בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארוחת פרידה שהתחילה באויסטר

חצי שנה לאחר מותה של דליה פן לרנר, עיתונאית האוכל, התכנסו החברים במטבח שלה לבשל את המנות שאהבה, להתגעגע ביחד, וגם לשתות דבר או שניים, כמובן

10תגובות

ארוחה לזכר דליה פן לרנר, הסכימו פה אחד ידידיה וילדיה, צריכה להתחיל באויסטרים. על אי הבישול שבמרכז המטבח הוצב ארגז עץ, ובו אויסטרים מכורבלים בקרח וממתינים לאות הפתיחה. בבית שבו התגוררה התכנסו באותו ערב מיוחד שאול אברון והשף בן תדהר מ"יועזר בר-יין"; המסעדן הוותיק שלום מחרובסקי מ"מול ים"; האופה והבשלן ארז קומרובסקי ממתת שבגליל; יאיר יוספי ממסעדת "אלבה"; וילדיה של דליה פן לרנר - דני לרנר, אחותו סימונה בראל, וטרינרית שמתמחה בטיפול בסוסים, ובעלה ארי. החברים הצטופפו במטבח, מעט מסוחררים, שופעים געגוע. "לו דליה היתה רואה אותנו נהנים כך בביתה, היא היתה נמלאת אושר עילאי", אמר חתנה, ההיסטוריון ארי בראל. דני מזג לכולם יין סנסר לבן וקר והחלל התמלא בצליל פיצוח צדפות.

שאול אברון התעניין מתי הגיעו האוסטרים לארץ, ומחרובסקי השיב שיומיים קודם לכן. אברון ופן לרנר חלקו תאווה עזה לאוסטרים, "עד 1991, כשמחרובסקי הרס לי ולדליה את הנסיעות לפאריס כדי לאכול אויסטרים ב'פייד דה קושון' בלה האל, כשעוד היו שם פירות ים נהדרים, והחל לייבא צדפות לתל אביב". מחרובסקי סיפר שדליה היתה זו שכיוונה אותו לאט לאט לתרבות אוכל פריסאית. במלאות שנתיים להיכרותם, שבהן נהגה לאכול אצלו במסעדת "מי ומי" בבוגרשוב בתל אביב, העלתה את נושא הצדפות. "היא עשתה את זה בעדינות שהיתה אופיינית לה", הוא נזכר. "היא אמרה: 'כדאי לך לאכול פה, ואולי תנסה את המנה הזאת שם'", וכך כיוונה אותו לצפון בריטני, משם החל לייבא אויסטרים טריים. דליה יצרה את הקשר בין מחרובסקי, באותם ימים חלוץ של יבוא פירות ים לארץ, לבין הסוחר הראשון שממנו קנה צדפות, בעיירת האויסטרים קנקל שבצפון צרפת. היא עצמה אהבה צדפות דווקא מבלון (שפך נהר בצפון צרפת), אז הוא ייבא אותן במיוחד בשבילה.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

על קרש עץ שהונח על השיש המתינו לתורם מוחות טלה ונתחי סלמון מעושן, עוד שני חומרי גלם שדליה אהבה במיוחד, ואברון הביא לארוחה. דליה פן לרנר החלה לכתוב על אוכל ב"חדשות", מיום הקמתו ב-84', ובהמשך כתבה גם ב"מוניטין". את אברון הכירה ב"חדשות". בתחילה כתב כל אחד מהם מדור בנפרד, ובהמשך נולד הרעיון לבשל ארוחות משותפות בביתה. מאוחר יותר הצטרף גם ישראל אהרוני, אלכס ליבק צילם והתוצאה היתה מדור אוכל ייחודי, חלוצי ופופולרי. היא כתבה על סרטנים, מקומיים ומיובאים, והציעה מתכון לנזיד סרטנים בנוסח מרסיי; במדור המוקדש למוח, שהתפרסם ב-1985, הסבירה כיצד לנקות מוחות ולהכין מהם חטיפי מוח או מעדנים צפון אפריקאיים; במדור שהוקדש למטבח ההונגרי, וכלל מתכוני פפריקש, גולאש ולצ'ו, צבעה את ציפורני העוף השלם בלק אדום במה שהפך לצילום אייקוני של אלכס ליבק; ובמדור שנקרא "פולקע פריך" סיפקה בין מתכונים קלאסיים של מטבחי העולם גם מתכון בלתי נשכח של שוקי עוף בציפוי קורנפלקס.

גם היום, בעיצומה של המהפכה הקולינרית המקומית ובימים של עיסוק עודף באוכל, טרם נמצא כותב יסודי וידען כמותה. אחרי מות בעלה, חדלה דליה לכתוב על אוכל. "משהו נסדק בה", אומר בנה. "מדי פעם היא כתבה ב'ליידי גלובס', כי לא ידעה לומר לא". הוא ניסה לדחוק בה שתמשיך לכתוב, אבל היא לא רצתה.

חברת המסדר

לפני כחצי שנה, ב-13 בספטמבר 2011, נפטרה דליה פן לרנר ממחלת כליות. כשהוזמנתי לארוחה לזכרה, הוזהרתי שהיא תהיה מושקעת ותחייב כמה וכמה טעימות של יין משובח, הכל בהשראתה של מי שחוללה פה מהפכה קולינרית, שכתבה וביקרה וחקרה את הפן האנתרופולוגי של הקולינריה והיתה מורת דרך ומובילת טעם. או כפי שניסחה זאת ידידתה אורה טבת - "דה דוקטורס דוקטור", מי שכיוונה את מסלולי ההתפתחות הקולינרית של שפים רבים כאן.

ממרפסת ביתה בתל אביב נשקפת גינת דובנוב, ובחדר העבודה עמוסים המדפים בכ-600 ספרי בישול מכל אזור ומכל מטבח, באנגלית, בצרפתית, בעברית. ביניהם נמצאים מדריך הבישול לטבחים שניפק קצין תחזוקה ראשי בצה"ל ב-1982, שבו פטרוזיליה היא פטרוסלינון ועוגות הן מגדנאות.

לפני שהגיעו האורחים טרח דני לרנר על הכנת ארטישוק נוסח אמא, יצירה אהובה עליו ועל אחותו עוד מילדותם. זו מנה שזכתה בזמנו להצלחה באזעפרן (Azafran), המסעדה שפתח בניו יורק. בסיר הענקי של אמא הוא הרתיח ארטישוקים ובינתיים הכין רוטב של חלמוני ביצה קשה, ויניגרט, בצל ירוק וצלפים.

לרנר, מסעדן לשעבר וכיום יזם אינטרנט המתכנן להעלות אתר ובו מתכוניה של אמו, סיפר שתרבות האוכל שספג בבית אמו גרמה לו להיכנס לענף הקולינרי. "אכלנו בבית סושי ואוכל תאילנדי הרבה לפני שזה הגיע ארצה. לפני שפתחתי את המסעדה בניו יורק היא נסעה איתי לספרד. ביקרנו ביקבים, פגשנו שפים ואכלנו במסעדות קטנות עממיות. היא חיברה אותי לאבא של השפים, הספרדי לואיס איריזר, שהמוסד הקולינרי שלו חינך את בכירי השפים של הבישול החדש בחבל הבאסקים".

שלום מחרובסקי, שהגיע ראשון לערב שנערך לזכרה, ניגש לבחון את מצאי הבקבוקים שדני שלף מאוסף היין של אמו. לאחר עיון זריז התיישבנו, והוא מזג לכולנו פינו נואר. "זה הפינו נואר הכי פשוט בעולם", אמר, ושאף את ריחו. "בושם אמיתי".

"היא היתה נהנתנית בלי שאף אחד הרגיש", המשיך ואמר מחרובסקי. "כל ביס היא ניתחה עד רמת התבלינים, היו לה קולטנים מיוחדים. היא היתה האורים והתומים בתחום. היא לא נתנה מעולם לאף אחד להרגיש שהיא יודעת יותר ממנו, והיא ידעה יותר מכולם. כולנו ינקנו ממנה. ב-1988 היא לקחה אותי יד ביד למסדר אבירי הגריל - היא היתה היועצת הקולינרית של הארגון הבינלאומי הזה. היא נתנה לי כתובות של חורים בפאריס ובלונדון, מסעדות ביסטרו קטנות, וכיוונה אותי לאכול במבי בדם אמו".

לאכול עם דליה היתה חוויה שכל אחד מהנוכחים זכה לה וזוכר אותה בערגה. ארז קומרובסקי נזכר שהם אכלו במסעדה תל אביבית מנה בהשראה הודית. "אחרי הביס הראשון היא זיהתה את המקור, ממטבחו של שף צרפתי נודע, וגוללה את ההיסטוריה של המנה על מרכיביה ותבליניה".

"אמא מעולם לא החזירה מנה במסעדה", אמרה סימונה. "היא גם לא כתבה ביקורת שלילית. אם האוכל לא השביע את טעמה היא לא כתבה, מחשש שתפגע בפרנסתו של בעל המסעדה". "היא ידעה להפוך אוכל לפנטזיה", מוסיף יוספי. "וגם היתה ליידי אמיתית, עם הפנינים ופומית הסיגריה שבקצה הפה. בשיח האוכל בארץ הפכו משום מה דודות בשלניות וטרחניות לפופולריות, והמורשת הנהנתנית של דליה נשכחה מלב".

כולם אהבו לא רק לאכול עם דליה, אלא גם לבשל למענה. קומרובסקי נזכר איך היא באה לראיין אותו ל"מוניטין". הוא רק שב אז מלימודים בצרפת, בגיל 23, ופתח בדירתו את "הסטודיו לבישול פוטוריסטי", וכמה השתוקק להרשים אותה. "את המנות הנחתי על צלחות קרמיקה בצורת משולשים שריססתי בצבעי זהב וכסף", הוא מספר. "הגשתי לה 'משעשעי חיך' - שרימפס חלוטים עם אצה וצנונית, וכל מיני דברים שלמדתי בקורדון בלו. תגובתה היתה נדיבה".

לאחר מות אמו הפכה דליה לאמו הקולינרית. "היתה לה יכולת לייצר את הגניאולוגיה של כל מנה, זיכרון מופלא של מה שאכלה ומה שקראה ופרספקטיבה רחבה ממקום של ידע וטעם. פחדתי לבשל לה. היה לה קומפיוטר בלשון. לפני כמה שנים חיים כהן, אהרוני, רפי כהן ואני בישלנו בערב שבו כל שני שפים בישלו מנה ל-100 איש. הכנתי פלמידה לבנה עם שמן זית מזיתי קלמטה. תיכננתי לשים שתי טיפות, אבל בגלל שלא היו מקררים והפלמידה התחילה להריח, עשיתי טעות של טירונים ושמתי יותר מדי שמן זית. אני מוציא את המנה ויודע שזה פלופ, ודליה יושבת בשולחן הראשון. היא טעמה ואמרה, 'מה עשית עם השמן?' קשה לתאר את הבעת פניה, למרות האמפתיה שהיא הבליעה בטון. היא תמיד אמרה את האמת בלי להיות ביקורתית".

בן תדהר טיגן את מוחות הטלה בחמאה, הוסיף להם חלמון נא ולחם רך והחבורה כולה השמיעה גרגורי נחת. חבורה של אוהבי דליה, שחייהם כחייה הם מעקב תמידי אחר הביס המושלם. שתו ברון רוטשילד 1985, ואחר כך שאטו קלון סגור מסנט אסטף 1961, ובעוד דני מוזג, הזכיר מחרובסקי לנוכחים ש-1961 היתה שנה גדולה בבורדו. לקראת שיא נוסף של הערב, המנה של קומרובסקי, הכריז מחרובסקי: "ועכשיו נפתח יין שהסיכויים שתשתו אותו בחייכם נמוך. זה גרואד לארוס מ-1947".

קומרובסקי הכין צוואר טלה ממולא כוסמת, "מנה שהיא מחווה למסורת שממנה דליה באה", הוא אומר. "היא אהבה קאשה והיתה מבינה את הטוויסט שעשיתי עם התבלינים ועם הכוסמת במקום אורז". ודני הרים אז כוסית: "תודה שבאתם. הייתם חברים יקרים של אמא שאהבה אתכם מכל הלב". יוספי הגיש מוס שוקולד וויסקי עם מרנג קקאו, "שהוא בבחינת חזרה לקלאסיקה הצרפתית", הסביר. "דליה נהגה לומר 'דה פוד שוד טייסט אוף וואט איט איז'. הטוויסט הקטן שאני מכניס לו הוא שלושה-ארבעה גרגרי מלח ים. היא לא אהבה קינוחים מתוקים מדי". דליה אהבה גם ויסקי מקלאן ושתתה גם גלנליווט. יין השאבלי היה אהוב עליה ועל בעלה. על קברו הטרי מזגה כמה בקבוקי שאבלי. כשליוו אותה בדרכה האחרונה, בנה וידידיה שפכו כמה בקבוקים גם על קברה.

מחול החיים

מרדכי ומלכה פן עלו ארצה מביאליסטוק, פולין ב-1935 והתמקמו בדירת שני חדרים בתל אביב, ברחוב פינסקר 6. דליה נולדה בינואר 1936 וירשה את העריסה של רותי ניר, שהיתה כבר בת חמישה חודשים. רותי היתה בתם של השכנים, והשתיים היו קשורות זו לזו כל חייהן. "דליה רקדה עוד לפני שלמדה לרקוד", מספרת ניר. "היא הלכה ורצה תוך כדי ריקוד". פעם סיפרה דליה לנכדתה שהיתה ילדה פראית: מטפסת על עצים, חומקת משוטרים בריטים בזמן העוצר ומתחבאת מאחורי שקי החול במסגד חסן בק כשהכדורים שרקו מעל הראש.

בגיל שש חלתה דליה בדלקת פרקים, והרופא המליץ שתלמד בלט. היא התייצבה בסטודיו לבלט של גרטרוד קראוס, ומאז הריקוד היה למרכז חייה.

באביב 1949 יצרה קראוס את הכוריאוגרפיה להצגה הראשונה בעברית של "חלום ליל קיץ" ב"הבימה" (בתרגום ש.צ. דוידוביץ'), בבימויו של האנגלי יוליוס גלנר. בין התלמידות של קראוס שגילמו פיות בהצגה היתה גם דליה. מבקר העיתון "דבר" כתב ש"הצעירוניות" (כך במקור) רקדו "כאילו פרפרים צבעוניים משתמשים בצעיפים כמו בכנפיים".

בגיל 13 התחילה פן ללמוד אצל עדה טריינין, בוגרת בית הספר למחול בסנט פטרבורג. ניר זוכרת שדליה חזרה סחוטה מהשיעורים, שבהם הונהגה משמעת ברזל בסגנון רוסי. "היו לה בדרך כלל פצעים איומים ברגליים בגלל הפעילות הגופנית התמידית שלה", היא אומרת, "אבל הריקוד היה קדוש". טריינין ניבאה לדליה עתיד גדול במחול והמליצה שהוריה ישלחו אותה ללמוד בפאריס. מאחר שדודה, אחי אביה, אלק פן, התגורר בלונדון עם משפחתו, הוחלט שהיא תלמד בלונדון.

ניר מספרת שכילדה דליה שנאה לאכול, ואביה נהג להזמין את ניר לארוחות בתקווה שבעזרתה ישתפר יחסה של בתו למזון. סיפור אחר על אוכל נקשר בטיסתה הראשונה לבד ללונדון. בגלל סופה חזקה, מספרת הבת סימונה, המטוס נאלץ לנחות נחיתת חירום בפאריס. אחד הדיילים נתן לדליה הצעירה כסף והיא הלכה בעיר ונכנסה למסעדה. המלצר שאל מה היא רוצה, והיא הצביעה על הצלחת של אחד הסועדים. המלצר הביא קוק או ואן (עוף ביין). דליה לקחה ביס אחד, והניחה את המזלג והסכין, בבלי דעת, באופן שסימן שהיא סיימה לאכול. כשהמלצר פינה להפתעתה את הצלחת, דליה השאירה את הכסף על השולחן וחמקה החוצה.

הדודים אלק ורעיה פן התגוררו בבית מידות בהייד פארק גרדנס. ניר, חניכה מסורה של השומר הצעיר, לא האמינה שחברתה בגדה בערכי התנועה. "כתבתי לה מכתבים נזעמים איך ומדוע היא נסעה למרכז הדקדנטיות ולא בחרה ללמוד ברוסיה, המולדת של שמש העמים", נזכרת ניר. "היא שתקה ושתקה, ולבסוף כתבה לי שלא אבלבל לה במוח".

בלונדון, דליה נבחנה אצל נינט דה ולואה, מחלוצות המחול במאה ה-20 ומייסדת הבלט המלכותי הבריטי. היא פסקה שדליה גבוהה מכדי להיות פרימה בלרינה, והמליצה לה לעבור הסבה למחול מודרני. הדוד אלק התנגד, מחשש שבמחול מודרני מיטשטשים הגבולות בין האמנותי לחשפני, ורשם את אחייניתו לבית הספר הסמוך לתיאטרון האופרה וולס סדלרס. דליה המשיכה וגבהה עד שהיתמרה ל-1.76 מטר. באותם ימים גם החלה נמשכת לעולם התיאטרון.

ללימודי המשך בתיאטרון נרשמה ל"ראדה", האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה, שנחשבה אחד מבתי הספר הטובים בעולם. היא חלקה את ספסל הלימודים עם פיטר אוטול, אלן בייטס ואלברט פיני. הקשר עם אוטול נמשך עוד שנים רבות לאחר מכן.

בגיל 21, משסיימה את לימודיה בהצטיינות, החליטה לשוב ארצה, אל המשפחה שלא ראתה שנים, וגם כדי להתגייס. הטירונות היתה סיוט, אבל זמן לא רב אחריה היא הוצבה בלשכת דובר צה"ל. שם הכירה את העיתונאי אורי דן, והאהבה פרחה. כבר דובר על חתונה, אבל דליה בחרה לשוב ללונדון, לממש את קריירת המשחק שלה. לדברי אחותה רינה זרמי, דליה חזרה להתגורר בבית הדודים וקיבלה תפקידי משנה בהצגות שהועלו בתיאטראות קטנים.

פסגת הקריירה של דליה פן כשחקנית היתה כשהשתתפה ב-1967 בסדרת הטלוויזיה הבריטית "ההגדה לבית פורסייט", ששודרה בישראל ב-1970. היא שיחקה בשבעה פרקים מתוך 26. במשך עשור היא הופיעה בלמעלה מעשר סדרות בריטיות, חלקן סדרות אימה ומתח, וגילמה תפקידי משנה בשני סרטים. לימים, כששבה ארצה, השתתפה ב"חגיגה בסנוקר" שביים בועז דוידסון ב-1975 וב"פצעי בגרות 80" שביים זאב רווח ב-1980.

הבמה שלה

את בעלה, אלק לרנר, פגשה דליה פן בלונדון, במסגרת אירוע של תומכי ישראל. הוא היה רופא קנדי, שהוצב באנגליה בימי מלחמת העולם השנייה, ושם פגש את רעייתו הראשונה. כשהוא ודליה הכירו, הוא כבר היה גרוש, אב לשלושה, מנהל בכיר במרקס אנד ספנסר ומבוגר ממנה ב-23 שנה. "כתבתי לה משהו בנוסח איך את לא מתביישת למכור את עצמך לתרח זקן עשיר", מספרת רותי ניר, "אבל די מהר הבנתי שהאהבה ביניהם עזה".

בינואר 1962, כשמלאו לדליה 26, הם נישאו בישראל, במלון אכדיה. ניר מספרת שדליה נחתה בארץ ערב החתונה, לאחר ביקור במספרה של וידאל ששון בלונדון, ולא עלה על הדעת שהיא תלך למקווה ותקלקל את התסרוקת.

בני הזוג חזרו ללונדון. לרנר המשיך לנהל במרקס אנד ספנסר ועשה רבות למען ישראל כאחד ממנהיגיה של היהדות הציונית באנגליה. דליה המשיכה לשחק וגם הפכה לאשת חברה. הם התגוררו בהייד פארק גרדנס, וניר זוכרת שבבית היו זוג משרתים, עובדת שטיפלה בארון הבגדים של דליה, וטבח. ניר: "לרנר היה מבין גדול באוכל וביין, והיא ספגה תרבות של אוכל. אבל לבשל? חלילה. באחד מביקורי אצלם נקלענו ביום ראשון למצב שהטבח לא היה והוא השאיר עוף מתובל שהיה צריך להכניס לגריל החשמלי. היא לא הצליחה. אז אני לקחתי את העוף האומלל ושמתי אותו בתנור".

למרות זאת, בשלב מסוים החליטה דליה לנסוע להשתלם בפאריס בקורדון בלו היוקרתי. בתה סימונה אומרת שהסקרנות הקולינרית של אמה נבטה עוד כשגרה עם הדודים בלונדון: "הם נסעו לצרפת ולאיטליה והיא פיתחה טעם. אחרי נישואיה היא היתה ליידי אנגלייה, והיא ואבא אירחו הרבה מתוקף עבודתו ופעילותו הציונית. את התסכול שהיא לא מצליחה לבסס קריירת משחק ראויה היא הוציאה על הסירים. היא למדה בקורדון בלו, כי חשבה שלא מספיק לאכול במקומות טובים. האוכל הפך לחלק מאורח חייה והתחום הקולינרי היה לתשוקה שלה".

בינואר 1969 הם עברו לגור בארץ עם סימונה בכורתם, אותה אימצו באיטליה ב-1967. ב-1970 הם אימצו בארץ את דני. יחד עם הזוג לרנר בא לישראל הנהג האנגלי הוותיק שלהם. העיתונות דיווחה על פעילותה של אשת המיליונר, על התנדבותה באקי"ם, על חליפות ז'יבאנשי שלבשה, על תרומות למוסדות שונים, על כך שהקימה את חוג הידידים האנגלים של התיאטרונים בארץ.

הם בנו בית גדול בסביון עם בריכה, והיא בישלה לילדיה, לחברים, לאורחים שבאו מדי שבת לבופה סביב הבריכה. בנה זוכר שבין המוזמנים היו גם שמעון פרס, אריאל שרון, רחבעם זאבי, יצחק ג'יבלי, "הגשש החיוור", אייבי נתן, מירה אברך והשגרירים סם לואיס ומוחמד בסיוני.

סימונה מספרת שהקריירה של אמה נקטעה כשהם עברו לישראל. פרט לשני תפקידים קטנים בקולנוע הישראלי, היא לא השתלבה בסצינת המשחק בארץ. "היא לא היתה פוליטיקאית והיא היתה חפה משאפתנות", היא אומרת. "היה לה יתרון, שהיא לא היתה צריכה טובות של אף אחד. היא היתה אדם מיוחד ואצילת נפש, אז היא ויתרה. אחר כך, כשכתבה על אוכל, התכונות הללו נשארו. היא אף פעם לא בישלה לשפים, כי היתה צנועה ולא חשבה שהיא מבשלת מספיק טוב. לכן דני ואני זכינו בכל הארוחות המופלאות".

"היא היתה מתוסכלת שלא הציעו לה תפקידים", אומרת גם רותי ניר. "היא אף פעם לא דחפה את עצמה. בטח לא בהתחלה, כשהיא חשה חוסר ביטחון ביחס לעברית שלה. היא חששה גם מהכתיבה בגלל השפה, ואברון דחף, פירגן ותמך. מצער אותי שלא מכירים את דליה של הספרים, המוזיקה והתיאטרון".

חודשי חייה האחרונים היו קשים. היא סבלה ממחלת כליות שאובחנה מאוחר מדי. חברתה אורה טבת ביקרה אותה בבית החולים. דליה הציעה שהן יירדו לבית הקפה. "היא הדליקה סיגריה", מספרת טבת. "שאלתי אם הרופאים מרשים והיא אמרה שלא אכפת להם. הבנתי שהמצב לא טוב. כשקיבלה טיפולי דיאליזה, היא לא רצתה שיראו אותה במצבה. בואי נדבר מחר, היא היתה אומרת".

קומרובסקי לא נתן לה להתרחק, וביקר אותה מדי שבוע. "היא היתה גונבת ממני סיגריות ומזיזה את צינור החמצן מתחת לפוך כדי שלא יהיה פיצוץ", הוא אומר. "היא עישנה ואני שתיתי וויסקי. היא לא חשבה שהמוות יבוא כה מהר".*

 

d_karpel@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו