שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חג החירות בשכונת הטרנספר שבחברון

"עוד כשהם נולדים, בביה"ח, צריך לגרוס אותם לחצץ. להשבית את הערבושים ולשלוח אותם ישר למגרסות". פסח עם אלפי בית ישראל בעיר החופש

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

זה היה סוף רע ליום רע, במקום רע מאוד. כשכבר ישבנו באוטובוס הממוגן של "החברה לפיתוח דרום הר חברון בע"מ", כזה שמסיע את אלפי עולי הרגל הישראלים חזרה למגרש החניה של מכוניותיהם, נשמע קולו של הנוסע במושב שמאחורי: "עוד בבית חולים, כשהם נולדים, צריך להשבית אותם. ישר למגרסות. לשים אותם בתור שכבה ראשונה בכביש. לגרוס אותם לחצץ ולשפוך אספלט". האוטובוס העמוס נשטף ברעמי צחוק והאיש, מעודד מהתגובות, המשיך במופע הסיט-אפ שלו: "כל מה שהם מרוויחים, הערבושים, שיילך לתרופות, אינשאללה, יא-ראבי. אנחנו נותנים להם לאכול ונותנים להם לשתות והם רוצים הכל. צריך לתת להם עשב לאכול ואז תראו איך הם יתנהגו. את העשבים שלנו הם יאכלו. זה מה שצריך לעשות. להשבית אותם. ואז, כשנגרש את כל הערבושים מפה, לא נצטרך עוד צבא ומשטרה".

הנהג שלנו חבר'המן, מתנחל-עבדקן, והוא הסיע אותנו חזרה ממערת המכפלה דרך רובע הרפאים בחברון ל"פארק העסקים" של קרית ארבע. איש לא מחה על דברי הבלע. לא הילדים, לא הוריהם ולא סביהם, רק צחוק גדול פשט באוטובוס ושנאה וגזענות גדולות עוד יותר. מועדים לשמחה; ברוכים הבאים לחברון, מאז ולתמיד.

שאטל מספר 8 יצא בשעת בוקר מאוחרת ממגרש החניה למערת המכפלה. עשרות הנוסעים על משפחותיהם הגדולות היו כולם, עד האחרון שבהם, דתיים וחרדים. שני חיילים חמושים בקדמת האוטובוס, מאות חיילים ושוטרים חמושים בכל קרן סימטה, תחת כל עץ ועל כל גג, ואלפי ישראלים חוגגים מדי יום בחול המועד הזה בחברון. מי שלא נסע היום ל"מיני-ישראל", לא ל"חוויה מקפיצה בקיפצובה" ואפילו לא לתערוכת הפרח בחיפה, נמצא כאן. אבל מה הועילו כל סיורי ה"מורשת" של גדעון סער? חילונים אין כאן בכלל. "משת"פים יש פה, משת"פים", מסנן מישהו לעברנו בזעם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

מאות מכוניות ועשרות אוטובוסים כבר חנו בחניון: אלו של "מטיילי האושר" ואלו של החברות לפיתוח הר חברון, דרום הר חברון וחבל בנימין. כאן, ברובע הטרנספר ובשכונת האפרטהייד, חוגגת ישראל הדתית והלאומנית את חג חירותה. זה החאג' היהודי בחג האביב, האביב הישראלי. פארק העסקים של קרית ארבע נראה שומם, זולת "ארי ביהודה, שיווק מזון" ופועלים פלסטינים שבונים עוד בית אולפנה. באוטובוס איש לא מפנה מבט לשורת החורבות, הדירות הנטושות והחנויות המוגפות שחולפות ביעף, איש לא שואל כמובן היכן יושביהן ולמה הם לא גרים פה כבר. "בית המריבה" אטום ו"בית המכפלה" מוקף גדרות משטרה, שני דגלי ישראל עדיין מתבדרים מחלונותיו. מח"ט חברון אומר לנו שהמצב שקט.

חברון, השבועצילום: אלכס ליבק

"אין עם פלסטיני", מסביר קשיש באמריקאית לזוג תרמילאים צהובי שיער מאירופה, שנראים הלומים מהחינגה שנקלעו אליה. הדרך העולה למערה היא עכשיו יריד, "הזדמנות של פעם בשנה, שלוש קלטות במאה", של "דברי שיר, תרבות יהודית מקורית". מקורי לא פחות הוא הדוכן ליד: "ספרי הקדוש מאיר כהנא במחירי מבצע". כוס לימונדה ללא חשש קטניות, כמותה גם הברד הקפוא. מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד, יש לנו את מלך העולם, והוא שומר עלינו לעולם. שני רוכלי קלטות רבים על דוכן. מתניה מה-טוב מתבקש לגשת למרכז המידע. בעוד עשר דקות ייצא סיור מאורגן בשכונות היהודיות ועד אז הקהל מוזמן לתרום ליישוב היהודי. אפשר גם לחתום על עצומה למען "בית המכפלה: קנינו, שילמנו - זה שלנו", ותור החותמים מתארך.

קנינו, שילמנו - זה שלנו, כל הרובע הזה, שעכשיו נחפזים זאטוטי בית הספר לבנים הפלסטיני לחצותו בבהלה. בית הספר לבנות "אל-פייחא" צמוד ל"בית המכפלה". פלסטיני בודד מנסה למכור דרבוקה בעשרה שקלים ואין קונה. איש לא יקנה כאן מערבי. "אני נירית ואני המדריכה שלכם בסיור ביישוב היהודי". הרצאה מקראית על אברהם אבינו שקנה כאן חלקת קבר לא מזמן, לפני למעלה מאלפיים שנה - אות לריבונות והוכחה לקניין בשנת 2012. גם האזכור של מערת המכפלה בפרשת חיי שרה הוא ראיה ניצחת לבעלות נדל"נית בפסח תשע"ב.

מהבתים הפלסטיניים השוממים והחרבים עולה הד עמום להסברי המדריכה נירית. בית המדרש "שלהבת תחיית הארץ", והמימון בידי מר ארווין וגברת צ'רנה - מוסקוביץ', כמובן. "חברון זה המקום של אבא ואמא", ממשיכה נירית בשלה, בחצאית ג'ינס ארוכה ובסנדלים. "מבנים אלו נבנו על אדמה שנקנתה על ידי הקהילה היהודית בתקס"ז ונגזלה על ידי הערבים. אנו דורשים צדק, השיבו לנו את רכושנו הנגזל", קורא השלט בכניסה לשוק הסיטונאי לשעבר, מאוד לשעבר, שעכשיו מוצבים עשרות שולחנות וכיסאות פלסטיק לבנים בין חנויותיו המוגפות: "הכנסת אורחים חברון. מנה עיקרית + שתי תוספות, 30 שקל בלבד. פיצוץ. בהשגחת הרב דב ליאור שליט"א, בואו בהמוניכם".

על קיטון התה ב"כיכר השוטר", שם לגמתי בזמנים אחרים הרבה מאוד ספלוני תה אצל הפלסטיני הקשיש, צופה על הכיכר שהמתה אז אדם ומכוניות, יש עכשיו מעין פסיפס: "מנוער חברון באהבה". הקיטון נטוש גם הוא, כמובן, מרוב אהבה. רק שרפרף זרוק אחד נותר בכניסה לקיוסק התה, כאוד מוצל. שוטרי מג"ב מונעים מצוות טלוויזיה ישראלי של אל-ג'זירה להיכנס למתחם היריד: הם לא יהודים, תושבי הגליל ואזרחי המדינה שכמותם. ילד פלסטיני, משארית הפליטה שעוד נותרה כאן, מציץ לרגע מחלון ביתו המסורג מאימת אבני המתנחלים - סבכה על כל חלון פלסטיני כאן - ונעלם מיד. מה עובר בראשו? ומה יישא אתו כשיגדל?

גולגולת אימתנית מצוירת על תרמיל החייל שמונח בתוך עמדת השמירה המשוריינת. "אל תצלמו, זה ציוד מבצעי", מתריע השוטר שמזעיק מיד כוח נוסף. "14, קבל, יש כאן צלמים שמצלמים, עבור". בחום הצהריים אנחנו לוגמים כוס לימונדה, שמוכרים כרמית ורונן אלמליח מהיישוב אדרת. "המבורגר, קבאב, שעועית, חזה עוף", קורא הרוכל-המתנחל שלידם ושני ילדים מבני שבט המנשה שבגבול הודו-בורמה מציעים לילדים יהודים רכיבה על חמור פלסטיני לשעבר, שלועס שיירי צ'יפס מאחד מדוכני המתנחלים. קבוצת קציני צה"ל באה לסיור מורשת. אני מתלבט אם לקנות לעצמי חולצת טי למזכרת: "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בה לכם נתתי", או: "ארץ ישראל, ממשיכים בגאון".

זליחה אל-מוכתאסב גרה ברחוב השוהדא. רק חמש משפחות פלסטיניות נותרו בכל הרחוב הזה, שהתנועה בו אסורה לפלסטינים. שימו לב: לא ברכב ולא ברגל, לא היום ולא אף פעם, רחוב אסור לתושביו. הכניסה לבתיהם היא רק דרך הגגות והמשעולים שבעורף הבתים. גננת ופעילת זכויות אדם, זליחה רוצה עכשיו ללכת לבקר את אחיה והשוטרים מונעים זאת ממנה. בחג החירות הזה מותר לה רק ללכת לביתה שלה. אחרי דין ודברים עם השוטרים אנחנו הולכים בעקבותיה אל ביתה: מסע רגלי בסימטאות ובמשעולים אל הבית שרק לנו, היהודים, מותר להגיע לכניסה הקדמית שלו.

זליחה פותחת פשפש ואנחנו ממהרים בעקבותיה, וכבר אנחנו בחצרה האחורית האפלה של ההתנחלות היהודית. חברון תחתית: שכונת בני-דאר. לא הרחק מחגיגת המתנחלים - שיממון; לא הרחק מהיריד ההומה שלהם - השוק הכי ריק בעולם. חייל או מתנחל מרחו כתובת בעברית בסימטה הראשונה שאליה נקלענו: סימטת החולדות. הבתים כאן שופצו על ידי ממשלת סעודיה, אבל הסימטאות ריקות. בשוק הלבן והלבנה אין לא קונים ולא מוכרים, משוק העופות נותרה רק חנות אחת פתוחה של יונים למכירה בכלוביהן. משוק הבשר לא נותר דבר. וכל סימטאות הקסבה הזאת מקורות בסבכות ברזל צפופות בגלל האבנים והאשפה שהשכנים הלא קרואים משליכים אליהן. כמעט כל הכניסות והיציאות חסומות. מסגר ישיש יושב מובטל בכוך אחד, באחר מנסים סטארט-אפ של אפרוחים ובשלישי עמל פועל צעיר על מטליות רחצה, ביום הראשון שלו בעבודה. כאן היה שוק שלא נפל ביופיו מהשוק של העיר העתיקה בירושלים או מזה שבעכו. עכשיו הוא כמעט שומם מאדם.

אנחנו מגיעים לבסוף לביתה של זליחה, בית אבן עתיק. כאן היא גרה עם אמה הקשישה. אביה קבור בבית העלמין מול הבית, אבל אסור לה לחצות את הרחוב בדרכה אליו. אל הקבר היא יכולה לעלות רק בדרך עקלקלה שאורכת קרוב לחצי שעה - והקבר ניבט מהחלון, הושט ידך וגע בו. אנחנו יוצאים למרפסת הבית הצרה שמכוסה כולה בסבכת ברזל ככלוב, אבנים זרועות גם עליה. נחיל האדם ברחוב ההומה למטה עושה דרכו בין "אברהם אבינו" ל"בית הדסה", נשים, גברים, זקנים וטף בחגם, מלווים אין-ספור מכוניות צבאיות שחולפות ברעש. רק כמה מהחוגגים טורחים לשאת עיניהם למעלה, אל מרפסות הכלובים הללו, זרועות האבנים, שעדיין יש עוד מי שמעזה להתגורר בהן. כשאנחנו אומרים ללכת עושה זליחה מעשה שלא עשתה זה שנים: היא פותחת בשבילנו את הדלת הקדמית של ביתה. מנעול אחר מנעול, הדלת חורקת על צירה מהעדר שימוש, עד שאנחנו יוצאים הישר לרחוב. אנחנו יהודים ולנו מותר. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ