אדמיאל קוסמן
אדמיאל קוסמן

מייקל מורקוק הוא סופר בריטי, מן הכותבים הידועים בתחום המדע הבדיוני. באחד מספריו (An Alien Heat) הוא מתאר סיטואציה מוזרה המתרחשת על פני הכדור שלנו בעתיד הרחוק. מורקוק בונה את סיפורו על מפגש בין בני אנוש החיים באותו עידן עם יצורים זרים. היצורים הללו יודעים, לפי תיאורי מורקוק, מה שבני אנוש לא למדו עדיין: כיצד להשתמש נכונה בהישגי הטכנולוגיה. הטכנולוגיה משמשת אותם לא רק לנוחיותם אלא גם כדי להתפתח מבחינה רוחנית. שלא כמו האדם, המתפקד כברייה חשוכה ואטומה - היצורים הללו גדלים כאינדיווידואלים המממשים את עצמם וכבריות יצירתיות. מפגשם עם האדם, כפי שמציגו מורקוק, הוא טראומטי ומשעשע גם יחד. היצורים הזרים מתבוננים בהשתאות בבני האדם ורואים בהם יצורים פרימיטיביים ואנוכיים שאורח חייהם מנוון.

מה שמורקוק כנראה לא ידע, הוא שגרעין הרעיון הזה שוקע כבר לפני כ-1,500 שנה בסיפור ארצישראלי. סיפור מדרשי זה שאציג להלן מדלג על מהמורות הזמן ונע קדימה אל הימים העתידיים, בתארו תוך כדי כך מפגש דומה. מפגש בין בני חברת האדם המוכרת לנו, זו הרואה את עצמה ואת הפרטים שבה כ"נורמליים" - מול בני חברה מפותחת, שחבריה חיים זה עם זה באופן הרמוני; כשהאחרונים מתקשים להבין כיצד האדם החי באופן כה ברוטלי יכול לראות את אורח חייו המוזר כ"נורמלי".

סיפור עתיק זה מופיע בקדום שבין מדרשי האגדה שהגיעו לידינו, בראשית רבה (ל"ג, א'), שסוף זמן עריכתו במאה החמישית לערך.

איור: שחר מנאפוב

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

הסצינה הראשונה פותחת בכך שאלכסנדר מקדון הגיע למלכות רחוקה המכונה "קציא", מלכות השוכנת לה "מאחורי הרי החושך". ברור לקורא כבר בפתיחה כי מדובר כאן בממלכה דמיונית - ושאלכסנדר, הכובש הגדול, אינו אלא סמל מייצג לדבר מה שאותו יהיה עלינו ללבן בהמשך. "אלכסנדר" זה חורג אם כן במסעו מגבולות הזמן הרגיל, בחודרו אל מסתורי "זמן קציא" - זמן ה"קץ". בדומה לכך חורג אלכסנדר מגבולות המקום, שהרי קציא היא מקום אוטופי השוכן מעבר ל"הרי החושך".

עתה מתוארת בסיפור זה קבלת הפנים שערכו לאלכסנדר אנשי קציא באופן הבא: אנשי קציא יוצאים מעירם כדי לקדם את פניו, ומגישים לו כמתנה לחם של זהב בקערת זהב. אלכסנדר אחוז הפליאה שואלם: מדוע כך אתם מקדמים את פני? האם אתם סבורים שבאתי לכאן משום שאני חושק בממונכם? אנשי קציא משיבים: אלמלא זאת מה יכולה להיות מטרת בואך? האם לא היה לך מה לאכול בארצך שהיה עליך לחצות מרחק זה ולהגיע עד כאן? (משום כך, סברו אנשי קציא, אין היגיון לקדם את פניו בלחם רגיל). על כך ענה אלכסנדר: הסיבה שהניעה אותי להגיע עד קציא אינה קשורה לממון, אלא לשמועה רחוקה שהגיעה לאוזני על שיטת המשפט המיוחדת שלכם. באתי אפוא ללמוד מכם שיטה זאת, ולראות במו עיני כיצד אתם דנים.

מכאן עובר המספר ישירות אל סצינה בבית המשפט עצמו. מלך קציא הוא השופט - ובעלי הדין מובאים לפניו. אלכסנדר יושב באולם בית המשפט ומאזין לבעלי הדין המרצים את טענותיהם לפני המלך. והנה הדברים שאוזניו שומעות ועיניו רואות:

בא אדם קצייתי אחד וקבל על חברו. מה היתה טענתו? אמר אותו אדם: האיש הזה, בעל-דיני, מכר לי חורבה - וכשנכנסתי לשם מצאתי בחורבה אוצר. ברור לכל שאת החורבה קניתי ממנו, אך לא את האוצר! עליו יהיה אפוא להסכים לקבל לידיו את האוצר.

לעומת זאת, המוכר מסרב, ואומר: כשמכרתי לבעל-דיני את השדה מכרתי רכוש זה על כל מה שקיים בו - על כן מסרב אני לקבל את האוצר השייך לו - ולא לי!

לאחר שסיימו המתדיינים להרצות את טענותיהם שקל מלך קציא את הדברים, ופתח בשאלה שהופנתה לאחד מהם: יש לך בן זכר? ענה הלה: כן. שאל המלך את חברו: יש לך בת? ואף זה ענה בחיוב. פסק אפוא המלך כך: לכו והשיאו את הבן לבת, ואוצר זה יינתן להם כמתנת חתונה.

כשהוא שרוי בתדהמה מוחלטת צפה אלכסנדר בכל האירוע המוזר הזה. מלך קציא, שהבחין בכך, שאלו: מדוע הינך משתומם כל כך? האם לא דנתי היטב? אמור אתה, אם היה מקרה שכזה קורה אצלכם במקדון - כיצד אתם הייתם דנים?

על כך ענה אלכסנדר לאחר רגע של התאוששות: אם שני אנשים מסוג זה היו ניצבים לפנינו בבית המשפט במקדון היינו פוסקים כי יש להרוג את שניהם, ושעל האוצר לעבור לידי המלכות.

עתה הגיע תורו של מלך קציא - שלא יכול להאמין למשמע אוזניו - להיוותר פעור פה. לאחר רגע קט, שבו ניסה להבין מה נאמר לו, פנה שוב מלך קציא אל אלכסנדר בשאלה: האם יורד גשם בארצכם? אלכסנדר ענה בחיוב. מלך קציא הוסיף לחקור: ושמש - האם שמש זורחת בארצכם? גם על כך ענה אלכסנדר בחיוב. אזי שאל המלך: האם בהמה דקה (כבשים ועזים) קיימת בארצכם? גם על כך ענה אלכסנדר בחיוב. עתה נפתרה החידה! אמר לבסוף מלך קציא בנימת ניצחון: לא בזכותכם מטרות יורדים עליכם, ולא בזכותכם השמש זורחת עליכם, אלא בזכות הבהמה הדקה!

מלך קציא מתגלה עתה כדרשן תלמודי - והוא מסביר לאלכסנדר מקדון על מה הסתמכה תגלית זאת שלו: נאמר בספר תהלים (ל"ו, ז') שלעתים האל מושיע "אדם ובהמה". יש להבין אפוא את הפסוק המקראי כאומר: אדם (נושע, לעתים) בזכות הבהמה הדקה. דהיינו, שלעתים ערכו המוסרי של האדם הוא כה ירוד עד שלא ניתן לומר כי בגללו מתנהל הטבע בדרך נורמלית. במקרים אלה יהיה עלינו לומר, כי האל מוריד גשם ומזריח שמש על ארצות מסוימות לא בזכות בני האדם היושבים בהן כי אם בזכות הבהמה התמימה, שאינה חורגת מדרכי הטבע ואינה חוטאת.

חוקרי ספרות חז"ל שדנו בעבר בסיפור מדרשי זה לא שמו לב למוטיב המרכזי של ההשתאות, כלומר לתחושת הפלא שמלווה כל צד מהצדדים במפגש זה; ובמיוחד בולט הדבר במה שקשור להגדרת ה"נורמלי", ה"טבעי" - ומה ש"אינו נורמלי" ו"אינו טבעי". לדעתי, מוטיב זה עומד במרכז הסיפור. החוקרים הללו גם לא נתנו לבם למפגש המיוחד הנערך כאן - בסגנון ספרו של מורקוק - בין אנשי העולם הרגיל שלנו ובין הבריות החיות בזמן העתידי, אנשי זמן הקץ, ה"קצייתים".

הנה, למשל, חוקר ספרות חז"ל, וולך, הציע בפירושו לסיפור לומר, שהוא משקף מתח בין יהודים (אנשי קציא) ויוונים (אלכסנדר מקדון); ועל כן תיארכו וולך לתקופת החשמונאים. אך לדעתי אין לפירוש זה על מה שיסמוך. קשה להאמין שחז"ל היו יוצרים סיפור בלתי אמין כל כך, המציג את היהודים כמי שדרכיהם דרכי-חסידות מופלגות כל כך, עד שהם רוצים למסור זה לזה אוצר שנפל בחלקם. התלמוד כולו מלא הרי בדוגמאות המפריכות טענה שכזאת; והוא גדוש במקרים שבהם יהודים הם תובעים ונתבעים אשר כל רצונם אינו אלא לזכות ברכוש ולגרום ליריבם להפסיד במאבקו המשפטי. וולך גם סבר שהבהמה הדקה שנזכרת בסיפורנו היא סמל לעם ישראל, המשול לכבשה המאוימת על ידי שבעים הזאבים (אומות העולם) ומנצחת לבסוף. אולם עז (הכלולה בכינוי בהמה דקה) איננה כבשה - ואין לה שם טוב במיוחד בספרות חז"ל - ומעולם לא מצינו שהעז תייצג את העם הנרדף בידי שבעים זאבי האומות.

אפשרות אחרת העלה פרופ' יונה פרנקל. פרנקל חושב שהסיפור מציג פער הקיים בעיני חז"ל בין גויים שחז"ל העריכו כמוסריים (קציא) לגויים שחז"ל זילזלו בהם משום שמידותיהם מושחתות (אלכסנדר). אך גם דרך פרשנית זאת נתקלת בקשיים מרובים. קשה להבין מדוע במקום דוגמאות פשוטות של חיי היומיום הריאליים שבהם יכול האדם להתנהג בדרך מוסרית (כגון במקרה שבו משיב אזרח ישר אבידה לבעליה) הרחיק מספרנו עד לאנשי קציא הדמיונית, התובעים מחברם שיואיל לקחת לעצמו את האוצר הגם שהוא מסרב. אף קשה יותר להבין לפי דברי פרנקל מדוע נבחר דווקא אלכסנדר מכל ה"רשעים" האפשריים כדי לייצג מלכות מנוולת. אלכסנדר מקדון הרי אינו מופיע בספרות חז"ל כדמות שלילית. לרוב הוא אף מצטייר כאיש הצמא לדברי חוכמה ומוסר.

פרנקל סבור שאלכסנדר המושחת מגיע לקציא כדי ללמוד מתושבי המקום כיצד לסחוט באכזריות יתרה ממון מבעלי הדין שיובאו לפניו; והוא מופתע לגלות - לפי פרשנות פרנקל - כי אנשי קציא הם אנשי חסד ואמת.

פירוש זה, מוכרחים לומר, רחוק וזר לטקסט שלפנינו. אין כל סבירות להניח שממקום הניכר כל כך בתכונות התמימות, היושר וטוב הלב של תושביו - הגיעו לאוזניו של אלכסנדר שמועות הפוכות לחלוטין.

לכן נראה לי שהקריאה המתקבלת ביותר על הדעת היא זאת שתראה את הסיפור כמפגש בין בני העולם שלנו לבני עולם בדיוני של יצורים החיים בזמן ובמקום אוטופיים - אנשי הקץ, אנשי "קציא". עתה גם יובן היטב מקומו של מוטיב ההשתאות שהוא כה מרכזי לסיפור הרצוף לכל אורכו אי-הבנות; אי-הבנות הגורמות לכל צד מהצדדים להיתפס שוב ושוב אפוף פליאה מול מה שעיניו פוגשות.

הסיפור פותח באי-הבנה של סצינת הלחם מזהב; הוא ממשיך בפליאה של אלכסנדר על דרכי הטיעון המוזרות ועל דרכי המשפט של מלך קציא - ושל מלך קציא מצדו על דברי אלכסנדר באשר לדרכי המשפט בארצו; ומסיים בהשתאות הגדולה של מלך קציא על כך שמטר יורד ושמש זורחת גם בארצו של אלכסנדר.

המפתח להבנת מוטיב זה, של השתאות של כל צד על עצם קיומו של האחר, נעוץ לדעתי בסופו של הסיפור, העוסק בדרכי ה"טבע". יסוד ההתפלאות נעוץ בכך, שמנקודת המבט של כל צד הצד האחר לא נראה "טבעי", "נורמלי" - ולכן לא מובן לכל אחד מהם כיצד משנהו מצליח להתקיים בעולמו-שלו.

החיים בעולמנו, הרואים עצמם כמובן כ"נורמלים" - סבורים שהקצייתים מתנהלים להם בעולם של "משוגעים", עולם לא-נורמלי (ולכן, אגב, אם יבואו שני "משוגעים" כאלה לבית הדין במקדון יפסקו מיד את דינם למיתה, שהרי הם מבזים בטענות סרק אלו את בית הדין ומבזבזים את זמנו). והנה, לבני אנוש כמונו לא מובן כלל כיצד ממלכה של "לא-נורמלים" שכאלו מתקיימת. ואילו מצד הקצייתים - שקיומם מפותח בהרבה מזה של יצורי אנוש - הפליאה היא על כך שעולם של יצורים כה חשוכים כמונו עדיין מחזיק מעמד בצורה כלשהי, ושהחיים בו, על אף האלימות ומידת האנוכיות הגדולה שלנו, מוסיפים להתקיים. הם מגיעים אפוא למסקנה שאין זה יכול להיות בזכות האדם, כי אם בזכות הטבע התמים שאין בו רוע אגוצנטרי ועדיין לא הושחת.

מה מאפיין אם כן את עולמו של היצור הקצייתי (החי בזמן עתיד אוטופי) השונה במהותו מהיצור האנושי המוכר לנו (החי בזמן הווה)?

המתבונן בסיפור לעומקו ימצא שהיסוד הבולט בעולמם של בני קציא הוא היסוד האורגני. עיון מעמיק בסיפור ילמדנו ששני בעלי הדין אינם פועלים כפי שהם פועלים משום שהם "צדיקים" במובן המוכר לנו, דהיינו בני אדם הנתונים במאבק פנימי, אשר גוברים על יצרם האנוכי כדי לנהוג ביושר עם זולתם. לא ולא. אנשי קציא נוהגים כך ב"דרך הטבע", וללא כל מאבק פנימי. ומדוע? משום שהם אינם חשים נפרדים זה מזה. אותה הרמוניה טבעית המחברת ביניהם גורמת לאחד לדרוש את טובת חברו ולא את רעתו - כפי שיד אחת בגוף אורגני שלם לא תתקוטט עם חברתה אלא תסייע לה.

היסוד ההרמוני-הטבעי-המאחד הוא זה שמוביל גם את מלך קציא לפסוק (לפסוק, אגב, היא מילה שאינה מתאימה לקציא אלא לבית המשפט בעולמנו שלנו; שכן משמעה המקורי הוא לחתוך - בעוד שבקציא אין השופט חותך דבר, כי אם מחבר כל דבר לבן זוגו הנכון!) כי האוצר (שהוא כמובן האוצר הפנימי, הקיים בכל אחד מאיתנו, ולעתים טמון אצלנו בעמקי ה"חורבה") יינתן ל"בן" ול"בת" - שאין כמו סמל זיווגם כדי לייצג יפה את רכיב החיבור והאהבה בין יסודות הין והיאנג (הזכרי והנקבי שבכל אחד מאיתנו) המשתלבים זה בזה באופן הרמוני.

בעולם מפותח שכזה (המקביל, כאמור, לזה של החוצנים המגיעים לעולמנו בסיפורו של מורקוק) הגשם יורד והשמש זורחת לא בזכות האדם ולא בזכות הבהמה, אלא בזכות ההרמוניה השרויה בין האדם לבהמה, בין האדם לטבע.

כל אחד עושה את תפקידו במקומו שלו באופן התמים והשלם ביותר (באופן המכונה בסין העתיקה "דרך הדאו") והמציאות בעולם כולו מאירה את פניה והופכת להיות פורייה ויצירתית, משום שהכל פועל נכונה, כל דבר בדרכו הטבעית.

בספר ה"דאו דה צ'ינג" (א', כ"ה) של החכם הסיני לאו צה מתואר מצב אידיאלי כזה, שבו: "האדם מתאים עצמו לארץ, הארץ לשמים, השמים לדאו, ודאו (מתאים עצמו) לדרך הטבע" (תרגום גראוזה-קלעי, מוסד ביאליק, עמ' 56).

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ