בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה אחת בשבוע

קהות החושים של אלימות הכיבוש

תמונה אחת של שוטרי מג"ב מיום האדמה האחרון בשער שכם, מנציחה את האלימות והופכת אותה ללא יותר מרעש רקע, לחלק מהמחזור רגיל

תגובות

 שישה שוטרי מג"ב בקסדות ופרש בלי ראש מכניעים את המפגין המזרח ירושלמי, בצילום הזה של שירן גרנות מיום האדמה ליד שער שכם. זהו צילום עשיר בפרטים, עתיר מידע, מלא כוח, שמלמד לא רק על מה שנראה בו אלא גם על האופן שבו האלימות מונצחת ומתועדת ומתנרמלת והופכת ללא יותר מרעש רקע. זהו צילום שיש בו מצלמת וידיאו ומצלמה נוספת ארוכת עדשה, שיש בו יותר צופים מאשר משתתפים, ואדם אחד שסובל: דם ניגר מראשו, שעה שבין רגליו נראית עגבניה אחת אדומה.

זהו צילום של תנועה. האם שוטר המג"ב במרכז הצילום נופל? ואולי הוא נושך את עורפו של העצור? ומה רואה השוטר שמשמאל, שעומד לפני שקי תפוחי האדמה הלבנים, במסך מצלמת הסוני שאת רצועתה השחיל על כפתו הימנית? ושני האנשים החשים לכיוון העצור? איש בז'קט דהוי מעוטר בשלושה כפתורים, ואיש בחולצה לבנה, שמחזיק עדשת מצלמה מאורכת - הם לא יכולים להתערב משום שייעצרו בעצמם, אבל הם יכולים לצלם. מאחור, משמאל, בחור בחולצה ירוקה, שיער ארוך ומשקפי שמש על מצחו מביט בנעשה. מה הוא חושב? סומך על כוחות הביטחון? וזה מרגיע אותו? הוא לא יכול להתערב, כמובן.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

שירן גרנות

באותו יום שבו צולם הצילום הזה רצו 25 אלף איש במרתון בתל אביב, ובערב אמר אהוד יערי בערוץ 2 שלדעתו השתתפו יותר אנשים בריצה מאשר בהפגנות יום האדמה. יום האדמה עבר בלא נפגעים לכוחות הביטחון. היה מת אחד בעזה ועשרות ששאפו עשן, ונער שספג כדור גומי ונפל לקרקע בקלנדיה, דקות אחרי שאמר שהוא לא מפחד מחיילים ויידה אבנים. ולמה ציפה האיש הזה, שיצא להפגין בשער שכם ביום האדמה ולא ביקש אישור? הנה, גם מג"ב מצלמים. אין להם מה להסתיר. יש לצפות לקבל מכות, אולי לאבד שן, לדמם, אולי זעזוע מוח. וגם השוטרים יכולים לחזור הביתה בערב. אין מה לספר במיוחד, עוד לפיתה, הכנעה, דימום קל, אין ברירה, לא?

הצילום הזה מתאר את האופן שהאלימות המתמדת הישראלית מתועדת ונספגת אל תמונת המציאות של משתתפיה עד כדי קהות חושים. עד שהיא נראית מוצדקת, חלק ממחזור רגיל לגמרי, כמו גשם בחורף. מג"בניקים מפטרלים בעיר העתיקה מדי יום, באירועים מיוחדים קוראים לפרשים. אין הפגנות של מזרח ירושלמים ללא תגובה וריסון. ואולי מהזווית הזאת זו נראית נשיכה בעורף, חריגה במשהו, קרובה מאוד, אבל התרגיל מבוצע בשלמות - כיתור, גיבוי, לפיתה מאחור, הכנעה. כולם עושים את עבודתם, אין אפילו מה לספר בבית, למשפחה, או לחשוב על זה כשמתקלחים בערב. הכל צולם. יום רגיל.

אבל יש דם ביום האדמה. בתוך צבעי ירוק וחום, זרזיפי אדום בולטים למרחוק. נובעים מתוך הגוף של האיש הצועק המזוקן. פיו פעור כפיו של יצחק בציור של קרוואג'יו (1602), החדשן שהראה לראשונה פיות פעורים. דמו צובע את כל הצילום הזה. דם צריך להיות ברור. "אם יראוני דם ואומר דם, יאמרו צבע", כתב אמיר גלבע בייאושו המוחלט. והיום מראים דם ואומרים דם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו