בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיפלט מתא הטייס אל הסטודיו לציור

אורי גיל אוהב ללכת עד הסוף. אם להיות טייס קרב - אז כבר לרשום על זה שיא גינס. ואם להיות צייר - אז להמשיך את דרכו של רמברנדט

12תגובות

אורי גיל אוהב להיות לבד. הלבדיות הזאת היא שמשכה אותו בסופו של דבר לקריירה של טייס קרב, היושב בודד מעל העננים. אצל גיל, הלבדיות הזאת לא מייצרת סיפורים אלא ציורים. הוא אוהב גם את הלבדיות שבעבודתו כצייר, הדורשת ממנו שעות עבודה רבות מדי יום במשך חודשים ושנים, כדי להפיק בסופו של דבר את אחת מהיצירות המונומנטליות שלו. ציורים היפר-ריאליסטיים, שאף כי הם חלקים כראי, נראים כאילו יש להם מעמקים.

שלוש שנים וחצי נדרשו לאורי גיל כדי לצייר את התמונה שהיא מרכז התערוכה "חמש דקות לשבע", המוצגת במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. מדובר בתמונת ענק, 380 על 260 סנטימטר, אבל הגודל הוא לא הסיבה לפרק הזמן הארוך שנדרש להשלמתה. גיל מצייר בטכניקה מעורבת - שימוש בטמפרה ובצבעי שמש - שדורשת זמן רב כדי להכין את הבד לציור, ושכבות דקיקות רבות של צבע כדי להגיע לתוצאה הסופית. "למיטב ידיעתי, אני הראשון שעושה עבודות גדולות כל כך בטכניקה הזאת", אומר גיל.

קובי קלמנ וביץ'

אבל לא רק הצבעים דורשים זמן. על הקירות מוצגים גם הרישומים ששימשו את גיל בתהליך היצירה. פורטרטים של המשתתפים בתמונה, מצוירים כולם בעיפרון סנגווין (צבע ששמו נגזר מהמילה "דם" באיטלקית) בצבע אדמדם שהיה בשימוש בתקופת הרנסנס. כל אחד מהרישומים האלה, שיש להם אופי רמברנדטי ברור, מהווה תמונה העומדת בפני עצמה, ולא מעט אנשים הביעו רצון ועניין לקנות רישומי הכנה כאלה, ששימשו את גיל בעבודותיו הקודמות. מי שמצויים בכפר האמנים עין הוד שבו מתגורר גיל יזהו ברישומים פורטרטים של כמה מהחברים המתגוררים בכפר, וגם של גיל עצמו ושל בנו הצעיר ליאור.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

גיל ואשתו זה 32 שנים גניה מתגוררים בעין הוד קצת למעלה מ-20 שנה. הם התקבלו לחברות בכפר רק בפעם השנייה שבה הגישו מועמדות. ועדה מיוחדת המורכבת מחברי הכפר והקרויה "ג'ורי" אחראית על קבלת החברים. "הג'ורי הראשון דחה את הבקשה שלי, ואחר כך אמרו לי שמישהו בג'ורי אמר שאני לא מתאים כי את העבודות שלי אי אפשר להציג בגלריות אלא רק במוזיאונים", הוא אומר. תמונת ענק אחת שלו מוצגת במוזיאון תל אביב, וכעת מוצגת התמונה החדשה במוזיאון בעין הוד.

הסצינה המבוימת המופיעה בה היא פרשנותו האישית של גיל גם ל"הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י וגם ל"הארוחה" של גוגן, ואילו חדי עין מבין הצופים יוכלו לזהות ברצפת השחמט שלה אזכור גם לרצפת הסטודיו של ורמיר.

אבל ישו שבתמונה הוא בנו של אורי גיל. האיש הקורא בספר הוא דן חמיצר, תושב כפר האמנים עין הוד. האדם הכורע למרגלותיו הוא הצייר עצמו, וגם שאר המצוירים בתמונה הם חברי עין הוד.

"אין לי מסרים", אומר גיל. "אני מצייר סיטואציה אפשרית. 'חמש דקות לשבע' זה חמש דקות לפני שהכל מתחיל, לפני שאכלו את ארוחת הבוקר. הבן שלי מצביע לעבר מקום בלתי ידוע. גם אני בתמונה מצביע על משהו שאיננו נראה. אף אחד לא מסתכל עלינו חוץ מהבחורה שנועצת בנו מבט מאוד גלוי. ביוונית 'אמת' זה מה שלא מוסתר. בגלל זה שמתי אותה בעירום חלקי, לאחרים אמרתי לבוא בבגדים ארוכים. היא, שמייצגת את האמת, מצוירת בצד. גם לעיתון יש תפקיד ולכל דבר יש תפקיד. מצוין בו התאריך שבו התחלתי את העבודה".

כך בחר גיל את הדמויות שמופיעות בציור: "קודם כל בחרתי אנשים שאני מרגיש אליהם משהו, ואנשים שאני מרגיש מהם הרבה אמת. כל האנשים פה מאוד ישירים. הם לא מזויפים, אבל מה שמציין פה את האנשים זה שאין להם חשבון עם האחרים".

מה הבן שלך עושה בציור?

"כולם חושבים שהוא ישו. אומרים 'זאת הסעודה האחרונה', אבל זאת לא. ליאור הוא אדם מאוד ישר, הוא נשמה זכה, ועוד עם המחלפות שלו ועם האדום הוא נראה ישו, וזאת ההטעיה. אבל, הוא מקשר את העבודה לתקופה שהחלטתי לאמץ, הבארוק. זה שמסתכלים עליו שני אנשים הופך אותו לדמות הכי חשובה.

"אני בצד, אבל בלי הנוכחות שלי הציור נופל. השרוול שלי כל כך מאזן את הציור. אני מחליש את הבהיר עד כמה שאני יכול עד לנקודה שהוא עדיין נחשב לבהיר. זה נותן המון רוחניות לציור, כי רוחניות היא בעיקר בצבעים. ואגב, בצבעים אין כמו ירוק. הירוק הוא אלוהי. הגמישות הכי גדולה מבחינה רגשית היא בירוקים. הציורים שלי מאוד ירוקים".

ביצירותיו של גיל, כמעט שום דבר איננו ספונטני. הקומפוזיציה מחושבת בקפידה על פי הניגוד שבין קווים ישרים לאלכסוניים, וכך גם מרכז הכובד של התמונות, אותו הוא מכנה "נקודת הרגש". האופן שבו הוא מתאר את עבודתו הוא שכלתני, נוטה אל הפילוסופי המהורהר, אך העבודות עצמן מעוררות רגש רב. גיל מספר על אוצרת אחת, שסיפרה לו שישבה למעלה משעה מול התמונה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב ולא יכלה להפסיק לבכות.

התמונה הזאת, הקרויה "ט. 253" (כלומר, טייסת 253), על שם הטייסת שעליה פיקד גיל, הופכת את חבריו לטייסת למשתתפים בווריאציה מתוכננת מראש של התמונה המפורסמת של רמברנדט "משמר הלילה", מה שמעניק לדמויותיהם של טייסים בסרבלי טיסה איכות רנסנסית. "אם תתבונני בציור תשימי לב לכך שהטייסים שם הם אנשים בודדים מאוד", אומר גיל. "כל אחד עומד לעצמו, אף אחד איננו מתבונן בחברו".

כל הדמויות בתמונה, למעט אחת, עומדות. הגבר היחיד המצויר יושב מאחור, מפנה מבטו למרכז התמונה. זהו גיל עצמו. מבט מעמיק בפניהם של הטייסים, יפי תואר בדרך כלל, מגלה שלא רק שאינם מתבוננים זה בזה, אלא פניהם של רובם מביעים סבל ומתח נפשי, אולי משום שעל הכיסא הניצב בחזית מוצבת קסדה ריקה המזכירה בצורתה גולגולת. "היא מתפקדת כמו הגולגולת בציורי הרנסנס שתפקידה הוא ה'ממנטו מורי', זכור את המוות", מסביר גיל.

את הציור הזה צייר גיל כשהחליט לפרוש מצה"ל, בדרגת תת אלוף, כדי להתמסר לציור. "זה סיכום של תקופה חשובה ומרכזית בחיי", אומר גיל, האוחז גם בשיא גינס לטייס הקרב שטס הכי הרבה שנים בטיסות קרביות, 41 שנה. "אפשר לומר שהחלטתי לעזוב את הקבע משום שרציתי שיהיה לי זמן לעשות ציורים כאלה גדולים".

להתגעגע בבית

גיל, בן 69, נולד בקיבוץ גבעת חיים, שלישי בין ארבעה בנים, שהשניים הגדולים ביניהם הם אחיו למחצה. "זאת היתה משפחה מורכבת, אלו היו הנישואים השניים של שני ההורים שלי", הוא אומר. "אני, בניגוד לכל אלה שעסוקים בהלקאה עצמית בנוגע ללינה המשותפת, דווקא מאוד בעדה. אותי היא הצילה. לגדול אצל ההורים שלי לא יכולתי בשום פנים ואופן. אני לא חושב שמבחינה רגשית יכולתי לשאת את מצב העניינים שהיה ביניהם, וגם לא הייתי כל כך קשור אליהם. אני זוכר תמונה מגיל שש שלי, כשאמא שלי באה להשכיב אותי בבית הילדים וניסתה לנשק אותי, והפניתי את פני ממנה. לא רציתי. הקשר בין הילדים להורים בקיבוץ לא היה קשר רגיל, ולי זה עשה טוב".

כילד התגלה כמוכשר לכל העיסוקים היצירתיים, ותקופה מסוימת חשב שיהיה קומפוזיטור, "גם משום שבשביל לשמוע מוזיקה אפשר היה להתרחק וללכת למועדון כדי לשמוע תקליטים". אבל הוא גם כתב וצייר, ובסטודיו שלו מוצג פורטרט יפה להפליא שצייר כשהיה רק בן שמונה. "בכיתה ד'", הוא מספר, "ציירתי במשך שתי הפסקות ילד וילדה מהכיתה, והתמונות האלה נשארו תלויות ליד הלוח כל השנה. אני, ילד בן עשר, המצאתי על המקום עזרים שהמציאו הגדולים, כמו לעבוד עם סרגל מול הפנים כדי לחשב את המרחק בין האף לשפתיים ובין שתי העיניים. אגב, רוב הציירים טועים בזה". לצייר ברצינות התחיל רק בגיל 30, כשכבר היה טייס.

והוא בכלל לא רצה להיות טייס. "רציתי להיות בסיירת צנחנים", הוא אומר, "אבל לקחו אותי בכוח למבדקי טיס, שהם כמו משחק, אז שיחקתי והתקבלתי נגד רצוני. גם לא היו לי תוכניות להישאר בקבע, אבל עובדה שנשארתי כי אותנו חינכו לשאת בעול. הקורס היה קל, עזר ויצמן היה מפקד חיל האוויר. טסתי במטוסי קרב. בלתי מובן לי לחלוטין, אבל נשארתי בקבע כי בכל פעם התקרבה מלחמה. קודם היתה מלחמת ששת הימים ואחר כך היתה מלחמת ההתשה שהיתה קשה מאוד. ואחר כך היתה מלחמת יום כיפור, וככה נגררתי איכשהו עד שהייתי מפקד טייסת ובסופו של דבר עזבתי את הקבע רק ב-1985 כי רציתי לצייר, אבל המשכתי לטוס עוד 18 שנים עד שהייתי בן 60 ו-20 יום. וכך, שלא ביוזמתי, קיבלתי על זה שיא גינס כטייס הקרב הוותיק בעולם".

הכפר עין הוד ידוע בחיי החברה הפעילים שבו, במסיבות ובחגים המשותפים. גם אינטריגות פורחות במקום, שפרט להיותו פנינה נדל"נית מאכלס אמנים בעלי אגו מפותח ויצר תחרותי. אבל גיל הוא כנראה מסוג האנשים האוהבים להרגיש לבד דווקא כשסביבם מתנהלים חיים חברתיים תוססים, בבסיסי חיל אוויר או בכפר אמנים.

"אני כמעט אף פעם לא מסתובב בכפר, אני לא מרגיש שייך לכאן, גם אחרי 20 שנה", מודה גיל. "אני גר עם גניה ועם עצמי. לפעמים בבוקר אנחנו הולכים לטיול סביב הבית, בהרים, לא מספיק? אני לא חלק מהפוליטיקות כאן, נטע זר, וטוב לי כך". ואף על פי כן, כפי שמציינת מרגלית גוטמן, תושבת עין הוד האחראית גם על הקשרים הבינלאומיים של הכפר ואמניו, "דווקא אורי, שתמיד תופס מרחק, הוא היחיד שמצייר בתמונות שלו את חברי הכפר".

שביל של משטחי עץ מוביל אל השער, שממנו מוליך שביל של "אבנים ביזנטיות אמיתיות בנות 900 שנה" שסלל גיל בעצמו אל הבית, המוקף גינה פורחת שמטפחת גניה. חלונות הבית הענקיים יוצרים את התחושה כאילו הבית כולו מתפרץ אל תוך ההר המיוער שממול, ואל עבר הים הניבט מחלון אחר. בקומה התחתונה נמצא הסטודיו של גיל, בקומה העליונה חדרי השינה. "ואני מתגעגע לגניה מחדר לחדר בבית", הוא אומר. גניה היא אשתו השנייה, קואצ'רית ובעבר אשת ניהול. "התפכחתי מאוחר מדי מנישואים מוקדמים מדי", הוא מסכם את נישואיו הראשונים שהניבו את שלושת ילדיו. את גניה פגש באוניברסיטת תל אביב, בחוג לפילוסופיה והיסטוריה. "שנה שלמה הסתכלתי עליה בלי שהיא הרגישה. היא קדושה, אשתי.

"עזבתי את הבית שבו חייתי עם גרושתי ועם הילדים שלנו ברמת השרון, עזבתי לה הכל, ופשוט חייתי מציור. זה נשמע כמו פלא אבל זאת עובדה, אנשים קנו ממני ציורים. היה לי מזל ונפל בגורלי גם מצנט שהיה קונה ממני ארבע עבודות בשנה, למרות שרמתי אז היתה רחוקה מרמתי היום. גניה ואני גרנו בדירות שכורות ואחר כך עברנו הנה.

"כל פעם שמגיעים לכפר אורחים חשובים מחו"ל מביאים אותם אלי. אבל בפן האישי הייתי אומר שאני נהנה מהחום שמפיצים הצללים של האנונימיות".

כלומר?

"אני נהנה להתבודד כאן. אני לא חלק משום ברנז'ה, לא מעורב. אני לא מסתובב. רוב היום אני בסטודיו שלי. מצד שני, רציתי שהציורים שלי יגעו באנשים ובכמה שיותר, ובלי שיראו את העבודות שלי זה לא יקרה. אז החלטתי להציג במוזיאון תל אביב ועכשיו במוזיאון ינקו דאדא, ובשביל זה הייתי חייב באיזשהו שלב להיפרד מהאנונימיות".

הגירושים והנישואים השניים התרחשו זמן לא רב לאחר שהחל לצייר ברצינות. "הבנתי שזה הדבר שהכי מתאים לי. התחלתי עם ניסיונות בכל מיני טכניקות, עד שהגעתי למה שאני עושה היום. זאת טכניקה שהמציא יאן ואן אייק הפלמי במאה ה-15, ומכיוון שהיא דורשת המון עבודה, ציירו בה רק ציורים קטנים. מי שעשה רנסנס לטכניקה הזאת זה ארנסט פוקס האוסטרי, ואני למדתי ממישהו שהיה תלמיד שלו. פוקס עושה קורס פעם בשנה ברייכנאו, 60 קילומטר מווינה. כשהוא בא לארץ, הוא אמר לי שאני לא צריך לבוא כי הטכניקה שלי בסדר".

לפני זמן מה הביא האוצר דורון לוריא אל הסטודיו שלו מומחה גדול לרמברנדט, ראש ועדה שהוקמה בהולנד כדי לקבוע מי הם ממשיכי המסורת של רמברנדט. "הוא הסתובב פה, הסתכל בעירומים ובפורטרטים ואמר כל הזמן 'מיי גודנס, מיי גודנס, מיי גודנס'. דורון סיפר לי שאחרי שהם יצאו מכאן הוא אמר לו עלי 'איזה מניאק'. אותי זה מאוד ריגש".

אבל טכניקה זה כמובן לא הכל. "יש שני סוגים של אסתטיקה שאנחנו מבינים: היפה והעילאי", אומר גיל. "אני לא בא להגיד שום דבר לעולם. אין לי מסרים. אני מצייר סיטואציות אפשריות. אמר לי פעם צייר אחד, שצייר צריך שלושה דברים: ראש, לב ויד. צריך המון חשיבה בציור, צריך יכולת בסיסית, כלומר יד, אבל למה שהוא קורא לב אני קורא יכולת לגעת. ציור צריך לגעת, ציור צריך לרגש. וכשבאים אלי אנשים ומתרגשים או בוכים, זאת חוויה בשבילי".

מוטיבציית יתר

מיד בכניסה לסטודיו נתקלת העין בשלוש תמונות הגורמות לנשימה להיעתק. ציור רנסנסי של נערה, בתו של גיל, קורדרוי אדום הנראה כמו קטיפה מקנה לה הוד פטריצי, ושני ציורים של גניה, באחד היא מצוירת בשמלת כתפיות, מביטה קדימה, מבטה עובר דרך המתבונן, ובשני, קטן יותר, היא מתבוננת ישר אליך מעבר לכתפה. בחדר השני מוצגת עבודת הענק הגדולה שהוא עובד עליה. על רקע לבן נראה רישום בצבע אוקר של שתי בנותיו, עומדות בראש טור הכולל גם את בתו של חמיצר ואנשים אחרים.

כל אחד מהמצוירים בכל אחת מהעבודות שלו יושב לפניו כדי שיצייר את דיוקנו. "אני מתחיל בכך שכל הציור שלי מכוסה בצבע חום ואני רואה את הרישום מתחת לצבע", מסביר גיל. "עכשיו אני לוקח את צבע הטמפרה שלי, שהוא רק לבן, 'לבן ביצה טמפרה', שאחרי שאני מכין אותו אני מערבב אותו רק עם מים ואני עושה קווים-קווים על פני כל שטח הבד עד שאני מגיע לרמות הלבן שאני רוצה. אחר כך אני מכסה הכל באוקר ומכסה שוב בלבן. החום זה כדי ליצור את הווליומים. האוקר - כי זה הצבע הכי נוח לצאת ממנו לשאר הצבעים. ב'טייסת' שלב הרישום והטמפרה הראשונה לקח לי שנה, כשלפעמים עבדתי עד שלוש בלילה, כי בטמפרה אפשר לעבוד גם לאור מנורה. אחרי שמכסים את האוקר בלבן, מציירים בצבע, אבל נכנסים עם טמפרה לבנה כדי לשמור על המקומות הבהירים, וכך הציור מתקדם ובסוף מציירים רק בשמן.

"כשאתה מתעסק בצבע אתה מתעסק עם שלושה זוגות של ניגודים, כהה בהיר, חם קר, אטום שקוף. אצלי הרקעים תמיד שקופים. בציור של אשתי יש לפחות 35 שכבות על הרקע, וכולן שקופות".

למה צריך כל כך הרבה שכבות?

"כי בסוף יוצא הצבע שאני רוצה. נניח כחול. אם אתה מתחיל בכחול אתה לא יכול להיפטר ממנו, אבל אם הכחול הוא קודם חום ואחר כך סגול ואחר כך ירוק, אז בסוף יוצא ממנו הכחול שאני רוצה בדיוק. היתה אשה שציירתי לה חצאית אדומה, ולקח לי 25 שכבות עד שהגעתי לאדום שרציתי".

מאיפה יש לך סבלנות לכל העבודה הזאת?

"אני אדם טוטלי. אני אומר על עצמי שאני לא מאבד עשתונות, סבלנות ושליטה. הייתי 41 שנה בחיל האוויר, אף אחד לא שמע אותי מרים את הקול. מצד שני, הואשמתי במוטיבציית יתר במלחמות. לפני כל מלחמה אמרתי: אני רוצה לצאת טוב במלחמה. והרגשתי טוב במלחמה. אין שום עיסוק שאני מכיר שיש בו כל כך הרבה אספקטים מהחיים כמו טיסה. יש יופי, יש ברוטליות, יש רוחניות, יש חברות.

"אני בסך הכל הומניסט. אבל זה תווך שהרגשתי בו נוחות. במצבי סיכון, תמיד אני נכנס לשלווה עילאית. זה מאפשר לך להשיג תוצאות. מיומנות זה כשאתה יודע מה שלמדת. אבל כישורים זה משהו אחר. למשל, בשבילי טייס טוב זה טייס שיעשה משהו שהוא לא למד אף פעם. זה בכל תחום".

היה לך הישג כזה בתחום הטיס?

"כן, ההפלה האחרונה שלי, שהיתה בג'י 8.2, שאת זה אף אחד לא עשה לפני".

ובציור?

"טוב, כמעט כל מה שאני עושה בציור זה משהו שלא למדתי קודם. ובגלל שאני טוטלי, הבנתי שלא אוכל להתמסר לציור אם לא אעזוב את הטיס. הציור הקבוצתי הראשון שעשיתי זה אחרי שהפסקתי לטוס".

ולא חשבת ללכת לאל על?

"אמרו לי: תלך לאל על, תוכל לצייר. אמרתי: אל על זה יומיים בשבוע, יום בשבוע מילואים, מתי יש זמן לצייר? אל על זה תירוץ למי שלא רוצה לצייר".*

 

Neril@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו