הסופר שהוגדר כיהודי אנטישמי פותח את הפה

בגיל 79, הסופר השתקן פיליפ רות הסכים להיפתח. הוא מספר על הערצתו לסול בלו, על חלקת הקבר שרכש לעצמו, על יחסו ליהדות ועל הסיבה שהוא כותב בעמידה

דליה קרפל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דליה קרפל

באחד מטיוליו הרגליים לא הרחק מביתו, שמצוי בלב נוף כפרי בקונטיקט, ראה פיליפ רות להפתעתו שלט ועליו כתובת גדולה: "החזירו את פורטנוי". בסרט התיעודי שבו מופיעה הסצינה הזו, ניתן לראות שהסופר שמח למראה השלט, אבל הוא מפוכח דיו לדעת שאין אפשרות להחזיר את הימים של אלכסנדר פורטנוי.

רות מוכר כסרבן ראיונות שמתראיין רק כשעליו לרצות את בעלי המניות בהוצאת הספרים שלו. הסכמתו להתמסר במשך שישה ימים לשתי מצלמותיו של הבמאי ויליאם קראל, סותרת את התנגדותו המסורתית לחשיפה. התוצאה: סרט תיעודי מרתק "רות על רות", שהוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים פיפא שהתקיים בביאריץ בינואר השנה.

אולי זה הגיל והזמן שאוזל והולך, אולי ההצעה להצטלם לסרט שנועד לצופים של ערוץ התרבות האירופי ארטה היא זו שהמריצה אותו להסכים להצטלם. בן 79, גבוה וכחוש, רות מבלה את ימיו בכתיבה. על פי במאי הסרט, רות סגור ועצור ועם זאת סימפטי וחם. יש ובמהלך השיחות שבסרט, פניו עוטות מעין פוקר פייס. נושאים אינטימיים כמו שתי מערכות הנישואים הכושלות שלו נתפסים על ידו כמוקד של אי נחת בקצות העצבים..

פיליפ רות. מהר מאוד סומן כיהודי אנטישמי אכול שנאה עצמיתצילום: מנסי קרצפטור

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

לא קל היה לשכנע את רות, אחד הסופרים הפוריים והנערצים של אמריקה, להצטלם לסרט ומסתבר שזה נבע מהצטברות של רגשי אשמה. ליביה מאנרה, כתבת ועורכת ספרותית ביומון האיטלקי "קוריירה דה לה סרה", שפירסמה כמה מאמרים על ספריו, ביקשה לפני כשנתיים וחצי לראיין אותו. השניים סיכמו שכאשר היא תגיע לניו יורק הם יקיימו ראיון מקיף. היא עלתה על מטוס וצילצלה אליו ולהפתעתה הוא ניסה לחמוק. לבסוף הוא הואיל להתראיין אך ורק בטלפון מדירתו בניו יורק לחדרה בבית המלון הסמוך. כמחוות פיוס הוא הבטיח לה שבהזדמנות הבאה יעניק לה ראיון עומק. כאן נכנס לתמונה הבמאי ויליאם קראל, שתיעד את השיחות של מאנרה עם רות. קראל הוא ישראלי לשעבר, שמאחוריו כ-30 סרטים תיעודיים. בחודש האחרון החל קראל לצלם סרט תיעודי שמתמקד בבכירי ממשל אובמה שנטשו את הבית הלבן, כגון דיוויד אקסלרוד, רם עמנואל, לורנס סאמרס, דניס רוס ועוד. ביוני קראל יחזור עם רות לאתר הצילומים כדי להשלים גרסה אמריקאית של הסרט "רות על רות" בעבור HBO. בין השאר צפוי רות לקרוא פרקים נבחרים מכתביו.

אחד ההיבטים המפתיעים בעמדתו של רות ביחס לספרות יפה בת זמננו נשמע מפיו לפני כשנה בראיון לעיתון בריטי. הוא הצהיר שהוא כלל לא טורח לקרוא ספרות מהסוגה הזאת. בסרט הוא מספר שבשנים האחרונות הוא מחזיר אהבות ישנות מלפני 30-40 שנה. הוא קורא את כתביהם של טורגנייב, קונרד, המינגוויי, פוקנר וגם קפקא, שהוא אהבתו הספרותית הגדולה ביותר. "אף סופר לא הגיע לרמתו של קפקא", אומר רות ומצהיר שהוא מעריץ את האופן שבו קפקא בונה סיפור. "קפקא הצליח לברוא עולם שאיש לא יצר קודם לכן". אלה הספרים שרות רוצה לקרוא לפני שהוא ימות.

קשה לרות לחרוג מסדר יומו המוקפד, שמוקדש ברובו לעבודתו הספרותית. הוא מסכים לחרוג מהרגליו כשמדובר בחבריו הקרובים. אחת מהם היא השחקנית האמריקאית מיה פארו, שמספרת בסרט על הקשר האמיץ ביניהם. פארו מתגוררת באותו אזור בקונטיקט, במרחק כעשרה קילומטרים מביתו של רות. "ערב אחד הלכנו לאכול", מספר קראל בסרט, "ובמהלך הארוחה היא אמרה שהיא משתוקקת לביים סרט שיצולם בביתה שבקונטיקט והשניים גילגלו רעיון לסרט המשך ל'תינוקה של רוזמרי', שיספר מה אירע לגיבורי הסרט בחלוף 40 שנה. רות התלהב והציע לכתוב את התסריט וכך היה. הוא כתב את סצינות הפתיחה וכולם שמחו, אלא שאז הוא הודיע במפתיע שהוא לא ממשיך כי זה פוגע בכתיבתו הספרותית".

מחכה לטלפון משטוקהולם

"רות על רות" צולם במשך כשבוע בספטמבר 2010 בדירתו של הסופר בניו יורק ובביתו שבקונטיקט. מאנרה התמסרה לעיון בכל מה שנכתב אי פעם על יצירתו. היא גם לא דילגה על קריאה נוספת של 31 ספריו, החל מ"שלום לך, קולומבוס", אסופה של שישה סיפורים קצרים שהתפרסמה ב-1959 וזיכה את רות, אז בן 26, ב-National Book Award, וכלה ברומן האחרון שלו, נכון ל-2009, "The Humbling", שגיבורו, שחקן מזדקן שלא מצליח לשחק יותר, צולל לדיכאון ומתכנן לסיים את חייו בדומה להמינגוויי, עם כדור בראש. השאלה היא אם פיליפ רות התמסר חזרה. קראל אומר שהסופר עשה מאמץ להיות פתוח והסכים לדבר כמעט על הכל, לבד מפרשת נישואיו העכורה לשחקנית קלייר בלום. חמש שנות נישואיהם עד 1995 הולידו ספר אוטוביוגרפי פרי עטה שהתמקד בין השאר בגברים בחייה, כמו רוד שטייגר, ריצ'רד ברטון ולורנס אוליבייה. דמותו של רות כפי ששורטטה בספר, לא החמיאה למוניטין שלו כגבר וכאדם. הוא לא שתק. כעבור שנתיים, בספרו "נישאתי לקומוניסט", הוא עיצב גיבורה שנשלטת על ידי בתה, שלא מהססת לבצע רצח אופי לבן הזוג של האם ולהציגו כמרגל קומוניסט.

לחצו לצפייה בקטע מתוך הסרט (בצרפתית)

וויליאם קראל. הרגיז את סרקוזיצילום: רנו מונפורני

רות, שמעולם לא רצה ילדים, דיבר מעט על רעייתו הראשונה מרגרט מרטינסון שנהרגה בתאונת דרכים ב-1968, חמש שנים לאחר שהם נפרדו. גם חותמו של הקשר העגום הזה קיבל ביטוי ביצירתו הספרותית. "בשיחות המצולמות הוא לא חשף את לבו. קשה לו. הוא שומר על עצמו", משחזר קראל. "כשצילמנו הידהדה תקווה שייתכן שהוא יזכה בפרס נובל לספרות. מעניין שהוא חשב שהזוכה יהיה דווקא עמוס עוז. באחד הימים שכחנו לנתק את הטלפון ורות אמר: 'אולי זה שטוקהולם'. הוא חי בהרגשה שאין לו זמן והוא כותב כל יום. עם זאת, הוא היה נחמד וידידותי. כשצילמנו בקונטיקט סיפרתי לו שאני אוכל רק אוכל כשר, מחווה לזכר אבי, והוא נסע במיוחד כדי לקנות אוכל כשר בשבילי.

"שאלתי אותו על נושא ההתאבדות שחוזר בספריו האחרונים, ב'כלאדם', ב'הרוח יוצא' ועוד. הוא אוהב את החיים, אבל מפחד ממחלה סופנית. ידידו המחזאי ארתור מילר מת מסרטן. אחיו מת מהמחלה כשנתיים לפני שצילמנו והם היו מאוד קרובים. הוא מדבר על כך שהוא זקן, שהוא חושש ממחלה אנושה שתגרור אותו למחשבה על התאבדות". מבחינתו של רות, "הזמן הולך ואוזל". את הסרט הוא סיים במילים הבאות: "אנחנו צריכים סוף מרגש לסרט הזה על בחור ישיש מסכן שעומד למות... זה יהיה הסוף... נראה לכם?" קראל מספר שלצערו, "בסרט נשארו חלקים קצרים מהשיחות הללו, כי ארטה רצו סרט באורך 50 דקות בלבד וסרטים על סופרים לא נתפסים כמושכי רייטינג בימינו".

זעם יהודי

רות לא משתגע על האופן שבו הגדירו אותו סופר יהודי אמריקאי. "אני לא כותב ב'יהודית' (ג'ואיש), אני כותב באמריקאית", הוא אומר. 90 אחוז מיצירותיו הספרותיות מתרחשות באמריקה. "חונכתי כאמריקאי. אני אמריקאי". אבל הוא מאשר שהסיפור הקצר הראשון שלו, שפורסם ב-1958 ב"ניו יורקר", נקרא "מגן האמונה" ועסק בצעירים יהודים בצבא. ביום שכתב העת הגיע לדוכנים הוא רכש עותק ורץ הביתה. הוא התקשה להירגע ולא חדל לקרוא את הסיפור מההתחלה עד הסוף ומהסוף להתחלה גם בזמן הארוחות וגם כאשר נדרש לצרכיו. "זה היה ההישג הגדול ביותר בחיי", הוא אומר. המהלומה לא איחרה לבוא. מערכת ה"ניו יורקר" הוצפה במכתבי קוראים יהודים נזעמים שביקשו לבטל את המנוי בעקבות התיאור הלא מתייפייף של גיבורי הסיפור. הוא קיבל טלפונים עוינים מארגונים יהודיים. "היית כותב את הסיפורים הללו לו חיית בגרמניה הנאצית?" שאלו אותו.

די מהר הוא סומן כיהודי אנטישמי אכול שנאה עצמית. כשהסיפור נכנס לאסופת הסיפורים "שלום לך, קולומבוס", ההתקפות נגדו התחדשו. איך העז לכתוב שבחורה יהודייה מבית טוב עושה סקס ומשתמשת בדיאפגרמה?! למשמע השאלה מדוע תיאר את הצעירות היהודיות כמופקרות, הוא ציטט את בשביס זינגר שנשאל פעם מדוע יש זונות וסרסורים יהודים בסיפוריו והשיב, "על מה רוצים שאכתוב, על זונות פורטוגזיות?" ולמרות זאת, הביקורות על "שלום לך, קולומבוס" היו נדיבות ובמיוחד זו של סול בלו הנערץ עליו. רות ממפה אותו בסרט כסופר החשוב ביותר, הרמברנדט של המחצית השנייה של המאה העשרים באמריקה.

"אתה יכול להשתמש ברקע שלך כשאתה כותב", אומר רות בסרט. כך עשה סול בלו כשהשתמש בחייו המוקדמים בשכונה במערב שיקגו וכך נהג גם ברנרד מלמוד שתיאר את חנויות המכולת בברוקלין. רות ממשיך במסורת הזאת בכך שהוא מציב את עלילות סיפוריו על רקע ילדותו ונערותו בניוארק שבניו ג'רזי.

בית קברות לנערות מתבגרות

"מי שאמו אהבה אותו הוא קונקוויסטאדור (כובש)", מצטט רות בסרט את פרויד. הוריו, בני מהגרים מגליציה, נולדו בארה"ב. הסבים שלו דיברו רק יידיש, לכן הוא לא ידע דבר על מולדתם הקודמת. הוא נולד ב-1933, כשאחיו היה בן 6. לימים, כשאחיו למד אמנות בניו יורק, אביהם ציפה שפיליפ ילמד משפטים. רות מספר שהאב עמד בגבורה נוכח ההחלטה של שני בניו להיות אמנים, אבל רות נאלץ לברוח מהבית ב-1951 לאוניברסיטת בוקנאל כי האב סוכך עליו במידה כזאת שאלמלא נמלט משם, "הייתי הורג אותו".

הוא מתנחם בכך שג'ויס ברח מדאבלין אבל לא הצליח לכתוב על מקום אחר, ופוקנר עזב את מיסיסיפי אך חזר אליה בכתביו והמינגוויי ישב בפאריס ותיאר את מישיגן. חבריו לספסל הלימודים אומרים שכאשר הם למדו באוניברסיטת בוקנאל, רות נחשב גבר מושך ומבוקש והיה מוכשר ובעל חוש הומור וחביב על נשים. חוקי הקמפוס שבו למדו היו נוקשים ושמרניים. סקס היה מחוץ לתחום.

נישואיו הראשונים, מעיד רות בסרט, דמו לגיהנום. הם היו "אכזריים ומזעזעים" והוא יצא מהם שבר כלי. הביטחון העצמי שלו נשחק וכדי לשקמו הוא עשה אנליזה אצל פסיכיאטר בניו יורק, שלימים הוציא ספר שאחד מגיבוריו, מחזאי איטלקי, נכתב בהשראת דמותו של רות. ואילו הפציינט רות כתב ב-1969 את "מה מעיק על פורטנוי", שבו הגיבור מדבר, טוען וקובל באוזני פסיכיאטר שתקן שלא מוציא מילה מפיו. בסרט רות מספר איך הכין את הוריו לקראת יציאת הספר והזהיר אותם שתתחולל סערה ויהיו כאלה שיזהו בהם את דמויות ההורים המסרסים שבספר. הוא הבטיח להם שישתדל להגן עליהם, אבל המליץ שהם יחמקו מעיתונאים ומצוותי הטלוויזיה. כעבור כמה שנים אביו סיפר לו שבאותו יום, כשהוא ואשתו הגיעו הביתה לניוארק, האם פרצה בבכי מר. היא היתה בטוחה שרות איבד את שפיותו, "הוא לא היה כזה... עכשיו הוא סובל משיגעון גדלות..."

בחודש הראשון נמכרו 350 אלף עותקים של הספר וב"ניו יורק טיימס" התפרסם ראיון עם המחנכת שלו מהתיכון. מצד אחד הוא זכה בן יום בתהילה, אבל מהצד האחר תואר כאויב היהודים. הוא איבד את פרטיותו, אך הספר שיפר ללא הכר את מצבו הכלכלי והוא עבר לדירה נאה ליד מוזיאון המטרופוליטן. הוא רכש מכונית ואף שיגר את הוריו לשיט ממושך, כדי שיתרחקו מהבלגן. אלא שעם שובם ממסע התענוגות אמו סיפרה לו שאביו חילק על האונייה עותקים של הספר בצירוף ההקדשה "מהרמן, אביו של פיליפ רות".

רות מצטט בסרט את אחד ממשפטי הפתיחה של "The Humbling": "הוא איבד את מגע הקסם. הוא שחקן שלא יכול יותר לשחק והוא שחקן נהדר, ואז יש לו רומן וכשהוא מאבד גם אותו הוא דופק לעצמו כדור בראש". רות תוהה אם זה מה שמחכה גם לו. האם אי פעם הבין שיש סיכוי שהוא יאבד את הקסם. לפעמים, בתקופות שבין ספר לספר, צפה בו החרדה אם הקסם נמוג, אבל הוא ממשיך לכתוב ובזמנים שהוא כותב הוא לא חרד. רק בזכות הכתיבה הוא מצליח לחלץ את עצמו מתקופות של דכדוך. "אני חדור אשמה כמו כל אחד, אבל כשאני מתיישב לכתוב אני משוחרר מכל אשמה", הוא אומר.

כשכתב את "כלאדם" (2006) הוא בילה בבית הקברות בניו ג'רזי, שם קבורים הוריו, ושוחח עם האחראי על מיקום הולם לקברו העתידי. הוא חיפש מקום שבו יהיה מאושר בבוא העת. לאחר שסייר בכמה בתי קברות, החליט להיטמן ליד הוריו. היה שם קצת צפוף, אבל הוא איתר מקום פנוי די קרוב. אלא שאז האחראי העיר בנימוס שהמקום לא באמת מתאים, כי לא יהיה די מקום לרגליים. רות השיב לו שזה טיעון משכנע, מה גם שבכוונתו לשהות שם זמן ממושך. הסיטואציה שהחלה כרצינית ונתגלגלה לקומדיה, אומר רות בסרט, הולידה את כתיבתו של "התיאטרון של מיקי שבת", שגיבורו תר אחר מקום הולם להיקבר בו במסגרת הכנות להתאבדות. רות מסכם את הסצינה הזאת ואומר שאין בכוונתו לגלות את המיקום המדויק של חלקת הקבר שרכש, כדי שהמקום לא יוצף בנערות מתבגרות.

"אני לא סלינג'ר ואיני מתבודד", הוא אומר. אחרי "מה מעיק על פורטנוי", הוא הגיע למסקנה שלא מתאים לו לגור ברב קומות בניו יורק עם עוד 50 משפחות, כשבבוקר כולם הולכים לעבודה והוא נשאר בבניין עם התינוקות והמטפלות שלהם. הוא עבר לוודסטוק, ניו יורק, ולאחר כמה שנים גילה את השקט והיופי של קונטיקט ורכש את הבית. הוא עובד שבעה ימים בשבוע. את "הכתם האנושי" הוא כתב במשך שנתיים. הוא כותב בעמידה - כמו עגנון - ורואים זאת בסרט. כך הוא יכול לשוטט בחדר כשהוא תקוע וזה טוב לגבו הדואב. בספר "כלאדם" הוא העניק לגיבורה את הסבל הנורא מכאבי הגב ומתופעות הלוואי הקשות של התרופות. הגיבורה בוחרת באופציית ההתאבדות. רות מרגיע את הצופים בסרט שהבחירה שלה לא משקפת לעת עתה את שלו. כתיבה היא מקצוע מסוכן, בהתחשב בשיעור הסופרים מהשורה הראשונה שהתאבדו. הוא לא מעוניין להצטרף לרשימה.

ידידו מרטין גרבוז מעיד בסרט שהם מרבים לשוחח על המוות. רות הגדיר את הסיטואציה יפה: "הזיקנה היא טבח". אבל ידידתו פארו מרגיעה ומוסיפה כמה פיליפ רות צעיר ברוחו ובכתיבתו, אם כי הקריאה בספריו האחרונים, שעוסקים בחוסר האונים של הגיל ובסוף הצפוי לכולנו, העציבה אותה. רות משיב שכבר צ'כוב אמר שתפקידו של האמן להציג באופן ראוי את לב הבעיה והמוות הוא הסוגיה הרלוונטית. פנקס הטלפונים שלו נראה כמו רשימת הדיירים של בית קברות. לא, אין בו זעם והוא לא מודאג. הוא סתם עצוב. "הזמן אוזל ואין דבר שאני יכול לעשות ולמי בכלל אכפת. אני הקשיש הקטן שצועד במורד הרחוב והם עוזרים לי. תהילה זה דבר נהדר... עוזרים לך לחצות את הכביש".

צמוד לבגין

הבמאי ויליאם קראל מתקשה למצוא פנאי כדי לשקוע במחשבות על מהמורות הגיל או המוות. בהתחשב בעובדה שהוא החל לביים רק בסוף שנות השמונים, כלומר בגיל 40, רשימת 31 סרטיו מ-1998 עד השנה שעברה יותר ממרשימה. חלק ניכר מסרטיו עוסקים בנושאים פוליטיים היסטוריים. בפסטיבל פיפא הוקרן סרט נוסף שלו. "שתי הפנים של אושוויץ", שביים עם אשתו בלאנש פינגר, מגולל את קורותיה של לילי יעקב, יהודייה אמריקאית ששרדה את אושוויץ. הנושא היהודי הוא אחד משורה של נושאים שבהם קראל מטפל בסרטיו. הוא ביים סרט על גירוש יהודי פאריס ב-1942 וכן יצר סרטים על מלחמת יום הכיפורים ועל הסכסוך הישראלי-הפלסטיני.

קראל נולד בתוניס ב-1940, כוויליאם סעדה. בגיל 12 ויליאם עזב את לימודיו והחל לעבוד כפועל. כשמלאו לו 20, המשפחה עברה לצרפת. בימים הוא עבד כפועל במפעל של רנו ובערבים למד צילום סטילס לתואר ראשון. ב-1968 המשפחה החליטה שמקומה בישראל. אחותו, שעדיין חיה כאן, היתה הציונית במשפחה. בשדה התעופה אחד מאנשי הקליטה אמר לו שהשם סעדה (סופר בערבית), לא מתאים והוא הציע לוויליאם לבחור שם אחר מרשימת שמות. "קראל נשמע לי יפה, מכיוון שהשם מבטא קשר אל האל. בנותי נושאות את שם המשפחה סעדה ואני נשארתי קראל".

כמי שהושפע מרוח מהפכת 68' בפאריס, החליט קראל לחיות בחניתה. "רציתי לבדוק אם אפשר לחיות בקיבוץ בלי להתקבל כחבר מן המניין". תחילה הוא עבד במפעל בקיבוץ ובהמשך כטבח. בחניתה הכיר את בלאנש פינגר, אז מתנדבת יהודייה משווייץ. ב-1969 השניים נישאו בקיבוץ ונולדו להם שתי בנות. הצעירה, בת 25, עובדת כיום בערוץ ארטה ואילו הבכורה, בת 39, היא תסריטאית.

מ-1971 הוא עבד במשך כשנה כצלם של תיאטרון הבימה ואחר כך כצלם "העולם הזה". "צילמתי פוליטיקאים, את דיין ואת גולדה, איתה ביליתי הרבה שעות", הוא נזכר. כצלם של ה"נובל אובזרבטור", הוא היה צמוד למנחם בגין במשך כשנה לאחר ביקורו של אנואר סאדאת בארץ. בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, אשתו חרדה לשלום הילדות והם עזבו את הארץ.

קראל צילם סטילס באתרי הצילומים של פרנסואה טריפו ומוריס פיאלה והאחרון הציע לו לצלם סרט תיעודי על "קאנאל פלוס", חברת ההפקה וההפצה הגדולה ביותר בצרפת. כך הוא נעשה דוקומנטריסט.

רבים מסרטיו של קראל עוסקים בדמויות פוליטיות והיסטוריות, ביניהן יוזף סטאלין, ג'ון קנדי, מרגרט תאצ'ר ועוד. סרט בבימויו, שמתעד תגובות של עיתונאים למשמע שמו של ניקולא סרקוזי, עורר את חמתו של הנשיא הצרפתי. "אני אוהב לביים סרטים דוקומנטריים. זה יותר מרתק מקולנוע עלילתי. מעניין אותי לחפש סיפור ולאתר את הדמויות שעדיין בחיים". למזלו, הוא הספיק לאתר את פיליפ רות בזמן

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ