תמר רותם
תמר רותם

כריכות ספרים פעורות לרווחה שהונחו בין סורגי המרפסת משירות פירורי חמץ דמיוניים; מדפי ארונות עטופים בניירות חדשים; השיש והכיריים במטבח מכוסים תועפות נייר כסף; שלטים על דלתות החדרים מזהירים "לא להכניס חמץ", בתוספת כמה סימני קריאה. אלה היו סימני הפסח של ילדותי. מעל לכל זכורה ההיסטריה הקלה שתקפה את בנות הבית, שהלכה וגברה ככל שקרב החג, כשבעודן עוטות סמרטוטים רדפו עד חורמה כל כתם ופירור.


אבל בעומק הטירוף שמשרה הפסח בלבבות הבחנתי רק כשצפיתי באבי ובשכן שעמדו בבוקר ליל הסדר, מרפסת מול מרפסת, כדי לבדוק לאור השמש, בפנים חמורי סבר, עלי חסה ששטו קודם לכן באמבט. בפעולה חיונית זו ביקשו שני הגברים - שברחיצת ראשי החסה הסתכמו מטלות הפסח שלהם עד לבדיקת החמץ בערב החג - לוודא שאין כל חשש להימצאות תולעים ומזיקים למיניהם על העלים העתידים לעלות על שולחן הסדר כמרור. משהסתיימה הבדיקה לשביעות רצונם, נטלו אטבים ובחרדת קודש תלו את העלים לייבוש על חבלי הכביסה.


המנהגים הללו היו, מסתבר, רק קצה הקרחון של מה שהתרחש בבתים המחמירים באמת. אלה, כך שמעתי מחברותי, החלו בהכנות לפסח כבר למחרת פורים. שם כרעו על הרצפה ושיפשפו במברשת, בנפט, כל בלטה ובלטה. בבתים אחרים נטלו קיסם טבול בספירט ובעזרתו משחו את ידיות הסירים וחריצי הברזים, להסיר כל חשד לחמץ. תכולת הארונות כובסה מבעוד מועד והבגדים נתלו על חבלי הכביסה, נכלמים והפוכי כיסים, ימים על ימים. גם באוכל, כמובן, לא היה גבול להחמרות. היו בתים שלא אכלו בהם בשבועות שקדמו לחג דבר מלבד תפוחי אדמה וביצים.


חרדים ממלאים מים שישמשו לאפיית מצות שמורות, בכפר הפלסטיני וואלג'ה שליד ירושלים, בשבוע שעבר
צילום: אלכס ליבק


עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אימת החמץ ופירוריו הזדוניים משותפת לכל, אבל במצעד ההחמרות מנצחים ללא עוררין החסידים. חסידי חב"ד, החסידים מחוגי העדה החרדית ‏(הקרויים ירושלמים‏), ובמיוחד חסידות תולדות אהרון, עולים על כולם בחומרותיהם. שמואל פפנהיים מתולדות אהרון, בעבר דובר העדה החרדית, מסמן עד היכן מגיעים גבולות החומרה: "בפסח נהוג לא להתארח ולא לארח, חוץ מהמשפחה הקרובה כמובן, כי אף אחד לא אוכל אצל השני".


פסח אכן מביא לביטוי מלא את השוני בין הקבוצות השונות בחברה החרדית. בעוד מזרחים אוכלים קטניות, אצל אשכנזים הן נחשבות חמץ. בעוד החסידים נמנעים מאכילת "שרויה", מצה שבאה במגע עם מים, אצל הליטאים חומרה כזאת אינה קיימת.


"אתה לא רוצה להעליב מישהו", הסביר חסיד חב"ד שהעדיף שלא להזדהות בשמו. "זה לא נעים אם המארח מציע לך מלפפון, לדוגמה, ואתה לא אוכל כי הגרעינים שלו מזכירים חיטה". בחב"ד אסור בתכלית האיסור להזכיר לחם ומוצריו אפילו בדיבור.


פרופ' שאול שטמפפר, מרצה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, אומר כי ההחמרות לקראת פסח הן הזדמנות למסירות נפש בחיים המודרניים, שבהם קיום המצוות נעשה קל. "פעם היה בלתי אפשרי להשיג יין או שחיטה כשרה. כיום הכל מוכן, ארוז בסופרמרקט. חומרות מחזירות משהו מהקושי של המצווה. אפשר ללגלג עליהן, אבל בעיקרון זה עניין אנושי ורגשי מהמעלה הראשונה".


ואמנם, לא פעם טעמן של חומרות שהחסידים מקפידים עליהן אינו נהיר אפילו להם־עצמם, ואף נראה תמוה בעיניהם. ביניהן הם מציינים הימנעות ממיני מזון שונים, רק מפני שבעבר נהגו כך בחסידות. "ברוסיה ‏(שם החלה החסידות, ת"ר‏) לא היו חצילים", אומר החב"דניק, "ולכן בפסח לא אוכלים חצילים בחב"ד". בחסידות ויז'ניץ ובחסידות סאטמר לא אוכלים דגים. שתי החסידויות צמחו בהונגריה, שאליה יובאו בחורף דגים קפואים. רק ראשי הדגים לא היו קפואים, משום שנמרחו בספירט. ספירט נחשב חמץ, ולכן חסידי ויז'ניץ וסאטמר נמנעים מלאכול דגים עד היום.


בלי תותים


המקור העיקרי להחמרות המקובלות בכל חסידות הוא מנהגי האדמו"ר. בחב"ד, לדוגמה, לא אוכלים צנון. הסיבה: השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, הרב מנחם מנדל שניאורסון, שכונה "צמח צדק", נהג לא לאכול צנון בפסח. ככלל, חסידים אינם אוכלים פרי או ירק שלא קולפו, שמא דבק חמץ בקליפה. לכן נוהגים לקלף גם עגבניות ולא אוכלים תותים, תמרים וכדומה. המחמירים נמנעים מאכילת כל ירק ופרי, מלבד תפוחי אדמה.


רוב ההנהגות בחב"ד מקורן בסדרים שערך הרבי מלובביץ' בתחילת דרכו. חסידיו, לדוגמה, שמו לב שהרבי אינו משתמש בסכין, ולכן מקצתם הוציאו אותו מכלל שימוש אף שלא הבינו את הסיבה. בליל הסדר נהוג לאכול בכלי זכוכית, אבל בחב"ד הותרו לשימוש כלי חרסינה עם פס זהב. למה? כי בסדרים שערך הרבי הוגש האוכל בכלים לבנים מעוטרים בזהב.


בתולדות אהרון אין מקום לחריגה בוטה כזאת. הכלל בפסח הוא שטוב מראה עיניים. כל מה שלא משגיחים עליו מקרוב, ולא מעורבים בהכנתו, אי אפשר לסמוך על כשרותו. לכן משתמשים רק בכלי זכוכית חדשים ושקופים, אומר פפנהיים. כלים חד־פעמיים, כלי נייר, תבניות ביצים מקרטון וכלים ממתכת אינם נכנסים למטבח הכשר לפסח של הירושלמים. בניגוד למנהג הליטאים, בחסידות לא מגעילים שום כלי מארון הכלים הרגיל ‏(הגעלה היא טבילת הכלי ברותחין, כדי להכשירו. ת"ר‏). למה לקחת סיכון? פירור חמץ עלול להסתנן לפלסטיק במפעל או לנייר הממוחזר או לפס הייצור של כלי אלומיניום. כלי הזכוכית השקופים מסירים את החשש מפני חמץ מסתתר. אצל הירושלמים לא שוטפים כלים בפסח ולכן הכלים נערמים ונערמים עד מוצאי החג.


כדי למנוע מגע עם השולחן שעליו אכלו חמץ כל ימות השנה, עוטפים אותו בכמה שכבות נייר וביניהן נייר כסף. המחמירים מניחים לוחות דיקט על השולחן. על כל אלה פורשים מפה לבנה. יש המקפידים לכסות את כל קירות המטבח בנייר כסף, ועוטפים באמצעותו גם ידיות של דלתות, שבהן נגעו ידיים עם חמץ.


מוצרים תעשייתיים אינם נכנסים בפסח הביתה. אוכלים רק "מצה שמורה", כלומר מצה ששמרו עליה עוד מקציר החיטה. אחרי הקציר מקפידים שגרעיני החיטה לא ייגעו במים ואחר כך מרחיקים גם את הקמח מכל מגע עם מים, שלא יחמיץ. מצה שמורה נאפית בעבודת יד ונמכרת במחיר גבוה.


המקפידים אוכלים מצות שאפו בעצמם. משפחות בחסידות חב"ד שוכרות לשם כך מאפייה לחצי יום ובאות לעבוד בה ולהשגיח על האופים. בחוגים אחרים מתארגנים ב"חבורת מצות" וכמה אנשים באים להשגיח על האפייה. בחב"ד גם מעדיפים לשתות יין מתוצרת עצמית.


בחוגי החסידים נמנעים בפסח משימוש במוצרים תעשייתיים: תבלינים, מלח, סוכר, ממתקים, עוגות, עוגיות ומשקאות שיוצרו במפעלים. במקום שמן משתמשים בשמאלץ, כלומר, ממיסים שומן אווז או שומן עופות. "זה אומר שכל חביתה בבוקר היא בשרית", אומר פפנהיים. לכן מאכלי החלב יוצאים מהתפריט למשך ימי החג. מי שיכול, כמובן, קונה מבעוד מועד מוצרי חלב לא מפוסטרים ממחלבה, שלפחות הילדים ייהנו ממוצרי חלב גם בפסח. בכפר חב"ד, שם יש רפתות, אין בעיה לקנות חלב. בירושלים יש בכל שנה משפחות שמתפרנסות ממכירת מוצרים מחלב לא מפוסטר.


על פי ה"שולחן ערוך", לפני החג החמץ בטל בשישים, ואילו במשך החג אין הקלות: כל פירור מיקרוסקופי של חמץ דינו כרת ‏(מוות בטרם עת מידי שמים‏). מהכלל הזה נגזרות החומרות הבאות: אין סומכים על הצינורות של חברת מקורות, שייתכן כי פיתה ערמומית הצליחה להסתנן אליהם. לכן מכינים מראש, בדוד מיוחד, מים לשתייה ולבישול לכל ימי החג. על הברזים עצמם מלבישים מין גרב לבן, שנועד לסנן את החמץ שעלול להסתנן בצינורות.


בחב"ד נוהגים לבשל סוכר לפני הפסח. את הנוזל מסננים ובימי החג משתמשים בו להמתקה. בירושלים מעדיפים להשתמש בדבש שרודים מכוורת, או לקנות קני סוכר ולגרר אותם. באופן דומה משתמשים בגבישי מלח מים המלח, שאותם מגררים להמלחה, בגרגרי פלפל שחור שנרכש מחקלאי המגדל אותם במיוחד ובזנגוויל לחרוסת. בחב"ד מבשלים מראש מאכלי בשר ודגים. בתולדות אהרון כלל לא אוכלים דגים, כי ניקוי הדג נחשב מסובך. ביצים שוטפים היטב, שמא דבק בקליפתן פירור ממזונן של התרנגולות.


ח"י דקות


כל החומרות האלה אינן מתקרבות אפילו להיסטריה שהתפתחה בקרב החסידים סביב המצה. במאפייה של תולדות אהרון בירושלים עובדים במקצבים של 18 דקות. לפי חז"ל, זה הזמן שבו הופך בצק לחמץ. לכן מקפידים למדוד פחות מ–18 דקות מרגע יציקת המים לקמח ועד לגמר האפייה. בכל פעם מכניסים לתנור שתי מצות, בעזרת מקל מטאטא. בגלל ההקפדה היתרה מחליפים את המקל אחרי שימוש אחד. לכן יש צורך לקנות מאות אלפי מקלות. כשמסתיימות 18 הדקות, העבודה נפסקת והאופים מקרצפים את הידיים בסבון ומסירים כל שארית של בצק או קמח שנותרה מתחת לציפורניים, שעלולה להפוך לחמץ.


לא רק אפיית המצה מדירה שינה מעיני החסידים, אלא גם אכילתה. "המצה עלולה להתפורר והפירורים, רחמנא ליצלן, עלולים לנחות על צלחת עם מרק או רוטב מהסלט", אומר החב"דניק. "לכן אצלנו כל אחד מהנוכחים מקבל שקית ובתוכה המצה ואוכל מתוך השקית. רק אחרי שמנקים את השולחן מפירורים חוזרים לאכול את שאר האוכל". בארוחות לא אוכלים מצה. למרבה הפלא, חסידים בעצם נמנעים מאכילת מצה בפסח, ומסתפקים בטעימה כזית בליל הסדר.


מרוב חומרות ואיסורים, לחסידים לא נשאר מה לאכול. הרבי של חסידות סקווירא במדינת ניו יורק בארצות הברית נוהג לאכול רק ביצים, מספר פפנהיים, "ביצה אחת כמצה, שנייה כתפוח אדמה וכך הלאה". לדבריו, בסוף החג החסידים המחמירים סובלים מצרבת בגלל התפריט הבעייתי. לייזר פלס, חב"דניק לשעבר שיצא לשאלה, אומר שבפסח אכלו בביתו ארוחות חד־גוניות: פירה ובשר בצהריים, פירה ובשר בערב, יום־יום. "בבוקר היה לנו משהו שקיבל את השם 'עוגה', אבל למעשה היה סוג של עיסה רטובה, כמעט בלתי אכילה. הכל היה חמץ. מצה נשכחה לרגע על השולחן? חמץ! חרוסת עם יין ב'כורך' (כריכת מצה במרור ואכילתם בליל הסדר, ת"ר)? חמץ! קוקה קולה כשרה לפסח למהדרין מן המהדרין? חמץ! האוכל של השכנים? חמץ! מכיוון שנגזר עלי להיוולד בחול המועד פסח, יכולתי לשכוח מעוגת יום הולדת אמיתית". למרות הכל, לדבריו, בחג היתה בבית אווירה מיוחדת ומאחדת.


באתר "חרדים בעל כורחם", שחבריו הם אנוסים ‏(אפיקורסים החיים כחרדים‏), כתב אחד הגולשים: "לא יכול לשכוח איך כשהייתי נער הייתי מתגנב בבית לארון הגבוה למעלה, כשאף אחד לא ראה, וגונב חתיכת שוקולד קטנה. מה שאני לא יכול לשכוח זה את הטעם המתוק של השוקולד כשאוכלים אותו בפסח בסתר. איזה מסכנים החילונים. בחיים לא ירגישו כזה טעם מתוק באכילת שוקולד פשוט".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ