הגרסה הנשית של היהדות

נשים ותרומתן לפולחן הדתי הן מורשת ממשית בהיסטוריה של קהילות יהודיות, אך מורשת זו נשכחה, בעיקר בגלל הדומיננטיות של הגברים

תמר רותם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תמר רותם

עליזה לביא נוסעת בזמן. זמן יהודי, המתקיים בפיסות זיכרון, בעדויות וסיפורים אישיים ובדפים מצהיבים של ספרי קהילות שימי תפארתן חלפו מזמן. עקבות הזמן הזה חקוקות לעתים באבן, על גבי כתובות בבתי כנסת שאיש לא פוקד ועל מצבות שצימחו עשב. אך גם בין קיפולי בגדים לבנים, או אריגים וחוטים שנתפרו ונטוו בידי נשים יהודיות.

הבגדים והתכשיטים, כמו גם כריכות של סידורים וכתובות בקמעות של נשים, מספרים את סיפורן של הנשים היהודיות לאורך הדורות. לביא מתחקה אחר עקבותיהן, תחינותיהן ומנהגיהם לאורך הדורות. היא אספה כל פרט שיכול לשפוך אור על חלקן בפולחן הדתי ועל תפקידיהן בקהילה. כל חפץ וכתובת מספרים סיפור שלא סופר. את העדויות קיבצה בספרה החדש "מנהג נשים" (הוצאת ידיעות ספרים), שעולה ממנו גרסה נשית ולא מוכרת של תרבות יהודית.

אם בעבר נהגו להתייחס למנהגים הנשיים האלה כאל פולקלור, לביא מעלה על נס את כושר ההמצאה והיוזמה של הנשים. לרוב, הן פעלו מאחורי הקלעים, בשולי ההגמוניה הרבנית הגברית ולביא מדגישה את עוצמתן וחשיבותן בשימור הקהילות והמסורת היהודית.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

המסע של לביא הוא אפוא חתרני. היא מספרת סיפור שהיה מושתק עד כה. הגבר היהודי עמד ללא ספק במרכז העשייה היהודית. עליו מוטלות החובות והמצוות: בדיקת החמץ, נשיאת הלולב, עמידה לצד המוהל בטקס ברית המילה, והוא המתפלל באולם המרכזי של בית הכנסת. אבל לביא בחרה לשרטט את תמונת התשליל של הסיפור הזה. היא מספרת על יצירה יהודית נשית ועל מורשת נשית: על חגיגת הבת מצווה בקהילות שונות, ולא על בר מצווה, על זבד הבת (חגיגה לכבוד הולדת תינוקת) ולא על הברית. היא מקימה את עזרת הנשים והופכת אותה למרכזית. במקום דמויות רבניות מוכרות היא מציגה מנהיגות שנשכחו.

לביא פעלה כמעט בחלל ריק. היא נדרשה להעלות מהאוב עדויות ומסמכים לפועלן של נשים יהודיות. מקצת הידע עליהן אמנם מצוי במחקרים אקדמיים, כמו ספרו של אברהם גרוסמן, "חסידות ומורדות" (הוצאת שזר, 2001), שלפיו היו מוהלות ושוחטות בתקופת התלמוד. אך לביא התמקדה בליקוט מנהגים מהשטח, מזיכרונות של קשישים מעדות שונות על טקסים שנחוגו בילדותם. לעתים גילתה בכתובים סימוכין, כמו סיפור של מנדלי מוכר ספרים שבו מתוארת חזנית.

מנהג הוא התנהגות שמתמידים בה בקהילות ישראל. לביא גילתה שנשים היו יוצרות ומחדשות של מנהגים, אך כל זה נפסק. "הדרת נשים לא החלה לפני כמה שבועות", היא אומרת בחיוך, "התופעה קיימת ביהדות לפחות מאות שנים".

בדבריה היא מתייחסת למושג שעלה על סדר היום הציבורי רק באחרונה. כפמיניסטית דתייה מוצהרת, לביא מכירה את הנושא היטב, אך במחקרה גילתה אולי את השורשים העמוקים של הדרת נשים. באיטליה מצאה עדויות לכך שבימי הרנסנס, במאה ה-16, היו נשים למדניות, שלימדו והיו בקיאות בהלכה. היא תמהה מדוע נעלמו.

חיבור

בשביל לביא, בת 47 מנתניה ואם לארבעה ילדים, זה גם מעין מסע שורשים. בילדותה בילתה אצל סבתה, בשכונת הבוכרים בירושלים. היא רואה בדמות המטריאכלית הזאת, שליכדה את השבט המשפחתי סביבה, מודל נשי יהודי שלה. הסבתא, שעלתה מאפגניסטאן ב-1920, לא ידעה קרוא וכתוב וכדי לסייע לה לרשום מספרי טלפון, לביא נהגה לצייר לה מספר עיגולים שייצגו ספרות. אבל היותה אנלפביתית לא הפריע לה להכיר את המסורת, לשלוט בתפילות ולהיות מנהיגה בקהילה, מי שדאגה לאלמנות יתומים ולקשישים.

אבל יותר מכל ייצגה הסבתא בעיני נכדתה קשר בלתי אמצעי לאלוהים. משבגרה, לביא סיימה דוקטורט בתקשורת וטיפחה קריירה, כמרצה בתחום באוניברסיטת בר-אילן וכחברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזה ורדיו. עד לאחרונה היתה גם פעילה מרכזית בארגון הדתי-פמיניסטי "קולך" והנחתה תוכניות דת ומסורת בערוץ הראשון.

מורשת הסבתא והקשר הפשוט והבסיסי למסורת נשארו חקוקים בלבה. יום אחד החליטה לביא להשהות את עיסוקיה ולהתחקות אחר הדיבור הישיר של נשים עם אלוהים לאורך הדורות. ב-2006 פירסמה אסופת תפילות ("תפילת נשים", הוצאת ידיעות ספרים). הספר כיכב בצמרת טבלת מכירות הספרים במשך שבועות, ואף זכה בפרס נחשב לספרות יהודית.

העניין שגילו בספר, בקצוות מנוגדים של הקשת הדתית בישראל ובחו"ל, אינו מובן מאליו. "הייתי בטוחה שאחטוף, שיתקיפו ויבקרו אותי", אומרת לביא, "שיגידו ‘מה פתאום אשה בלי כיסוי ראש מציגה לנו תפילות?' אבל אנשים התחברו לטקסטים הנשיים האלה". אולי התמקדותה בצד הרגשי של התרבות היהודית היא שסחפה רפורמים מצד אחד וחרדים, לרבות נשות אדמ"ורים, מהצד השני.

מבלי שתיכננה זאת מראש נשאבה לביא למחקר על מנהגי נשים, שהניב את הספר החדש. לאחר שפירסמה את "תפילת נשים", זרמו אליה מזכרות, מחזורי תפילות, אלבומי תמונות וחפצי יודאיקה משפחתיים. "היו אפילו כאלה שכעסו שתפילות שהכירו מהבית, או מנהגים מעדה מסוימת, לא נכנסו לספר", היא נזכרת. "אפילו אמי, שנולדה ברומניה, שאלה ‘איך אין שום דבר על קהילת רומניה?' מה יכולתי לעשות? מנהגי נשים לא תפשו שם".

מזרח ומערב

בספר החדש היא מנסה להשלים את החסר. לביא סוקרת בו מנהגים ממזרח ומערב, מצפון אפריקה ועד קהילות אשכנז. באופן טבעי, רבים מהטקסים הללו קשורים להריונות, ללידות, לטבילה. כך, למשל, קמעות שנשים נהגו לשאת על גופן כשהיתה יולדת בקהילה, ושנטמנו במיטת התינוק; או שמירה על היולדת במרוקו, כדי שלא תישאר לבדה ועריכת טקס "תחדיד" נגד עין הרע, שבו נקראו פסוקים והושרו פיוטים. פרק שלם מוקדש למנהגי ראש חודש, ציון בלוח השנה שלפי המקורות ניתן לנשים כשהוקם המשכן בא' בניסן והן תרמו לו את תכשיטיהן.

חלק גדול מהמסע עבר עליה באיטליה, שם התפתחה קהילה פלורליסטית שנתנה מקום ליצירתיות נשית. לאחד הביקורים התלוו אליה יונתן ונעמי בשיא, והם דילגו בין בתי הכנסת של ונציה, פדובה, פררה ורומא. ליונתן בשיא, בעבר ראש מינהלת ההתנתקות, יש שורשים ענפים באיטליה: סבי סבו, יצחק פרדו, היה רב קהילת ורונה במאה ה-19 והוריו נולדו באיטליה.

לביא מצאה שהמקור הקדום ביותר לחגיגת בת המצווה מיוחס לבית הכנסת של הרב פרדו, ומשם התפשט לקהילות אחרות. הטקס היה קיבוצי, ונערך בחג השבועות לכל הילדות שמלאו להן 12 באותה שנה. "הבנות לבשו לבן והיו נכנסות לעזרת הגברים בתהלוכה, בליווי מקהלה... הרב היה מברך אותן", מספרת לביא. בטקס גם היו מדקלמים את שירת דבורה הנביאה, שהיתה מודל חיקוי לנערות.

בשיא מספר שאמו, כיום בת יותר ממאה, עדיין זוכרת היטב את טקס הבת מצווה שלה. "המנהגים יצרו לנשים מרחבים לגיטימיים של פעילות, במקומות שנאסרו עליהן", אומרת לביא, "חלקן לא יכלו להשתתף בתפילה בבית כנסת, כי לא ידעו עברית. לחלקן היה אסור לצאת מהבית מבחינת בטיחותית בתקופות שהיה איום מצד הגויים. אבל הן יצאו לבקר אשה שילדה, או חולה".

בית סבתא

לדבריה, פוסקי ההלכה בקהילות פיתחו רגישות לריטואלים הנשיים ולא נהגו להתערב בהם. "היכולת הזאת אבדה", מתרעמת לביא, "כיום, כשנשים רוצות להתפלל במעגלי נשים, לקרוא במגילה ביחד, או לרקוד עם ספר תורה, הממסד הרבני מתערב. מי שמם? במאה ה-12 לא נמנע מנכדות של רש"י להניח תפילין, וכך גם לנשים באשכנז שביקשו ליטול לולב או לעסוק בהלכה במאות ה-16-17. היה אפילו זמן שנשים השלימו מניין כשעשו ברית מילה. רק מאוחר יותר הדירו אותן".

לדבריה, הרבנים נאטמו למנהגים ולתפקידים של הנשים, בגלל האיומים שהתרגשו על הקהילה היהודית מבית ומחוץ: השבתאות, התנועה הרפורמית, השכלה וחילון. "התגובה היתה הקשחה והסתגרות של המערכת. ותמיד היו הנשים הראשונות לשלם מחיר. (כתוצאה מכך) חלקנו הגדול לא מכירות מנהגי נשים. סבתי ידעה יותר ממני על יהדות. כשאירגנתי סדר רציני בפעם הראשונה, הלכתי לקנות חוברת. אצל סבתא שלי זה היה בנשמתה".

לביא מצאה שלרוב הנשים הידעניות והמנהיגות, כמו סבתה, היה אב שתמך בהן, בדרך כלל אב שלא נולדו לו בנים. "באפגניסטאן, שם גדלה סבתי, בנים למדו ב'חדר' סביב השולחן שתחתיו היה תנור. אביה איפשר לה לשבת מתחת לשולחן ולהקשיב".

עדויות למנהיגות נשים נמצאו בקהילות שונות בעבר. בכורדיסטאן של המאה ה-17 חיה אסנת ברזאני, שזכתה לכינוי "התנאית". אביה ייסד ישיבה בעיר מוסול (כיום בצפון עיראק) ואילו היא עצמה היתה למדנית ומשוררת. אביה אסר על בעלה לבקש ממנה לנקות ולבשל. כשנפטר בעלה, שעמד בראש הישיבה, ירשה ברזאני את מקומו.

לביא מזכירה גם את פריחא בת רבי אברהם, משוררת מקהילת מרוקו שכתבה פיוטים בעברית באמצע המאה ה-18 ובקהילתה נועצו בה בשאלות הלכתיות. גם ברטה פפנהיים, אחת המטופלות המפורסמות ביותר של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרוינד (הוא כינה אותה "אנה או"), היתה מנהיגה בקהילתה. "אני שואלת את עצמי, מדוע השתכחו הנשים הללו? אולי היו עוד נשים כאלה?" שואלת לביא. "ככל שהממסד הרבני השתלט על המרחב הדתי, בלי להותיר מקום לנשים, החלו להתייחס בזלזול לכל המרחב הנשי המחדש הזה".

אבל לדעתה, גם לנשים עצמן יש יד בדבר. "חטאנו כלפי היצירה של האמהות והסבתות. הן הרי לקחו את מה שהיה במרחב הביתי שלהן, במטבח, וזה היה העט והקולמוס שלהן. בשבועות הן אפו את סימני החג: סולם יעקב, או חמסה. זאת יצירת אלטרנטיבה ללימוד וזה מקסים בעיני. הן הודרו, דחקו אותן למקום שולי. אך הן אלה שמעבירות יהדות הלאה".

נדמה שלביא חוזרת למנהגי סבתה ולא בוחלת באפיית סהרוני עוגיות. האם נסוגה מעמדות העבר הפמיניסטיות שלה? לדבריה, היא פחות מאמינה כיום ברדיקליות של "קולך", הארגון שעזבה. "אני מחפשת שיח משותף גם בתוך המרחב הדתי, למרות בעיותיו", ציינה. "בעבר חלק מאתנו התבייש בפולקלור הזה. דרשנו פמיניזם שוויוני. נשים רצו ללבוש את הטלית ולהיכנס לבית הכנסת. אני אומרת: סליחה, אבל אני רוצה לעבור לעזרת הנשים. קרו שם המון דברים שזילזלנו בהם. בואו נראה מה היה שם".*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ