שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הקומדיה התל אביבית: אוצר רכילותי מרתק

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

קראתי כהרף עין, כלומר בתוך ארבע שעות, את "הקומדיה התל-אביבית" של יובל בן-עמי. לקריאה התלוותה תחושת דחיפות, משום שחשוב היה לי להספיק לסיים את הספר בטרם אלך לאירוע בשם "משפט שדה" שאמור היה להתקיים ביום חמישי שעבר בהנחיית יורם קניוק במועדון תל אביבי ובו, כך נאמר בהזמנה מטעם הוצאת "אחוזת בית", תינתן לדמויות שבספרו של בן-עמי הזדמנות להביע את דעתן על מה שכתב עליהן המחבר. חוץ מאלכוהול חינם, כך הובטח בהזמנה, יבוצע בהזדמנות זאת הלהיט היוטיובי "שק לי איווט" על ידי יוצרו, מחבר הספר.

זה נשמע מגרה מאוד, כמו שנשמע לי כמעט כל דבר שמנחה יורם קניוק ובפרט אם הוא מתקיים באיזה בר אפלולי ביפו ונוכחות בו אושיות תרבות-צעירה בלתי מוכרות לי, ואילו על בן-עמי קראתי כתבה מאוד מסקרנת באחד ממוספי סוף השבוע. והנה לי, שבע שנים לאחר שעברתי לתל אביב, הזדמנות ראשונה לטעום סוף סוף ממה שנקרא כאן "הסצינה", ואיננו מתרחש בתיאטרון. מלכתחילה החלטתי לקרוא את הספר רק כדי שתהיה לי סיבה ללכת לאירוע, אבל להפתעתי מצאתי את עצמי שרויה בתחושה מוזרה, מאוד אינטנסיבית, של מין קיום סוריאליסטי בעולם שאת מילותיו אני מבינה אבל לא את התחביר שעל פיו הן מחוברות, כי יש בספר הזה קסם שאינני מצליחה להסביר אותו לעצמי.

כמו ב"קומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, גם ב"קומדיה התל-אביבית" אין שום דבר מצחיק, אף כי אי אפשר להתעלם מההומור העצמי המפותח של בן-עמי ומיחסו הסלחני למושאי התיאור שלו. את מקום התופת של דנטה תופס אצל בן-עמי מין עולם תחתון, שלא עבריינים הם גיבוריו אלא דווקא משוררים צעירים, עורכי כתבי עת ספרותיים ויוצרים למיניהם. מי שרואה במשוררים אנשים רוחניים בעלי פוטנציאל התאבדותי מפותח מהרגיל, יגלה כאן שמשוררים, לא פחות מגיבורי סרטי מאפיה, הם אנשים של שנאות גדולות, קנאות, תככים ויצרים אפלים.

איור: אבי עופר

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

מי שאיננו חלק מהסצינה הזאת, יכול היה לשער שבשלוש השנים המתוארות בספר, בחנות לספרים משומשים שהיה בה גם בית קפה בשם "הנסיך הקטן", התנהלה התרחשות חברתית-תרבותית לפחות כמו בבתי הקפה של בולבאר סאן ז'רמן בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כשעל תקן זקני השבט משמשים גבריאל מוקד, אהרן שבתאי ויורם קניוק, ולפניהם מתגוששים משוררים של כתב עת מחתרתי אחד במשוררי כתב עת חדשני אחר, ומעל הכל מרחפת השאלה מי היא המשוררת צאלה, האם מתה ואולי מעולם לא חיה? ומדוע חברו טיפוסים מרכזיים בסצינת השירה על מנת לזרות חול בעיניו של בן-עמי, שכעיתונאי רצה להסיר את הלוט מעל החידה? ואיזה פרח משוררים גנב את אהובתו של רעהו? והאם אמנם שיריו של אחד הם פלגיאט משיריו של אחר או אולי מחווה לכבודם? והאומנם, באמת, משורר בולט אחד הוא גאון חסר רגש לחלוטין, או דווקא בחור שרגישותו המופלגת היא שמושכת אליו את כל היפות שבחובבות המשוררים?

מדובר באוצר רכילותי מרתק, ואני זוקפת את הקביעה הזו לזכותו של הספר, כמובן. אין לי אמון באנשים שמצהירים שאינם אוהבים רכילות. כולם אוהבים רכילות, וההבדל בין רכילות גרועה לטובה הוא רק באופן שבו היא מסופרת, ואצל בן-עמי היא מסופרת היטב. מצאתי את עצמי מתעניינת באנשים שאינני מכירה, ממש כשם שאינני מכירה את כוכבי מדורי הרכילות בעיתונים. אפשר כמובן לומר, שמעולם לא איים עלי החשש שאהיה דוגמנית, ולעומת זאת שירים וספרים וגם סופרים ומשוררים כבר הזדמן לי להכיר, אבל בכך חינו העיקרי של הספר בעיני: תל אביב של בן-עמי חוזרת כמעט להיות תל אביב של פעם, כשב"כסית" התקוטט נתן זך עם אלתרמן, כשגבריאל מוקד רב עם מנחם פרי, כשמנחם בן הסתובב ב"כסית" ונחשב למשורר בעל פוטנציאל, ואורלנד ואלכסנדר פן השתכרו, וכולם רבו בשאלה מי "גילה" את יונה וולך, ובין אנשי "סימן קריאה" ל"עכשיו" היתה יריבות עולם. כמו אז, כשאנשים נהגו לצאת מהבית כדי לנהל ויכוחים ספרותיים ולא הסתפקו בשליחת מסרונים, מיילים וטוקבקים, גם היום יש מקומות מפגש שבהם יכולים יוצרים לנהל ביניהם ויכוחים על שירה ולהטיח מטאפורות איש ברעהו.

אינני מכירה כמעט אף אחת מדמויות הצעירים המתוארות בספר. לא זכור לי אם קראתי את "מעין" ו"כתם", אבל פעם אחת שתיתי קפה ב"הנסיך הקטן" וכלל לא הייתי מודעת לחשיבותו ההיסטורית של המקום, כמעבדת תרבות וכמרכז רוחני. אני מכירה את בן-עמי רק דרך כתיבתו בעיתונים, שרחוקה מלשקף את היכולת הספרותית המרשימה שלו, זאת שהופכת את הספר למכשף. לא רק בגלל הכנות הנודפת מכל שורה שבו, האומץ הרב הדרוש כדי לתאר סיטואציות מצחיקות, משברים קשים, דיכאונות, כישלונות, מפגשים מיניים ואת השאלות הגדולות של זהות עצמית ומגדרית, והכל בלי שמורגש שום ניסיון להסתתר או להרחיק את העדות או לייפות קצת. מהבחינה הזאת קצת הזכירה לי "הקומדיה התל-אביבית" את "חיים על נייר זכוכית" של קניוק, ששם הנפשות הפועלות הן דווקא בילי הולידיי ומרלון ברנדו והעיר ניו יורק.

קניוק דווקא לא שם לב לדמיון או שסתם, מתוך נימוס, החליט להתעלם מההשוואה, אבל גם הוא סבור שבן-עמי כותב מוכשר ביותר. "אותי סיקרן והפליא העניין הזה, של כמה אנרגיה ותככים ויצרים אפשר להקדיש כדי לכתוב על משוררת שבכלל איננה קיימת, איזו צאלה כץ אחת", אמר לי קניוק, והוסיף גם שלא יוכל להגיע לאירוע. בסופו של דבר, נעדרתי ממנו גם אני. כי פתאום קפצה עלי התחושה שגם אם יש תל אביב כזאת אחרת, נראה כי היא כבר לא לגילי.

neril@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ