ארץ יצורי הפרא

האירופאים במאה ה-19 נהגו להציג ב"גני חיות" ילידים מאפריקה ומאסיה לצד גמדים ונשים עם זקן. תערוכה חדשה בפאריס גורמת לגיתית גינת לתהות על המשיכה לפראי ולשונה ועל הרתיעה מהם

גיתית גינת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גיתית גינת

זה קרה כנראה בשעות המוקדמות של הבוקר וכנראה בסדר הזה של הדברים: אוטה בנגה נכנס לחצר האסם של פטרוניו. הוא הוריד את השיניים התותבות שהזמינו לו ונשאר עם שיניו האמיתיות, המחודדות, ששויפו בטקס חניכה בקונגו. אז הקים מדורה טקסית והבעיר אותה. ואז ירה לעצמו בלב. כל הסיפור עם המדורה והשיניים קצת מעורפל, אבל מדובר בעניין עקרוני. אם בנגה באמת נפרד משיני "בן התרבות" שקנו לו והדליק מדורה טקסית, הוא השאיר אחריו הצהרה חד משמעית: אם לצאת מהמשחק, אז לצאת בכבוד.

כבוד לא היה הקלף החזק בחייו. ב-1904 הוא נקנה בקונגו יחד עם פיגמים אחרים, לפי הזמנה של האנתרופולוג והדרוויניסט החברתי האמריקאי ויליאם ג'ון מקגי, שביקש להיחשב למי שגילה את החוליה החסרה בין קוף לאדם. מקגי העביר את הפיגמים ליריד בסנט לואיס והציג אותם כפראים. אבל הפיגמים עשו לו בית ספר. בשעות המנוחה העדיפו ללבוש מכנסיים ולעשן סיגרים, לא משהו ששימפנזה היה בוחר לעשות. מקגי התאכזב נורא. הוא הרים ידיים ועבר לחקור מאובנים. בנגה התגלגל לניו יורק. ידיים רעות העבירו אותו לגן החיות בברונקס, שמו אותו בכלוב עם קופים ועל הכלוב תלו שלט: "החוליה החסרה". הוא הפך לאטרקציה היסטרית, אבל התגובות שעורר היו חוליה חסרה בין בוז להערצה. כשהתחילו לזרוק עליו קליפות, בנגה זרק בחזרה. הקהילה השחורה של ניו יורק נזעקה ובנגה שוחרר. הוא הועבר לחסותה של משפחה נוצרית טובה בלינצ'בורג, וירג'יניה, למד קצת אנגלית והפך לפועל בבית חרושת לטבק, שם האמין שירוויח כסף ויחזור לקונגו. אבל כעבור כמה זמן התברר לו שזה לא יקרה. ב-1916 הלך לאסם, הוריד את השיניים, הדליק מדורה וירה לעצמו בלב.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

"המצאת הפרא"

למה כל הסיפור הזה? כי ב"המצאת הפרא", תערוכה מרתקת וקטנה מדי במוזיאון "קי בראנלי" בפאריס, יש המוני אוטה בנגות. אלמונים מאפריקה או מאסיה או מהאמריקות עם חצאיות קש או חצאיות בהדפסי נמר; המוני אנשים יושבים או רוקדים או עושים את עצמם קניבלים בכפרים מלאכותיים מגודרים שנבנו במיוחד לתצוגה, עד שקשה לפעמים לתפוס את מהות הסיפור. לעומת זאת, במקרה של אוטה בנגה זאת לא רק אנתרופולוגיה. אלה שיניים ומדורה שמסכמים חיי אדם.

מעגל פראי לא ספונטני

"המצאת הפרא", שתוצג עד יוני, נאצרה בידי כוכב נבחרת צרפת בכדורגל לשעבר ליליאן תוראם. תוראם נולד בגוואדלופ והגיע לצרפת, שם חטף ריקושטים על צבע עורו. בנבחרת צרפת הוא שיחק עם כריסטיאן קארמבו, שסביו הובאו לצרפת בשנות השלושים מקלדוניה החדשה והוצגו כפראים קניבלים. הם, אגב, חשבו שהוזמנו אליה כדי להיות שגרירים של כבוד של תרבותם. גם אוטה בנגה חשב ככה. כשתוראם פרש מכדורגל בגלל בעיות לב הוא התחיל ללחום בגזענות. התערוכה שאצר חושפת, דרך מסמכים, גלויות, תצלומים, כרזות, סרטי ארכיון נדירים, פסלים ומפות, את העולם המערער היום ואז המובן מאליו של "גני החיות האנושיים".

בגני החיות האלה הוצגו, מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לסוף המחצית הראשונה של המאה ה-20, אנשים שנקנו והובאו מהקולוניות המתרחבות של האימפריות האירופיות. לאורך כמאה שנים ביקרו בהם מאות מיליוני בני אדם. התערוכה מציגה גם עדויות ל"גני חיות אנושיים" מוקדמים בהרבה מהמאה ה-19. במשך 500 שנה הוצגו גברים, נשים וילדים כ"פראים" או כ"מפלצות" בירידים, קרקסים, קברטים ותערוכות בינלאומית. חלקם, אגב, עשו זאת מבחירה.

אחד מגני החיות האנושיים הראשונים הידועים להיסטוריונים הוא זה שהקים מונטזומה במקסיקו, שבו הוצגו לא רק בעלי חיים אלא גם גמדים, אלבינו וגיבנים. משפחת מדיצ'י האיטלקית החזיקה בתקופת הרנסנס אוסף אנשים מגזעים שונים. אבל במאה ה-19, אחרי מאות שנות קולוניאליזם, הגיעה האופנה לשיאה והתמסדה. בירידים העולמיים בערים הגדולות באירופה הוקמו כפרים מלאכותיים והם איפשרו לאירופים, שאז עדיין לא יכלו לצאת למסעות תיירות נינוחים, לראות בפעם הראשונה, ומקרוב - כמעט תמיד חצצו ביניהם גדר או זכוכית - את האנשים השחורים, הצהובים והאדומים שמדינותיהם כבשו מעבר לאוקיינוסים הגדולים. "המוצגים" עצמם התבקשו לחיות מול המבקרים את "חייהם": חצי עירומים ומחייכים, עסוקים בריקוד ובשירה פסאודו-אותנטיים, נלחמים עם חניתות ואוכלים שאריות של כאילו-בני אדם. בפועל היה להם קר והם לא קיבלו יותר מדי אוכל. רבים מהם מתו מרעב וממחלות.

אבל רגע! באמצע המסלול שעושה המבקר בתערוכה של תוראם מחכה לו הפתעה. הוא מוזמן לשבת על ספסל ולהסתכל על המסך שלפניו. שם מוצגים קטעי ארכיון נדירים, אמיתיים, של "פראים" ו"מפלצות": הנה גבר צרפתי לבן מדרבן שני אפריקאים מבולבלים לשאוג ולהיכנס לאטרף קניבלי; הנה כמה חבר'ה רוקדים במעגל פראי לא ספונטני ומחכים להוראות מהצלם; הנה אשה עם זקן; הנה תאומים סיאמיים; הנה גמדים.

"בודי מודיפיקיישן"

על הספסל מתיישבים לא מעט מבקרים, ולא חשוב מאיזה עדה כי כל כור ההיתוך הצרפתי נמצא שם, ובוהים במסך. הם לא מנענעים את הראש ברחמים, לא מצקצקים בצדקנות. הם סקרנים, הם נמשכים, הם מהופנטים. גן החיות האנושי נעלם אבל השאיר אחריו עקבות רפאים על מסך, וככה נשארו גם עקבות הסקרנות האנושית הראשונית, הפרימיטיבית, המיידית. זה מה שזה. אולי לא זאת היתה הכוונה של אוצרי "המצאת הפרא", אבל זה מה שקורה. כל כך מתבקש לכתוב כאן על "האח הגדול", גן החיות האנושי של המאה ה-21, אבל כל הרחבה בנושא תהיה קלישאה.

ועוד דבר עולה: התערוכה מכניסה לקלחת אחת את ה"פראים" (האפריקאים, האסיאתים, האינדיאנים) ואת ה"מפלצות" (אלה שסובלים מפיגור או בעלי מומים שהוצגו ב"פריק שואוז"), בלי לענות על השאלה איך התייחסו ה"פראים" ל"מפלצות" בארצותיהם שלהם. מעניין גם לדעת מה היו חושבים הסובלים מפיגור שכלי, האחרונים בשרשרת המזון של ה"מפלצות", על ה"פראים" ועל ה"תרבותיים". ארגונים לקידום אנשים הסובלים מפיגור שכלי דנים היום בהרחבת זכויותיהם של מפגרים. גם באקים נפתח דיון כזה. אולי יוכלו "המפלצות" לתאר יום אחד את הפנטזיה שלהן על ה"אנושי".

עוד עניין

ויש עוד עניין, עניינם של הפריקים מרצון. "בודי מודיפיקיישן" (שינוי גוף), היא אופנה שהולכת ומתפתחת במערב בעשורים האחרונים ומעצבת מחדש ומבחירה את הגוף האנושי. אמני "בודי מודיפיקיישן" יכולים ומורשים, על פי הזמנה, להשתיל ללקוח גולות סיליקון מעל הגבות לקבלת מראה חייזרי; לקטום ולחדד לו את תנוכי האוזניים לקבלת מראה של אלף (בני הלילית מספריו של טולקין); לחרוץ לו את הלשון כמו לטאה. לפני כמה חודשים יצאה חברת הקוסמטיקה "לוריאל" בפרסומת למטשטשי קמטים. בסרטון ניתן לראות צוות מאפרים עומל להפוך את ריק ג'נסט, שמקועקע בכל גופו ונקרא "זומבי בוי", לאדם "רגיל" עם צבע עור "טבעי".

דניס אבנר, "איש החתול", הוא האיש שעבר את השינוי הקיצוני ביותר במראו החיצוני. אבנר האינדיאני, כנראה בחור נורא נחמד, גילה בטקס שמאני שיש לו נשמה של חתול ובמשך שנים עבר ניתוחים פלסטיים כואבים מאוד כדי להפוך את עצמו לכזה. לכמה מכם זה יישמע אולי מטורף לחלוטין, מטורף כמו מייקל ג'קסון, עוד אחד ששיחק בגאונות חולנית עם זהויות ושינויי-גוף, וגם ידע ללעוג לחותמת "החוליה החסרה" שנחקקה בגזעו כשהסתובב צמוד לשימפנזה "באבלס". ובכל זאת, ייתכן ש"איש החתול" עדיף על פני "איש הפיל" ג'ון מריק. בסרט של דיוויד לינץ', כשרודפים אחריו ומסירים ממנו בכוח את שק הבד שהוא חובש על ראשו, מריק קורא קריאה נוראה: "אני לא פיל! אני לא פיל!" אולי, אם היה לועג לבני אדם שכל כך פגעו בו ושאליהם כל כך רצה להידמות, יכול היה להצהיר: "כן. אני פיל. לכו תזדיינו".

אולי זאת רק פנטזיה, לשחק משחק אחר כמו אבנר או לצאת מהמשחק בכבוד כמו בנגה. שרה ברטמן, "ונוס ההוטנטוטית" מדרום אפריקה, הובאה ללונדון ב-1810 והפכה לאטרקציה נלעגת בגלל שסבלה מסטאטופגיה (הצטברות שומן על הישבן, שאליה נלווה לעתים מצב של שפתי ערווה פנימיות בולטות). אחר כך נרכשה בידי סוחר חיות פרא והוצגה בצרפת. היא התפרנסה מזנות, הידרדרה לאלכוהול ומתה ב-1815. איברי מינה ומוחה שומרו בפורמלין והוצגו יחד עם השלד ב"מוזיאון האדם" עד 1974. ב-1994 דרש נלסון מנדלה להחזיר את שרידיה למולדתה וב-2002 הם נקברו שם. ב"מוזיאון האדם" נשמרה יציקה של גופה. "דיברנו הרבה על העניין הזה ובסוף החלטנו לא להציג את היציקה", אמר תוראם בראיון. "מבחינה סמלית, ההעדר שלה הוא הנוכחות שצועקת". בסופו של דבר, האוצרים החליטו להקרין צללית של "ונוס ההוטנטוטית". קשה לקבוע אם הצללית מטילה את עצמה על המבקרים. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ