שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ססיל אלגרה, לה מונד
ססיל אלגרה, לה מונד

שבע בבוקר ברובע סן לורנצו בלב נאפולי. ילד הנושא בידיו ארגז של קופסאות שימורים עושה את דרכו במבוך הסימטאות. ג'נארו מתחיל יום עבודה. אף אחד לא מופתע לראות אותו מתרוצץ בשעה כה מוקדמת. מאז ספטמבר 2011 ג'נארו מועסק במכולת מקומית. שישה ימים בשבוע, עשר שעות ביום, הוא מסדר מדפים, פורק ארגזים ועושה משלוחים. ג'נארו חלם להיות איש מחשבים, אבל הוא עובד במכולת, העיסוק הנפוץ ביותר בקרב ילדים עובדים בנאפולי. הוא עובד בשחור, בעד פחות מיורו אחד בשעה, 50 יורו בשבוע. לא מזמן מלאו לו 14.

פאולה רשיניו, אמו של ג'נארו, לא תיארה לה שיום אחד תיאלץ להפסיק את לימודיו. 20 שנים התגוררה עם בעלה בדירת 35 מטרים רבועים בחצר בסן לורנצו, השכונה האפלה ביותר במרכז העיר. האב מת פתאום מסרטן תוקפני. מאז מתקיימת פאולה רשיניו מעבודות מזדמנות. היא אירגנה כמה מובטלות באזור והחלה לנקות עמן בניינים. היא משתכרת 45 סנט בשעה, 35 יורו בשבוע, פחות מהבן שלה.

היא זו שמעירה את ג'נארו מדי בוקר עם שחר, כדי שלא יאחר לעבודתו במכולת. לבתה הקטנה מלאו שש והיא היתה חייבת לבחור: "אין לי כסף לקנות ספרים לשניהם. זה היה הוא או היא".

בנאפולי, אלפי ילדים כמו ג'נארו הם חלק בלתי נפרד משוק העבודה; 54 אלף תלמידים במחוז קמפניה (שנאפולי היא חלק ממנו) נשרו מבתי הספר בין 2005 ל-2009, כפי שעולה מנתונים מדאיגים שפירסמה העירייה ב-2011; 38% מהם הם בני פחות מ-13; זבנים בחנויות, מלצרים בבתי קפה, נערים שליחים, שוליות במספרות או במפעלי עור נודעים, "כלבויניקים" בשווקים. הם עובדים לאור יום, לעיני כל, באווירה של אדישות כללית.

כדורגל ברחובות נאפולי. "לא כולם יכולים להיות עורכי דין או רופאים" צילום: גטי אימג'ס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

"אין ספק, תמיד היינו האזור הכי עני של איטליה. אבל הדברים שקורים עכשיו לא נראו פה מאז מלחמת העולם השנייה", אומר סגן ראש העיר נאפולי, סרג'ו ד'אנג'לו. "בגיל עשר, הילדים האלה כבר עובדים 12 שעות ביממה. זו פגיעה של ממש בזכותם לגדול". הוריהם עוברים בכך על החוק ולכן רשאים שירותי הסעד להעביר את ילדיהם למשפחות אומנות בכל עת.

עוגת חלומות

אותות המשבר הכלכלי באיטליה מורגשים כאן היטב. מ-2008 נכפו על איטליה צעדים כלכליים דרסטיים, שבמסגרתם קיצץ מחוז קמפניה ב-2010 את תשלומי קצבאות הסעד. בכך הידרדרו יותר מ-130 אלף משפחות, שהיו זכאיות להן, אל מתחת לקו העוני. השכר הממוצע היה עד אז 633 יורו לנפש; היום מחצית התושבים אומרים שסכום זה נשחק. "הצעירים הם אלה שסופגים יותר מכל את מחיר המשבר הכלכלי החמור ביותר שפקד את איטליה מאז מלחמת העולם השנייה", אומר ד'אנג'לו.

"הצעירים" הם לפעמים צעירים מאוד. טוטו הוא בן 10, ילד מתולתל וכחוש שנתיב חייו כבר נסלל. הוא גר עם הוריו, שני אחים ואחות, בין קירות מעופשים באחת השכונות העלובות בעיר. כל סוף שבוע הוא דוחף את עגלת הפופקורן והחטיפים שלו עד תחנת המטרו בפיאצה דנטה. טוטו אוהב את בית הספר, אבל הוא כבר יודע שבספטמבר הבא יהיה עליו לעבוד במשרה מלאה. "לא כולם יכולים להפוך לעורכי דין או רופאים", הוא אומר.

אחרי הלימודים הוא משחק כדורגל עם כ-30 מחבריו, בני 10 עד 14, במגרש של מרכז ספורט מקומי, מוקף בנייני מגורים. "בשנה הבאה, 75% מהם לא ילמדו בבית הספר", אומר המחנך שלהם. "במקרה הטוב, אחד יחזיק מעמד עד סוף התיכון".

ב-2007, בעת דיוני התקציב, ממשלתו של סילוויו ברלוסקוני מצאה לנכון להעלות את גיל לימודי החובה מ-14 ל-16. מריו בן ה-13, ילד בלונדיני תכול עיניים, הוא אחד מחבריו של טוטו למשחק הכדורגל. כשהמורה לאיטלקית יידע אותו שהחוק מחייב אותו ללמוד עוד שלוש שנים, לא היסס: הוא עזב מיד את בית הספר והלך לחפש עבודה.

למריו יש קול של מתבגר ודעה נחרצת. "ההורים שלי למדו עד כיתה ט' ושניהם עכשיו מובטלים". לכן הוא רוצה ללמוד מקצוע, ומהר: הוא רוצה להיות קונדיטור, לאפות עוגות לאירועים. עסקי החתונות הם היחידים כאן שלא יודעים משבר, ואפיית עוגות הקומות הענקיות האלה מצריכה עשרות "ידיים קטנות".

למריו אין זמן או אמצעים ללמוד את המקצוע בצורה מסודרת בבית ספר. הוא ילמד אותו אצל קונדיטור, שישלם לו פחות מ-90 יורו בשבוע בעד 12 שעות עבודה יומיות: "שם אולי יהיה לי סיכוי להסתדר". התקנה של ברלוסקוני פעלה כחרב פיפיות וגזרה על מספר גדל והולך של קטינים לחיות בתנאי "עבדות ועבודה בשחור".

בלי סעד

לילדי המשפחות העניות של נאפולי כבר אין ברירה אלא להיאחז בלימודים או בעבודה שחורה. אופציה שלישית היא להצטרף לשורות הקאמורה, המאפיה המקומית. זו הברירה האכזרית, שנגדה נלחם ג'ובאני סאווינו, מחנך בן 33. הוא מופקד על האזור הבעייתי ביותר בנאפולי: רובע בארה, סופרמרקט אפל של סמים, המוקף שיכונים מוזנחים הנתונים לשליטת כנופיות הקאמורה.

מדי שבוע, סאווינו בא לבית הספר "רודינו", בלב השיכונים. כאן משגשג הסחר בסמים ומחצית מהילדים נעדרים מבית הספר יותר ממאה ימים בשנה. לפי החוק, אחרי היעדרות של 60 יום אמורים לסלק תלמיד מבית הספר. אבל סאווינו ומנהלת המוסד, אנונציאטה מרטירה, נאבקים נגד מחוגי השעון: פעם בשבוע היא מפקידה בידיו רשימה של התלמידים החסרים. לסאווינו יש עשרה ימים למצוא פתרון לפני התערבות שירותי הרווחה. לרוב, הוא דואג באופן אישי לכך שישלימו את מבחני חטיבת הביניים כתלמידים אקסטרניים, כדי שלא יילקחו מביתם ויועברו למשפחות אומנות.

פקידי העירייה, לעומת זאת, כבר לא מעיזים להתקרב לשיכונים של בארה; רק מחנכים ספורים כמו סאווינו יכולים עדיין להיכנס לשכונה. לארגון שלו קוראים "השטיח של איקבל" על שם ילד-עבד פקיסטאני שהתמרד ונרצח. הוא חורש בלי לאות את השכונה כשבאמתחתו ערימה של אפי ליצן אדומים, שאותם הוא מחלק לזאטוטים האבודים. סאווינו הוא איש זועם. הוא זועם על אנשי המאפיה, על מחדלי מערכת החינוך ועל המדינה ש"נוטשת את הילדים".

באיטליה אין לשכות סעד; הסיוע לצעירים ולמשפחותיהם תלוי בכ-150 ארגונים הממומנים אך ורק ממענקים שהעירייה מעבירה לידיהם. מאז המשבר הכלכלי, הקצבות הסיוע הסוציאלי צומצמו ב-87%. עובדי החינוך בקמפניה לא קיבלו כבר שנתיים משכורות והסתבכו בחובות... רק משום שעבדו. בהעדר מימון, "השטיח של איקבל" ייאלץ להיסגר.

אף אדום

אף על פי כן, סאווינו הצליח להציל עשרות מילדי בארה מציפורניהם של מעסיקים בעלי מצפון גמיש או אנשי כנופיות פשע שבאים לגייס את העתודה שלהם בשכונה.

קרלו הוא אחד הניצולים הראשונים שלו. בגיל 13 כבר היה ילד-רוצח מקועקע, שעסק בגביית דמי חסות, גניבות ודקירות לפי הזמנת אנשי כנופיית אפריאה. מקץ ארבע שנים הוא משמש יד ימינו של סאווינו, שלו נשבע אמונים. "סאווינו לא מסתפק בעזרה להשלמת הלימודים, הוא פשוט הציל את חיי", אומר קרלו. אחרי קרלו בא מרקו, גנב ומכור לקוקאין בן 12; אחריו בא צ'ירו, תלמיד מבריק שהפך למלצר בשביל להציל את משפחתו מטבעת החנק של מלווים בריבית מהמאפיה.

האחרון, פסקואלה, בן 11, הוא האתגר הגדול ביותר שלו, אומר סאווינו. הוא לקח אותו תחת חסותו לפני תשעה חודשים, בדיוק אחרי שפסקואלה נטש את הלימודים והיה רעב. בשביל לעזור למשפחתו, הזאטוט המנומש, שגובהו 1.30 מטר, החל לרוקן קופות בסופרמרקטים. בלילות נסע לגנוב נחושת באתרי אשפה או במחסני חברת הרכבת הלאומית. "לוקחים את החוט, שורפים אותו, ככה, חותכים אותו ומגלגלים לפקעת", הוא מסביר, ומיד נרתע: "רק אל תספרו לאמא שלי שיש לי סכין, טוב?"

בשכונת בארה, הנחושת והאלומיניום נסחרים בשוק השחור תמורת 20 יורו הקילוגרם, והמסחר בהם מנוהל בעיקר על ידי ילדים. כשואלים אותו מה הוא רוצה לעשות כשיגדל, פסקואלה נאלם פתאום דום. אחר כך הוא פורץ בבכי: "אעשה מה שאני יכול".

בימים אלה, שישה צעירים מלמדים את ילדי השכונה לעשות להטוטים, לירוק אש, ללכת על חבל או על קביים. הילדים מתעלמים מהבוז המופגן של המאפיונרים ולא מהססים להסתובב בשכונה עם אפים אדומים של ליצנים. יתרה מזו, ב-2011 הקימו סאווינו ו"הילדים שלו" קרקס קטן. בתום כל הופעה חולקים ביניהם ילדי הלהקה את ההכנסות, 20 עד 50 יורו בערב לכל אחד. יותר מהשכר השבועי של הוריהם. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ