בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתאהב בכנסיה, להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי

רומואלד ואשקינל נולד להורים יהודים בליטא וכשהיה תינוק נמסר למשפחה פולנית. כשגילה את האמת, לא היתה לו ברירה אלא להפוך ליעקב וקסלר ובגיל 66 לעלות ארצה

81תגובות

לילה אחד, בסוף החורף של 1943, דפקה אשה צעירה ומבוהלת בחלון ביתה של משפחת ואשקינל ב-Stare Swieciany, עיירה קטנה השוכנת לא הרחק מווילנה, שהיתה שייכת אז לפולין. הצעירה מסרה בחיפזון לאמיליה ואשקינל צרור קטן עטוף היטב. בצרור היה תינוק בן כמה ימים. לאותו לילה קדמו כמה פגישות חשאיות בין אמיליה ובתיה, אמו הצעירה של התינוק. אמיליה לא יכלה ללדת (אם כי תשע שנים אחר כך היא ילדה בת, יאנינה) ובתיה, שידעה שגזר דינה כבר נכתב, רצתה להציל את בנה בכל מחיר.

אמיליה פחדה לקחת תינוק יהודי. היא אמרה לאמו של התינוק שאם המעשה יתגלה יהרגו אותה. האם אמרה לאמיליה: "הרי גברתי מאמינה בישו. הצילי את הילד הזה, שהוא יהודי כמו ישו, וכשיגדל הוא יהיה כומר ומורה". אמיליה היססה, העלתה נימוקים בעד ונגד והתרצתה לאחר שאימצה את הפעוט אל לבה. בתיה לחשה לה את שמו של התינוק ונעלמה בחשיכה. "היה לך שם משפחה מאוד יהודי", סיפרה האם המאמצת לבנה כשגילתה לו את הסוד לאחר 35 שנה, "אבל מהר מאוד שכחתי אותו. פחדתי שזה יהיה גזר דין מוות. לכן לא רציתי לזכור שום דבר מאותו לילה".

אמיל סלמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

בכלל לא פשוט להציג את יעקב וקסלר, כי מיד עולה שאלת ההגדרה. האם הוא יהודי או נוצרי? פולני או ישראלי? דתי או חילוני? מקבל את ישו כמושיעו או לא? המוח השואף להגדרות חד משמעיות, ובקושי יכול להכיל סתירות, מתקשה להאמין - אבל באישיותו של וקסלר וב-69 שנותיו מתגלמות כל האפשרויות הללו. כן, הוא כומר קתולי, אבל הוא גם יהודי שלפני שנתיים וחצי עלה לישראל. 34 שנים מאוחר מדי.

בחדרון קטן במרתף של בית בשכונת רחביה בירושלים מחבק יעקב את תמונת אמו, בתיה וקסלר. תמונה קטנה ויחידה שניצלה מגורלה של האם, שנספתה בפונאר. בדירתו שבלובלין הוא קידש מדף קטן בארון הספרים והעמיד אוסף של חפצי קדושה משמעותיים לשתי הדתות: הפסוק שמע ישראל לצד תמונת ישו, חנוכיות מנחושת לצד שרידים נוצריים ותמונותיהן של שתי אמהות: בתיה וקסלר, שנתנה לו את חייו, ואמיליה ואשקינל, הפולנייה שהצילה אותם.

וקסלר קיבל מידי מאמציו את השם רומואלד, רומק בקיצור, ואת שם המשפחה של הוריו הפולנים, ואשקינל. לכאורה התחלה מבטיחה: בית, משפחה אוהבת, חיים. הרבה יותר ממה שילד יהודי יכול היה לבקש ב-1943. אבל רומק לא הרגיש מוגן או בטוח אף פעם. הגנים היו חזקים ממנו. "תמיד הרגשתי שונה", הוא מספר, "בצורה ובאופי. אף פעם לא הייתי דומה לילדים בסביבה, ולא למשפחה הקרובה והרחוקה. תמיד גילחו את ראשי כדי שלא יראו את שערי המתולתל ואמא היתה אומרת: 'אתה רואה, לפחות אין לך כינים'. היו לי בעיות גמגום קשות והייתי חלשלוש. היו לי דלקות ריאות וצהבת ושכבתי בבתי חולים והיתה לי אנמיה חריפה. הרופאים אמרו לתת לי לאכול טוב. איפה היה אוכל טוב? זאת היתה משפחה מאוד ענייה. נתנו לי לאכול מה שהם אכלו, ואולי אפילו קצת יותר. בגיל צעיר איבדתי שיניים. וגם על הסוגרים לא שלטתי. מישהו היה צועק עלי, ישר הייתי רץ לאמא עם מכנסיים מלאים. אני זוכר שבכיתה א' קיבלתי שלילי בציור וכל כך לקחתי ללב, שמיד הכל נזל מכל הכיוונים. כשהיה עובר אווירון בשמים, הייתי משתטח על האדמה. אני לא מבין מדוע, הרי לא זכרתי שום דבר מהמלחמה".

"יהודון ממזר"

אביו הפולני היה פועל פשוט. אמו היתה עקרת בית. אחרי המלחמה, כאשר ליטא סופחה לברית המועצות, הם חזרו לפולין והתיישבו בבית קטן באולשטין, עיר בצפון פולין. "לאמא היו פרות, חזירים, תרנגולות וגינה קטנה ואבא עבד כמכונאי בחברה ואחר כך כנהג. המשפחה שלי היתה נהדרת. תמיד הרגשתי שאוהבים אותי מאוד".

הצל היהודי התעורר בפעם הראשונה כשהיה בערך בן חמש. "כבר התחיל להחשיך ואני חזרתי הביתה עם הפרה שקיבלנו מאונר"א ומהצד השני של הרחוב עמדו שני ג'נטלמנים, כבר ספוגים אלכוהול כהוגן, ואני שמעתי 'יהודון ממזר'. לא הבנתי שזה מכוון אלי, אבל כשהסתכלתי אליהם ראיתי שהם מקללים אותי. רצתי מיד הביתה, התמלאתי בפחד וגם במכנסיים ולא הצלחתי לגמגם כלום עד שבסוף אמרתי שקיללו אותי והשאלה הראשונה שלי היתה: 'אמא, מה זה יהודי ולמה קוראים לי ממזר? הרי יש לי אמא ואבא'. ואמא שלי לא ענתה, רק חיבקה אותי והרגשתי שהיא בוכה. אבל השאלה נותרה: למי אני דומה? בכל מקום חיפשתי דמיון לאבא. פעם נעמדתי על יד הראי ופתאום מצאתי משהו שהזכיר לי את אבא וצעקתי: 'אמא, נכון שאני דומה לאבא?' היא הסתכלה עלי ושתקה ואני אמרתי: 'אם יתברר שאני יהודי, תראו מה אני אעשה לעצמי'. אצלי זה היה כמו שסארטר אמר: 'האנטישמים עושים את היהודים'".

וכדי לשכנע את עצמו שהוא לא יהודי, החליט וקסלר, כבר בגיל צעיר מאוד, לחפש מקלט בכנסייה ולהיות כומר. "היום המאושר ביותר בשבוע היה יום ראשון. הייתי הולך עם אבא ואמא לכנסייה. ביד אחת אמא וביד שנייה אבא ואני באמצע. ועוד קיבלתי כמה אגורות דמי כיס ושמתי לכומר על המגש והוא ליטף לי את הראש. הליטוף הזה היה שווה הכל. הייתי ברקיע השביעי".

בתיכון זה עבר לו. הוא היה עסוק בלימודים, למד לנגן באקורדיון, שיחק בתיאטרון, היו לו חברות והוא התאמן אצל מורה שלימד אותו טכניקות להפסקת הגמגום. "חלק מהלימודים לבגרות היו לימודי דת, אבל במקביל למדנו את התיאוריה של אלכסנדר אופארין, כימאי רוסי, שהסביר את היווצרות העולם כתהליך אבולוציוני, וזה כל כך זיעזע אותי שהפסקתי להאמין באלוהים. המשכתי ללכת לכנסייה כדי לא לאכזב את הורי. התכוונתי לגמור את הבגרות ולהמשיך הלאה. ואז, יום אחד אחרי תפילת חג המולד, הלכתי ברחוב עם הכומר שלנו והוא שאל: 'מה תעשה אחרי הבגרות?' ואני לא יודע מאיפה זה צץ, אמרתי לו 'אלך ללמוד כמורה'. כששמעתי את עצמי נבהלתי וחשבתי: 'מה השטויות האלה?' אבל בערב אמרתי את זה בבית. קיוויתי שזה ישמח את אבי, אבל הוא הסתכל עלי ואמר: 'איזה שטויות אתה ממציא'. אמרתי לו שכבר אמרתי לכומר והוא אמר: 'אז מה אם אמרת, אתה בכלל לא מתאים לזה'. ואני פתחתי זוג עיניים ואבא אמר: 'ומה נעשה עם כל הבנות שרודפות אחריך? העולם שלך הוא מוזיקה ותיאטרון או אולי תהיה רופא. אתה אוהב אנשים'. העמדה של אבי מאוד הרגיזה אותי. ראיתי שהוא בכלל לא מבין ולא מכיר אותי. ויכול להיות שככל שהוא התנגד, כך אני הייתי יותר נחרץ".

באוקטובר 1960 התחיל וקסלר ללמוד בסמינר לכמורה. אביו קיבל את זה קשה. באחד מימי ראשון בא לבקר אותו. "הוא היה מאוד רציני ולא חייך", אומר וקסלר, "אחרי ארוחת צהריים הלכנו לכנסייה והוא כרע ברך, התפלל ופרץ בבכי. מאוד התרגשתי ושאלתי למה הוא בוכה, ביקשתי שיגיד לי אם עשיתי משהו רע. הוא אמר: 'לא עשית שום דבר רע, אבל גם לא שום דבר טוב. החיים שלך יהיו מאוד קשים'. ביום חמישי של אותו שבוע הוא מת. קיבל התקף לב בגיל 52. התגובה הראשונה שלי היתה שהרגתי את אבא שלי. זה מה שאמרתי לאמי. סיפרתי למנהל הסמינר ואמרתי שאני רוצה לעזוב, אז הוא הציע לחכות חודש ורק אז להחליט. אחרי חודש לא עזבתי כי חשבתי שאני חייב להישאר דווקא בגלל אבא שלי, כדי לקדש את שמו".

וקסלר סיים את לימודי הכמורה וב-1966 קיבל הסמכה. לאחר מכן השלים לימודי דוקטורט בפילוסופיה בסורבון בפאריס. אחד היתרונות הבולטים של לימודי הכמורה הפתיע אפילו אותו. הוא הפסיק לפחד מיהודים אחרי שהשתכנע, בעקבות טקסטים שקרא, שלא הם הרגו את ישו. "תמיד מאוד פחדתי מיהודים, מסיבות דתיות, בגלל שהם הרגו את ישו ואני הייתי עם ישו ביחסים מאוד קרובים. היתה בינינו סימביוזה של סבל וכאב". גם על השמדת העם היהודי למד וקסלר מאוחר מאוד. רק ב-1968 נודע לו על כך בדרך מקרה. "אף אחד לא דיבר על זה, לא בבית הספר היסודי, לא בתיכון וגם לא בסמינר לכמורה ואחר כך באוניברסיטה הקתולית בלובלין, שם למדתי פילוסופיה. דובר על זה שאנשים מתו במלחמה, אבל לא שהשמידו יהודים רק מפני שהיו יהודים. באחד בנובמבר, ביום כל הקדושים, הלכתי לבית קברות. נכנסתי לחלקה של חיילים רוסים ושם היה כתוב שהם מתו בין 1941 ל-1945. שאלתי את עצמי: הרי המלחמה התחילה ב-1939, מדוע כאן כתוב 1941? חזרתי לאוניברסיטה, כבר הייתי מרצה לפילוסופיה, ואמרתי לחבר, מרצה להיסטוריה, שיעזור לי להבין כי יש לי חור בהשכלה. הוא הסתכל עלי ושאל אם שמעתי על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. לא ידעתי על מה הוא מדבר. הוא אמר שאני כנראה באמת טיפש ונתן לי ספר של היסטוריה פולנית. קראתי את זה כל הלילה ובכיתי, כי אז הבנתי שבעצם אני יכול להיות ילד יהודי. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי. ואז, כאשר היו בפולין מהומות אנטישמיות וזרקו סטודנטים יהודים מאוניברסיטאות שונות, באו אלינו כמה סטודנטים ואני הסתכלתי עליהם והיה נדמה לי שאני דומה להם. זה היה קצה חוט לסוד שלי".

החוט הזה שבידו הפך עד מהרה לפקעת צמר לוהטת, שלא נתנה לו מנוחה. ב-1975 אמו עברה לגור איתו בלובלין והוא התחיל, בעדינות ובזהירות, לשאול אותה על תקופת המלחמה. היא סירבה לשתף פעולה ווקסלר ראה בזה עוד סימן. "יום אחד הקראתי לה טקסטים של יהודים שסיפרו על שנות המלחמה. היא התחילה לבכות ואני שאלתי אותה: 'תגידי, אני יהודי?' היא שאלה: 'האם אני לא אוהבת אותך מספיק?' ואני ברחתי מהחדר כדי שלא תראה שאני בוכה. כשחזרתי היא אמרה שלא רוצה לשמוע יותר על יהודים. זאת היתה בשבילי תשובה".

במשך שלוש שנים ניהל וקסלר עם אמו משחק של חתול ועכבר. הוא שואל והיא בורחת. עד שב-23 בפברואר 1978 המשחק נגמר. וקסלר קורא ליום הזה יום ההולדת השני שלו. "שאלתי אותה מי היו התושבים שגרו בעיירה שלנו בליטא. העיירה היתה שטייטל ורובה של האוכלוסייה היתה יהודית והיא התחילה למנות כל מיני לאומים, אבל לא הזכירה יהודים. שאלתי אותה: 'ויהודים?' והיא פרצה בבכי. לקחתי את שתי ידיה ואמרתי: 'הגיע הזמן. אלה החיים שלי, החיים היחידים שיש לי וזכותי לדעת את האמת. אני לא אוהב אותך בגלל זה פחות'. ואז היא אמרה שהיו לי הורים נהדרים שאהבו אותי מאוד ושהם היו יהודים שנרצחו 'ואני רק רציתי להציל אותך ממוות'. השאלה הראשונה שלי היתה איך קוראים לי והיא אמרה שהיא לא יודעת. הרגשתי כאילו מישהו זרק אותי ממטוס למדבר. מצד אחד חשדתי, רציתי לדעת, ומצד שני פחדתי וקיוויתי שהיא תכחיש. ואז היא סיפרה שאמא שלי שיכנעה אותה לקחת אותי כאשר אמרה שיום אחד אהיה כומר".

אמיל סלמן

"שאלתי אותה מה היא יודעת על הורי והיא אמרה רק שאבי היה חייט מאוד טוב ובגלל זה הגרמנים לא הרגו אותו מיד בהתחלה, כי הוא עבד בשבילם. היא אמרה גם שבבית הסתובב עוד ילד קטן שקראו לו שמואל, ושכל המשפחה מצאה את עצמה בגטו וילנה ומשם הועברו האם והילד לגיא ההריגה בפונאר והאב למחנה ההשמדה שטוטהוף". אמיליה נפטרה ב-1989 וב-1995 היא ובעלה הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות עולם.

הבן של יענקלה החייט

וקסלר התמלא באומללות וברחמים עצמיים. הסוד הכביד עליו מאוד. הוא עוד לא היה בשל להכיל את עצמו ואת יהדותו. בשלב ראשון החליט לא לשתף איש חוץ מאשר את האפיפיור, יוחנן פאולוס השני, שהיה מרצה שלו לאתיקה באוניברסיטה בלובלין. "הוא ענה לי, 'אחי היקר', והבטיח להתפלל בשבילי". את שם משפחתו גילה במקרה, בעזרת נזירה שבאה אליו לווידוי והרגישה שהוא במצוקה יותר ממנה. "לא צריך לפחד משום דבר", היא אמרה לו, "אם אלוהים איתך, אתה מסודר". "חזרתי לחדר שלי", מספר וקסלר, "ועל השולחן היה פתק: 'אם הכומר רוצה להגיד לי עוד משהו, אולי אוכל לעזור'. הלכתי אליה והיא אמרה: 'הכומר יהודי, נכון?' ואני התפרצתי עליה: 'מאיפה את יודעת? האף שלי לא בסדר?' היא הרגיעה אותי ואני פרצתי בבכי וסיפרתי לה מה אני יודע על הורי".

ב-1992 הנזירה באה לישראל ומישהו ממכריה העלה את הרעיון לחפש את ארגון יוצאי העיירה של הוריו של וקסלר. כשהיא באה למפגש עם יוצאי העיירה ואמרה חייט, מישהו צעק: "זה יענקלה וקסלר". בספר הזיכרון של העיירה נמצאה תמונה של אמו בתיה והתברר שיש לו משפחה בנתניה, אח ואחות של אביו.

באותה שנה וקסלר בא לישראל וחטף את שוק חייו. "בשדה התעופה הבנתי שהדוד שלי הוא יהודי חרדי מאוד. גם אני יהודי דתי, אבל מקבוצה אחרת. מיד במכונית הוא שאל אותי: 'איך אתה יכול לשאת שנאה של 2,000 שנה?' נעשה לי קר, כי לא היתה לי תשובה. אמרתי לו שאני לא בן 2,000, שאני רק בן 49 ואני חיפשתי אתכם ולא אתם אותי. אחר כך הוא גרר אותי לבית הכנסת, שם עלי טלית והתפללנו".

אחרי הביקור בארץ וקסלר החליט לאמץ את שמו הפרטי של אביו ולהתחיל להתחבר אל הילד היהודי הקטן שבנשמתו. או כמו שהוא אומר: "החלטתי לעשות משהו עם האוצר שלי. כתבתי מכתב לאפיפיור ואמרתי לו שאני כבר לא רוצה סודות ושמצאתי את השם שלי ואת המשפחה שלי ושאני רוצה לדבר על זה ולצעוק את זה. ומאז אני רשום באופן רשמי כיעקב וקסלר ורומואלד ואשקינל ושיניתי גם את הלאום שלי ואת שמות ההורים".

בשלב הזה המהפך לא הושלם עדיין, אבל הספקות החלו לקנן. הוא נקלע לקונפליקט בלתי אפשרי: נקרע בין המולדת היחידה שהיתה לו, אהבתו הבלתי מסויגת לישו ולכנסייה, ולהוריו שגידלו אותו, לבין משהו חדש ולא ברור שהתחיל לנבוע ולנבוט ולהתחבר לחלקים סמויים במעמקי נפשו. זה זיעזע את עולמו הרוחני והאידיאולוגי והוא החליט לצאת לפנסיה מוקדמת מהאוניברסיטה שבה למד ולימד. "לא יכולתי לסבול יותר. לא היה לי טוב באוניברסיטה ולא בחברה הפולנית. תהיתי מה נשאר מהתשתית האקדמית של יוחנן פאולוס השני. הטקסטים שלו על יהודים ונוצרים לא שינו הרבה, לא באקדמיה ולא ובלבבות".

היית חושב כך גם אם לא היית יהודי?

"קשה להגיד, אבל כנראה לא".

וקסלר גילה את האנטישמיות הקתולית, העממית והחשוכה. "לא יכולתי להישאר באוניברסיטה שבה לומדים את ספרו של פליקס קונצ'ני (Koneczny), היסטוריון פולני שעשה הבחנה בין הגזעים השונים והציב את היהודים בתחתית הסולם ההתפתחותי. לא יכולתי לסבול שסטודנטים לפילוסופיה קוראים את זה כחומר לימוד. בשיחה שהיתה לי עם הארכיבישוף, הוא אמר: 'אבל אתה חוקר, אתה יכול לכתוב על זה', ואני אמרתי: 'אותי הצילו פולנים, אני לא מתכוון להציל את עצמי מהם'. אם הכתובת: 'יהודים לגז', שמופיעה פה ושם על קירות בתים, לא מזעזעת את ידידי הפולנים, וגם הכנסייה מגלה כלפיה סובלנות רבה, אז מי אני שאוכל לשנות את זה? כתבתי על כך לא פעם אבל אף אחד אפילו לא התווכח איתי. זה נשאר כמו שזורקים אפונה אל הקיר. ומה קורה במגרשי הכדורגל? מישהו נתבע? איך אפשר לעשות את זה לאפרם של המתים?

"ממשלת פולין אינה אנטישמית ובמסמכי הכנסייה הרשמיים אין היום אנטישמיות. אבל בכל זאת יש תחרות על הבכורה: אלה אומרים 'אנחנו עם נבחר' ואלה אומרים 'אנחנו עם נבחר' ובמשך 19 אלף שנים זאת היתה המפלצת שאיימה על האנושות. פולין דווקא היתה צריכה להראות דוגמה לכל העולם כחרטה על מה שקרה ולשרש את זה כמו עשבים שוטים".

הוא לא פרש מהאוניברסיטה עד 2008, אז יצא לפנסיה והמשיך לשמש כומר במנזר האחיות אורסולין. אבל החיים שלו קיבלו תפנית מפתיעה. זה התחיל בפגישה מקרית עם עדינה שטויאר, מדריכת טיולים לפולין וקצינה במשטרת ישראל, בשנת 2000. "הגעתי עם קבוצה ללובלין", נזכרת שטואיר, "ופגשנו את יעקב שסיפר את הסיפור שלו שמאוד נגע ללבי. המשכתי להיות איתו בקשר וכשבאתי לשם בפעם הבאה, הוא בא שוב לדבר עם הקבוצה ומאז זה הפך להיות חלק מהביקור בלובלין ומאוד התיידדנו. ב-2005 הוא בא לארץ לחופשה וחלק מהזמן התארח בביתי והכיר את המשפחה שלי. כל השנים הוא הביע את רצונו לעלות לארץ לאחר שיפרוש". שטויאר הפגישה את וקסלר עם יעקב גנות, כשזה היה במינהלת ההגירה, ווקסלר קיבל מעמד חריג, לפנים משורת הדין, של תושב ארעי. בסתיו 2009 הוא הגיע לכאן עם מזוודה אחת ותקוות רבות.

תפילת יום ראשון בקיבוץ

התחנה הראשונה היתה שדה אליהו, קיבוץ דתי בעמק בית שאן. את הקשר יצרה רונית קרצנר, במאית הסרט "קרוע" (ראו מסגרת) ומייקל שודריך, הרב הראשי של יהודי פולין. המטרה היתה ללמוד עברית באולפן בקיבוץ ולהתקרב ליהדות. המפגש בין וקסלר לחברי הקיבוץ היה טעון. וקסלר רצה לספוג את האווירה, ללמוד את התפילות, להכיר את החגים והמנהגים. חברי הקיבוץ היו חשדנים ולא מספיק בטוחים בעצמם. וקסלר ביקש מהם רשות לערוך בימי ראשון את המיסה במנזר הפרנציסקני בטבריה. הקיבוץ חשב שהוא מגדיש את הסאה ונעמד על רגליו האחוריות. החברים קראו לזה עבודה זרה ושקלו אותו במשקל של רוקחים כדי להבין מה הוא יותר, יהודי או כומר. "אנחנו רוצים לעזור לו", אמר אז חבר הקיבוץ עקיבא פלק, "אבל יש לנו גם אחריות כלפי הקהילה ולהגיד שגם ישו היה יהודי, זאת לא יהדות".

וקסלר נכנע וויתר על התפילה בימי ראשון ונשאר שנה באולפן בקיבוץ. אף על פי כן החשדנות כלפיו לא התפוגגה. "זה מאוד מפחיד, אדם שהוא כומר, אנחנו לא יודעים מה האג'נדה שלו", אמר אחיה אמיתי, הרב של שדה אליהו. הרחיק לכת ד"ר מיכאל אדמון, הפילוסוף של הקיבוץ. האפשרות התיאורטית והמאוד ייחודית שהציב וקסלר, שאדם, כמו במקרה שלו, לא בחר את גורלו במו ידיו אלא המציאות כפתה עליו להיות בעת ובעונה אחת יהודי ונוצרי, עלולה לערער את יסודות הציונות. עד כדי כך. "אני תוהה", הוא אמר, "מה יהיה אם נאפשר הכללה לגבי השאלה הזאת. האם עדיין נוכל לשמור ולהבטיח מדינה יהודית? האם זה לא יהיה סוף הציונות?"

וקסלר לא בא אליהם בטענות. "הם היו מאוד טובים אלי", הוא אומר, "אבל צריך להבין אותם, זה קשור ל-2,000 שנות גלות".

שודריך אומר שווקסלר הוא טרגדיה. קונפליקט מהלך. שם הוא סבל בגלל שהוא יהודי ופה הוא סובל בגלל שהוא כומר. על מעמד של עולה חדש הוא יכול רק לחלום. הסיבה לכך נעוצה בתחילת שנות השישים, בבג"ץ האח דניאל רופאייזן ובשאלת מיהו יהודי: מי שנולד לאם יהודייה או התגייר ואינו בן דת אחרת. וקסלר מתקומם נגד הקביעה לגביו בעניין בן דת אחרת. "אני הרי לא בחרתי את הדת שלי", הוא אומר, "בניגוד לרופאייזן שהתנצר מרצונו החופשי כאדם מבוגר. עלי כל הדבר הזה נכפה כשהייתי בן כמה ימים. אם הייתי מקבל מעמד של עולה חדש, זה היה מימוש החלומות של אמא שלי, שהיתה ציונית ורצתה לנסוע לפלשתינה. זה היה מנציח את שמה. זה שהמדינה מונעת ממני את הזכות לכך, זאת לא אהבת אלוהים. זאת פנאטיות פשוטה. זה פונדמנטליזם. אני בטוח שהאלוהים של היהודים אוהב אותי כמו שאני אוהב אותו".

משרד הפנים נצמד לפורמליסטיקה יבשה: "מבדיקת פרטי המקרה עולה כי חוק השבות אינו חל על מר וקסלר. על אף עובדה זו התקבלה ברשות האוכלוסין וההגירה, מתוך שיקול דעת הגיוני ולאור מכלול הנסיבות המיוחדות, החלטה לאשר לו מעמד של תושב ארעי. מעמד זה מקנה למר וקסלר את כל הזכויות בישראל ואין לו כל קשר לרישיון ישיבה הניתן לאנשי דת בישראל".

וקסלר קיבל בינתיים מעמד של תושב קבע ומצא עבודה בארכיון יד ושם. הוא מאוד מרוצה ממה שהוא עושה: מקבל מסמכים ראשוניים, קורא אותם ומקטלג. "קיבלתי חלון, כמו עליסה בארץ הפלאות, שדרכו אני יכול לקרוא על דברים שלא היה לי מושג עליהם".

איך אתה רואה את העתיד שלך בישראל?

"אני מחפש פינה צנועה שבה אוכל לחיות בכבוד, לחקור את המסמכים האלה ולכתוב משהו. והלוואי שאוכל לדעת עברית, לפחות 60% ממנה. זה ייחשב להישג, כי בגילי זה מאוד קשה".

אתה מרגיש עכשיו משוחרר מהכנסייה?

"אני לא מרגיש משוחרר משום דבר ולא מחויב לשום דבר. אני משתדל להיות אדם חופשי".

ואם היית מכיר אשה אטרקטיבית?

"את השאלה הזאת שאלו אותי כבר בקיבוץ. ועל זה אני עונה שבגילי אני זקוק למטפלת יותר מאשר לאשה. עד עכשיו לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת ולא חשבתי על זה, אבל החיים מוזרים ולא צפויים, מי יודע?"

אתה מתחרט על משהו?

"שלא נודע לי קודם מי אני. כשאמא שלי סיפרה לי, יכולתי כעבור חודשיים להיות בישראל, אבל לא תיארתי לעצמי שזה כל כך פשוט למצוא איזה חייט מעיירה קטנה. אם הייתי עושה את זה לפני שלושים שנה, הייתי יכול היום לדעת עברית שוטפת. אבל במקום זה ישבתי באוניברסיטה ולא עשיתי שום דבר". ואף על פי כן יש לווקסלר סיבה לשמוח: לא מזמן הוא עלה בהצלחה לכיתה ג' באולפן לעברית בירושלים ואין מאושר ממנו.*

"אל תפתחי את המזוודה"
סרט תיעודי חדש מגולל את סיפור קליטתו של יעקב וקסלר בארץ הקודש

הבמאית רונית קרצנר, בת 55, מצאה את וקסלר בלובלין כשעשתה את סרטה הראשון, "הסוד", בסוף שנות התשעים. היא פגשה אותו בעקבות טיפ שקיבלה מישראל קרצנר, אחי בעלה, שהיה אחראי על לימודי השואה במשרד החינוך ובין היתר נסע עם קבוצות לפולין. "הוא סיפר לי על תופעה חדשה בפולין, על אנשים שגדלו כפולנים ויום אחד גילו שאחד מהוריהם או שניהם היו יהודים", היא מספרת.

קרצנר עברה חוויה דומה. "הורי סיפרו לי שאני מאומצת ושהם לא יודעים מי ההורים שלי וכשהם היו נוסעים לחו"ל, אבא שלי היה אומר: 'את רואה את המזוודה הזאת? אסור לך לפתוח אותה'. ב-1991 הוא נפטר ואני רצתי למזוודה ומצאתי את מסמכי האימוץ שלי מ-1956 עם שמה של אמי הביולוגית. בגיל 35 עברתי משבר זהות. כל ההיסטוריה שלי נמחקה ברגע. כבר הייתי נשואה, עם שתי בנות, אבל הרגשתי שאין לי מושג מי אני. אחרי חיפושים מאומצים מצאתי אותה בפאריס. היא לא היתה מוכנה להגיד מי האבא. הפגישה הראשונה היתה מרגשת מאוד ובפגישה השנייה היא אמרה שהיא לא רוצה קשר איתי".

קרצנר, שבאותה תקופה היתה עורכת סרטים, החליטה להרים את הסיפור הפולני ולביים סרט משלה. "הסוד" הופק בעזרת קרן מקור ומגולל את סיפורם של צעירים פולנים שהתחילו לחפש את שורשיהם היהודיים והקימו קהילה יהודית תוססת בוורשה. "לא היה פשוט לדובב אותם", אומרת קרצנר, "כשפגשתי אותם, הם עדיין היו מבוהלים נורא. בתחקיר גיליתי את רומק וקסלר ונסעתי אליו ללובלין. קראנו לו 'הכומר'".

דניאל בר און

"הסוד" זכה להצלחה רבה. הוא הוקרן בערוץ 8, זכה בפרס בפסטיבל ברלין, הוקרן בפסטיבלים שונים בעולם ושודר בקנאל פלוס בצרפת. בהמשך ביימה קרצנר סרט על אימוץ, "הקטנה הנ"ל", כך כינו אותה בחוזה האימוץ שמצאה במזוודה, ו"מנחם ופרד" שביימה עם עופרה טבת על שני אחים שהשואה הפרידה ביניהם לשנים רבות.

השנה היא ביימה את "קרוע", שגיבורו הוא וקסלר העולה לישראל וקשיי קליטתו. הוא הוקרן בסינמטקים בארץ ובערוץ 2, בפסטיבלים יהודיים בסן פרנסיסקו ובניו יורק, בהקרנה מיוחדת במוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס והשבוע יוקרן בפסטיבל הפולני בלונדון. "החוויה שיעקב עובר היא מאוד קיצונית. הבלבול הפנימי שלו עצום. אנשים כאן שואלים אותו למה כל כך הרבה שנים אחרי שנודע לו שהוא יהודי הוא לא עשה שום דבר עם הידיעה הזאת ולא חיפש את המשפחה שלו. הוא לא יכול היה. בדיוק כמו שאני לא פתחתי כל השנים את המזוודה, למרות שלכאורה יכולתי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו