בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משבר הטילים ב–1962

הימים הם ימי משבר הטילים בקובה. פחד ואי ודאות. על מה בדיוק חשבו ההורים, כשהעזו להביא ילד לעולם שסופו נראה קרוב כל כך

4תגובות

שעת יום. בית. מכשיר רדיו ישן מפריע לדממה, ומתוכו משמיע קריין דיווחים מדאיגים מהמתרחש סביב משבר הטילים בקובה. תמרונים פוליטיים קשוחים בין רוסיה וארצות הברית, גישושי כוח צבאיים. עולם בסכנה, והורי - בחדרם. תשעה חודשים לאחר מכן אני נולדתי. אני רוצה לספר את הסיפור הזה, בבחינת "תנו לי לספר סיפור. הוא הסיפור הגדול של חיי. הוא מסתיים ברגע לידתי". כל ימי, בתוך החיבה הכללית שלי להיסטוריה, יש מקום מיוחד, מושך ומפחיד, לשלושה-עשר הימים הללו, שהתרחשו בקובה, באוקטובר שנת 1962, אך גם בבית הורי, ברחוב הקישון בחיפה.

בהחלט, גם ברחוב הקישון התרחש משבר הטילים בקובה. שאלתי את אבא שלי, "מה ידעתם? מה שמעתם?" והוא ענה בנחת, "עקבנו אחרי זה. היינו בטוחים שהעולם עומד להיחרב". זה הסיפור שלי, אף על פי שאני נעדר ממנו, בלתי קיים עד כדי תימהון. תחילתו בהפיכתה של קובה למעוז לוחמני של הקומוניזם העולמי, בהנהגתו של פידל קסטרו. מעולם קודם לכן לא חוותה ארצות הברית של אמריקה את המהפכה הקומוניסטית העולמית במקום קרוב כל כך לגבולה, ממש על סיפם של חופי מיאמי. עד המהפכה בקובה, 1959, היה המאבק בהתפשטות הסובייטית מדאיג ומעורר חרדות, אך רחוק - מלחמת קוריאה העקובה מדם; הדיכוי הברוטלי של ניסיון ההתקוממות ההונגרי בשנת 1956; תחילת המשבר הווייטנאמי. והנה, קם ועלה בקובה מנהיג כריזמטי ונחוש, ובעידודה של רוסיה הסובייטית החל להתגרות ללא חשש בארצות הברית המצויה במרחק שיט בסירה מגבולו.

"ארצות הברית נראתה לנו חלשה. רוסיה היתה מפחידה, חזקה. היה ברור לנו שאם תהיה מלחמה, רוסיה תנצח את אמריקה", המשיך אבא שלי בהסבריו, "ואז או שהיא תהרוס את אמריקה או שהן תהרוסנה אחת את השנייה, כל העולם ייהרס. בזה היינו בטוחים".

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אבא שלי לוגם מכוס התה ואוכל דבר מה בעודו מפליג בסברותיו המדיניות על התקופה ההיא. "האמת? גם כשקנדי עלה לנשיאות באמריקה זה נראה גרוע... נראה שהוא צעיר מדי, שאין לו סיכוי מול הרוסים, מול מה שעמד מולו". למרות החורבן העומד באוויר ומשתוקק להתממש, למרות חולשתו הברורה של גוש מדינות המערב, אבא שלי המשיך ללכת לעבודה מדי יום - משמרות ארוכות במפעל "אתא" טקסטיל, כי להתפרנס צריך, ובבית המתינה לו אמא, עם רוני, אחי הבכור. ואז הגיעו שלושה-עשר הימים הארוכים של אוקטובר 1962.

"הם רצו לשים טילים גרעיניים בקובה", מסכם אבא שלי את שורש המשבר. העובדות ההיסטוריות מפותלות מעט יותר, ואין צורך להסבירן כאן במלואן. אבל אחרי שניסיון אמריקאי להפיל את פידל קסטרו במהפכת נגד ("הפלישה למפרץ החזירים") נכשל כישלון מחפיר, החליטה רוסיה הסובייטית לפעול באופן שיאלץ את האמריקאים להסכין עם תנאים חדשים בעולם חדש. תחילה התגלו למטוסי הריגול האמריקאיים בסיסי טילים רוסיים על אדמת קובה, ואחר כך הכריזו האמריקאים כי הבסיסים הפכו למבצעיים, כלומר, טילים גרעיניים רוסיים מוצבים בסמוך לגבול ארצות הברית.

הנשיא הצעיר, על אף שלא קיבל אשראי רב מאבא שלי, החל במה שנקרא מאוחר יותר "מדיניות ההליכה על הסף". הוא הודיע שכל מעשה תוקפנות מכיוון קובה ייחשב כאילו רוסיה עמדה מאחוריו, על כל המשתמע מכך. הוא נזהר מתקיפה ישירה של בסיסי הטילים, וביטל כמה רעיונות גרנדיוזיים של יועצים חמומי מוח, אך אכף מצור ימי על קובה, ולא הסיגו גם מול ניסיונות סובייטיים לפרוץ את המצור. כוחות אמריקאיים ורוסיים התחככו זה בזה גם באוויר, גם מעל פני הים וגם במעמקי המצולות. ולבסוף, כשנדמה כי בכל רגע עלולה תקרית מקומית להתפתח לתרחיש האימים של מלחמה גרעינית כלל עולמית, מיצמץ ראשון המנהיג הרוסי, חרושצ'וב, והכריז על התקפלות בתנאים מסוימים. סדרת מהלכים זהירים מצד שני הצדדים הובילה להתפוגגות המשבר ולניצחון אסטרטגי של הצד האמריקאי, ניצחון שנזקף רובו ככולו לזכות הנשיא הצעיר קנדי. "הוא היה בסדר במקרה הזה", מודה גם אבא שלי.

גם ברחוב הקישון בחיפה, וגם בישראל כולה, נשמו לרווחה עם העולם כולו. שנים לאחר אותו חודש אוקטובר של שנת 1962 התבררו פרטים רבים על מה שהתרחש בסתר, הרחק מעין התקשורת, ועל הדיסאינפורמציה וה"ספינים" והתחבולות המקיוואליות השונות שנקטו שני הצדדים, וגם התפרסמו הסיפורים מסמרי השיער על האנשים הבודדים שעמדו בין העולם ובין שואה גרעינית כללית (קצין הצוללת הרוסית שהתנגד בחירוף נפש לשיגור טורפדו גרעיני; הבקר האמריקאי שהבין כי אות המכ"ם מכיוון קובה אינו בהכרח טיל גרעיני ראשון במלחמת השמד, אלא טיל ניסוי ששיגר גורם אמריקאי ללא תיאום; ועוד ועוד סיפורים). אבל עובדה אחת מטרידה אותי יותר מכל: אני, הולדתי. אבא שלי אומר, "מצד אחד זה היה רחוק, בקובה, לאנשים היו דאגות אחרות. מצד שני פחדנו, כי זה נראה שהפעם תהיה מלחמה והכל יילך".

מה ירשתי מהמתח של אותם ימים? מה בנפשי עוצב בדמות הימים שבהם התהלכו אנשים יגעים בשכונת הולדתי, בדרכם אל העבודה או ממנה, והחליפו מילים אחדות בעניין מחיר הלחם ומילים אחדות בעניין ההוא, שם, בקובה? והורי - מה הדבר שגרם להם בעצם הימים ההם להביא לעולם תינוק חדש? בריאות נפשית פשוטה או ההיפך הגמור? כנראה הענקתי לעצמי תשובה על ידי חיקוי פשוט של מעשי הורי.

כשהתחלתי לכתוב בשנת 2000 את הרומן שלי "העולם קצת אחר כך", הניע את כתיבתי היחס הנורא לעובדים הזרים בישראל. זה היה טרי עדיין, ולא ידעתי כמה נזדעזע וכמה נתרגל שכך הם פני הדברים. אז, בשנת 2000, יצאתי לקרוא בכתביהם של ראשוני הציונים, על מנת לדעת אם תמיד היינו כאלה או שהתקלקלנו. לא שמתי לב שבמהלך הכתיבה קרו לי דברים בחיי, והם השתלטו לחלוטין על המניעים הנפשיים של הכתיבה. הפכתי לאבא. ואחר כך הפכתי לאבא בפעם השנייה. ובעודי קורא בסיפוריהם של חלוצי הציונות ומגיע למסקנה כי יותר משעמדה להם האמונה, עמד להם חוסר ההבנה המוחלט לתוך מה הם נכנסים, התחלתי לתהות כיצד העזו לבנות בתים ולחרוש שדות ולהוליד ילדים כאשר מבחינת ההיגיון אין סיכוי למפעלם, ובעוד מורה הדרך הרוחני של רבים מהם, הסופר יוסף חיים ברנר, מצהיר "לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד".

הבטתי ממרחק השנים אל האנשים ששמחו בתינוקות ובבתים וביבולים כשחרב הכיליון לצווארם. ובעצם הבטתי במראה בעודי כותב את "העולם קצת אחר כך", וסביבי פיגועים וטרור ושבר עמוק באמונה הפנימית הישראלית. כתבתי על חרדותיהם ופחדיהם של החלוצים, ובעצם כתבתי על חרדותיו ודאגותיו של אב טרי. תמיד סיפרו לי על האושר שמביאים הילדים, וצדקו. אבל לא סיפרו לי על מניפת החרדות הנפרשת ונולדת עימם, חרדות שאינן עוזבות אותי לרגע גם היום. האם אני יכול היום להבטיח כי ילדי יזכו להתבגר במדינה עצמאית כאנשים בני חורין? איך אני יכול בכלל להבטיח דבר שכזה?

והורי? מה עלה בראשם להוליד את אחי הבכור, רוני, פחות מחמש-עשרה שנים לאחר השואה? ואותי? ארבע שנים אחר כך...

כששואלים אותי על רגע כביר בחיי, סיפור מרכזי, שיאי, המחשבה מחפשת בין תאריכי הולדת ילדי, יום חתונתי, היום שבו פורסם ספרי הראשון, ותמיד נשלחת צליפת מחשבה אל הימים ההם, אוקטובר 1962, כאשר הנשיא הצעיר קנדי, ללא הבעת אמון מצד אבי, יצא להגן על זכות קיומי, וברחוב שבו נולדתי דאגו האנשים דאגה עמוקה, וקנו במכולת ותיקנו ברזים דולפים.

שאלתי את אבא שלי, "האם הבטת לפעמים החוצה, לשמים, לראות אם משהו מתחיל?" והוא ענה, "לא ממש הסתכלתי, אבל לפעמים חשבתי על זה, שזה יכול להתחיל בכל רגע". וכך, בשכונה שלנו, בשעות הערב של כל אחד מימי המשבר במפרץ קובה, היו עולים מכל בית ובית קולות של משפחות, לעתים צעקה או שתיים. אחר כך השתרר לילה עייף על חלקיה העמלים של חיפה. ובבוקר, שהחל עוד לפני עלות השמש, כשאנשים בבגדים חמים היו יוצאים אל תחנות האוטובוס, היה יורד הלילה מעבר לאוקיינוס, במוקד המתיחות, שבע שעות לאחור, ובכל בסיסי צבא ארצות הברית היו השומרים נדרכים. "האם היית מתעורר לפעמים בלילות, הולך להקשיב לרדיו? מסתכל החוצה?"

קצת קשה להבין את גודל הישגו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. כיצד תימרן בין כוחות ואינטרסים רבים כל כך ובסקאלת זמן דחוסה ודוחקת. משהו מההישג שלו ניתן אולי ללמוד על ידי העברת המשבר לימינו שלנו ולזירה שלנו, עם המנהיגים שלנו, משני הצדדים. נדמיין לעצמנו ישראל גרעינית ואיראן גרעינית כשחקניות ראשיות, ורצועת עזה בתפקיד קובה. ממש כמו קובה ניתן לראות בעזה גרורה איראנית, המשמשת להפעלת המדיניות שלה באזור, בזכות היותה דבוקה ממש לאחת מפינותיה של מדינת ישראל. אני מתפתה לדמיין מה היה קורה כאן אילו הציבה איראן גרעינית טילים גרעיניים ברצועת עזה... דמיינו לכם מנהיג איראני בתפקיד חרושצ'וב, ואצלנו, במקום ג'ון קנדי, את ביבי נתניהו. מה הייתם חושבים על הסיכויים לסיים את המשבר הזה ללא סיום העולם כפי שאנו מכירים אותו?

יש הבדלים רבים בין משבר הטילים בקובה ובין מה שעלול להתרחש כאן אצלנו, ובכל זאת... ההקבלה הזאת מאפשרת לי לכאורה לעמוד על מרפסת התצפית הקרובה ביותר האפשרית לתחושות הלב של הימים ההם, ימי התשתית הנפשית שלי, באוקטובר 1962.

אני ממשיך ומבקש להבין את פרק הזמן ההוא. לא האירועים ההיסטוריים, שרובם העקרוני מוכר לי. אני חפץ בקרבת נפש לתחושות של הימים ההם. כמה חרדתית היתה החרדה, כמה אופטימית האופטימיות, כמה פסימית הפסימיות. ממש להידחק אל הימים שנעדרתי מהם, ולחוש אותם במלואם. לא פעם אני שוקל בדעתי תביעת ענק נגד הורי, שהעזו להוליד אותי בשנה הזאת. האם היו יכולים להבטיח שאגיע לגילי היום כשאני אזרח בן חורין של מדינה עצמאית, חופשי לעשות ולחשוב?

לאחר מלחמת ששת הימים גבר ביטחונם של הורי שהמדינה תתקיים, תשרוד. אבל אותי הביאו לעולם כמה שנים בטרם בוא הביטחון. אני חושב על המרחק בין שנת 1962 ובין אושוויץ 1945, ומזדעזע כשאני מבין כי המרחק קטן יותר מזה שבין ההווה וזמן חתימת הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן. באיזו בהירות אני זוכר את פרטי הטקס ואת הרגשת השמחה. באיזו בהירות זכרו הורי את מה שקרה להם? תביעת הענק נגד הורי טרם הוגשה, ובכל פעם שאני שוקל לנסח, לחתום, לשלוח, נודד המבט אל ילדי, אל המעשה שעשיתי אני. האם אני מסוגל להבטיח שיהיו בני חורין בעוד ארבעים שנה?

ילדי, כנראה, יתלוננו עלי יום אחד כפי שאני מתלונן על הורי, וכך עד קץ הדורות. ויוסף חיים ברנר, שאכן הצהיר "לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד", השלים את משפטו במילים "צריך בכל זאת לעבוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו