועצים בו. תאגידים, חברות וארגונים בכל רחבי העולם מתדפקים על דלתו. איך הפך פרופסור ישראלי לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית לרוקסטאר? הסוד הוא כנראה באופן שבו הצליח אריאלי להפוך תחום אקדמי סמי-אפרורי לתרבות פופ. אנשים רוצים לשמוע אותו מסביר למה אנחנו לא מסוגלים להסתפק בסיבוב אחד בבופה, מה סוד הקסם של "איקאה", ומדוע בונוסים גדולים למנהלים פוגעים בביצועיהם. לאיש יש מפתח מאסטר לטבע האנושי, על שלל חולשותיו ונקודות התורפה שלו. וידע שווה כסף. במקרה שלו, הרבה כסף. הוא יודע בדיוק מה אתם צריכים לעשות כדי לרדת את חמשת הקילו ההם. הוא יודע בדיוק מה ברק אובמה צריך לעשות כדי לגייס יותר תרומות. התחושה היא, למעשה, שהוא יודע הכל.

אתה מגה מיינד עם מזוודה. כל הזמן בדרכים.

"אני נוסע המון. קשה לי להגיד לא. בסמסטר שעבר, נגיד, לימדתי בימי שני וחמישי. היה יום שני אחד שלימדתי, עזבתי את הכיתה, טסתי לברזיל, נחתתי, נתתי הרצאה, יצאתי, הגעתי ביום רביעי בלילה, לימדתי ביום חמישי בבוקר, ונסעתי חזרה לשדה. או, כשנסעתי לאנגליה בפעם האחרונה, טסתי לניו אורלינס, למחרת טסתי לאריזונה לכנס של יומיים, משם לניו יורק ליום אחד לפגישות, מניו יורק טסתי ללונדון. הגעתי בשש בבוקר, היתה לי פגישה משמונה עד שתיים עשרה, משתיים עד שלוש וחצי נתתי הרצאה לממשלה הבריטית, ואז היו לי עוד פגישות".

סליחה, אבל אלה לא היו "עוד פגישות". במעבדה שלך סיפרו לי שהיית בארמון בקינגהאם.

"כן, כשהייתי בניו אורלינס קיבלתי אימייל מהנסיך אנדרו. הוא ראה שאני בא ללונדון ושאל אם יש לי זמן להיפגש. אמרתי לו בשמחה, אז הוא הזמין אותי בחמש וחצי לבוא לשתות תה בארמון".

מה לבשת?

"זהו, זאת הבעיה. שאלתי את מי שעובדת בשבילו עם מה אני צריך לבוא. אז היא אמרה שהנסיך אנדרו ילבש חליפה, אבל אני יכול רק ג'קט ועניבה. העוזרת שלי שלחה לי עניבה ונעליים בפד-אקס. כשהגעתי לארמון, העוזר שלו הסביר לי איך צריך לפנות אליו. צריך להגיד לו Your royal highness ואחרי שפונים אליו ככה פעם אחת מותר להגיד רק sir. אני לא יכולתי להגיד את זה. לא יכולתי, בתור ישראלי, לבוא למישהו ולהגיד Your royal highness. אז לא קראתי לו כלום. אמרתי היי, ולחצתי לו את היד, לא השתמשתי בשום כינוי. אחר כך כבר אמרתי לו שאני לא אוהב לענוב עניבה. הוא אמר לי שבפעם הבאה שאבוא, שאני אגיד לו מראש והוא יכניס אותי מאחורה. בלי עניבה. זהו. זה היה נחמד לשתות תה בבקינגהאם פאלאס ולאכול סנדוויצ'ים קטנים בלי הקשה של הלחם".

היו כריכי מלפפונים?

"לא. היה רוסטביף וסלמון".

אתה עובד גם עם הרבה ממשלות, נכון?

"כשממשלה מתקשרת אלי, אני שמח לעשות מה שהם רוצים בחינם, כי אני חושב שזה חשוב. לממשלה הבריטית יש משרד מיוחד לכלכלה התנהגותית, ואני עובד אתם. כרגע אנחנו מנסים לגרום לאנשים להשתכנע לשלם מסים. בממשלה האמריקאית אני עובד בעיקר עם משרד האנרגיה. ביום שישי הייתי בברקלי, בכנס של משרד ההגנה האמריקאי דווקא, ושם דיברו על איך לנסות לשכנע את האמריקאים להשתמש בפחות דלק".

תציע להם את המודל הישראלי. להשית מס כל כך מטורף על הדלק, שאנשים ייאלצו לבחור בין זה לבין אוכל.

דן קינן

"כן, אה? הם כרגע עוד לא מוכנים לעשות את זה, אבל האמת שזו בהחלט אפשרות".

מה לגבי פוליטיקאים?

"אני חלק מקבוצה של אנשים ממדעי החברה שמציעים פתרונות למפלגה הדמוקרטית. לאובמה, בתקופה שהוא ניסה לגייס כספים, הצעתי שבמקום שתהיה ארוחת ערב גדולה שכל אחד משלם 500 דולר, שכל אורח ישלם יותר, אבל יזכה ליחס אישי יותר. אובמה לקח את הרעיון הזה והילרי לא רצתה. הוא עושה את זה, לדעתי, יותר מדי. אבל זה עובד טוב מאוד".

ממשלת ישראל לא פנתה אליך אף פעם?

"להפך. לפני כמה שנים היה לי רעיון לעזור לממשלת ישראל במשא ומתן עם הפלסטינים. השגתי את פרופסור ג'נט יאלן, שהיתה יו"ר מועצת היועצים הכלכליים של קלינטון, ואת פרופסור ג'ורג' אקרלוף, שזכה בפרס נובל. גייסתי קבוצה של עשרה מומחים, כולם אחד אחד, באתי אל האנשים בממשלה הישראלית, מי שהסכים לדבר אתי, ואמרתי להם, תשמעו, אנחנו, יש לנו קבוצה של אנשים שמבינים במשא ומתן. לכל אחד מאתנו יש אידיאולוגיה, אבל אנחנו מוכנים לשכוח מהאידיאולוגיה. תגידו לנו אתם מה אתם רוצים להשיג, ואנחנו ננסה לעזור לכם לחשוב".

לחשוב איך להשיג את זה.

"בדיוק. אנחנו לא נגיד לכם מה צריך להשיג, תגידו אתם. לא הצלחתי לדבר עם אף אחד שהיה מעוניין. רק - אני שכחתי כבר מי, עוזי משהו? אורי ארן?"

עוזי ארד.

"כן, כן. עוזי ארד".

או, היתה אתו לא מזמן פרשה מאוד גדולה.

"מה?"

רב עם ביבי. סיפור מאוד מצחיק, דווקא. אבל ארוך. תעשה גוגל אחר כך.

דן קינן

"אז הוא אחד האנשים שנפגשתי אתם. כולם אמרו 'לא, לא מעוניינים. שלחנו את האנשים שלנו לעשות קורס במשא ומתן בהרווארד'. מוזר. אנשים שמלמדים שם מוכנים לבוא. עוזי ארד רצה שנעשה כנס. רצה לייצר מזה הון פוליטי. אבל הרי אם עושים את זה עם זרקורים וכנס, אף אחד לא יקשיב לשום דבר. הרגשתי שהדבר היחידי שהם רוצים זה רק יחסי ציבור, אז ויתרתי. זה היה די מדכא".

או-קיי, אז חוץ מממשלת ישראל כולם רוצים חתיכה מדן אריאלי. גם אני. המשמעות, כפי שאני למדה חיש קל, היא שאני צריכה להיאבק על הפירורים. וגם אז יש לחדד את המרפקים היטב. אמנם הגעתי במיוחד מהארץ לעיירה המנומנמת דורהאם בצפון קרוליינה - הכנס כאן תיאור של בוקיצות מלבלבות - אבל אפילו לאריאלי אין פתרון לאילוץ הקשיח של זמן ומרחב. או לכמות המועטה של דן אריאלי ביחס לכמות הבלתי נתפסת של אנשים המבקשים את תשומת לבו בכל רגע נתון. בנוסף לזה, מתחוור שאני אלרגית לפריחת הבוקיצות הארורות. אני גונבת לעצמי שעה וחצי כל בוקר, עד שהאייפון שלו פשוט נמס מרוב שיחות שלא נענו. אני מגיעה למעבדה בחצות, רק כדי לגלות שכולם עדיין שם. עובדים. "קיבלת שעה וחצי?!", מתפעל אלון, המתכנת הישראלי שעובד עם אריאלי, כשאני מתמרמרת באוזניו. "תגידי תודה. את ראיון העבודה שלי עשינו באוטו שלו, בדרך למכבסה".

אומר לא לסיגריות

אריאלי, בן 44, נשוי לסומי ואב לעמית ולנטע, נולד בניו יורק. כשהיה בן שלוש שבה משפחתו ארצה. הוא גדל ברמת השרון והחל את הקריירה האקדמית שלו בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. את שני הדוקטורטים שלו, בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובמינהל עסקים, השלים באוניברסיטת צפון קרוליינה ובאוניברסיטת דיוק, בהתאמה. "אני חייב הרבה לדני", הוא מספר ומתכוון לחתן פרס נובל, פרופ' דניאל כהנמן, "הוא זה שדחף אותי ללמוד מינהל עסקים. מה זה דחף, הוא ממש צעק עלי". אריאלי בחר להתמקד בכלכלה התנהגותית, דיסציפלינה שצמחה מפסיכולוגיה, ועניינה המרווח הטרגי בין האופן שאנחנו תופסים את עצמנו ואת התנהגותנו לאופן שבו אנחנו מתנהגים באמת.

"בעצם", הוא מסביר "אני מנסה להבין אלו החלטות אנשים עושים באופן לא אידיאלי, ואיך אפשר לשפר את זה. בכלכלה הקונבנציונלית מאמינים שהאנשים הם חכמים ורציונליים, אבל אני מסתכל על העולם, והרעיון שהעולם הזה הוא פונקציה של מיליארדי אנשים רציונליים, וזה מה שהגענו אליו, די מזעזע. אז אנחנו בכלכלה ההתנהגותית קצת פחות אופטימיים לגבי הטבע האנושי. אנחנו חושבים שהעולם הוא פונקציה של אנשים מבולבלים ואמוציונליים, ושאם נעזור להם, המצב יכול להיות הרבה יותר טוב".

אתה עושה את המחקרים שלך ממניעים מדעיים. אבל חברות מסחריות משתמשות בממצאים ובתגליות שלך כדי לעשות מניפולציה על אנשים.

"זה באמת מאוד מסובך. קודם כל החלטתי שאני לא עושה ייעוץ. בייעוץ יש ניגוד אינטרסים מאוד חזק, גם מהבחינה של לדפוק אנשים אחרים, וגם בגלל החשש שאני לא אהיה אובייקטיבי. יש גם חברות שאני לא אלך אליהן, בעיקרון. למשל, התקשרו אליי מחברות סיגריות מאוד גדולה, ביקשו פגישה והציעו לי המון כסף. התקשרתי לארגון למלחמה בסרטן ושאלתי אותם: 'אתם רוצים שאני אעשה את זה ואתן לכם את הכסף?'. הם אמרו 'בטח'. בסוף החלטתי לא לעשות את זה, כי חשבתי שהם שם בארגון לא מודעים לרמות הנזק שזה יכול להסב להם. כמה הטריקים האלה יכולים לשנות צריכה".

מה עושה לך הידיעה שהמנגנון שלנו חשוף בפניך? שאתה יכול לעמוד מאחורי משפט כמו "הם לא יודעים כמה אני יכול להזיק"?

"אני חושב שזה קצת מקשה על אינטראקציות יומיות. אני יודע כל מיני שיטות לשכנע אנשים לעשות דברים שאני רוצה שהם יעשו".

ואתה משתמש בזה?

"אני מנסה שלא. אבל זה מאוד קשה. מאוד מפתה להשתמש בזה. מצד שני זה נראה לי ממש לא בסדר".

אתה יודע, אתה מאוד מצליח, כמובן, אבל עושה רושם שזה לא באמת מעניין אותך. מעניין אותך כוח? מעניין אותך כסף?

"אני לא יודע מה זה בדיוק כוח. אני גם לא מרגיש שזה אני, או שזה שלי. אני פשוט מספר את הסיפורים של התחום".

וכסף? בחרת להישאר באקדמיה. בטח יכולת לבחור להקדיש את הזמן כדי להתעשר מאוד.

"זה כן. הייתי בטח יכול להיות יותר עשיר. גם חלק מהחברות שנותנות לנו כסף, נותנות את זה למחקר בגלל שאני מבקש מהן את זה למחקר, אבל הן היו מוכנות לתת את זה לי בתור משכורת. האקדמיה זה משהו די מעניין מבחינה כלכלית. יש לנו קביעות, זה משכורת לכל החיים, אז אני לא באמת צריך לדאוג. לא באמת שיניתי את אורח החיים שלי יותר מדי מאז שנהיה לי יותר כסף. ואני זוכר שכשקיבלתי את המקדמה לספר הראשון, אז התיישבתי עם סומי אשתי ואמרנו, מה היינו רוצים עכשיו לעשות יותר. לא ממש מצאנו שום דבר".

כמה עותקים נמכרו מהספר?

"לא יודע בדיוק. זה היה מיליון לפני די הרבה זמן".

אתה מוציא עכשיו ספר חדש. בישראל הוא ייצא רק בשנה הבאה.

דן קינן

"כן, ביוני. זה ספר שבעצם עוסק ברמאות. מסתבר שהמון אנשים יכולים לרמות ולהרגיש טוב עם זה. למשל, אותי מאוד מטריד מספר הפוליטיקאים המושחתים שיש בעולם. אני חושב שחוסר ההבנה של איפה נגמר ומתחיל משהו משתבש להם לגמרי, ואנחנו צריכים לעזור להם. בשוחד אנשים יודעים שהם עוברים על החוק. אבל ברוב המקרים השוחד הוא לא ישיר. אני חושב שאין פוליטיקאי שנתנו לו הנחה על דירה והרגיש שהיה לוקח מעטפה באותה קלות. אבל, זו רק הנחה, רק דירה. כל עוד יש סיפורים שאנחנו יכולים לספר לעצמנו, זה עוזר לנו".

אבל אנשים נבדלים אחד מהשני ביכולת שלהם לספר את הסיפורים האלה לעצמם, או בגמישות המוסרית שלהם?

"אחד הדברים שאנחנו מוצאים זה שאנשים יצירתיים יותר טובים בזה. אתה מספר סיפורים יותר טובים ויותר בקלות".

ערכתם את הניסויים גם בישראל, נכון? האם ישראלים רימו יותר מאמריקאים?

"לא".

חכמת הפיצה

"אם אתם קוראים זאת בכוכב הלכת ארץ - שיהיה לכם בהצלחה. יש המון דברים שאתם לא יודעים עליהם כלום, אבל אתם לא היחידים. רק שבמקרה שלכם, התוצאות של אי ידיעת כל הדברים האלה איומות במיוחד. מצד שני, החיים הם לא פיקניק, אלא חוויה שוברת ומרסקת". (דאגלס אדמס, מתוך "לא מזיק ברובו").

המעבדה של אריאלי, The Center of Advanced Hindsight באוניברסיטת דיוק, נראית לי כיקום דאגלס אדמסי זעיר ומטורלל. המוטו: "חקור מה שיכול היה להיות, או מה שללא ספק, ככל הנראה, יהיה". בין הנושאים הנחקרים: פסיכולוגיה של הכסף, קבלת החלטות של רופאים וחולים, רמאות ואפילו צדק חברתי. יש משהו מאוד מסעיר בניסיון לפרק ולקדד מחדש את חוקיות ה(אי) רציונליות האנושית, בעזרת מכונה שמודדת את קצב הלב, טמפרטורת העור ורמות ההזעה בכף היד. כאן פיצה פפרוני, דילדו גדול מגומי, ורובוטים מלגו הם עזרי מחקר לגיטימיים. בתפקיד העכברים משמשים - אתם יודעים - אנחנו. תביאו מגבת.

מה בעצם עשיתם עם פיצה?

"עם הפיצה בדקנו תופעה שנקראת - the pain of paying. כאב התשלום. הרעיון הוא שכשאנחנו משלמים באותו זמן שאנחנו צורכים, יותר קשה לנו. תחשבי, למשל, שהיתה לי מסעדה והייתי מתמחר את הארוחה שלך לפי ביס. הייתי עומד בצד ורושם כל ביס. המחשבה על כל פעם לשלם 50 סנט הייתה מאוד מרגיזה אותך וכל החוויה הייתה מתקלקלת. כלומר, הדרך שבה אנחנו משלמים משנה יותר מהכסף עצמו. זה עיסוק בשאלות של איך כדאי לייצר ארנק דיגיטלי אם הייתי רוצה שאנשים יוציאו יותר כסף, או להיפך, יבזבזו פחות".

כשאתה עושה ניסוי, מוביל אנשים למלכודת, ורואה באיזו קלות הם מתפתים לשקר בשביל חצי דולר, זה מאכזב אותך?

"לא. אני חושב שזה הטבע האנושי. ככה אנחנו".

אתה אוהב אנשים? אתה איש של אנשים?

"אני מאוד אוהב אנשים".

אני שואלת כי אני תוהה אם ההתבוננות הזו בבני אדם לא קצת מרחיקה אותך מהמין האנושי.

"קצת. אני חושב שכן".

איך אתה מבין את זה? אתה יכול להסביר מה אתה מרגיש?

"יש מה שנקרא Meta Cognition. זה כאילו לחשוב ולחשוב על החשיבה. ואני חושב שהרבה פעמים אני בשיחה עם מישהו, אבל חלק ממני מנתח אותו, חושב על מה בעצם אנחנו מדברים, ואיך אפשר לחשוב על זה".

עשית את זה גם לי?

"כן".

וזה יכול לקרות גם בסיטואציות אחרות? יותר אינטימיות?

"זה קורה בכל דבר. זה לא דבר שמפסיק. זה נהיה באמת טבע".

אתה מסוגל לכבות את זה?

"אני לא יודע אם אני מנסה אפילו לכבות את זה. אני חושב שזה כבר חלק ממי שאני, אבל ללא ספק זה משפיע. מפריע להיות בחוויה עצמה".

היכולת לבחון כך את הדברים, מבחוץ, אתה חושב שהיא קשורה גם לפציעה שלך? בספר אתה כותב שאתה אאוטסיידר.

"כן. זה שילוב של השניים. אני גם מרגיש שאני בחוץ, בין כה וכה אני לא שייך, וגם התרגלתי לחשוב ככה, כי זה טוב לי מקצועית".

כאב יום יומי

"חבר יקר, תודה רבה לך על האימייל. רוב הסיכויים שלא תשמע ממני חזרה, אבל בבקשה אל תיקח את זה באופן אישי. העניין הוא שהידיים שלי לא פועלות היטב, וההקלדה גורמת לי לכאבים עזים. מה שהופך את הכל למסובך עוד יותר היא הכמות הגדולה של אי מיילים שאני מקבל - זה בלתי אפשרי עבורי להדביק את הקצב. כך שלעת עתה, אני אקרא את המיילים, אך לא אוכל להגיב לרובם. אני לא מת על הפתרון הזה, אך זוהי הברירה היחידה כרגע מבחינתי".

(אימייל מפרופ' דן אריאלי)

 

שברת את לבי כששלחת לי את המייל הזה.

"זה לא אני שלחתי. זה מענה אוטומטי. אבל אני מצטער".

אתה לא צריך להצטער. נעצבתי מאוד אבל גם חשבתי שהבחירה הזו מעניינת. יכולת בעצם לכתוב משהו מאוד לקוני. ובחרת שלא.

"תראי. מאוד קשה לי לכתוב. אם אני כותב יותר מאשר דף וחצי, שניים ביום, כואב לי. כל יום אני צריך לחשוב כמה אני כותב וכמה יכאב לי בלילה, ויכאב לי מחר. אני מקבל המון אימיילים שהם כנים וחושפים ואמיתיים, ואני לא יכול לא להגיב בצורה דומה. למשל, קיבלתי מכתב מאיזו אשה שכתבה לי שבדיוק גילו לה סרטן במוח והיא שואלת איך לספר לילדים שלה - בבת אחת, או לאט לאט לאורך הזמן. התקשרתי לכל הרופאים שאני מכיר פה בסביבה ושאלתי אותם אם יודעים איך הכי טוב לבשר כזאת בשורה, אבל מתברר שהרופאים לא יודעים איך לעשות את הדברים האלה. התקשרתי אליה. נפגשנו בניו יורק, שתינו קפה, ניסינו לחשוב יחד מה אפשר לעשות. בסוף, אגב, החלטנו שעדיף לספר בבת אחת".

יש לך הרבה אמפתיה לסבל האנושי. זה מאוד מרגש. ומן הסתם קשור בסיפור האישי שלך. בוא נדבר עליו קצת.

"הייתי בנוער העובד והכנו מין כתובות אש כאלה. לקחנו פחיות של קולה, בפנים שמנו נורה, שברנו לה את הזכוכית, חיברנו את זה, הלחמנו שיהיה אפשר להדליק את זה מרחוק, ואז שמנו את זה בפחית עם קצת אבק שריפה ועוד חומרים כימיים".

תאונה מחכה להתרחש.

"זה דבר שעשו שנים. לגמרי לא ברור למה זה קרה. הייתי בדירה עם אחד הקומונרים, ערבבתי את אבק השריפה ולקחתי ממנו עם כפית ופתאום הכל התפוצץ".

מה אתה זוכר מהרגע של ההתלקחות?

"אני זוכר את ההתפוצצות, את האור המאוד-מאוד חזק מולי. רצתי אחורה, וכל החדר לפני דולק, והמחשבה הראשונה שלי היתה לקפוץ פשוט מהחלון, זה היה קומה רביעית. התחלתי לפתוח את החלון, ואז הקומונר צעק לי לבוא אליו. רצתי דרך האש. אם בהתחלה רק החלק העליון של הגוף שלי נשרף, כשרצתי דרך האש הרגליים שלי גם נשרפו. הוא עזר לי לכבות את עצמי. ישבתי שם, ואני זוכר שהסתכלתי על הידיים. והיד הזאתי היתה לגמרי-לגמרי לבנה, ונראתה לא פגועה, אבל כמובן, כל העור היה מת. ואז הגיעו האמבולנסים".

כל הזמן הזה אתה בהכרה מלאה? ומה אתה חושב?

"לא הבנתי כמה זה חמור. כשהגעתי לבילינסון שמו אותי באמבטיה וקצת שפשפו לי את העור. האחות רצתה להוציא לי את ה-airway ועשיתי לה עם הראש לא לא. היא אמרה, אני אוציא לך את זה, כדי שתגיד לי למה לא. היא הוציאה ואמרתי לה שאני פוחד שאם אני אאבד את ההכרה אני אבלע את הלשון. כל הזמן חלק ממני בדק מה קורה".

מתי הבנת שהחיים שלך עומדים להתחלק ללפני ואחרי?

"זה לקח המון זמן. רגע אחד מאוד קשה היה כשהמרפאה בעיסוק החליטה להביא מישהו אחר שנשרף לבקר אותי. הביאו מישהו שנשרף שתיים עשרה שנה קודם, גם כן באותם אחוזים בידיים, בפנים, להראות לי כמה זה בסדר. וזה היה שוק בשבילי. הוא היה בחור מאוד נחמד, הוא היה מכונאי רכב, הוא הצליח לחזור להיות מכונאי רכב אחרי זה למרות שהידיים שלו היו לא טובות".

אבל זה היה הדבר האחרון שרצית לראות.

"ממש. הדימוי שלי לא היה שהצלקות נשארות, או שהידיים מעוותות".

ניפצו לך את האשליה.

"כן. זה היה מאוד קשה. כשיצאתי מבית החולים בפעם הראשונה, בקיץ, זה היה גם מאוד מדכא. הגעתי הביתה והכלבה שלי קפצה עליי. ולא יכולתי שהיא תקפוץ עליי. ואז הלכתי לאמבטיה, עשיתי אמבטיה, ופתאום לא זכרתי איך יוצאים מהאמבטיה".

יש גם משהו בבית החולים שמשמש מעין מרחב מעבר. ואז אתה חוזר ממנו אחר למקום שבו היית פעם כל יכול.

"כן. ובבית החולים היו המון דברים שלא הראו לי כמה אני לא יכול. יש אלונקה, יש כיסא גלגלים. וכבר לא זכרתי איך חיים חיים רגילים. הדבר הנוסף שהיה מאוד-מאוד קשה, זה ההצטלקות של הצלקות. הייתי יושב ככה, שעתיים לראות סרט ויושב סטטי ולא שם לב, ואז העור היה מתכווץ. וצריך למתוח אותו. ואם אני לא אצליח, זה עוד ניתוח השתלה. להתחיל הכל מחדש".

איך מתמודדים עם זה?

"בהתחלה, היה רק כאב. כשממש כואב לך, אין כלום. לא היו מחשבות על העתיד. אחר כך ניסיתי לחשוב על זה כתקופה, כל יום שעובר הוא יום שעובר ואני אצא מפה. אחר כך שהחלטתי שהגוף שלי הלך ואני עכשיו הולך להיות כמו הדלאי למה, אני אחיה בעולם הרוחני שלי, וזה די עזר לי".

אתה יכול להבין איך הצלחת להישאר שפוי?

"האמת שאין לי תשובה טובה. אולי בגלל שעבר הרבה זמן לפני שבאמת התחלתי לחשוב. אני חושב שאם הייתי מתחיל ממצב שבו הייתי יכול לחשוב, זה היה יכול להיות הרבה יותר רע. כשיצאתי מבית החולים, אמרתי לעצמי שזה לא היה שווה את זה. שאם הייתי צריך היום להתחיל מההתחלה, הייתי מעדיף למות. ושאם אי פעם יהיה לי ילד ויקרה לו משהו דומה, אני לא ארצה שיתנו לו לחיות".

אתה עדיין חושב ככה, היום?

"החיים שלי מאוד מעניינים, אבל הסבל היה באמת כל כך אדיר וכל כך ארוך שהם צריכים להיות מאוד-מאוד טובים בשביל להצדיק את זה".

ויש לך מחשבות של מה אם?

"קשה לי מאוד לא לחשוב על זה הרבה, כי עדיין כואב לי. יש דברים שאני לא יכול לעשות. אבל אני לא מנסה לחשוב על מה היה קורה".

ויש גם את העניין של הטיימינג. כלומר, לא שיש טיימינג טוב למשהו כזה. אבל בכיתה י"ב...

"כן. החברים שלי באו אליי והיו יושבים ומקריאים לי, ואני עם מכונת ההנשמה, ולא יודעים אם אני בכלל ער. חברים באמת נפלאים. אבל באיזשהו שלב היה לי קשה לראות אותם. אז ביקשנו להפסיק לבוא".

אני מבינה את הקושי הזה, כמו אמא שהבן שלה נהרג בצבא, והחברים שלו ממשיכים לבוא.

"בדיוק. הייתה בחורה שמאוד רצתה לצאת עם חבר שלי. אז היא באה לבקר אותי, בעצם, אורבת לו. והיא מספרת לי שהיא קנתה בגד ים חדש, והיא רוצה להראות לי. והיא הורידה את הבגדים היא באמת הייתה חתיכה. זה היה ביקיני ירוק...את יודעת, אחרי שנה וחצי שאני בבית חולים, פתאום בחורה די ערומה יושבת בחדר שלי ומחכה".

ומה אתה מרגיש?

"בחוץ. שלחברים שלי יש חיים. ידעתי שהיא עשתה את זה בשבילו ולא בשבילי".

כן. אני חושבת שהיא דווקא כן התכוונה שתסתכל עליה. רצתה את תשומת הלב.

"באמת? את חושבת?"

העזת בכלל לגשת לבחורות? זה גיל שבו החיצוניות היא גם חזות הכל.

"כן, זה גיל מאוד לא טוב. ואני גם במיוחד התפתחתי מאוחר. כל הסימנים של התפתחות מינית התחילו לי ממש לפני שנפצעתי וקרו לי בזמן בית החולים. שנתיים וחצי אחרי שנפצעתי, למדתי לטוס על אולטרה לייט בבית הספר של דני חמיצר".

אולטרה לייט? אחרי כל מה שעברת? השתגעת?

"אני חלמתי על זה אחרי הפציעה, זה היה בשבילי שלב מאוד חשוב".

כן, יעד באופק.

"אז דני חמיצר לימד אותי לטוס. שמו לי אז בלונים מתחת לעור, לנפח אותו, כדי שאפשר יהיה להשתיל. נראיתי כמו צפרדע. אבל פתאום היה לי שליטה. טסנו בתנובות, ליד נתניה. והיתה איזה מישהי שהכרתי מהילדות בקיבוץ שם בסביבה, ואני די התאהבתי בה. הייתי הולך לבקר אותה. לא ידעתי מה להגיד עד שיום אחד היא סיפרה לי איך היא מאוהבת במישהו אחר. פתאום הבנתי שאפילו לא עלה בדעתה שאני יכול להיות אופציה. וזה היה לי די קשה. זאת אומרת, הרעיון שהיא לא רצתה אותי, זה היה בסדר, אבל הרעיון שהיא אפילו לא חשבה".

אבל זו שאלה, אתה יודע. אלה באמת חוויות שהן טבעיות לגיל הזה גם בלי פציעה. אז אולי זו לא היתה בהכרח הסיבה, אבל הפריזמה שלך...

"בדיוק".

כמובן שלא יכולת לראות אחרת, אבל יכול להיות.

"אני לא יודע. את חושבת? אני לא יודע כאילו, אם לא הייתי פצוע. אני לא חושב".

הצלחת לשקם את הביטחון העצמי שלך, להיכנס לחדר בלי שזה ייכנס לפניך?

"לא".

באמת?

"כן. אני חושב שזה בכלל חידה מעניינת למה גברים חושבים שנשים רוצות אותם. פעם אחת עשיתי מחקר, הייתי בכנס של קבלת החלטות, והיתה לנו מסיבה בערב. שאלתי חלק מה הם חושבים הסיכוי שמי שהם רוקדים אתו יילך אתם לחדר. ההבדל בין ההערכה של הגברים ושל הנשים היה מדהים. צריך לחקור את זה. אבל בגלל הפציעה שלי, החלטתי לא להניח הנחות. אז יש לי הרבה חברות שהן נשים ואין חשש שאני אטעה בפענוח של מה שקורה".

וכשאני אומרת לך, האם הצלחת לשקם את הביטחון, אתה עונה "לא" בנחרצות. אחרי כל מה שעשית בחיים והמקום שאתה נמצא בו, זה עוד מקדים את הכל בתפיסה שלך את עצמך?

"מבחינה רומנטית ומינית, כן. בטח. אם לא הייתי נשוי, היה לי מאוד קשה להתחיל עם נשים. אני יכול לדבר על דברים אחרים, אני בהחלט מסוגל ליצור מצב של חברות ועניין, אבל להניח שמישהו מעוניין בי מבחינה מינית, זה לא. למשל, נניח שהייתי מנסה one night stand, אני לא חושב שהייתי מצליח".

זה למשל משהו, שגם אני לא העזתי לנסות.

"יש שאלה של מה שאת מסוגלת לעשות ויש האם השוק היה מאפשר לך את זה. אז אם היית רוצה לעשות, לא היתה לך בעיה".

בתפיסה שלי אני לא שם.

"אז אפשר לעבוד על התפיסה שלך. את טועה".

זה לא שמי שהוא לא פצוע יכול לקבל מה שהוא רוצה. חווים דחיות וחווים חיזורים ואז הביטחון הזה מתגבש. אצלך התהליך נקטע, עוד לפני שהתחיל, ולכן, אולי אתה עוד שם. בדחייה של ההתבגרות. אבל, אני, למשל, הייתי מעדיפה לצאת עם מישהו חכם ומעניין. לא חושבת שאני יוצאת דופן בזה.

"אני מבין שיש אופציות אחרות. יש גברים חכמים ומעניינים שנראים בסדר. זה לא שזה או זה או זה. גם אני, אם הייתי יכול לצאת עם מישהו שרוף או לא שרוף, הייתי מעדיף לא".

חיית במה

עצה: בהינתן שהוזמנתם לשמוע את דן אריאלי מרצה בכנס, התלבשו בהידור רב. הוא, כמובן, יבוא בטי שירט. אבל לו מותר. חוץ מזה, מהמם ככל שיהיה, אוטוריטה בתחום קוד הלבוש הוא לא. כמו כן, ואיני יכולה להדגיש זאת מספיק, אל תתפתו לעצור בדרך לביקור בחוות למורים. למורים זה ממש מלכלך.

וכך, בג'ינס ואניצי למור בשערי, אני באה ל-secca, המוזיאון המפואר, המסופח לאחוזתם המפוארת עוד יותר של משפחת hanes, מייסדי חברת ההלבשה. מכל הכנסים בעולם, זה היה חייב להיות דווקא futureware, כנס על חדשנות באופנה - שם קוד למינגלינג פראי של בכירים בתחומי האופנה, המדע, האדריכלות והטרנדים. פלוס ארוחת ערב. פלוס מלצרים צחורי כסיות. פלוס בא לי למות. "היי", ניגש אלי איזה טיפוס נמרץ "נעים מאוד. אני סקוט מחטיבת הפיתוח של North Face. ואת?".

היי, אני סתם משהו שחתול עיוור ותתרן גרר פנימה. במה אוכל לעזור?

ואז אריאלי עולה על הבמה. או, לפחות, מישהו שמאוד מאוד דומה לו. לא ברור מה הקשר בין הפרופסור הביישן והעדין לחיית הבמה הזו. פתאום הוא שולף ארסנל שלם של מימיקות וטכניקות רטוריות, שולט בקהל שליטה מוחלטת. "אני הולך לתת את השטר הזה למי שיציע לי הכי הרבה כסף בשבילו", הוא מודיע, ומנופף בשטר של 100 דולר. "זו כמו מכירה פומבית, אבל יש תנאי: מי שיציע את הסכום השני בגודלו, יצטרך גם הוא לשלם, אבל לא יזכה בשטר". הקהל מתחיל לזרוק מספרים. בסוף נותרים שניים. אחד ישלם 150 דולר בעד שטר של 100 דולר. השני ישלם 145 וירגיש אידיוט. אריאלי עושה עוד פאוזה. "אני חושב שהבנו את הנקודה", הוא מחייך. הקהל מגיב במחיאות כפיים סוערות.

יצא ממך משהו על הבמה היום שלא ראיתי קודם.

"מה?"

ראיתי שאתה פרפורמר. שמאוד נוח לך מול אנשים, שיש לך עיתוי קומי.

"האמת היא שהייתי מושך את זה עוד יותר, אבל היה מאוחר. עם האנשים, למשל, מול קהל, זה אני והם, יש לי התפקיד שלי ויש התפקיד שלהם, זה יחסית קל, אבל כשאנשים שבאים לדבר אתי אחד על אחד, זה פחות טוב".

הופתעתי לראות כמה אתה נהנה מזה.

"כן. שליטה בקהל זה תחושה מאוד מעניינת. מהנה. כמו לעשות סקי".

יש לי שאלה איומה. ממש חסרת קלאס. כמה כסף אתה מקבל על הרצאה כזו?

"האמת היא שאני ממש לא זוכר".

מאמינה לך.

"אני מקבל סכומים שזה די מזעזע אותי, זה נראה לי ממש לא בסדר. פעם הייתי משתמש בו למחקר. בלי קשר אני נותן המון לצדקה".

מושלם. לפני ההרצאה אמרת לי "אני כבר לא מתרגש". מתי אתה כן מתרגש?

"נתתי הרצאה בניו יורק ואבא שלי ישב בקהל. די, ככה, עמדו לי הדמעות בגרון. היתה הרצאה פעם שביקשתי מסומי שלא תבוא. הרגשתי שאני יותר מדי אחשוב עליה ועל התגובות שלה.

כמה זמן אתם ביחד?

"ארבע עשרה שנה. ביוני".

אתה מאושר בנישואיך?

"אני חושב שכן. מאוד. אני חושב שהחיים האלה שהתגלגלתי אליהם, הם לא קלים, לא לי ולא לסומי".

כלומר?

"תראי, אתמול באתי הביתה בשתיים. לא קל לחיות אתי. האילוצים של הנסיעות ושל העבודה, למשל, מקשים על כל נישואין. אני חושב שבהינתן כמה שקשה לי, סומי באמת מדהימה במוכנות שלה לסבול אותי בעניין הזה".

למטה: דן אריאלי בהרצאה ב-TED: האם אנחנו שולטים בהחלטות שלנו?

השיטה של ביבי

בוא נדבר קצת על פוליטיקה ישראלית. הלך הרוח של הציבור הוא של אי שביעות רצון מביבי, ומצד שני בסקרים הוא מאוד חזק. איך זה יכול להיות?

"ביבי מופיע כל הזמן בטלוויזיה, בתפקידים ממלכתיים ומדיניים, הוא הדבר הכי זמין לאנשים בראש, וזה יהיה מאוד קשה לשבור את האסוציאציה הזו".

איך אתה מבין את כל השיח בארץ על האיום האיראני?

"אני חושב שבשביל האיראנים העולם המערבי הפך את הנשק הגרעיני לעניין של כבוד. זה ללא ספק היתה טעות להגיד למדינה שהיא מדוכאת מהמון בחינות, שהם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים. חבל שהם רצו שיהיה להם נשק גרעיני, אבל העולם המערבי לא היה צריך לאסור את זה עליהם, אלא לעזור לעשות את זה באופן בטוח ואטי. אני חושב שביבי משתמש כרגע באיום האיראני בתור נשק פוליטי. זה פשוט לגרום לאנשים לפחד, כי אז הם לא חושבים יותר מדי והם חוזרים לתכונות הכי פרימיטיביות ובסיסיות שלהם. הכל נהיה יותר פשוט".

אתה יכול לנסות לפרש את ההתנהגות של אחמדינג'אד?

"יש תופעה שנקראת ריאקט, שככל שאני אנסה להגביל אותך את תתנגדי. אני לא יודע אם הוא מטיפוס האישיות הזה, אבל אני חושב שהוא משתמש בפסיכולוגיה של 'אתם מצרים לי את האפשרויות ואני צריך להראות ריבונות ושליטה'".

ומה ביבי עושה?

"אצל ביבי הרבה יותר קשה לי להבין מה בדיוק קורה שם. ביחס שלו לבעיה הפלסטינית או לבעיות החברתיות, חוץ מאשר התעלמות אני לא רואה שום קו מרכזי. את רואה משהו?"

התחושה היא שהכל אצלו רנדומלי. אני כן רואה שהוא חושב שאם הוא יגיד משהו מספיק פעמים זה יהפוך להיות האמת.

"נכון. רואים את זה, האמת שהוא גם צודק. זאת אומרת זה לא שזה הופך את זה לאמת. אבל יש לנו איזו הטיה שנקראת 'source monitoring'. כלומר, שאנחנו לא זוכרים איפה שמענו משהו מסוים. בגלל זה, נגיד, אנחנו יכולים לספר למישהו בדיחה שהוא סיפר לנו. אז כשאנשים מסתכלים על החדשות רק מדי פעם ולא יודעים מה האמת, לא זוכרים מאיפה הם שמעו את זה. הם אומרים 'אני יודע משהו'. לא זוכרים שביבי הוא זה שאמר את זה. עשר פעמים".

נגיד "האבטלה במשק היא הכי נמוכה אי פעם". ובשטח אנשים שעובדים במשרה מלאה נמצאים מתחת לקו העוני.

"נכון, אבל אלה מילים מאוד חשובות. יש כמה דרכים לבדוק את האבטלה במשק, הוא משתמש בזו שמובילה לתוצאה הכי נמוכה ומציין את זה בכל הזדמנות. זה פשוט עובד".

אמרת לי קודם שאתה חייב לדניאל כהנמן הרבה מהקריירה שלך. אבל באותה נשימה אמרת "אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים".

"דני הוא מאוד חשוב בחיים שלי. אין ספק. אבל דני מסתכל על כלכלה אקדמית בכבוד, יש לו חברים עם פרס נובל בכלכלה. אני די בז לזה. אני חושב שהתיאוריה הכלכלית עיוורה את העולם וגרמה להרבה צרות. שכלכלנים לא מודעים עד כמה המודלים שלהם גרועים".

אתה חושב שהוא מאוכזב ממך?

"אני מרגיש קצת כמו בן שלו והוא מרגיש קצת כמו אבא שלי. אני חושב שהוא היה רוצה שאהיה יותר ממשיך דרכו. אני כן ממשיך דרכו, אבל אני חושב שהוא היה רוצה יותר".

איך אתה בהחלטות?

"אני דווקא אוהב לא להחליט. רוב החיים שלי אני מחליט החלטות, מחליט לאנשים אחרים והרבה פעמים מתחשק לי לא להחליט. כשאני יושב במסעדות יש לי אסטרטגיה לשאול את המלצר מה המאכל הכי מעניין שיש בתפריט".

אתה חושב שאתה מסוגל להחליט החלטות לגמרי רציונליות? מאיזה הטיות אתה סובל?

"אני חושב שיש לי הטיה נוראית של אופטימיזם. אני תמיד חושב שאני אוכל לעשות גם את אל"ף וגם את בי"ת, ולהספיק גם את זה וגם את זה. בגלל הציפיות שדברים מעניינים יקרו, אני מנסה המון דברים שבסוף חלק קטן מהם באחוזים באמת מוכיח את עצמו. אבל חלק גדול יוצא מעניין. יש לי גם הטיה, אני חושב, מאוד-מאוד קשה על חוזים חברתיים, אחד הפרקים שאני הכי אוהב בספר הראשון, זה על social norm ו-market norm".

שאנחנו תמיד מוכנים לעשות טובה לחבר, אבל אם היו משלמים לנו כסף על זה, היינו נעלבים.

"בדיוק. וזה אחד הדברים שאצלי הוא מאוד חזק. זאת אומרת אני, כרגיל, משייך את זה להיותי ישראלי, שאני חושב שיש משהו בחברות שהוא מאוד חזק. יש אנשים שצריכים חוזה רשמי, ויש אנשים של לחיצת יד. אני מאוד בן אדם של לחיצת יד".

אתה חושב שתחזור לארץ פעם?

"האמת, שהיה לי משבר מאוד גדול בקשר לזה. כשגמרתי את הדוקטורט מאוד רציתי לחזור לארץ והלכתי לדבר עם חברי סגל באוניברסיטת תל אביב. אחד מהם אמר לי, תגיד לי, ההורים שלך יעזרו לך לקנות אוטו ובית? הוא אמר שהוא, למרות שהוא חבר סגל כבר עשר שנים, נעזר בהורים שלו. זה היה לי מאוד קשה לחשוב על הרעיון הזה. החיים החברתיים שלי הרבה יותר נחמדים בארץ, אבל האקדמיה מאוד קשה. אין באמת תקציבים למחקרים כמו אלה שאני עושה. קשה לי לדמיין מה היה נתיב ההצלחה שלי אם הייתי נשאר באוניברסיטת תל אביב. יש לי שבתון עוד שנה. אז אני מנסה לחשוב על להיות בארץ והחלום שלי שסומי ואני נשב בבתי קפה. פשוט ליהנות מחיי תל אביב".

--------------------------------------------------------------------------------------------

שני ניסויים של פרופ' דן אריאלי

משחק האולטימטום - קבלת החלטות בתנאים רגשיים

במשחק האולטימטום יושבים שני משתתפים, זרים זה לזה, בנפרד. אחד מהם הוא "השולח" והשני "המקבל". עורך הניסוי נותן לשולח סכום כסף. נגיד, 10 דולר, והוא צריך להחליט איך לחלק את הכסף בינו לבין המקבל. כל חלוקה אפשרית: שווה בשווה, להשאיר לעצמו 9 דולר ולתת אחד, או להיפך. ברגע שהשולח מודיע על החלטתו, המקבל יכול להסכים או לדחות את ההצעה. אם הוא מסכים, הם מתחלקים בכסף. אם הוא דוחה את ההצעה, שניהם לא מקבלים דבר.

בניסוי, הסכום ההתחלתי היה אכן 10 דולר. ל-200 המשתתפים נמסר שהשולח הוא משתתף אחר, אבל הצעת החלוקה נקבעה על ידי הנסיין והיתה זהה לכולם: 2.5/7.5 דולר. הנסיינים חולקו לשתי קבוצות. קבוצת "התנאי הכועס" - צפתה בסצינה מתוך סרט שבה השחקן מפוטר מעבודתו. כמו כן נתבקשו לכתוב על חוויה אישית דומה.

הקבוצה השניה - "התנאי השמח" - צפתה בקטע מתוך הסדרה "חברים", שעסקה בהחלטות לשנה החדשה, והתבקשה לכתוב על חווייה דומה. התוצאה: המשתתפים מקבוצת "התנאי הכועס" נטו לדחות את ההצעה הבלתי הוגנת הרבה יותר מהמשתתפים בתנאי השני. המסקנה: שתי הקבוצות שייכו, באופן לא נכון, את הרגשות החיוביים והשליליים שלהם להחלטה שקיבלו במשחק.

מבוסס על הספר "לא רציונלי אבל לא נורא" מאת דן אריאלי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר

קבלת החלטות בתנאים של עוררות מינית

25 נבדקים, סטודנטים, זכרים, קיבלו שאלונים שעסקו במין. הם התבקשו לענות עליהם במצב רגיל, ופעם נוספת כשהם מגורים מינית. חלק מהשאלות נגעו להעדפות מיניות (למשל, האם תרצה לעשות סקס עם אשה בת 60), חלקן בבחירות מוסריות (האם תשקה את בת זוגך סם ללא ידיעתה כדי להגדיל את הסיכוי לסקס) וחלקן ניסו לנבא את הסיכוי לשימוש באמצעי מניעה.

התוצאות: כל המשתתפים ענו על השאלונים באופן שונה לחלוטין כשהיו במצב של עוררות. רצונם לעסוק בפעילות מינית "משונה" היה גבוה ב-72 אחוז מאשר במצב הרגיל. הנטייה לעסוק בפעילות לא מוסרית היתה גבוהה ב-136 אחוז, והנכונות לוותר על אמצעי מניעה היתה גבוהה ב-25 אחוז.

מסקנות: הנבדקים לא הצליחו לנבא כיצד העוררות תשפיע עליהם. במצב ה"קר" הם כיבדו נשים, פסלו את הפעילויות הבלתי קונבנציונליות וניבאו שתמיד ישתמשו בקונדום. כל העכבות והסטנדרטים המוסריים האלה נעלמו כמעט לחלוטין במצב עוררות.

מבוסס על הספר "לא רציונלי ולא במקרה" מאת דן אריאלי, הוצאת מטר

Read this article in English: When Dan Ariely found the key to human nature



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו