שיעור היסטוריה

מחווה של רצון טוב

כמה אמת יש בטענה שרוב ערביי הארץ דווקא תמכו 
בהתיישבות היהודים בתחילת המאה ה–20?

תום שגב
תום שגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תום שגב
תום שגב

ישעיהו פרידמן מיקד את רוב עבודתו המקצועית כהיסטוריון בשמונה שנים גורליות: 1915–1922. פרידמן, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון, כיום כבן 91, מכיר כל איש וכל תכך, כל מזימה וכל מסמך שהובילו לכינון המזרח התיכון המודרני, לרבות הקמתה של מדינת ישראל. הוא מכיר גם דורות של חוקרים וגלים של תיאוריות סותרות והוא בשלו: הסכסוך בן מאה השנים על ארץ ישראל לא היה בלתי נמנע. בימים אלה הופיעה המהדורה העברית של ספרו החדש, שבו משחזר פרידמן תזה ציונית עתיקת יומין: הפלחים הפלסטינים, כלומר רוב ערביי הארץ, קידמו בברכה את התיישבות הציונים. האינטרסים שלהם היו קרובים לאלה של הציונים ‏(“מדיניותה הפן־ערבית של בריטניה 1915–1922, הערכה ביקורתית”, הוצאת מאגנס‏).


באוגוסט 1921 באה ללונדון משלחת ערבית מארץ ישראל, בראשות מוסא כאזם פחה אל חוסייני, שנחשב באותה תקופה ראש המשפחה המפורסמת. הנציב העליון הרברט סמואל העריך שהמשלחת תוכל לסייע להשגת הבנה בין הערבים ליהודים בארץ. זו היתה “שגיאה הרסנית”, קובע פרידמן. למעשה באו הערבים ללונדון כדי לדרוש את ביטול הצהרת בלפור. הבריטים לא הצליחו להזיזם מעמדתם.


סמואל מצטייר בספר הזה כאיש תמים מאין כמוהו. לדברי פרידמן, הוא לא ידע שהערבים פועלים בהשפעת קצינים בריטים, שהתנגדו למדינותה הפרו־ציונית של ממשלתם. זו היתה אכן תקופה שרחשה מזימות בוגדניות ותככים נכלוליים. גלריה עשירה בדמויות ססגוניות כמו לורנס איש ערב ריתקה אל הסיפור הזה כמה מטובי החוקרים והסופרים, ושאלות היסוד אבדו לא פעם במחזות הדמיון והרומנטיקה. אחת השאלות היא - מה בעצם רצו ערביי הארץ?


פרידמן קובע שרוב הערבים בארץ לא נענו לתנועה הלאומית הפלסטינית; התקוממות עממית שפעיליה קיוו לחולל ב–1920, כדי לצרף את הארץ לתחום שלטונו של האמיר פייסל - פשוט לא התממשה. הנוצרים חששו מהשלטון הפן־איסלאמי. הבדווים והפלחים בדרום הארץ נותרו אדישים ולמעשה התנגדו לפייסל. בעקבות המהומות של 1920 פירסמו השייחים של 82 כפרים בסביבות ירושלים ויפו מחאה על ההפגנות נגד היהודים. הם טענו שהם מייצגים 70% מהאוכלוסייה והביעו נאמנות לבריטים. בין היתר קבעו שאין הם רואים סכנה בהתיישבות הציונית. מנהיגי הכפר הדרוזי דליית אל־כרמל קבעו שהתיישבות היהודים תביא תועלת רבה לכל יושבי הארץ.


מברקים דומים נשלחו בשנת 1922 לשר המושבות הבריטי, נגד פעילותה של המשלחת הערבית בלונדון. עשרות אנשי ציבור ערבים, מאות שייחים ומוכתרים הביעו תמיכה בהגירת יהודים “משום שהם יוליכו את הארץ לקדמה מסחרית ותעשייתית”. הנה כי כן, קובע פרידמן, המשלחת הפלסטינית לא ייצגה את העם; בניגוד להערכת הבריטים, המתיחות הערבית־ציונית לא גברה: עד 1929 שקטה הארץ.


התיאוריה שהתיישבות היהודים בארץ ישראל תביא ברכה לתושביה הערבים מלווה את התנועה הציונית מאז ומתמיד. אך יחסם של איכרי העלייה הראשונה אל פועליהם הערבים ודרישתם של אנשי העלייה השנייה להחליף את עבודת הערבים ב”עבודה עברית” הזימו את התיאוריה הזאת מלכתחילה. גם בתוכניות הציוניות הליברליות ביותר נדרשו הערבים לוותר על ריבונות לאומית, לפחות בחלק מהארץ, ולהסתפק בשוויון זכויות כאזרחים במדינה יהודית.


לדברי פרידמן, נראה שאת “הוצאות המשלוח” של מברקי התמיכה בציונות כיסתה ההסתדרות הציונית. אך תיקי הארכיון הציוני מתעדים גם מאמצים רבים שעשו “ערביסטים” ציונים להשיג הצהרות תמיכה ערביות תמורת שוחד. בתוך כך יש אירוניה בבחירת המלים של מתרגם הספר מאנגלית לעברית, עמנואל לוטם, על פעילותו של הקולונל פרדריק קיש, מראשוני הפעילים הציונים בארץ: “קיש קנה לו ידידים רבים בקרב הנכבדים הערבים ורכש את אמונם”. זה בדיוק מה שעשה.


פעילות זו מתועדת כיום היטב. התיאוריה שהערבים החמיצו את מה שטוב להם איננה נכונה יותר מהתיאוריה שהציונים החמיצו את הסיכוי להגשים את חלומם ללא מלחמה. רק אנשים טובים כמו יהודה לייב מאגנס האמינו בזה; מבחינה זו יש משהו יפה בכך שספרו של פרידמן מתפרסם בהוצאה הנושאת את שמו של מאגנס.

וגם: שנוי במחלוקת


פיטר נוביק מאוניברסיטת שיקגו היה אחד ההיסטוריונים המודרניים המרתקים ביותר. כל ספריו עוררו מחלוקת, החל בקביעתו שמספר הצרפתים שתמכו בפשעי וישי היה גבוה לאין שיעור מכפי שרצו הצרפתים להאמין. יותר מכל הכעיס נוביק את קוראיו בשל ספרו על ניצול השואה לצורכי הפוליטיקה היהודית באמריקה. בתוך כך לעג לטענה הנפוצה שגם יהודי אמריקה צפויים לסכנה אם לא יטפחו את זיכרון השואה ואת התמיכה במדינת ישראל. נוביק ראה בטענה זו תירוץ להשתקת כל ביקורת על מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים. רוב קוראיו התרגזו על מה שכתב; מעטים חלקו על גדולתו כחוקר. הוא היה בן 77 במותו.

tom.segev@haaretz.co.il


חקלאי ערבי חורש בשדה הסמוך לגבול הירדני, ב־1956צילום: גטי אימג'ס


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ