בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אינדיאנה ג'ונס הגרסה הייקית

חייו של בנו רותנברג, שנפטר לאחרונה, השתרגו בסיפורה של מדינת ישראל לבלי הפרד. הוא עלה ארצה מגרמניה בשנות ה-30, תיעד כצלם את מלחמת העצמאות, התאהב בנופי המדבר והיה לארכיאולוג שחקר את המכרות הקדומים בערבה. והוא היה גם משורר וגם פילוסוף, ואיש של אהבות גדולות. ההיסטוריה של המתעד הגדול של ישראל

7תגובות

איך בכוחו של עלה זעיר להפוך לחוויה עמוקה, ומה בכוחם של קווים מתקמרים בגגו של בניין לחולל בחיי אדם. אלו סוגיות שהעסיקו את בנו רותנברג במאמר הפילוסופי "מה דרוש לנו בימים אלו", שפירסם ב-1951.

מהפכה נדרשת ביחסינו אל העצמים סביבנו, טען, וגייס את ציורי פיקאסו, ש"'תפס' את העצמים בכוח כה רב ב'גרונם' ממש, עד שלא נשאר לאחרים אלא לקרוא קריאת תימהון או טירוף".

עלינו לשכוח את עצמנו, הטיף רותנברג. "מקוטעים אנחנו, קטעי אדם. עלינו לאסוף את אברינו המפוזרים. כאן אוזן, שם לשון... חשוב שנתיידד שוב עם עצמנו, והצעד הראשון הוא חזרה לבדידותנו המהותית והתייחדותנו עם העצמים". וזה מה שעשה הוא עצמו כל חייו.

יוסי נחמיאס

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

רותנברג היה צלם, פילוסוף, משורר וארכיאולוג. לא בהכרח בסדר הזה. חלק נכבד משנותיו הקדיש לארכיאולוגיה, ותגליותיו תרמו למחקר ההיסטורי של הפקת הנחושת והמטלורגיה בארץ. את מקצוע הארכיאולוגיה הוא למד לבד, צעד אחר צעד, תוך שיטוט במרחבים של הנגב וסיני, מבלי לפקוד חוג לארכיאולוגיה במוסד אקדמי. הוא הגיע לאקדמיה רק כמרצה, בשנים מאוחרות יותר.

אהבתו לארכיאולוגיה ולעברו של המקום התמזגה יפה הן עם כישוריו כצלם והן עם אישיותו ההרפתקנית ויוצאת הדופן. הוא נחשב לצלם הבולט של מלחמת תש"ח ושל ראשיתה של מדינת ישראל. ההספק שלו היה מרשים: 32 אלף תשלילים המאגדים את תקופת הצילום העיתונאי שלו מ-1947 עד 1957 נמצאים ב"אוסף מיתר", ו-4,730 תשלילים נוספים שמורים בגנזך המדינה.

האיש גבה הקומה שאמר על עצמו "כצלם אני נמצא שני מטרים מעל כל אירוע חשוב", ראה אז את ייעודו "לעמוד מחוץ" להתרחשות ולתעד אותה במצלמתו. "לא היתה לי התחייבות לסיפור של הנוף הציוני", אמר ב-1998 בראיון לחוקרת הצילום הישראלי ד"ר רות אורן, ולא בהכרח דייק. "בשבילי היתה המצלמה פנקס שבו רשמתי דברים באופן ויזואלי". הוא נהג "לירות" ברצף עשרות צילומים, מכל זווית. הוא סיפר לאורן, שאת זה הוא למד מרוברט קאפה, צלם המלחמות הנודע, שאמר "אם התמונות שלך לא טובות דיין, משמע שלא היית קרוב מספיק". קאפה, ממקימי סוכנות הצילום מאגנום ב-1947, פגש את רותנברג באזורי הקרבות במלחמת תש"ח. "קאפה צילם פי עשר ממה שצילמתי... שאלתי אותו על כך והוא אמר: 'אף פעם אתה לא יודע מתי הצילום הנכון יופיע, אז אתה מצלם ומצלם'".

רותנברג צילם ל"דבר השבוע", "העולם הזה", "מעריב", "בשער" וגם עבור סוכנות "Keystone", ופירסם גם עשרות כתבות. במקביל הטביע את חותמו על תעשיית האלבומים הלאומיים ב-20 השנים הראשונות של המדינה, הן כעורך צילום בהוצאת "לעם" ובהוצאת הספרים לוין-אפשטיין, והן כיוצר אלבומי צילום משלו.

בארכיאולוגיה, כך סיפר בראיון מצולם לאוצרת גליה גור זאב, הוא החל להתעניין ב-1933. "עם בואי ארצה צעדתי מדי יום לאוניברסיטה דרך העיר העתיקה והבנתי שאני הולך על היסטוריה". המשיכה שלו הלכה והעמיקה לנופי הנגב, מדבר יהודה וסיני ולאוצרות הטמונים בהם. ניתן לסמן את 1952 כשנה שבה חש שמיצה את מלאכתו כצלם-כתב. הוא הצטרף כצלם למשלחת סקר ארכיאולוגי בנגב בראשותו של נלסון גליק, פרופסור אמריקאי יהודי רפורמי, חוקר עבר הירדן והנגב הדרומי. כעבור שנה, חרוץ ושאפתן כדרכו, רותנברג הוציא את אלבום הצילומים שלו, "בצדי הדרכים".

החל מ-1954 עבד עם פרופ' יוחנן אהרוני (לימים מייסד המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב) כעוזרו וכצלם של משלחת שיצאה למדבר יהודה. קשרי העבודה בין השניים נמשכו והמריצו את רותנברג לצאת ב-1956 לסקר ארכיאולוגי משלו בסיני, שהוליד את "תגליות סיני", אלבום ארכיאולוגי היסטורי שצילם וערך. עד מהרה, הצלם ששימש כעוזר דילג לתפקיד מנהל משלחות חפירות, וב-1959 הקים את משלחת הערבה.

רותנברג היה חלוץ הארכיאולוגיה של הכרייה ותעשיית ההתכה הקדומה. הוא היה הראשון שהצביע על ההנחה שאתרי הנחושת בדרום הערבה ובתמנע הם בין הקדומים בעולם. הוא טען שמלכי יהודה לא פעלו בתמנע - טענה שנתפסה כקריאת תיגר על האבחנות של גליק, שלפיהן אלו "מכרות המלך שלמה". לא זו בלבד, תגליותיו של רותנברג בנחל תמנע הראו כי מפעלי הנחושת העתיקים בערבה שייכים לתקופה שקדמה לממלכת ישראל וכי יישובי הר הנגב העתיקים היו מעבר לתחום ההתנחלות של יהודה. הם לא היו של בני ישראל בתקופת שלמה ולא בימי עוזיהו, כפי שהיה מקובל לחשוב. טיעונים אלו עוררו בתחילה התנגדות, אבל התקבלו לבסוף והפריכו את מסקנותיו של גליק.

בנו רותנברג (שני משמאל) במבצע סיני, 1956 . ידע לחדור ללבם של בני אדם
מתוך אוסף מיתר בע"מ. אוסף מיתר הינם הבעלים ובעלי זכויות היוצרים בתמונה

עירית ציפר, אוצרת ביתן נחושתן וביתן הקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל, שעבדה לצד רותנברג, אומרת כי המחקרים הארכיאולוגיים באותן שנים "התאפיינו באווירה שבה תפקידה של הארכיאולוגיה היה לאשש את הקשר בין האומה המתחדשת בארצה לעברה".

ב-1988 התפרסם ספר עב הכרס של רותנברג, שסיכם כ-30 שנות חפירות ומחקרים שלו בערבה ובתמנע. הספר יצא מטעם המכון ללימודים ארכיאו-מטלורגיים שרותנברג עמד בראשו, והיה מסונף למכון לארכיאולוגיה שביוניברסיטי קולג' שבלונדון, שם שימש כפרופסור. מחקריו נמשכו עד 2005.

מסתורין אופף פרקים מחייו של רותנברג, ולא אחת סיפור סותר את משנהו. נשים תיארו אותו כדנדי מהפנט, מלא חן וברק אינטלקטואלי. הוא התחתן עם שלוש, וחי עם בת זוג רביעית. חלק מעמיתיו העריכו אותו מאוד, אך היו לו לא מעט מתנגדים. במוזיאון ארץ ישראל ובחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, למשל, הוא הצליח לקומם חלק משותפיו. הוא היה נעשה קצר רוח וזועף כשלא קיבלו את דעותיו. כישרונו לגייס תקציבים מחו"ל למחקריו הכעיס כמה מעמיתיו. יש גם כאלה שנשבעים שהוא אהב להתהדר בנוצות לא לו בה בשעה שהיו לו נוצות משל עצמו. הוא פשוט חשק בעוד.

ממרחק השנים לא קל לאמת את כל הסיפורים על אודותיו. יש הגורסים שהוא עיצב במו ידיו את האגדה ששמה בנו רותנברג.

לצלם בתוך הקרב

בחודש שעבר, ב-13 במארס, הלך בנו רותנברג לעולמו בגיל 98. בעשרים השנים האחרונות הוא חי עם בת זוגו יהודית גביש. עד לפני כשנה וחצי הוא עוד טיפס בלא קושי לדירתם בקומה הרביעית, היא מספרת, אך לאחר שקרס ואיבד את הכרתו, בשל בעיות בלחץ הדם, החליט לא לצאת יותר מהבית. "שבוע לפני מותו שוב נפל לחץ הדם שלו והוא התעלף. עד שהגיע האמבולנס הוא חזר לעצמו", מספרת גביש. "בלילה האחרון לחייו ראינו טלוויזיה. בבוקר הוא לא התעורר".

הם הכירו ב-1974 בחפירות הארכיאולוגיות בתמנע. הוא היה בן 60, היא בת 27, סטודנטית להנדסה כימית בטכניון, שהצטרפה כמתנדבת למשלחת הערבה. החפירות נערכו בשיתוף עם מוזיאון המכרות בבוכום שבגרמניה, וישראלים וגרמנים חפרו יחד באתר להפקת נחושת מהמאה ה-12 לפנה"ס ולנו במלון באילת.

לאחר שגביש השלימה את לימודיה בטכניון ועבדה זמן מה כמהנדסת מזון, היא נעתרה להזמנתו של רותנברג לעבוד לצדו, ובמשך עשור התמקדה בהכנת מפות, ברפאות של חרסים והיתה אחראית על הצדדים הלוגיסטיים של המשלחות. "הוא היה מקסים והיה לו מין שקט כזה, חזק. ג'נטלמן ונדיב בצורה בלתי רגילה. הוא לא הכביר מילים ודיבר רק כשהיה לו דברי טעם לומר", מעידה גביש.

הרומן ביניהם התפתח לאט. הוא היה נשוי לרות, אשתו השלישית, ולא מיהר לעזוב את הבית. רק לאחר מות בנו דניאל ממחלה קשה, בשנת 1993, הם עברו לחיות יחד ברמת גן.

לרותנברג היתה הופעה מרשימה, אומר הצלם מיכה בר-עם. "הגובה שלו והשקט הג'נטלמני והמקטרת שתמיד ביד". הצלם דוד רובינגר זוכר שרותנברג היה שילוב של יקה ובריטי: "בשנים ההן המקצוע היה על טהרת היקים ובפגישות של חברי אגודת צלמי העיתונות דיברנו גרמנית. היינו מתי מעט ברמה דומה, ארבעה-חמישה צלמים שנכנסו למשרדו של בן-גוריון והלכו על אותם נושאי צילום. אבל רותנברג הוא מי שתיעד את מלחמת תש"ח".

רובינגר, שהיה אז מגויס לצבא וצלם בראשית דרכו, נזכר בעבודתם האיכותית של צלמים כפאול גולדמן, הנס פין ועוד, אך לדבריו, רק רותנברג הגיע לשטח במהלך הקרבות. הוא תיפקד כצלם-עד וכיסה באופן בלעדי קרבות רבים לצד פינוי אזרחים פלסטינים. חלק ניכר מצילומי הקרבות ופעולות הגירוש רותנברג גנז.

אוצרת הצילום גליה גור זאב עבדה עם רותנברג על התערוכה הרטרוספקטיבית שלו, "צולם ונרשם 1947-1957", שהוצגה ב-2007 במוזיאון ארץ ישראל. היא מספרת שגם אז, רותנברג סבר שאין לחשוף את הצילומים מהמלחמה. לבסוף הוא נעתר, ובתערוכה הוצגו לראשונה צילומים המתעדים את עקירת תושבי הכפר הערבי טנטורה על ידי חיילים ישראלים.

אבל לא רק בטנטורה מצלמתו של רותנברג קלטה פלסטינים שהועמסו על כלי רכב שנשאו אותם מעבר לגבול. הוא צילם ברמלה, בלוד, בראס אל-עין (ראש העין), ביהודיה (יהוד), בחלסה (קרית שמונה), בעיראק אל-מנשייה (קרית גת), במג'דל (אשקלון) ועוד. בראיון המצולם שהוקרן בתערוכה, אמר רותנברג שעבודתו כצלם נעשתה מנקודת מבט ציונית, אך ללא אידיאולוגיה. החלטתו לגנוז את הצילומים נבעה מהשיקול ש"אין לפרסם מה שפוגע בדימוי של המדינה... לא להבליט את הדברים הלא סימפטיים". הוא תפס את עצמו כמתעד את המציאות על גווניה. "צילמתי את המשתמטים מצה"ל בימי מלחמת העצמאות והיו כאלה רבים, והיו אלה שעשו כסף במלחמה".

רותנברג פגש לראשונה את יצחק שדה ב-1936, כשהתנדב ל"פלוגה הנודדת" שפעלה בפרוץ המרד הערבי והחילה טקטיקה של לוחמה ותקיפת הלוחמים הערבים בכפריהם. אחרי שפרצה המלחמה ב-1947, היו שדה ויגאל אלון שולחים ג'יפ שיאסוף את רותנברג, וכך, כפי שאמר לרות אורן, הוא צילם "דברים שאף אחד לא הגיע אליהם".

"שדה מאוד אהב להצטלם וזה מה שאיפשר לי לצלם במקומות שצלמים אחרים לא הגיעו אליהם... כשכבשו את יפו, הייתי בעמדות וביקשתי לצלם, ולנדאו (חיים לנדאו) איש 'חרות' עצר אותי. 'אני כאן שומר על תל אביב בעמדה, מה אתה מבלבל את המוח, אתה בכלל במחתרת', אמרתי, אבל הוא לקח לי את סרט הצילום לביקורת והחזיר אותו בערב".

לאחר שהצבא היה יוצא מהשטח ורותנברג כבר צילם, היו מכניסים את צלמי לשכת העיתונות הממשלתית. הוא צילם בכל מקום, "גם כשגירשו ערבים. ראיתי שגנבו מחנויות, סחבו פרות, כל מה שהיה... הייתי חופשי. לא הייתי עם החבורה של העיתונאים שאנשי לשכת העיתונות הובילו אותה ממקום למקום. למשל, בכיבוש באר שבע כולם צילמו איזו חצר שלא היה בה כלום. הקרב היה בצד השני, שם אני הייתי עם החטיבה", אמר בראיון.

מאות מתצלומיו הפחות מוכרים מתש"ח מראים משפחות פלסטיניות על מיטלטליהן מצטופפות מאחורי גדרות תיל; לוחמי צה"ל נראים במחוות של ידידות כלפי המגורשים רגעים לפני פינויים; שיירות עמוסות שיוצאות לדרכן. תיעוד המלחמה על ידי רותנברג כצלם הרשמי של צה"ל ממקם אותו כאחד הצלמים החשובים הן של מדינת ישראל והן של הנכבה הפלסטינית.

הוא תיעד את גלי העלייה לארץ בנמל חיפה, ואת חיי היומיום בתל אביב בשנות המלחמה. הוא ליווה את עצורי מחנות קפריסין במסעם ארצה. צילם במעברות ובמחנות העולים. מצלמתו קלטה את פעולות החיטוי שבוצעו בעולים שהגיעו מעיראק. "ראיתי איך טיפלו בעולים וקיוויתי שזה יחלוף וילמדו איך לנהוג בהם", אמר בראיון. הוא ניחם את עצמו בהסבר שהיחס המשפיל כלפיהם נבע "תחת ההשפעה של עושים מאמץ לבנות מדינה", אבל הוא התקשה להשלים עם זה. "אהבתי את המפגש עם הגורל האנושי. היה לי חשוב. זה לא היה קל לאדם חושב".

בשנת 1970 יגאל אלון, אז שר החינוך והתרבות, ביקש מרותנברג להפקיד בגנזך המדינה את התיעוד המצולם והנדיר של המלחמה ושל שנותיה הראשונות של המדינה. רותנברג העביר 4,730 תשלילים לגנזך, שהחליט לרכוש חלק זה מהאוסף. לדברי אליהו שלמה, מרכז החומר האורקולי בגנזך המדינה, התמורה בסך כ-10,000 לירות הועברה לפי הוראת רותנברג לחברת משלחת הערבה, לטובת מחקריו הארכיאולוגיים. הוא בחר שלא לקחת את הכסף לכיסו שלו.

עולים ועצורי קפריסין שהגיעו ארצה, חיפה, פברואר 1949
צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר בע"מ. אוסף מיתר הינם הבעלים ובעלי זכויות היוצרים בתמונה

מאלוהים אל המתמטיקה

בכל יום שישי נהג אביו של בנו רותנברג להכין מעטפות עם כסף. באחד הימים, בנו עקב אחריו וגילה שהוא תוחב את המעטפות מתחת לדלתותיהם של בתי העניים. כשתהה על כך הסבירה האם שזו מצוות מתן בסתר. יהודית גביש אומרת שבנו רותנברג "המשיך במנהג הזה כל חייו, ועזר לרבים גם כשהמצב הכלכלי שלו לא היה בשיאו. סטודנטים שהתקשרו אליו הוא הזמין אלינו הביתה ופתח בפניהם את הספרייה שלו וגם נתן להם מספריו".

שני בנים נולדו בפרנקפורט לחיים ולפני רותנברג. הבכור, שלום שכנא, נולד ב-1912 וכעבור שנתיים נולד ברנהרד (בנו). האב, מחסידי האדמו"ר מצנז, התבסס כלכלית בשנות מלחמת העולם הראשונה כשסיפק סבון ונרות לצבא הגרמני. לאחר המלחמה פתח בית חרושת לטקסטיל. המשפחה האמידה התגוררה בבית מרווח והאב, שהיה איש ציבור וגבאי בית הכנסת, נודע בנדיבותו.

החל מגיל חמש, למדו הבנים מקרא אצל מלמד. בהמשך למדו ביסודי רגיל ובמקביל קיבלו חינוך דתי, ומשם לישיבה.

מגיל צעיר, קרא רותנברג ברעבתנות וגילה כישרון במתמטיקה ומשיכה לפילוסופיה. הוריו הביאו הביתה סטודנטים מצטיינים מאוניברסיטת פרנקפורט כדי שילמדו אותו מתמטיקה, וילדם הנבון אך השקוע בשרעפים הדיר שינה מעיניהם. לגביש סיפר רותנברג שהיה בן אהוב שקשור לאמו.

כנער, הוא המשיך ללמוד בישיבה כדי לזכות באישורו של אביו לפקוד את אוניברסיטת פרנקפורט ולקחת חלק בשיעורים אצל פרופ' מקס דהן, ממובילי מחקר הטופולוגיה ותורת הקבוצות, וכשומע בקורסים לפילוסופיה אצל מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו, שהיו דמויות מרכזיות בדור הראשון של אסכולת פרנקפורט.

בנו היה היחיד במשפחתו שבחר לעזוב את הדת. "נולדתי בלי אלוהים בלב", אמר בראיון לרות אורן. "אחד הנערים שאל אותי 'אומרים שאתה לא מתפלל'. אמרתי 'נכון. אני לא מבין למה אלוהים הגדול צריך שילד כמוני יגיד כמה הוא טוב'. שלחו אותי למשך שנה לכפר כדי שאתחנך אצל רב אבל אני קילקלתי את שני בניו של הרב".

גם אל הציונות הגיע בכוחות עצמו. "נהפכתי לציוני במשפחה אדוקה מאוד, וארץ ישראל היתה נקודה ראשונה. איש לא חשב שזה מקום של חיים נורמליים. קראתי את הספר של דובנוב שלא היה ציוני אבל מהעובדות של הספר הסקתי את המסקנה הציונית והצטרפתי לתנועת נוער, דבר שעורר הרבה בעיות בבית". כתבי שמעון דובנוב, היסטוריון היהדות החשוב של תקופתו, הובילו אותו להצטרף ל"צעירי המזרחי", והמדריך שלו היה לא אחר מישעיהו ליבוביץ.

עם עליית היטלר לשלטון ב-1933 החליט אבי המשפחה לעזוב את גרמניה. על אף שלא היה ציוני, השתכנע שארץ ישראל היא הפתרון הראוי. רותנברג הנער חווה טראומה כשנתקל בכמה בריונים מפלוגות הסער. הוא הצליח לחמוק לתחנת משטרה, אבל הם חיכו לו, והשליכו אבנים על בית הוריו.

אחד המרצים באוניברסיטת פרנקפורט נתן לו מכתב המלצה לקולגה, מיכאל פקטה, מראשוני המרצים במכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית, שעזר לרותנברג לקבל סרטיפיקט כסטודנט. אביו נסע ללונדון וחזר עם סרטיפיקטים למשפחה, וביוני 1933 הם עזבו את גרמניה, למעט האח שלום שכנא, שנשאר בפרנקפורט כדי להשלים לימודי מנהל עסקים.

המשפחה התמקמה בדירה ברחוב נחמני בתל אביב, והאב פתח מסעדה במלון וינה ברחוב הס. כשהאח שלום שכנא הצטרף למשפחה בישראל, הוא התמסר לפעילות ציבורית למען פועלי אגודת ישראל. בהמלצתו של הרב אברהם ישעיה קרליץ, "החזון איש", הוא היה לעסקן ציבור ושימש לימים כסמנכ"ל משרד הפנים ויו"ר החברה קדישא בירושלים. אחד מבניו הוא ח"כ דוד רותם.

בנו רותנברג החל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה העברית. "הייתי לגמרי מבודד מהחברה", סיפר לרות אורן. "לא למדתי איזו בעיה מאיזה ספר, אלא חייתי את הבעיות שבהן עסקתי... הצורה שבה אנו מבינים דברים, היחס בין התפיסה שלנו והעולם החיצוני, אלה דברים שבהם עסקתי במשך שנים ברצינות רבה. לכן לא לקחתי את הלימודים כלימודי מקצוע במטרה להתפרנס, אלא למדתי משום שזה מה שרציתי לעשות. הייתי מין ציפור מוזרה באוניברסיטה, ולכן עזרו לי במלגות בלי שביקשתי. לא לחצו עלי בקשר לבחינות. הייתי קצת יוצא דופן, רק בגלל שלא למדתי לבחינות. לא חשבתי בכלל שאדם צריך לעבוד בשביל להתפרנס. לא עלה על דעתי לחפש עבודה. לכן קרו אצלי שינויים ועברתי בקלות ממקצוע למקצוע".

בשולחן עם אלתרמן

רחל רב נוף היתה בת 19 כשפגשה את רותנברג בתל אביב, בקיץ 1944. הוא ישב בבית קפה, משקפי אינטלקטואל עגולים על חוטמו, והוא מפריח עשן סמיך מהמקטרת. "הוא היה נאה, אינטלקטואל ושובה לבבות", היא מספרת. "מאוחר יותר סיפרה לי מישהי שלמדה איתו באוניברסיטה העברית שסטודנטיות השתגעו אחריו. היו לו חלקות לשון וקסם רב". למחרת, כשעמדה בתור בבית הדואר באלנבי הוא הופיע מאחוריה.

"גם את שולחת מברק למלכת אנגליה", שאל. "אולי נשתה קפה?" והיא ידעה מהרגעים הראשונים שזה הגבר שהיא רוצה.

ילדים במחנה העולים יהוד, 1950-1949
צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר בע"מ. אוסף מיתר הינם הבעלים ובעלי זכויות היוצרים בתמונה

רב נוף עבדה אז בחברה ליבוא ויצוא והתפרנסה יפה. רותנברג לא עבד. והוא גם היה נשוי, לאשה בשם אליס, שהיתה מוכרת סיגריות בבתי הקפה. אבל לרב נוף הוא סיפר שאליס היא אחותו הקטנה. כשגילתה את האמת, התברר לה שאליס, שפירנסה את בעלה, סירבה לתת לו גט.

במלאות שנה להיכרותם, רב נוף ברחה מהבית והוריה לא ידעו במשך שנה היכן היא. אהבתם של השניים בערה. הם התגוררו בדירה שהיא שכרה בשדרות ח"ן. לרותנברג היה חבר שעבד בגן החיות התל-אביבי, ולדבריה, שם הוא נדלק על צילום, רכש מצלמה ולימד את עצמו לצלם. בגן הוא פגש את נחום גוטמן שחיבר אותו עם מערכת העיתון "דבר ילדים", שבו הודפסו צילומיו הראשונים. ב-1947 הוא הוציא את ספר הצילומים הראשון שלו, "צלם החיה: צילומים מגן החיות בתל אביב". במקביל הוא החל לעבוד כצלם עיתונות.

"גדלתי והתפתחתי בזמנים שהייתי איתו וזה נתן לי המון", אומרת רב נוף. "המשכתי לעבוד בחברה שבה עבדתי אבל עבדתי גם איתו. כל בוקר בשש וחצי, כשנח מוזס היה עושה התעמלות, הייתי באה למכור לו צילומים של בנו ל'ידיעות אחרונות'".

רותנברג אהב לשבת בבית הקפה בכיכר דיזנגוף, שם התיידד עם אלתרמן, שלונסקי ורטוש. אלה היו זמנים שהוא כתב וכתב, ובגזיר מהעיתון "דבר" סופר כי "כשדיפדף המשורר עם הבלורית, אבות ישורון, בדפי היומן של ידידו בנו רותנברג, קרא בעיון פסוקים שביטאו קטעי מחשבה, יעץ לכותבם ללקטם ולהוציאם כספר שירה".

יונתן רטוש נרתם למלאכת הליטוש והעריכה, או כפי שנכתב בספר, היה אחראי על ההרקה העברית. הצייר יוסל ברגנר הכין סדרת רישומים לספר תוך כדי שהמשורר אמיר גלבע מתרגם עבורו את הטקסטים של רותנברג ליידיש. ספר השירים "אכפת" ראה אור ב-1957, והוקדש לבכורתו מיכל.

רב נוף אומרת שהכנעניות של רטוש לא משכה את רותנברג, שהיה מזוהה עם "אחדות העבודה". גם רחבעם זאבי היה מבאי ביתם בימים שרותנברג שימש כעוזר וכצלם של נלסון גליק. יגאל אלון הזמין אותם לסדר בקיבוצו גינוסר, ונשמרה גם הידידות עם יצחק שדה.

ב-1949 נישאו רותנברג ורב נוף בבית אמה, בנוכחות בני משפחתו החרדים. כעבור שבע השנים הטובות, כדבריה, בהן גם נולדה בתם, החל הקשר להיפרם. "הוא היה איש סגור שלא פתח את לבו", היא אומרת. "לא היו בינינו מריבות, הוא היה אדם שקל להסתדר איתו, אבל זה לא היה זה". ב-1958 הם התגרשו, ובחלוף שבועיים הוא כבר עמד מתחת לחופה עם רות אורון. היא היתה מורה לאנגלית, והם הכירו במפגש חברים, ועברו להתגורר ברמת אביב.

בתחילת שנות ה-60 פגש רותנברג את הפילוסוף הורקהיימר, שעמד בראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת פרנקפורט. הוא הציע לו לעשות דוקטורט בפילוסופיה אצלו בחוג. "הוא כתב את התיזה בארץ ושלח אותה להורקהיימר והיא התקבלה", מספרת רות רותנברג (אורון). יחד עם בנם דניאל, שהיה בן שנה, הם נסעו לגרמניה ב-1961, ו"במשך ארבעה חודשים התגוררנו בדירה בפרנקפורט כאורחים של העירייה. הוא למד והתכונן להגן על התזה וקיבל את הדוקטורט".

תבנית הנוף והאדם

בסלון דירתם של רותנברג ויהודית גביש, כל פריט ארכיאולוגי וכל ספר אוצרים רגש וזיכרון מועצמים. על הקיר תלוי דיוקן גדול בצבעי שמן של רותנברג הצעיר, שציירה ידידתו הציירת קטה אפרים מרכוס; בספרייה ניצבים כתבי אלתרמן, עם הקדשת המשורר: "לבנו רותנברג/ אשר ברגליו ארוכות הוא פוסע/ ועל ארץ רבה הוא נוסע/ ובין גילפיי תלי חרס ונוף=יה/ הוא עורך הפלגות אל רחבי פילוסופיה/ ובאמת ידו הוא חושף קיר/ ואחת כותבת הגות ודבר שיר/ בחברות נאמנה, נתן". גם הקדשות נוספות נחשפו בפני, של טשרניחובסקי, רטוש, אמיר גלבע, דוד שמעונוביץ.

22 ספרים ואלבומים פרי עטו או בעריכתו של רותנברג ניצבים בספרייה. עזבונו מכיל כ-100 מאמרים, מונוגרפיה, הגדה של פסח עם צילומי אתרים ארכיאולוגיים ומבוא מאת פרופ' מיכאל אבי-יונה. ספרו הראשון של רותנברג, מ-1938, היה ספר מדע פופולארי שעסק במטאורולוגיה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס רותנברג לשירות המטאורולוגי של חיל האוויר הבריטי ושירת במדבר המערבי במצרים. ספרו האחרון מ-2007, אותו חיבר עם הפילולוג ד"ר דן לוין, התמקד במתכות במקורות היהודיים.

הוא אהב אוכל טוב ויין, ידע איפה כדאי לאכול, ודאג לא להחמיץ אף קונצרט טוב. הוא וגביש הרבו לטייל בעולם, "בכלל, בחו"ל הוא הרגיש יותר טוב כי פירגנו לו מכל הכיוונים", היא אומרת.

גביש הראתה לי את החיבורים הפילוסופיים של רותנברג שראו אור, אסופות של רשימות ומאמרי הגות: "המשבר הרוחני של תקופתנו" (1946); "דרכי מחשבה חדשים: I", הדבר כשהוא לעצמו: II", "אקדמות לתורת ההכרה של היצירתיות" (1949); "אדם עם עצמו" (1958).

במבוא ל"אדם עם עצמו" הוא תיאר מפגש שהיה לו כילד עם מגדל דבורים זקן בכפר בדרום גרמניה. האיש אמר לו "לייעץ לך היכן למצוא את האושר לא אדע אף אני". רותנברג ניסה למצוא מענה לשאלות פילוסופיות, וחיבוריו היו, כפי שכתב, "ניסיון של בירור עצמי מסביב לאותה בעיה יסודית, אדם עם עצמו ומקומו בתבל".

באותה שנה שבה פורסם "אדם עם עצמו", ראו אור גם שני ספרי צילום של רותנברג, "תגליות סיני" ו"דיוקנה של מולדת: ישראל בצילומים". בעקבותיהם, כתב נחום פונדק, שהיה אז עורך השבועון "דבר השבוע" על רותנברג: "התמונות נשתקפו לו, לרותנברג, כאילו מבעד לחומת זכוכית, כאילו החליט הצלם לא לתת בהן ולא כלום מעצמו, מן האדם היושב בישראל... מולדת זו שמראה לנו רותנברג היא מולדת בלי אנשים חיים, קשה לומר שהיא יותר ממחצית המולדת".

עולים מעיראק מתקבלים בנמל התעופה לוד, ועוברים חיטוי. אפריל 1951
צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר בע"מ. אוסף מיתר הינם הבעלים ובעלי זכויות היוצרים בתמונה

פונדק מדגיש שהמבט של רותנברג הוא של ארכיאולוג. "קשה לומר עליו שהוא מאוהב באדם, אף שהוא ודאי שקוע בדברי ימי האדם. צריך לשער כי האספקט הארכיאולוגי של התרבות שלנו מעסיק אותו עד כדי כך, שאין האדם נראה לו אלא כגורם הנכנס מפקידה לפקידה למעגלי הצילום, רק משום שחלקים מסוימים של כדור הארץ מאוכלסים דרך מקרה על ידי ילודי אשה".

רותנברג מצא את מקומו על רקע גווני הקרקע בנגב, במרחבים שופעי האור במדבר יהודה וברחבי סיני. בספר "בעקבות מלכים ומורדים במדבר יהודה" מ-1960, שבו הוא ויוחנן אהרוני תיעדו כמה משלחות מחקר ארכיאולוגיות למדבר יהודה, מצדה, עין גדי ונחל חבר, התפייט רותנברג על צוקי ההרים והקניונים התהומיים "שיש בהם לרומם את רוח האדם כעל כנפי הנשר הבודד החג על פני השממה, ויש בהם להשפילו עד עפר".

הרשימות שלו מגלות כמה כל גילוי של גל אבנים היה עוצמתי. ב-1957 הוא חזר מסיני "חדור ריגשת החוויה הכבירה של היות חצי האי (סיני) פתוח לפנינו". בשובו ארצה, חבר סטודנט אמריקאי סחף אותו לנגב, והוא תיעד במצלמתו שיטפון.

לאמריקאי נלווה עיתונאי אנגלי, ולמחרת הרצה להם רותנברג על גילויי ארמון הורדוס שבמצדה, כמי שכמה חודשים קודם לכן עבד כצלם במשלחת בהנהלתם של אהרוני ושמריהו גוטמן. בחדר המשמר של הארמון הוא הבחין שקטע מהטיח נפל, והוא זיהה סימני חריטה. לאחר שניקה את הקיר התגלה ציור של אוניית סוחר, שהתבררה מאוחר יותר כטיפוסית לספינות העתיקות במאה השנייה והשלישית לפני הספירה. סיפור אחד מני רבים המאשש את הטענה שהיו לו עיניים ואינטואיציה בלתי רגילות. גם הטיול המקרי בעקבות השיטפונות הוביל לגילויים ארכיאולוגיים - שרידי בניין שאיתר רותנברג בהר סדום התברר לימים כמצודה מימי דוד ושלמה.

מצלמתו היתה אמצעי לפירוק בעיות. "צילמתי את הבעיה ובספרים נתתי את תיאור המקום באמצעות הצילום, ואת זה אף אחד לא עשה", אמר בראיון לרות אורן. "אחר כך צילמתי והבאתי בספרים את הנופים הגדולים. חשבתי שהקורא צריך להיכנס במלוא חושיו לתוך הנוף. ואז בניתי לראשונה בארץ ספר עם תמונות שהשתרעו על פני שני עמודים".

זו לא היתה האסתטיקה של הצילום שהעסיקה אותו, אלא התובנה והביטחון שהוא ראה דברים שאחרים לא ראו. הוא סיפר לרות אורן איך הצטרף כמומחה למטלורגיה עתיקה למשלחת אמריקאית באיראן: "נסענו לטייל ביום ראשון כשלא עובדים, לכיוון אפגניסטן ואני בג'יפ עם מנהל החפירה ואני אומר לו, 'שמע אני מקווה שיש לכם תיעוד של כל ציורי הסלע בוואדי'. והוא אומר, 'על מה אתה מדבר?' אמרתי, 'על הציורים האלה'... ירדתי, לקחתי את הכובע שלי והורדתי קצת אבק. הציורים חתוכים בתוך הסלע וזה מתמלא באבק... במשלחת של גליק אמרו 'לבנו יש סבתא שאומרת לו לאן להסתכל', כאילו שיכולתי להסתכל מסביב לפינה. אני ראיתי מרחוק אבן שלא מונחת נכון וזה היה אתר. במדבר רואים הכל".

שמועות באקדמיה

את ביתן נחושתן לחפירות תמנע במוזיאון ארץ ישראל הקים רותנברג ב-1968, ובאותה שנה גם קיבל מינוי כמרצה בכיר לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, יוזמה של פרופ' יוחנן אהרוני שכיהן כראש החוג.

את התערוכה הארכיאולוגית של חפירות תמנע הוא הציג ב-1970 במוזיאון הבריטי בלונדון, והיא נדדה במשך שלוש שנים במוזיאונים מרכזיים באנגליה ובגרמניה. כעבור שנה הוענק לו תואר פרופסור, והוא החל להרצות במכון לארכיאולוגיה בלונדון, ופירסם באנגלית את ספרו על חפירות תמנע. אבל באוניברסיטת תל אביב נפוצו עליו שמועות שונות ומשונות, שעסקו בעיקר בטענות לגבי הדרך שבה קיבל את תאריו האקדמיים. הקולגות שלו התנגדו שהוא ירצה, ונימקו זאת בסיפור שהוא לא קיבל תואר שני באוניברסיטה העברית. אמרו שרק בחו"ל הוא יכול היה להצליח כי שם לא ידעו את האמת.

בתיקו האישי של הסטודנט ברנהרד רותנברג בארכיון האוניברסיטה העברית נכתב, כי הוא התקבל כסטודנט מן המניין לאוניברסיטה העברית על סמך אישורים שהביא מאוניברסיטת פרנקפורט, שם עשה כתלמיד שלא מן המניין במשך ארבעה סמסטרים בסמינר בחוג למתמטיקה. החל מינואר 34', הוא למד באוניברסיטה ארבע שנים. ראשית במכון למתמטיקה אצל ראש המחלקה, המתמטיקאי אברהם הלוי פרנקל, ואצל מיכאל פקטה, והשלים את עבודות הגמר. הוא למד גם בחוג לפילוסופיה. בעבודת הגמר שהגיש לפרופ' חיים יהודה רות הוא קיבל ציון "טוב מאוד", והמרצה ציין שרותנברג הראה לו כמה חיבורים מדעיים פרי עטו ש"נראו לי טובים מאוד".

עבודה סמינריונית שהוגשה להוגו ברגמן בתולדות הפילוסופיה החדשה זיכתה אותו בציון דומה. מן המסמכים עולה שרותנברג השתתף ומילא חובותיו בסמינרים בחוג לפילוסופיה והתמחה בלוגיקה מודרנית ועבר את הבחינה בלוגיקה בפברואר 38' בציון "טוב". מאידך גיסא, אין בתיק מסמך המאשר שהוא בוגר האוניברסיטה, כלומר בעל תואר שני (תואר ראשון לא היה אז באוניברסיטה).

בשנת 57', לבקשתו של רותנברג, האוניברסיטה העברית העניקה לו מסמך שבו צוין שהוא למד במשך ארבע שנים במוסד, הגיש את העבודות ועבר בהצלחה את הבחינות לתואר שני. לשאלה מדוע הוא לא מופיע ברשימת הבוגרים לתואר שני אין מענה, אך כאמור, אין זכר בתיקו האישי לבעיה אתית או סיבוך כלשהו.

בראיון שערך עמו כתב "הארץ" יהודה אריאל ב-1984, רותנברג שנשמע מריר, טען שלמרות שהוא הגה את המדע החדש, ארכיאו-מטלורגיה, הוא נאלץ לנדוד וללמד אותו בחו"ל. "אפילו את תמנע לא מלמדים כאן בשום פורום ורוצים לומר לי שזה שטח התמחות צר מדי במסגרת ארכיאולוגית... הקמתי במוזיאון הארץ מכון לחקר מכרות בעולם המקרא. נאלצתי להוציא את החומר מהמוזיאון ולהעביר לביתי כי השתלטו על הכל ורצו להוציא הכל מרשותי".

לרותנברג, שעמד מאז 1970 בראש ביתן נחושתן במוזיאון ארץ ישראל, היו בשלב מסוים חילוקי דעות עם רחבעם זאבי, ידידו משכבר הימים. כתב הארץ אילן שחורי, דיווח באפריל 1984 כי במהלך ויכוח, רותנברג אמר לזאבי כי הוא ועובדים אחרים לא יכולים לסבול עוד את ההשפלות והגידופים מצדו. בתגובה, זאבי הודיע לו הוא מפוטר ואף מנע ממנו גישה לממצאים שחשף במשך השנים כמנהל משלחת הערבה בנגב ובסיני. רותנברג פיזר את הצוות שעבד עימו במשך 14 שנה במחקרי תמנע. חלומו להקים מכון מחקר בינלאומי למטלורגיה ארכיאולוגית במוזיאון ארץ ישראל נגוז.

רות רותנברג (אורון), רעייתו לשעבר של רותנברג, מספרת שהוא היה פרפקציוניסט. "היו לו דרישות. הוא וזאבי כל אחד בדרכו, התקשו להתפשר על דברים. שניהם היו דעתנים ואנשים חזקים. ויכוח על קוצו של יו"ד שנסב על עיצובו של ביתן במוזיאון התפתח למלחמת עולם. הזהרתי אותו שאם הוא ימשיך כך, תסתיים הקריירה שלו במוזיאון.

"הצעתי לו שנרכוש דירת חדר ליד המוזיאון, שבה הוא יניח את הממצאים והאוצרות הארכיאולוגיים שלו. הוא אמר שהמוזיאון הוא רכוש עירוני וכו', והוא לא מסוגל. הזהרתי אותו שיום אחד הוא ימצא את עצמו בחוץ, אז לפחות שיישארו לו הממצאים שגילה. הוא נתן למוזיאון את מיטב שנותיו, והפיטורים היו על עניין שטותי. לדעתי, הוא לא פוטר. הוא וזאבי נפרדו בהסכמה הדדית אבל בנו לקח את זה ללב. כשחזרו הממצאים מהתערוכה במוזיאון הבריטי בלונדון, הארגזים הועברו למוזיאון ארץ ישראל. אחר כך הם תיכננו את הצגתם ואפילו לא נועצו בו. הוא קיבל זאת ברוח טובה.

"כשהוזמן אצלו התכנון של פארק תמנע, הוא שיתף פעולה עם מתכנן פארקים אנגלי נחשב שפנה אליו. אבל כשבמועצת אילות דרשו שהפארק יהיה גם מסחרי, בנו החליט לפרוש. הוא היה איש של עקרונות, והוא רצה שדברים יתנהלו בדרכו".

מות הבן

עבודתו גבתה ממנו את מיטב שעותיו, אומרת רות רותנברג, ובעטיה גם לא היה אבא במובן היומיומי של המילה. "הוא היה יצירתי ברמה גבוהה וכוח עבודה בלתי נלאה", היא אומרת. "הוא היה תפוס בשרעפיו וכל הזמן היה בתהליך של עבודה וכתיבה. אבל כאשר בן משפחה נזקק לו, הוא נכון לעקור הרים למענו".

נטע רות, שופטת בבית הדין לעבודה, היתה נשואה לדניאל רותנברג. היא הכירה אותו בירושלים כשהיה סטודנט לביולוגיה ופסיכולוגיה, והשניים נישאו ב-1984 והביאו לעולם את ניב, שהוא היום חייל. היא נזכרה בפגישה הראשונה שלה עם רותנברג האב. "הופתעתי שהוא ודניאל ישבו זמן ממושך ושתקו. זה היה מוזר", היא אומרת. "רותנברג יכול היה לדבר שעות על מחקריו, אבל שיחות חולין לא באו בחשבון. דני העריץ אותו וכאיש אקדמיה היה חשוב לו להתייעץ עם אביו, שהיה דמות משמעותית בחייו".

היא זיהתה את הצדדים הפנטסטיים שבאישיותו של בנו רותנברג. "הוא היה מספר משהו ולא ידעת אם זה בדיון או מציאות. הודות לתכונה הזאת הוא הגיע להישגים. הנושאים שהוא דיבר עליהם ושהסתמנו כבלתי אפשריים - הוגשמו על ידו. כל ההרפתקאות הארכיאולוגיות שלו, מסעות המחקר לספרד, לאיראן, לסין. בכל תחום שעסק הוא הגיע לטופ, כי היה נחוש ודבק במטרה והיה כריזמטי וידע לחדור ללבם של בני האדם. הוא היה אוטודידקט נון קונפורמיסט וביקורתי, גם מהבחינה הפוליטית, הן כלפי הימין והן כלפי השמאל".

כשדניאל רותנברג היה בן 26, סטודנט מבריק לפסיכולוגיה התפתחותית וקוגניטיבית, הוא חלה בסרטן. אביו, על אף שהוסיף להיות עסוק בעבודתו (בין היתר, הוזמן לנהל פרויקטים בחקר חרושת המתכות במכרות העתיקים בדרום ספרד) ליווה אותו בשנות מחלתו. במהלכן, רותנברג עצמו לקה בהתקף לב ואושפז.

במאי 1993 דניאל נפטר, בגיל 32. החוקר שתיכנן קריירה אקדמית בתחום שיקום נפגעי ראש, לא זכה לקבל את תעודת הדוקטורט, והיא הוענקה לקרוביו. זמן לא רב לאחר מותו, רותנברג החליט לשנות את חייו ועבר לחיות עם יהודית גביש.

גביש, אשה רגישה וצנועה, קיבלה עשרות מכתבי ניחומים על מותו של בנו רותנברג, מאנשים שעבדו איתו, מחוקרים שעשו בהנחייתו את הדוקטורט שלהם בלונדון, ועוד. היא חרדה לדימוי שלו. כן, היא זוכרת את הסיפורים המרושעים שהיו על בנו, והיתה מודעת לבדיקה שערכתי בארכיון האוניברסיטה העברית. דאגה נמסכה בקולה. "הכרתי את בנו מקרוב במשך שנים רבות, ודברים כאלה כמו שסיפרו אודותיו אי אפשר להסתיר", היא אומרת. "הוא היה אדם כה נדיב שאהב לתת ולא לקחת, והוא עזר להרבה אנשים, וגם לארכיאולוגים. הוא לא נטר טינה ולא עשה חשבונות, ולמרות היחס השלילי שקיבל באוניברסיטה השאיל את הלנדרובר הפרטי שלו לאחד החוקרים שיצא לסיני לערוך סקר ארכיאולוגי. מי שהפסיד מכל זה זו אוניברסיטת תל אביב, כי בנו הלך למקום אחר, לימד שם והקים דורות של ארכיאו-מטלורגים שבאו מכל העולם בגללו, ללמוד במכון שלו.

"בסופו של דבר מה שחשוב זה ההישגים של בנו, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. בנו היה בעל רעיונות מקוריים ופרספקטיבה שונה בארכיאולוגיה ובכל תחום שעסק בו. הוא היה בעל יכולת אינטלקטואלית וכושר עבודה בלתי רגיל. הוא נחשב לאחד מאבות הארכיאומטלורגיה והוא שהעניק לתחום המחקר הזה את שמו".

גם כצלם, אומר יוסף נחמיאס, מורה לצילום בקמרה אובסקורה ובמכללה אקדמית הדסה, אין ספק שרותנברג היה אחד הצלמים המודעים ביותר בקרב בני דורו, ולא רק ביניהם, להיבטים הקונצפטואליים והפילוסופיים של מעשה הצילום. "ברקע העיסוק שלו בצילום עמדו התעניינות רבת שנים בתורת ההכרה וניסיונות לייצג רעיונות מופשטים מן הפילוסופיה באמצעות קוד סימנים לוגי, שהיה נושא עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה", אומר נחמיאס, שכתב מאמר על רותנברג לכתב העת "סטודיו" במאי 1998.

במאמרו מנסה נחמיאס לפצח את הסתירה בין היות רותנברג צלם מגויס בשירות הממסד הציוני והמדינה בראשיתה, לבין עבודתו כארכיאולוג שסתרה שלא כמקובל אז את התפיסה של זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. "אפשר להיות 'מגויס' ועדיין לשמור על יושרה אינטלקטואלית ואיכות מקצועית ויצירתית", הוא אומר. "רותנברג, שללא ספק היה ציוני, הציג עמדה בלתי משוחדת ובלתי מתפשרת בשאלת הזיהוי והשיוך של מכרות הברזל העתיקים בערבה. כך גם בתחום הצילום, הוא הוציא תחת ידיו דימויים כנים בהם בא לידי ביטוי מבע אינדיבידואלי הן ביחס לנושאים הנתפסים על פניהם כ'אישיים' והן ביחס לנושאים הנקשרים בשאלת הזהות הקולקטיבית. בשני המקרים מצאתי אצלו טביעת אצבע ייחודית, נכונות להסתכל לא רק בדברים רפרזנטטיביים המציגים אותו ואותנו במיטבנו, אלא גם רגישות חברתית, לעתים ביקורתית, לדוגמה, כתבות שלו על מצוקת העולים בחורף המושלג של שנת 1950".

ובאלבומים הלאומיים?

"בחלקם זיהיתי מבט סמכותני. במאמר קראתי לכך 'משטר ראייה', בעקבות המושג 'משטר אמת' של מישל פוקו. כדי להסביר זאת, יצרתי הבחנה בין שני אבות-טיפוס של מבט המתקיימים במקביל, זה לצד זה מאז קום המדינה: המבט הקשוב, המתבונן, הרגיש למה שנמצא בשוליים, בצדי דרכים, והמבט האדנותי של דימויי הגדולה הקולקטיביים. לכך שאנו נעים בין שני קטבים אלה, של חמלה ורגישות לעומת כוחנות, סמכות ואדנות. בהתנסחות הוויזואלית של רותנברג ניכר המתח הזה, המובנה בהווייתנו".*

המשלחת שגורשה מסיני

משה דיין חופר בבית הקברות הכלכותי ביאזור, אוגוסט 1957
צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר בע"מ. אוסף מיתר הינם הבעלים ובעלי זכויות היוצרים בתמונה

אין עוררין על כך שלמשה דיין היה ידע רב בארכיאולוגיה ארץ ישראלית, ושהוא השתוקק "לחיות עם התנ"ך". סיפרו עליו, שהיה עוצר את רכבו ליד איזו גבעה על הדרך, מצביע על כתם ואומר שמתחתיו יש ממצאים ארכיאולוגיים. ואז שולף מתא המטען את חפירה ומתחיל לעבוד. על פי רוב הוא צדק. דיין החל לחפור כבר ב-1954, וכעבור עשר שנים הוגשה נגדו תלונה במשטרה בגין שוד עתיקות.

בארכיון של בנו רותנברג יש לא מעט צילומים בהם נראה דיין חופר. לפעמים בלא שטרח להסיר את כובע הרמטכ"ל. יום לפני פעולת כראמה במארס 1968 דיין כמעט נהרג כשנקבר תחת מפולת חול במחצבת כורכר באזור. בספרו "אבני דרך" הוא כתב: "הפעם חששתי כי אכן בא קצי... בעבר מצאתי כאן סרקופגים נהדרים מן התקופה הכלקוליתית". בדצמבר 1971, עשרות ארכיאולוגים פירסמו קריאה פומבית לשר הביטחון דיין לחדול מהחפירות הארכיאולוגיות ללא רישיון וללא ניהול מדעי ולהימנע מרכישת ממצאים ארכיאולוגים מחפירות שוד.

במאי 1972 אירעה תקרית חמורה בין משלחת ארכיאולוגית בראשותו של רותנברג ובין נציג אגף העתיקות בממשל הצבאי באזור סיני. המשלחת, שכללה גם 17 ארכיאולוגים מחו"ל, הגיעה לעבוד באתר ארכיאולוגי בוואדי ריקיטיה (מזרחית לסנטה קתרינה), אך כעבור שבוע התקבלה הוראה מקצין המטה לענייני ארכיאולוגיה במפקדת סיני, שעליהם להתפנות מיד מהמקום. לא הועילו הפצרותיו של רותנברג, שטען כי קיבל את אישורו של מנהל אגף העתיקות, ד"ר אברהם בירן. נציג המפקדה הלך לבדוק, חזר חמוש באקדח וסילק את כולם.

מאחר שפרופ' יוחנן אהרוני מאוניברסיטת תל אביב היה מעורב במשלחת, וד"ר בירן אישר את עבודתה, הועלתה סברה שהם פונו מהאתר על ידי המפקדה הצבאית בסיני כפעולת תגמול על קריאתם הפומבית של הארכיאולוגים באוניברסיטת תל אביב נגד החפירות של שר הביטחון דיין. רותנברג אמר לכתב "הארץ" (ב-8 במאי 1972) שלא נראה לו שדיין היה מעורב, מה גם שכאשר התארגנה המחאה נגדו, הוא היה בחו"ל. רותנברג סבר שהפרשה לא היתה "אלא קצר בתקשורת ביורוקרטית בין שלוחות אגף העתיקות. הוא הביע צער רב על הנזק בממון וביוקרה שנגרם עקב כך".

סיפור טנטורה

ההיסטוריון פרופ' אלון קונפינו מאוניברסיטת וירג'יניה כתב מאמר שכותרתו "1948 Miracles and Snow in Palestine and Israel: Tantura, A History of", ("נסים ושלג בפלסטין ובישראל: טנטורה, היסטוריה של 1948") שהתפרסם זה עתה בגיליון מאי של כתב העת Israel Studies, שיוצא לאור בשיתוף אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת אינדיאנה.

צילום: בנו רותנברג, באדיבות ארכיון המדינה

במאמר הוא מגולל את סיפור כיבוש הכפר טנטורה במלחמת העצמאות "בקונטקסט ההיסטורי של המלחמה - תוך שימת דגש על ההיסטוריה המקומית של הכפר ותושביו - ובקונטקסט של הגירות כפויות במאה ה-20 ובמיוחד בשנות ה-40 באירופה, הודו/פקיסטן, ופלשתינה/ישראל", אמר בראיון באמצעות האי-מייל.

קונפינו מבקש "להתמודד בכנות עם מורכבות העבר, בין השאר על ידי יצירת אמפתיה, לערבים וליהודים כאחד", ומספר את סיפור טנטורה גם באמצעות תמונות, כאלו שצילם בנו רותנברג, ואחרות שלא פורסמו עד כה. אך הוא מבקש להסיט את הדיון מהסוגיה שהגיעה לבית המשפט בשנת 2000, האם היה או לא היה טבח בתושבי הכפר, כנטען בעבודת המאסטר של תדי כ"ץ מאוניברסיטת חיפה.

קונפינו מספר, על פי צילומים וראיות חדשות, איך לאחר הקרב הופרדו הנשים והילדים מהגברים, והאחרונים נשלחו למחנה של שבויי מלחמה. הנשים, הזקנים, והילדים גורשו לכפר פוריידיס הסמוך ומשם, ב-18 ביוני, לירדן. הגירוש הזה נעשה באוטובוסים של אגד בליווי צלמי עיתונות, כולל רותנברג, ועיתונאים. כתב "דבר" דיווח שעזבו "רק אלו שרצו לעבור מרצונם הטוב", אבל נראה שגם הוא הטיל ספק בכך מאחר שתיאר גם את בכיין של הנשים. "דבר" דיווח גם על הכפר ששכן לחוף ים. הבתים שעמדו על תלם הכילו מכל טוב. משטיחים ורהיטים ועד כלי חרסינה וזכוכית. אלו נבזזו.

הגירוש מטנטורה יום לאחר כיבוש הכפר לא נכלל בזיכרון הציבורי של חטיבת אלכסנדרוני וחייליה. אבל הוא לא נשכח כליל בזיכרון הפרטי. ב-5 במאי 1996 התכנסו בנחשולים ותיקי החטיבה שכבשו את הכפר לטקס זיכרון לנופלי הקרב. אחד הלוחמים התוודה באופן דיסקרטי לארכיבאית של הקיבוץ, שאת הבכי והיללות של המגורשים הוא לא ישכח כל חייו. "אנחנו סכום הזיכרונות והשכחות שלנו. הגד לי מה אתה זוכר ושוכח ואמר לך מי אתה", אומר קונפינו.

אתר האינטרנט של אוסף מיתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו