בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שרלוק הולמס לא היה צריך בדיקות דנ"א

איך הבלשים בטלוויזיה הצליחו להסתדר פעם, בלי בדיקות מעבדה ומסכי מגע? געגועים לימים בהם הראש והפנקס היו מספיקים לפתרון התעלומה

21תגובות

עשרים דקות נטו, אפילו פחות, בין הפתיח לפרסומות. זה מה שנדרש לבלש משטרה טלוויזיוני בן ימינו כדי לפענח תעלומת רצח. ולא משנה עד כמה סצנת הפתיחה מופרכת, ולא משנה אם הגופה שלפניו נכתשה במערבל בטון או נראית כאילו נרדמה כרגע. וגם לא משנה מה שוטר במציאות היה חושב על זה. החוקר הטלוויזיוני צריך לסגור את הסיפור הזה ב-43 דקות לכל היותר, ולהמשיך למקרה הבא.

בעולם שבו הקצב מהיר כל כך - מתחשק להתחכם ולומר רצחני - הבלשים העכשוויים מחויבים לעבוד סביב השעון. למשל ב"סי אס איי", על שלל סדרות הבת המצליחות כמעט כמוה, לבלשים אין יום ואין לילה, וגם אין יותר מדי חיים מחוץ לעבודה. אבל המסירות הזו למקום עבודתם היא לא הסיבה היחידה שבגללה הם יעילים כל כך.

הסיבה העיקרית היא האמצעים הטכנולוגיים המשוכללים, כאלה שלא היו לשרלוק הולמס למשל, ודומיו. סמארטפון, טאבלט, מסך ענק שמעלה את הנתונים שבריר שנייה אחרי שהאצבע השלימה את הקשת כל האותיות, שלא לדבר על גוגל, מצלמות אבטחה ברחובות, בדיקות דנ"א, ולוויינים באופן כללי. המחשבים האלה (שמהירים באופן שנדמה שמפתיע אפילו אותם), צריכים רק חצי טביעה, שערה או כחוט השערה, כדי לספק שם של חשוד, את כל הפרטים המזהים עליו, והמקום האחרון שבו דרכה סוליית נעלו. כן, בערך כמו במציאות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

הטכנולוגיה הפכה כבר מזמן לדמות בפני עצמה בסדרות שוטרים-בעבודה וגם בספרות בלשית. כמו העיר שברקע, שמספקת רוצחים וקורבנות, כך הטכנולוגיה והקידמה מתערבות בעלילה, מאיצות או עוצרות אותה, ולעתים פשוט עוצרות נשימה (זה קורה בעיקר כשמעבדה של משטרה עירונית סטנדרטית נוסקת אל המד"ב).

אבל לא תמיד זה היה ככה כמובן. לא בטלוויזיה, ולא בספרות. קראנו וצפינו בבלשים שהיו מחויבים להיעזר בראש, בפנקס אולי ובהרבה זמן, כדי לפצח תעלומות רצח. היום נראה כאילו נדרשו אז הקוראים, הצופים והמאזינים להמון סבלנות, עד שהבלשים הואילו והצליחו להגיע לחקר האמת. אבל כמו לחיים בכלל, גם למתח היה אז את הקצב שלו.

יש זמן לעשן

הבלש הפרטי מרטין קיין למשל, החל את דרכו בתוכנית רדיו, ששודרה בארצות הברית בין 1949 ל-1952, ועבר לאחר מכן לטלוויזיה. קיין לא נזקק למסוף נתונים או מאגר מידע ממוחשב כדי לחבר את הנקודות בזירת הפשע לכדי קו שיוביל לחשוד אחד. הוא השתמש בעזר טכני פשוט ומיושן - המקטרת שסייעה לו להתרכז ולפצח תעלומות. כמובן שהשימוש במקטרת לא היה מקרי, קיין נהנה מחסות של התאחדות הטבק האמריקאית שמימנה את פועלו. בתמורה הוא נהג, בזמן שלא חיפש פושעים מסוכנים, לפקוד חנויות טבק ברחבי ניו יורק ולשלב פעילות סמויה עם פרסומת סמויה לא פחות. התעלומה היתה יכולה לחכות אז בשקט, כי הטבק היה דחוף יותר, וענני העשן שהפריח שימשו חלק מהאווירה המסתורית. קשה מאוד לדמיין בלש כזה כיום. אולי מותר לבלש לעשן פה ושם, אבל לא באמת לעכב את העלילה.

פיטר גאן, גיבור סדרת בלשים אחרת, שנקראה על שמו ושודרה בארצות הברית בשנים 1958-1961, התבלט בגובהו ובאהבתו למוזיקת ג'ז. לגאן (גם שם משפחה כזה לאיש משטרה לא היה עובר היום בשקט), לא היו עזרים טכנולוגיים, ואפילו משרד לא היה לו. מועדון ג'ז אפלולי היה המקום שבו נקבעו פגישותיו החשובות והמוזיקה ברקע עזרה לו לפתור פרשיות סבוכות. כך גם סוכנת הסי-איי-איי קארי מתיסון בסדרה "הומלנד". מתיסון (קלייר דיינס) היא חובבת ג'ז וכבר בפרק הראשון של הסדרה, תיפוף אצבעות של נגן על סקסופון, חיבר קצוות פרומים בראשה וגרם לה להגיע לפריצת דרך בחקירה. לפעמים, אם כך, אילתור סקסופון יעיל יותר מכל אמצעי הביון והפרופילים הפסיכולוגיים שעומדים לרשות הסי-איי-איי ואם מחברים את התרומה של הג'ז להישגיהם של גאן ומתיסון, ניתן לסלוח לו על המוזיקה מחרישת האוזניים שהוא נתן לעולם.

פרי מייסון שרד על המסך הקטן יותר מפיטר גאן. עורך הדין, שהיה תחילה גיבור ספרותי, יצא מדפי הספר אל הקולנוע בשנות ה-30 ואל הרדיו בשנות ה-40. אל הטלוויזיה הוא קפץ ב-1957 ומיד מצא בית חם, במשך תשע עונות, בגילומו של ריימונד באר. שנים לאחר מכן, כשכיכב בסדרה אחרת, "איירונסייד", בתפקיד בלש המרותק לכיסא גלגלים, הוא בא לבקר בישראל; בנמל התעופה המתינו לו עם כיסא גלגלים משום שחשבו שהוא נכה גם במציאות.

מייסון היה עורך דין בסדרה שידעה לשלב בין הפנים (בית המשפט) לחוץ (הרחוב), בין רודפי הצדק לאלה המבקשים להפר אותו. החיבור בין עולמם של שוטרים, בלשים ועורכי דין, משך את הצופים והכין את הקרקע לסדרות אחרות המשלבות בין זרועותיה של מערכת החוק והסדר. לצד מייסון ניצבו תמיד בלש פרטי ומזכירה, אבל הוא ניצח על הכל כמעט לבדו. חייו הפרטיים היו אפופים בתעלומה לא פחות מאלה שחקר. נדמה כי אפילו הוא עצמו לא ידע עליהם יותר מדי.

ויקיפדיה

גם רמפול, פרי עטו של ג'ון מורטימר, היה עורך דין עם סקרנות של חוקר. הוא הגיע לטלוויזיה ב-1975, בעקבות הצלחתו הספרותית (לאחרונה הופיע תרגום חדש לעברית של עלילותיו בהוצאת אחוזת בית). באולמות בית המשפט הוא מרגיש כמו על במה. הוא לא בלש, לא פתולוג ולא איש מעבדה, וגם גילוי האמת הוא לא השאיפה הגדולה שלו. רמפול נהג לפתור את הבעיות של העבריינים שנדרשים לשירותיו, ולשם כך נעזר בין השאר במשוררים ויליאם וורדסוורת וג'ון קיטס, האהובים עליו, מה שמוכיח שידע הוא לא רק כוח אלא גם גאדג'ט יעיל עבור עורך דין נחוש.

קולומבו, שהגיח לעולם בסוף שנות ה-60, היה כבר בלש אחר, טלוויזיוני יותר ועם זאת אנטי גיבור מובהק. פיטר פאלק גילם אותו בשנים 1968-1978, ויצר בלש משלומפר ובעיקר פזור דעת, באופן שמטשטש את העירנות של נחקריו. כלי העבודה המרכזיים של קולומבו היו הכובע המרופט שלו, המעיל המיושן, צל הזיפים שעל פניו ושפתו העילגת. כל אלה יצרו דמות שלומיאלית ולא מאיימת שהסירה את מגננות החשודים וגרמה להם למעוד בלשונם. המוח החריף של קולומבו רק חיכה לרגע הזה ולכד אותם ברשת.

שרלוק 2012

בעולם החקירות והשיטור היתה ידם של הגברים על העליונה מאז ומעולם, אבל פה ושם התבלטו על המרקע גם כמה נשים. ג'סיקה פלטשר ב"רצח במשיכת קולמוס" היתה בלשית שלא רק שלא היתה לה גישה לציוד מעבדה או לאיזשהו אקדח - בקושי היתה לה גישה למשטרה. אבל בפרשות רצח היא נתקלה על ימין ועל שמאל. סופרת ספרי מתח, גברת חביבה וסימפטית עם אף ארוך וחוסר פחד, הראתה למקצוענים ממנה איך מוצאים רוצח. אנג'לה לנסברי גילמה את הדמות שהושפעה ללא ספק ממיס מארפל של אגתה כריסטי. כלי החקירה העיקריים של פלטשר היו הדמיון שלה כסופרת מתח והניסיון הרב שלה בפרשיות רצח, שהגתה מבלי לעזוב את שולחן העבודה ומכונת הכתיבה.

אבל מה היה קורה אם היינו מביאים את החברים האלה, שאין להם אפילו סלולארי דור ראשון או אייפד קדום, אל המאה ה-21? זה מה שקרה לשרלוק הולמס בגרסה מודרנית (שמשודרת מהשבוע בהוט). הוא והעוזר שלו, ד"ר ווטסון, מזנקים אל ימינו, עם כל האקסצנטריות, הארוגנטיות, ורחוב בייקר 221 ב' (ועוד מיני מרכיבים שספק אם סר ארתור קונאן דויל היה חותם עליהם).

אי-פי

בנדיקט קאמברבאץ', הוא הולמס, ומרטין פרימן (ווטסון) נתקלים בלונדון העכשווית, עם מצלמות האבטחה בכל מקום והטוויטר והגוגל ארת', בתעלומות שהיו מסקרנות ומורטות עצבים כבר 150 שנה קודם. אבל אלו, בעזרת הבמאי והתסריטאי הנכונים, שורדות בכבוד עד היום.*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו