בן-גוריון, הדעיכה

שבע השנים האחרונות בחייו של דוד בן-גוריון: אופוזיציונר זקן שאיבד מגע עם המציאות הפוליטית, שחסידיו נטשו אותו, שהתאלמן מאשתו, שנכשל בניסיונו לכתוב זיכרונות שישתוו ברמתם לאלו של צ'רצ'יל ודה-גול, שבמלחמת יום כיפור חיכה לשווא למישהו שיבוא לעדכן אותו במצב החזית. אפילו מותו, ב-1 בדצמבר 1973, לא היכה גלים ונבלע באווירת האבל הכבד ששררה בציבור בעקבות המלחמה

אורי משגב
אורי משגב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי משגב
אורי משגב
איור: ערן וולקובסקי
בן־גוריון כותב היסטוריה. לא גזר קטעים, אלא העתיק מהעיתון בכתב ידוצילום: שלום בוכבינדר, באדיבות ארכיון שדה בוקר
השלט בקיבוץ, סוכות 1964
עם הקנצלר לשעבר אדנאואר (במרכז) בחדר האוכל של הקיבוץ, 1966. את הכלים הביאה פולהצילום: צילום: שלום בוכבינדר, באדיבות ארכיון שדה בוקר
עם המאבטח אהרון טמיר. בעיות זיכרון
הצעידה היומית. מימין, עם העוזי על הכתף, יהושע כהן. משמאל, המאבטח אהרון טמירצילום: שלום בוכבינדר, באדיבות ארכיון שדה בוקר
באזכרה לפולה, 1969. בעיניים דומעותצילום: שלום בוכבינדר, באדיבות ארכיון שדה בוקר
חגיגת יום הולדת על הדשא בשדה בוקר ‏(משמאל, מיכאל בר־זוהר‏). חברי המשק הביאו עוגה וזר ציפורנים כמספר שנותיוצילום: שלום בוכבינדר, באדיבות ארכיון שדה בוקר
אורה דת, אחות הקיבוץ: "כולם ביקשו ממנו להיות הסנדק בברית המילה של הבנים שלהם, הוא נורא שנא את זה. היה מחזיק את התינוק ומסתכל הצידה. ראיתי את הסבל שלו, אי אפשר היה לפספס. ממש היה נאנח"צילום: שלום בוכבינדר, באדיבות ארכיון שדה בוקר

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ