בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחייה מתים

המומיות שהתעוררו מתרדמתן בחברון

לאחר שהתברר שהסרקופגים הגנובים שתפסו ברשות העתיקות בעצם כיסו על גופות שנעלמו מזמן, יש לדווח על עוד שני מכסים כאלה - השרים ברק וכץ

16תגובות

רשות העתיקות היקרה,


שלום רב,


קראתי ביום רביעי בעיתון על שני מכסים של סרקופגים עתיקים, שנגנבו כנראה מחפירה ארכיאולוגית במצרים, הוברחו לישראל ונתפסו על ידי פקחים שלכם אצל סוחר עתיקות במזרח ירושלים. כאזרח שומר חוק יש לי רק מלה אחת לומר: "שאפו!" כי עם כל זה שמצרים ואנחנו כבר לא חברים מי־יודע־מה, חוק הוא חוק. כמו שאומרים, לכל סיר יש מכסה. כך גם לכל סרקופג יש מכסה, וכשגונבים אותו ממנו הוא כועס, ובצדק.


למה המכסה כל כך חשוב? הרי הגופה של החנוט המצרי נעלמה מהסרקופג מזמן. יכול להיות שגנבו אותה בשוד עתיקות קודם, או שהיא פשוט התפוררה. וכשהסתכלתי בצילום של מכסה הסרקופג המצרי ראיתי שמצויר עליו בעצם העתק של הדמות שהיתה קבורה מתחתיו, כשהיא שוכבת בעיניים פקוחות, מסורקת בקפידה, מאופרת היטב ומשלבת את הידיים בשלווה.


כלומר, לפעמים המכסה, עד כמה שהוא רק ההעתק של הדבר האמיתי, עושה את עצמו חשוב יותר מהדבר האמיתי, שכבר התפורר מזמן לאבק, כאמור, או נרקב והלך פייפן, כמו שאומרים.


ועכשיו אני מגיע לעיקר, למרות שמאוד מאוד לא נעים לי. כי אותי חינכו שלהלשין זה דבר לא יפה. בבית הספר היסודי "אלחריזי", כשפעם המורה שרה הסתובבה אחרי שכתבה משהו על הלוח ושאלה: "מי פיטפט שם בטור ג'?" ואני בתמימותי הצבעתי ואמרתי את השמות של המפטפטים. בהפסקה, כל הכיתה כילתה בי את זעמה, כך שלמדתי את הלקח הזה על בשרי, כמו שאומרים.


ערן וולקובסקי

לא נעים לי, אבל בכל זאת שמירת החוק היא דבר נעלה יותר, ועל כן אני מסתכן ואומר לכם, וזה לא לציטוט בשמי כמובן, שאני מכיר לפחות עוד שני מכסים של ארונות מתים כאלה, שמסתובבים בינינו באין מפריע, ועוד איזה מכסים! מכסים שכל תפקידם בחיים הוא לתפוס להם מומיות מתפוררות ולהתלבש עליהן, ולתפוס עליהן טרמפ אל הנצח.


אחד המכסים האלה, הגלויים לעין, רשות עתיקות יקרה, הוא שר התחבורה ישראל כץ. הסתכלו עליו טוב טוב. מתנחלים השתלטו השבוע על בית בחברון. במסגרת מכירת החמץ לפני פסח, החליט היישוב הקטן בחברון לחמם מחדש את האטריות הקרות שלו בעזרת פרובוקציה זו. עד כאן הכל בסדר. כלומר, הוציאו את השלד של ארץ ישראל השלמה מהארון וניפנפו בו כדחליל כדי להפחיד כמה פייגלאך.


ואז הופ, קפץ אוטומטית ישראל כץ, ובתפקיד המכסה החייכני של המומיה הנ"ל קרא: "אני, המכסה, מעריץ ומעריך אותך, מומיה יקרה שלי, אפילו שאת קרה וממוחזרת". מכסה, מעצם תפקידו, נועד להיות העתק של הדבר האמיתי. הרי כץ לא קובע אם הבית בחברון יפונה או לא יפונה. התקווה היא שבעתיד ישכחו שהוא רק העתק והוא ייזכר בקרב הבוחרים הימניים כגבר־גבר, שתמך במאבק למען המשכיות היישוב היהודי בעיר האבות. וזה בדיוק מה שאמור להיות מכסה: מצוירת עליו, כמו שאמרתי קודם, הקריקטורה של המומיה עצמה. תיפסו את המכסה!


המכסה השני שאני רוצה לדווח עליו בהקשר הזה מסווה את עצמו באופן הרבה יותר מתוחכם. שמו אהוד ברק, והוא שר הביטחון, וגם הוא, לא עלינו, כמו המכסה שדיברנו עליו קודם, חי על הלוקשן הקרים־והמחוממים מחדש של השמאל הנאור הישראלי, המתנגד להתנחלויות. הו מומיה יקרה של השמאל, הו גופה נפוחה מריקבון: תודי שאת חוזרת לחיים רק כאשר המתנחלים מקימים אותך לתחייה בפרובוקציות שלהם.


והנה לכם תמצית הסיפור כולו: חירבה אחת בחברון. מכיוון הימין־יעני, התלבש עליה מכסה א' וחיבק את המומיה שהוצאה להתאוורר בחיבוק הדוב שלו. מכסה ב', בנחישותו להביא לפינוי החירבה הזאת, יוכל לטפוח לעצמו בעתיד על הבטן ולומר: תראו איזה שמאלן נמרץ אני, שנלחמתי עד טיפת דמי האחרונה נגד העושק של רכוש פלסטיני על ידי מתנחלים.


כסו את האף בממחטה ורוצו לתפוס את המכסה הזה!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו