התלמידים היהודים שהיו נחוצים לנאצים

בית הספר "אורט" בברלין שרד עד 1943, אחרי שכל בתי הספר היהודיים האחרים נסגרו. את מחצית התלמידים הצליחו למלט לבריטניה ברגע האחרון

אנשיל פפר
אנשיל פפר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנשיל פפר
אנשיל פפר

אלפי יהודים גדשו את רציפי תחנת הרכבת של רובע שרלוטנבורג בברלין ב-29 באוגוסט 1939. לכולם היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה וכל מי שהיתה בידו אשרת כניסה למדינה אחרת, נדחק לצאת מהעיר. מרבית הרכבות כבר הועמדו לרשות הוורמאכט ויצאו, עמוסות חיילים, מזרחה לגבול פולין.

בין המשפחות שחיפשו מקום בקרונות עברו, בשורות מסודרות, 106 נערים בגילים 14-17, מלווים בקבוצה קטנה של מורים. קצתם באו עם הוריהם, שהתאמצו לכבוש את רגשותיהם, אבל רובם נפרדו ממשפחותיהם עוד קודם. קרונות הרכבת שהיתה אמורה לצאת מערבה לגבול ההולנדי היו נעולים. כשלא נמצא מי שיפתח את הדלתות, העלו על כתפיים שני תלמידים קטני מידות, שנכנסו דרך החלונות ופתחו את הקרונות מבפנים.

הרכבת יצאה לדרך ומעט אחרי חצות עברה את הגבול להולנד, שלושה ימים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מחצית מתלמידי בית ספר אורט ברלין הצליחו לצאת בזמן מגרמניה הנאצית. כעבור מספר שעות כבר עלו על ספינה שלקחה אותם לחוף מבטחים בבריטניה. דרכם של יותר ממאה התלמידים הנותרים, שהיו אמורים לצאת מגרמניה כעבור שבוע, נחסמה עם הפלישה לפולין ב-1 בספטמבר.

בלית ברירה התחדשו הלימודים בבניין בית הספר ברחוב סימנסשטראסה בשכונת מואביט, אף כי איש לא ידע כמה זמן יורשו להימשך. בסופו של דבר אישר מנהל תת-מחלקה במשרד הראשי לביטחון הרייך, אדולף אייכמן, את המשך פעולתו של בית הספר קרוב לארבע שנים נוספות - בית הספר היהודי האחרון בגרמניה הנאצית.

תלמידי "אורט ברלין" עם מורה. מוסד בריטי בלב הרייך השלישי צילום: רפרודוקציה: לילי שקולני, אורט העולמי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

קצין יהודי

רשת אורט העולמית (שאינה קשורה לרשת אורט הישראלית) הוקמה ב-1880 בסנט פטרסבורג, לספק הכשרה מקצועית לצעירים יהודים, אך העתיקה את משכנה לברלין בעקבות המהפכה ברוסיה. משנת 1921 עסקו המשרדים בגרמניה בגיוס תרומות לבתי ספר במדינות אחרות, שם מצבם של היהודים היה פחות טוב. בגרמניה עצמה לא היו לרשת בתי ספר, כי היהודים שם העדיפו ללמוד בגימנסיות הגרמניות היוקרתיות. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, בתחילת 1933, התהפך המצב ויהודי גרמניה נזקקו לסיוע. תלמידים יהודים נזרקו מבתי ספר ועל עורכי דין, רופאים ומנהלים יהודים נאסר להמשיך בעבודתם.

בשנים הראשונות לשלטון הנאצי פתחה אורט קורסים להסבה מקצועית למבוגרים, כדי לצייד אותם בכישורים "פרקטיים" יותר לנוכח האיסורים לעסוק במקצועות החופשיים. אבל המפעל המרכזי היה הקמתו של בית ספר תיכון מקצועי. הגבלות הרכוש שהוטלו על היהודים הקשו על רכישת מבנה וציוד שנדרש לבית ספר מקצועי. הפתרון נמצא בזכות הקשר עם השלוחה הבריטית של אורט, שרכשה את מבני בית הספר והפנימיות ואת הציוד המכני הנחוץ. ההערכה שהתבררה כנכונה בשנים הראשונות לקיומו של בית הספר היתה, שהשלטונות הנאציים יהססו להחרים רכוש של אזרחים זרים, גם אם הם יהודים.

גם לאחר שגויסו הסכומים הדרושים, הביורוקרטיה הגרמנית הערימה קשיים במשך שנה וחצי. בסופו של דבר, הפקיד שהיה אחראי על הגירת יהודים, אדולף אייכמן, נתן את האישור להקמת בית הספר באפריל 1937, לאחר שהנהלת אורט התחייבה שבוגריו יעזבו את גרמניה בתום לימודיהם.

העובדה שמדובר למעשה במוסד בריטי, העניקה לבית הספר היהודי בלב ברלין מידה של הגנה. בליל הבדולח ב-9 בנובמבר 1938 היה אורט-ברלין בין הבניינים המעטים שלא הותקפו.

בית הספר הציע לתלמידיו הכשרה במכונאות, חשמל, שרברבות ורתכות. הסיכוי ללמוד מלאכה שאולי תזכה את הבוגרים באשרת הגירה למדינה אחרת דחף הורים רבים לשלוח אליו את בניהם. הורים מערי השדה גם שמחו על האפשרות לשכן את בניהם בפנימייה, בתקווה שבברלין, שנוכחים בה דיפלומטים רבים, הנאצים ירסנו את עצמם ולא יפגעו ביהודים בצורה בוטה. שנתיים לאחר הקמתו כבר למדו בבית הספר יותר מ-200 תלמידים.

בוגרי בית הספר מתארים אותו חלל מוגן בתוך הבירה הנאצית. "למרות מה שהתחולל בחוץ, יכולנו ללמוד בשלווה יחסית, הניחו לנו לנפשנו", מספר הנס פוטר, שהגיע לאורט בגיל 15 מעיירת הולדתו, גרייזוולד לחוף הים הבלטי. "הייתי חייב לעזוב את בית הספר שלמדתי בו, כי הם סילקו את כל הילדים היהודים. באתי לאורט בעקבות אחי. הרמה של הלימודים היתה גבוהה, אבל זה היה קודם כל מקום מחסה, בעיקר לנערים שבאו מהפרובינציות, כי ליהודים מברלין היו יותר קשרים והם הצליחו בדרך כלל למצוא עבודה או להגר. לנו זה היה הרבה יותר קשה".

מסמך בחתימת אדולף אייכמן שמאשר את המשך הלימודים - לחצו להגדלהצילום: רפרודוקציה: לילי שקולני, אורט העולמי

"החיים בבית הספר היו רגועים", מספר סידני סאדלר, "אבל כל רגע חששנו שיסגרו אותנו. לפני כן למדתי בבתי ספר יהודיים אבל סגרו אותם. הלכתי לעבוד כטועם-תה אבל עצרו את הבוס שלי ולא ידעתי מה לעשות. אז התקבלתי לאורט והתחלתי ללמוד מכונאות, זה הציל אותי".

בהנהלת אורט בבריטניה חששו מפני סגירת בית הספר, ועם התעצמות המשבר בין גרמניה ופולין ב-1939 החליטו לעשות הכל לפנות את בית הספר בשלמותו לבריטניה, על 215 תלמידיו וצוות ההוראה. מכבש לחצים הופעל על משרד הפנים הבריטי, שהתנגד למתן אשרות כניסה לפליטים יהודים. בין השאר נטען שאסור שציוד מכני רב-ערך ייפול לידי מכונת המלחמה הגרמנית. בסופו של דבר הוסכם שהתלמידים והמורים יקבלו אשרות, בתנאי שיבואו עם הציוד המכני. מנהל בית הספר, ורנר סימון, פתח במגעים עם הגסטפו כדי להשיג אישורי יציאה מגרמניה. בה בעת נשלח לברלין אחד מבכירי אורט בריטניה.

לויטננט-קולונל (דרגה המקבילה לסגן-אלוף) ג'וזף לוי, ששירת במלחמת העולם הראשונה בחטיבה סקוטית מובחרת, הסתובב בין לשכות האס-אס בברלין לבוש במדיו הייצוגיים, כולל החצאית הסקוטית, מרעים בקול תקיף על הפקידים והקצינים. בשלב מסוים התברר שהתלמידים לא יוכלו לנסוע ללא חותמת בדרכון של אשרה בריטית, אבל הצוות הקונסולרי בשגרירות בריטניה כבר פונה אז. לוי מצא עובד מקומי של השגרירות, פרץ אתו לקונסוליה ודאג שיחתים את כל הדרכונים. פוטר סבור כי לוי הצליח "כי הוא היה מאוד סמכותי והגרמנים כיבדו אנשי צבא".

"אנחנו כבר חיכינו על המזוודות", מספר סאדלר. "פעמיים ביוני אמרו לנו שאנחנו נוסעים, ואחר כך שוב ביולי. כשזה כבר קרה, אמרו לנו לבוא לתחנה בתוך שעתיים-שלוש. היינו מאוד שמחים לנסוע, לא קלטנו באותו שלב שלא נראה שוב את ההורים שלנו. אבא שלי בא להיפרד ממני ומאחי, אמא לא היתה יכולה להגיע. הבנתי אחר כך שהיא היתה שבורת לב. בתחנה היה תוהו ובוהו מוחלט, מאות אנשים ניסו לעלות לרכבת, רובם יהודים. פרצנו חלון בקרון כדי להיכנס".

20 מלים

106 תלמידים, שבעה מורים ובנות זוגם, הגיעו כעבור יממה - בהובלתו של קולונל לוי - לחוף מבטחים בנמל הרוויץ'. הקבוצה השנייה, כ-110 תלמידים ומורים והמנהל סימון, היתה אמורה להגיע שבוע לאחר מכן.

הקבוצה שוכנה במחנה פליטים במחוז קנט, וכעבור שלושה חודשים הושלמה הקמתו של בית ספר אורט חדש בלידס. המחנה היה מלא באלפי יהודים שהצליחו לחמוק מאירופה הנאצית בדקה ה-90. מצב הרוח היה מרומם. ההכרה שהתלמידים והמורים בקבוצה השנייה נתקעו בברלין חדרה רק בהדרגה, יחד עם החשש לגורל הורים ואחים.

באמצעות הצלב האדום ניתן להם לשלוח למשפחות גלויה אחת בחודש, ובה 20 מלים. סידני סאדלר והנס פוטר באו יחד עם אחיהם, וניתן להם לשלוח שתי גלויות. אבל "גם גלויה קצרה היתה צריכה להיות מנוסחת מאוד בזהירות", אומר פוטר. "בשלב מסוים ההורים נשלחו למחנה ריכוז וקיבלנו מכתב רק לאחר שישה חודשים. ואחר כך שום דבר".

בדצמבר 1939 חידש בית הספר אורט את פעילותו בלידס. קולונל לוי מילא את מקום המנהל והשליט במקום משמעת צבאית: בין היתר נאסר על התלמידים הפליטים לדבר גרמנית מחוץ לחדריהם. התלמידים שבאו לבריטניה לאחר שמלאו להם 16 גורשו או נעצרו עם סיום לימודיהם, כנתיני מדינת אויב. אבל אלה שבאו בגיל צעיר יותר ולאחר לימודיהם היו בעלי מקצועות טכניים שנדרשו למאמץ המלחמתי, גויסו לשורות הצבא הבריטי.

טלאי צהוב

למרבה הפלא, הרשויות בברלין איפשרו את המשך פעולתו של בית הספר, שלא היה רק יהודי אלא גם רכוש של מדינת אויב. בעוד אלפי יהודים בגרמניה נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז, תלמידי אורט והצוות, כמעט כולם, לא נפגעו. הסיבה היתה שבית הספר הכשיר גרעין של עובדי כפייה עם כישורים נדרשים.

מעט ידוע על השנים שבהן המשיך בית הספר להתקיים בחסות המשטר הנאצי. בארכיון של ארגון אורט העולמי נותרה תכתובת מאותה תקופה בין הנהלת אורט למשרד הפנים ובית המשפט המקומי בברלין. נותר גם מכתב בחתימתו של אייכמן, ממארס 1941, שבו הוא הודיע להנהלת אורט שהארגון הפך לחלק מ"התאחדות היהודים בגרמניה" - ארגון הגג שלתוכו הכניסו הנאצים את כל הארגונים היהודיים שפעלו עדיין על אדמת הרייך.

העדות הפנימית היחידה שנותרה מאותה התקופה היא של אחד המורים, ד"ר ארתור פייגה, שכתב ב-1977 סיכום קצר של עבודתו באורט ברלין. לאחר שהקבוצה הראשונה עזבה, הוא כתב, "גם לי היתה ויזה ואשרת יציאה אבל זה איחר את המועד וביחד עם עוד כמה מורים והמנהל סימון, המשכנו ללמד בברלין".

אף על פי שהשלטונות מינו מנהל-מפקח חיצוני, שלדברי פייגה "עשה הרבה בעיות", במשך שנתיים המשיכו בהוראה ואף הוסיפו קורסי הכשרה. באפריל 1941 פוזר בית הספר בהוראת השלטונות. התלמידים הורשו להמשיך ולהתגורר שם, אבל במשך רוב שעות היום הם נשלחו לעבוד בתחומי התמחותם בבתי מלאכה ובמפעלים בברלין.

כדי להמשיך ולגונן על התלמידים נעשה ניסיון לקיים חלק מהקורסים בבית הספר, ששימש מחסה במשך שנתיים נוספות שבהן, לפי עדותו של פייגה, "היו מעצרים ברחובות, בבתי הכנסת, במשרדי קיצוב המזון, היה צריך ללבוש טלאי צהוב".

פייגה עצמו נעצר על ידי הגסטפו בדצמבר 1942 וכמה חודשים לאחר מכן, בשלהי הגירוש של יהודי ברלין - לפי מסמך אחד בפברואר 1943 ולפי אחר ביוני באותה שנה - הגיעו אנשי האס-אס לבית הספר. הם עצרו את מאה התלמידים והמורים בבית הספר היהודי האחרון בגרמניה הנאצית, והעלו אותם על רכבת למחנה ההשמדה אושוויץ. מלבד פייגה שרד רק עוד תלמיד אחד, ככל הידוע. *

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ