שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קוראים מגיבים למאמרי אוה אילוז על אפלית המזרחים

הארץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

על תרבות והצלחה

סדרת המאמרים של אוה אילוז ("עייפנו מהעדתיות", 24.2, "אשכנזים במדינה מזרחית", 16.3, "אפליה: מדריך למשתמש", 4.4) על אפליה בישראל ממשיכה להכות הדים וטוב הדבר. אלו סוגיות שנדחקו מתחת לשטיח זמן רב מדי, והגיע הזמן לדון בהן בפתיחות, ובעיקר עם מיטב הידע שבידינו. עדי מרקוזה-הס כתבה מאמר ביקורת על אחד ממאמריה של אילוז, תחת הכותרת "מה היה קורה אילו". עיקרו של מאמר זה הוא הטענה כי הצלחה כלכלית היא בעיקרה תוצאה של תרבות, ולכן הצלחתם, או יותר נכון אי הצלחתם של עולי צפון אפריקה בישראל, אינה רק תוצאה של בואם מאוחר יחסית, אלא בעיקר של המטענים התרבותיים שלא הביאו עמם בבואם. מרקוזה-הס אינה אומרת זאת במפורש, אך מרמזת על כך כאשר היא מסבירה מדוע גילוי העולם החדש נעשה על ידי אירופים ולא אפריקאים. היא כותבת כי "ההיסטוריה של יושבי אפריקה השחורים במאה ה-15, וגם לפניה, ידועה. לא היו שם תרבויות שהצמיחו את הדחפים האירופיים לצאת לתור את העולם הגדול, שלא לדבר על הטכנולוגיה של ימאות ובניית ספינות ההכרחית לעניין".

פה נוגעת עדי מרקוזה-הס בתחום עיסוקי, שהוא הצמיחה הכלכלית, ולכן אני מעז להצטרף לדיון. אני רוצה לטעון כי תרבות אינה ההסבר העיקרי לעושר או לעוני של אומות, אלא בדרך כלל גורמים הרבה יותר ריאליים ומטריאליים. ברור שגם לכלכלנים אין הסבר אחד ויחיד להתפתחות הכלכלית ולצמיחה, אך המחקר הער בנושא, הנעזר בנתונים היסטוריים, בבניית תיאוריות חדשות ובניתוחים סטטיסטיים, הוליד כבר תובנות רבות וידע רב, אף כי אנו עדיין רחוקים מהבנה מלאה.

כרזה: שמואל כ"ץ, עשר שנות עליה; אוסף הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים

המסקנה כי תרבות אינה ההסבר העיקרי להצלחה כלכלית בולטת דווקא בדוגמה שאותה מביאה עדי מרקוזה-הס במאמרה, והיא היציאה האירופית לים הגדול. לאורך רוב ההיסטוריה שלהם לא הצטיינו האירופים בתרבותם כלל, ובוודאי שבימי הביניים נפלו מן המוסלמים והערבים בתרבותם, אך עם זאת תמיד הצטיינו בתחום הספנות. לא צריך להיות מומחה לתרבות כדי להבין זאת, אלא רק להביט במפת העולם. אירופה מפורצת ובנויה כולה מחצאי איים ואיים, ובעצם כולה חצי אי של אסיה. כמעט כל מקום באירופה נמצא בקרבת חוף או נהר הראוי לשיט. לכן הקל הדבר על פריצתם לשיט באוקיינוסים בעת החדשה. מכאן קצרה היתה הדרך לתגליות ולהשתלטות על אזורים רבים חדשים.

לרוב היבשות האחרות חסר היתרון האירופי של נגישות לים, ובמיוחד נכון הדבר ביחס לאפריקה, שהיא בעלת חופים קצרים יחסית ורוב תושביה גרים בפנים היבשת ורחוקים מן הים. לכן לא התרבויות, ולא "דחפים" עלומים, שיחקו פה תפקיד, אלא יתרון יחסי גיאוגרפי מובהק.

במחקר אמפירי שאני עורך בימים אלה עם שני עמיתים איטלקים, אנחנו מנסים למדוד כמותית את מידת ההתרחקות על פני זמן של מדינות שונות מחזית ההתפתחות הכלכלית. מדינות אלו נמצאות בפיגור יחסי הגדל והולך, ואת קצב הגידול הזה אנו מודדים. בהמשך אנו מנסים למצוא אילו משתנים משפיעים על קצב זה. אנו מוצאים כי המדינות שנשארות מאחור הן מדינות באזורים טרופיים או כאלו שאין להן קרבה לים, או מדינות שזכו לעצמאותן מאוחר יחסית.

גם הגיאוגרפיה וגם ההיסטוריה הן נתוני גורל, שאינם בשליטת האנשים החיים בארצות אלו. אך למרבה השמחה אנו מוצאים עוד משתנה חשוב, היכול לחלץ מדינות מפיגור כלכלי ולהחזירן לקרבת החזית הכלכלית, והוא חינוך והשכלה. לכן יש עתיד גם לאפריקה ולאזורים אחרים בעולם, אך הוא מצריך השקעה גדולה בחינוך. כמובן שאין זו תרופת קסם פשוטה, שכן מימון מערכת חינוך אינו קל, בוודאי למדינה ענייה.

ופה אנו חוזרים לסיפורה של אוה אילוז. ארצות צפון אפריקה זכו לעצמאות לפני פחות מ-60 שנה. זו אחת הסיבות לכך שנשארו מאחור במרוץ הכלכלי, ויחד עמן גם היהודים שחיו בארצות אלו. כשהיגרו משם היהודים, ילדיהם נקלטו במערכות החינוך בארצות החדשות אליהן הגיעו. אלה שהגיעו לצרפת הצליחו הרבה יותר מאלה שהגיעו לישראל. לא שמערכת החינוך הישראלית לא עשתה מאמצים גדולים לקלוט ולקבל אותם, אך שני מחסומים כבדים עמדו בדרכם. אחד היה מספרם הגבוה יותר, יחסית לאוכלוסייה הקולטת, דבר שהקשה על קליטתם. השני היה פיזורם של מהגרים אלה בישובי הפריפריה יותר מאשר במרכז, ובפריפריה החינוך ניתן באיכות נמוכה יותר. אלו הן כמובן עובדות ריאליות, שחלקן קשור גם לאפליה, ולא סיפורי תרבות למיניהם.

פרופ' יוסף זעירא

האוניברסיטה העברית

ירושלים

קריאה צודקת

שני מרכיבים חשובים לא הוזכרו בשני המאמרים המאלפים של פרופ' אוה אילוז (מוסף "הארץ" 24.2, 16.3). הסיוע הממוסד של הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה דווקא החליש את כוחות ההתמודדות של הפרט והמשפחה, שפרחו יותר בצרפת, שבה הסיוע הממלכתי היה אפסי (גם לאזרחי צרפת שהתפנו מאלג'יריה בשנות ה-60), וזה של ארגונים התנדבותיים כמו הג'וינט לא נכפה על מקבליו. מרכיב זה פעל על המהגרים האשכנזים והספרדים בישראל ובצרפת כאחת.

לעומת זאת, המרכיב האחר יצר את ההבדל העיקרי בין האשכנזים והספרדים בישראל: השילומים האישיים מגרמניה שבן גוריון הסכים לחלק לניצולי השואה שהגיעו לישראל (רובם מאירופה), כדי שיוכל להעביר בכנסת את ההסכם שהזרים כספים רבים לקופת המדינה בשנות ה-50. השילומים האישיים יצרו את הפערים החברתיים העיקריים בין העולים, שרבים מהם עוד חיו במעברות. התקציבים הממלכתיים נוצלו בעיקר למערכת הביטחון ולבניית שיכונים, ולא כדי ליצור מערכת חינוך ממלכתית אחידה ושוויונית (כפי שמבקרת בצדק פרופ' אילוז). עולי ארצות ערב הופקרו לחינוך הממלכתי-דתי, כאילו כדי לכבד את זיקתם למסורת.

הרשו לי גם הערה נוספת. הקריאה הצודקת של פרופ' אילוז להימנע ממאבק סקטוריאלי לשוויון הזדמנויות, נכונה גם למאבקים נגד הגזענות והטוטאליטריות: ישראל והעם היהודי מקדשים כייחודי ובלעדי את זכר השואה ואת המאבק נגד אנטישמיות, מבלי להדגיש גם את ההיבט האוניברסלי ואת החובה לאחד כוחות נגד כל ביטוי של גזענות וכל סממן של תהליכים העשויים לפגוע ביסודות הדמוקרטיה.

רימון לביא

ירושלים

מיון בעייתי

ברורה הבעיה של אוה אילוז, למסגר שאלה כה מורכבת של אפליה לתוך מאמר עיתונאי. אף שבמדור "תגובות" הבעיה חמורה שבעתיים, אנסה בקצרה: שאלת האפליה של קבוצות מיעוט קשורה לשאלות של זהות המיעוט והמבנה של הגוף החברתי שאליו מנסה מיעוט זה להיכנס ולהשתלב/להתקדם בתוכו.

הדוגמה של עולם האקדמיה מרתקת, ובתוכה שתי דוגמאות שונות המדגישות את הנקודה החשובה ביותר בדיון על אפליה. אחת, כניסה לעולם האקדמי. בניגוד לדעה הרווחת, המנגנון הקיים, שעיקרו מבחן פסיכומטרי וציוני בגרות, עיוור לחלוטין לזהות המועמד. העובדה שיש סיכוי גדול יותר, אולי, לפלונים מקבוצת המיעוט מאלמונים מקבוצת הרוב, לעבור את מבחני הכניסה לא יכולה להיות קשורה לטיב המבחן, אלא להטיה שקיימת, אם קיימת, במערכת החינוך לקראת מבחנים אלה.

השנייה, קידום בעולם האקדמי. מאמרה של אילוז מטפל יפה בסוגייה זו, אך מפספס במעט את מקור הבעיה: כל עוד קידום נעשה באופן שאינו עיוור, שבו הדגש הוא על היכרות אישית, ובתוכו הממיין הבעייתי מכולם - הראיונות והצגות המקרה האישיות, הרי במודע או שלא במודע יחפשו הממיינים את הדומים להם. ברגע שהם אלמונים מקבוצת הרוב, יחפשו הם את הפלונים מקבוצת המיעוט הדומים להם, ובכך יעשו עוול אפילו למצטיינים מהם - ולזה נותנת אילוז דוגמאות מאלפות במאמר השני בסדרה.

מערכת אשר מקדמת בצורה אישית וללא כללים אובייקטיביים מרוויחה ביכולת להתגמש, ומפסידה ביכולת להתחדש. יש רווחים ויש הפסדים בכל שיטת קידום/מיון, והשאלה אם אנו מסכימים לשלם את המחיר.

חנן גולדשמידט

מבשרת ציון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ