שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"שר המלחמה": האיש שהביא את הרוע לכל פינה בעולם

ניקולס שמידל, ניו יורקר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניקולס שמידל, ניו יורקר

ויקטור בוט הסתער לראשונה על עסקי הנשק ב-1995, ביום קיץ נאה בבולגריה. בוט, יזם רוסי בן 28, טס לסופיה משארג'ה, העיר השלישית בגודלה באיחוד האמירויות, שם הוא חי בשנתיים הקודמות. שארג'ה, כפי שסיפר לי בוט לאחרונה, היתה מעין פונדק דרכים פוסט-מודרני, מקום "כמעט ללא חוקים". הוא הגיע לאיחוד האמירויות בלי ידע רב על התרבות הערבית, אבל היתה לו היכולת הקוסמופוליטית להתאים את עצמו לנסיבות חדשות. הוא תיכנן להשתלב בתחום התעופה. כישרונו לשפות איפשר לו לעבור בין רוסית, אנגלית, פורטוגזית ואספרנטו. היום, לדבריו, הוא יכול "לקרוא 15 או 16 שפות, לקנות בשוק בתשע או עשר שפות שונות ולדבר שוטף בחמש או שש". הוא החל להעביר את זמנו בהאנגרים של מטוסי המטען בשדה התעופה הבינלאומי של שארג'ה, התוודע לטייסים ולאנשי הצוות ואחרי זמן קצר הקים חברת תובלה אווירית, "אייר צס", עם צי קטן של מטוסים רוסיים.

בסופיה מצא בוט חדר במלון פארק מוסקבה, מגדל מוזנח בבעלות ממשלתית, ופנה למשרדו של סוחר נשק בולגרי בשם פטר מירצ'ב. בוט חש בנוח לעשות עסקים בכל מקום, אם זו עיר מזרח אירופית או שדה תעופה בג'ונגל האפריקאי. אייר צס שיגשגה באפריקה, שם הוא עבד לעתים עם משטרים רודניים. מטוסיו של בוט הובילו טלוויזיות, מזגנים וריהוט יוקרתי משארג'ה לבירות האפריקאיות המחוספסות, והעבירו מטוסים מלאי פרנקים מערב אפריקאיים מסנגל למדינות הסובבות. אייר צס החלה גם להוביל טקסטיל ואלקטרוניקה משארג'ה לאפגניסטאן, שבראשה עמד אז הנשיא בורהאנודין רבאני. בוט יצר קשר קרוב עם שר ההגנה של רבאני, אחמד שאה מסעוד, אותו תיאר בוט בפני בתור "מהפכן אמיתי", והוסיף כי "ניתן היה לראות את האש בעיניו". מסעוד חשש מהתקדמות מורדי הטליבאן, ובאחד הימים שאל סגנו את בוט אם הוא יכול להשיג גם רובים.

לבוט, שהתהדר בביטחון עצמי מופרז של אוטודידקט, לא היה מקור לכלי נשק, אבל הוא ידע שלא תהיה לו בעיה למצוא אותם. זמן קצר קודם לכן, חבר נתן לו את מספר הטלפון של מירצ'ב, ובוט פנה אליו והציג את עצמו. כפי שמירצ'ב זוכר זאת, בוט פיקסס לו את רשימת הבקשות של האפגנים. "בוא לסופיה", אמר מירצ'ב לבוט אחרי שקרא אותה.

ויקטור בוטצילום: אי–פי

מירצ'ב היה מבוגר מבוט בכמה שנים בלבד, אבל הוא כבר היה סוחר נשק מנוסה. בסוף המלחמה הקרה הוא הבין כי יצרני הנשק הבולגרים, שהגישה שלהם לשוק העולמי היתה מצומצמת להחריד, זקוקים למישהו "שיעזור להם ליצור קשרים בעולם". כפי שמירצ'ב, אותו פגשתי באחרונה בסופיה, סיפר לי, "אף אחד לא דיבר אנגלית. אני דיברתי". במהרה הוא הפך למתווך חשוב בעסקות לייצוא נשק.

בוט הגיע למשרדו של מירצ'ב, והם יצאו לאכול ארוחת ערב. לבוט היה חיוך ערמומי, ועיניו הכחולות בלטו בניגוד לשפמו החום. הוא לבש ז'קט ספורט עם חולצה פתוחה בצוואר. מירצ'ב, גבר קטן עם לחיים רבועות, חיבב אותו, אבל נדהם מחוסר ההבנה שלו בסחר בנשק. "הוא לא ידע כלום", מספר לי מירצ'ב. "הוא התבלבל בין הקליברים, הוא התבלבל בין המערכות, הוא התבלבל בין כלי הנשק".

אחרי ארוחת הערב, מירצ'ב ובוט יצאו לשתות בבית קפה ברחוב מרוצף באבנים, עם חופה של כבלי טראם, וגיבשו תוכנית עסקית. מירצ'ב הציע שהוא יטפל בצד האספקה, ובוט יהיה אחראי להובלה. בוט הסכים. "ויקטור לומד מהר ומשיג קשרים בקלות", אומר מירצ'ב. "הוא יכול להגיע לאנשים הנכונים בכל רגע נתון".

חוזי הנשק האפגניים היו ענקיים. "הם היו במלחמה, ונזקקו לנו נואשות", נזכר מירצ'ב. שאלתי אותו לגבי היקף המשלוחים. "כמה טונות?" הוא ענה-שאל. "אני לא סופר טונות. אני סופר כסף. וזה היה המון". בשביל בוט זאת היתה רק ההתחלה: בתוך חמש שנים הוא יהפוך להיות מבריח הנשק הבולט בעולם.

הקשר האפגני

בוט גדל בדושאנבה, חור סובייטי נידח בטג'יקיסטאן, ומגיל צעיר שאף לראות עולם. הוא בנם של מכונאי רכב וספרנית, אשר את כישורי האנגלית שלו ליטש, בין השאר, בהאזנה לתקליטים של להקות אבבא ושיקגו. כנער ניסה את שתי הדרכים המקובלות לצאת מהפרובינציה: ספורט וצבא. בהתחלה נסע ברחבי ברית המועצות כשחקן כדורעף ובסופו של דבר פרש, לדבריו, כדי שיהיה לו זמן רב יותר לבחורות. בגיל 18 בוט התגייס לצבא האדום והעביר שנתיים בחטיבת חי"ר במערב אוקראינה. כשהשירות שלו נגמר, הוא נרשם למכון הצבאי לשפות זרות במוסקבה. הוא התקבל, ולמד שם פורטוגזית.

סטיבן בלאנק, מומחה לצבא הרוסי והסובייטי ב-Army War College, מגדיר את המכון "בית גידול" לקציני מודיעין. בוט מתעקש כי הוא לא היה מעולם מרגל, אבל מירצ'ב, כמו גם קצין סי-איי-אי לשעבר ודמות בעולם התחתון האוקראיני, אמרו לי שבוט עבד פעם בעבור המודיעין הצבאי הסובייטי, הגה-אר-או.

ניקולאס קייג' בסרט "שר המלחמה" המבוסס על חייו של בוט

עשו לנו לייק וקבלו את הסיפורים המרתקים ביותר מן העולם אל הפייסבוק שלכם

ב-1988 עזב בוט את המכון ונסע למוזמביק, מושבה פורטוגלית לשעבר, עם קבוצה של יועצי צבא סובייטים. באחד מהערבים במפוטו, באירוע של השגרירות הסובייטית, הוא פתח בשיחה עם אשה בשם אלה פרוטסובה. היא היתה במוזמביק עם בעלה, מתרגם במשלחת הסחר הסובייטית. "ויקטור הוא אדם מאוד פעיל ומלא אנרגיה", מספרת אלה. "יש לו את היכולת למשוך אותך פנימה". היא שבה לרוסיה עם בעלה. זמן קצר אחר כך עזבה אותו וב-1991 נישאה לבוט, ששב למוסקבה.

באותה שנה ברית המועצות התפרקה. על רקע הכלכלה המתמוטטת ושלטונו הכאוטי של הנשיא בוריס ילצין, כנופיות פשע שבעבר היו מוגבלות לפעילות בבתי הכלא, שיגשגו. לפתע נוצרו דרכים רבות להתעשר ברוסיה, אבל בוט התעניין יותר בנדודים מאשר בכסף. הוא ואלה עברו ממוסקבה לשארג'ה, והוא הקים את חברת התובלה האווירית. בתוך זמן קצר הם גרו בווילה מרווחת על החוף.

באוגוסט 1995, כמה חודשים אחרי שבוט החל בשותפות שלו עם פטר מירצ'ב, הוזנקו מיגים של הטליבאן והכריחו את אחד ממטוסיו של בוט לנחות ליד קנדהאר. הטליבאן לקחו את הטייסים ואנשי הצוות הרוסים בני ערובה. שנה שלמה ניסו בוט ובכירים במוסקבה להביא לשחרורם. בוט אפילו פגש את מנהיג הטליבאן מולה עומר. בסופו של דבר הצליחו הטייסים לצאת מאפגניסטאן. פרטי השחרור אינם ברורים. בוט טוען כי אנשי הצוות נמלטו, ומכחיש האשמות שלפיהן הוא עבר לעשות עסקים עם הטליבאן במקום עם רבאני ומסעוד.

ב-1997 בוט עבר ליוהנסבורג. הוא ואלה, עתה הורים לילדה קטנה, התגוררו באחוזה מוקפת חומה עם שתי בריכות שחייה. בוט החל לחפש מסלול המראה, למטרות עסקיות, ובדרך יצר קשר עם דרום אפריקאי לבן בשם אנדרו סמוליאן. סמוליאן, בן 56 אז, התהדר בקול אדיש ובשפם לבן המתעקל סביב פיו. הוא היה הבעלים של חברת תובלה אווירית, ולעתים הוביל כלי נשק.

בוט ראה בסמוליאן מורה רוחני. הוא קרא לו באבו - סבא בסווהילית. בעזרתו של סמוליאן, בוט מצא משרד ומסלול המראה בפיטרסבורג, 300 ק"מ מצפון ליוהנסבורג, והקים חברות בסווזילנד ובזמביה. בסופו של דבר בנה בוט רשת של 30 חברות ברחבי העולם; חלקן חברות קש, טוענים החוקרים.

בהמשך אותה שנה, בוט לקח את סמוליאן לתערוכת הנשק הבינלאומית IDEX, שנערכת פעם בשנתיים באבו דאבי. ב-IDEX מוצגים כלי הנשק המתקדמים ביותר, מטנקים ועד רימוני הלם. לתערוכה באים נציגי ממשלות, יצרני נשק וסוחרים, שלעתים קרובות יוצרים קשרים במקום. בתערוכה הפגיש בוט את סמוליאן עם מיכאיל קלצ'ניקוב, יוצר הנשק הקרוי על שמו, ועם מירצ'ב, שחיפש אחר לקוחות פוטנציאליים. מירצ'ב סיפר לי שהוא חשב שסמוליאן הוא אדם מתיש ו"מאוד מרוצה מעצמו".

ככל שמאגר הלקוחות והחוזים הלגיטימיים של בוט התרחב, הוא גם חיפש יותר הזדמנויות בשוק האפור שבו מוצרים חוקיים מובלים באמצעים לא חוקיים, או לפחות מפוקפקים. למשל, קניית אייפד בבסט-ביי היא חוקית, אבל אם תקנו את המכשיר במגרש החנייה מאחורי בסט-ביי, בלי לשלם מסים, נכנסתם לשוק האפור. סחר בנשק אינו לא חוקי ביסודו: בשנה שעברה ייצאה ארה"ב נשק בשווי של 46 מיליארד דולר. עסקאות חוקיות מחייבות מסמך הנקרא "תעודת משתמש קצה", המזהה את הקונה. סחר הנשק נכנס לשוק האפור כאשר כלי נשק מועברים מהקונים הלגיטימיים למדינות או לארגונים שהוטלו עליהם סנקציות. לעתים קרובות, עסקאות אלה כוללות זיוף תעודות משתמש קצה.

אחת המדינות שבהן בוט הפך למעורב בשוק האפור היתה אנגולה. ב-1975 פרצה שם מלחמת אזרחים בין המיליציות המרקסיסטיות של הממשלה לבין כוחות המורדים בהנהגת ג'ונאס סבימבי. ב-1994 נחתם הסכם שלום בתיווך ארה"ב, והאו"ם הטיל סנקציות האוסרות על העברת נשק לפלג של סבימבי, שנקרא UNITA. בהתחלה הוביל בוט סרדינים, קמח, תפוחי אדמה, בירה, וויסקי ושמן בישול לשטחים שבשליטת UNITA. ב-1998 הסכם השלום החל לקרוס, וסבימבי ביקש נשק. בוט נפגש עם סבימבי. "הוא היה כל כך כריזמטי", נזכר בוט. זמן קצר מאוחר יותר, מספר מירצ'ב, בוט החל להבריח ל-UNITA ארגזי אר-פי-ג'י, קלצ'ניקובים ומרגמות, כמו גם נגמ"שים. מירצ'ב, שסיפר כי עסקה אחת עם סבימבי היתה שווה מאה מיליון דולר, אירגן את המשלוחים מבורגאס שעל הים השחור. בשדה התעופה של העיר, העלויות הלוגיסטיות נמוכות יותר מאשר בשדות תעופה אחרים בבולגריה, ומסלול ההמראה בו מתאים לאיליושין-76, אחד מהמטוסים הגדולים ביותר של בוט. מירצ'ב אמר כי אף על פי שמעל לכל בוט נותר איש תובלה ו"מתווך", הוא "למד לשלוט היטב בחומר". בוט מודה שהוא סיפק נשק לטוגו ולזאיר, שממשלותיהן היו בקשרים טובים עם UNITA. אולם הוא מתעקש כי מעולם לא העביר נשק לשטחים בשליטת UNITA בתוך אנגולה.

ויטני שניידמן, תת-עוזר שר החוץ האמריקאי לענייני אפריקה, מספר כי החלו להיערם על שולחנו דו"חות מודיעין של הסי-איי-אי והסוכנות לביטחון לאומי (NSA), המתעדים את תנועת מטוסיו של בוט אל אנגולה וממנה. שניידמן, שהגדיר פעם את בוט בתור "התגלמות הרוע", סיפר שבוט "חיבל ישירות במאמצינו להשכין שלום". במקביל לאספקת נשק לכוחותיו של סבימבי, אמר שניידמן, הוא גם הטיס נשק לממשלת אנגולה. שאלתי את בוט אם סבימבי ידע על הנאמנות הכפולה שלו. "כמובן", אמר בוט. זה לא הפריע לו? "אם לא אני, מישהו אחר היה עושה זאת", ענה בוט.

בכירים בוושינגטון החלו לראות בבוט את הדגם המשוכלל ביותר של פושע בינלאומי. הוא בלט לא בגלל אכזריותו או חוסר המעצורים שלו, אלא בזכות חוסר-מוסריות ערמומי. "אם הוא לא היה מוכר נשק ועושה את כל הדברים הנתעבים האלה, הוא יכול היה להיות איש עסקים מצוין", אמר אנדראס מורגנר, מומחה לסנקציות במשרד האוצר האמריקאי.

בזכות עיסוקו של בוט היתה לו השפעה יוצאת דופן בעניינים של מלחמה ושלום. לחצים לא הרתיעו אותו, והוא לא בחר צדדים. הוא הטיס חיילי כוח שמירת שלום בלגים לסומליה, ואחרי הטבח ברואנדה ב-1994 הביא חיילים צרפתים למזרח קונגו. זמן לא רב אחר כך, בעזרת מירצ'ב ואחרים, הוא סיפק נשק מרוסיה, מבולגריה ומאיראן לאזורי עימות.

רעייתו של בוט, אלהצילום: אי–פי

בסתיו 1998, ארבע שנים אחרי רצח העם ברואנדה, בוט החל לספק נשק לרואנדה. מירצ'ב חתם עם ממשלת רואנדה חוזה לאספקת נשק, ובוט הוביל אותו מבורגאס לקיגאלי. עובדיו שהגיעו לקיגאלי השתכנו במלון אינטרקונטיננטל בעיר, שם שכר בוט את כל החדרים בשתי הקומות העליונות של המלון. אולם לא כל הנשק נשאר ברואנדה. הממשלה המקומית, בהנהגת הטוטסי, סייעה למיליציות הטוטסי במדינה השכנה - במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו - במלחמתן בנשיא לורן קבילה. חלק מהנשק הוטס, בעזרת מטוסיו של בוט, מרואנדה לידי המורדים בקונגו. באותו זמן לא היתה קונגו נתונה לסנקציות; ולמרות זאת תרמו בוט ומירצ'ב למלחמה שבסופו של דבר לקחו בה חלק שמונה מדינות באפריקה.

ג'יימס רוברטס, טייס שעבד בשביל בוט, מספר שהיה עד לארגזי תחמושת, משגרי אר-פי-ג'י רוסיים וטנדרים יפניים עם מכונות ירייה מועמסים על איליושין-76, יחד עם חיילים רואנדים "הצועדים בשלשות". בוט, הוא סיפר, עמד לעתים על מסלול ההמראה כשהמטען הועמס. הטיסות נחתו בגומה או בקיסנגאני, ערים במזרח קונגו שבהן היתה השפעה רבה למיליציות שבהן תמכה רואנדה. לפי דו"ח מ-2008 של הקרן לסיוע בינלאומי (IRC) - אחד מארגוני הסיוע הלא ממשלתיים הגדולים בארה"ב - מלחמת האזרחים בקונגו גבתה את חייהם של שבעה מיליון בני אדם, יותר מכל סכסוך אחר מאז מלחמת העולם השנייה.

סיוע לפנטגון

עד סוף שנות ה-90 הפכה אייר צס, ספינת הדגל של בוט, לחברת תובלה אווירית מובילה. הצי שלו כלל כמעט 30 מטוסים, והוא היה מולטי-מיליונר המעסיק 300 בני אדם. בנקודה מסוימת, אייר צס היתה במקום השני בעולם, אחרי לופטהאנזה, בנפח המטען שהיא מובילה לשארג'ה וממנה. הוא הקים חברת תעופה אזרחית ברפובליקה המרכז אפריקאית, החכיר מטוסי מטען ונוסעים לממשלתו של מועמר קדאפי בלוב והטיס נשק לאזורי מלחמה. איש לא עשה דבר לעצור אותו.

ב-1999 החל פיטר היין, השר לענייני אפריקה במשרד החוץ הבריטי, להזהיר בכירים בבריטניה ממעשיו של ויקטור בוט. היין ראה כי חיילים בריטים בסיירה לאון ניצבים בפני התקפות ומארבים מתוחכמים יותר ויותר. הנשק שבשימוש המורדים, רבים מהם ילדים שיכורים או מסוממים, השתכלל ממצ'טות לקלצ'ניקובים. בנובמבר 2000 תקף היין, בנאום בפרלמנט הבריטי, את "מפירי הסנקציות" שמספקים נשק לסיירה לאון ואנגולה. בוט, הוא הכריז, הוא הגרוע שבהם, "סוחר מוות".

האו"ם כבר שלח פקחים לאנגולה, לחקור כיצד מגיע הנשק לידי מורדי ה-UNITA. בדצמבר 2000, פירסם האו"ם את הדו"ח שלו. בציטוט מקורות בממשלת בולגריה, נטען בדו"ח כי "כמויות גדולות של סוגים שונים של כלי נשק" נשלחים מבולגריה לטוגו. צוות החוקרים גילה כי כל תעודות משתמש הקצה של הנשק זויפו. כל אחד מהמשלוחים נעשה בתיווך החברה של מירצ'ב ובמקרה של כל המשלוחים מלבד אחד, אייר צס היתה אחראית להובלה.

היכולת להתנער מאשמה היא אבן יסוד בעסקי הסחר בנשק. "המחויבות שלי היא לשים דברים על המטוס", אומר מירצ'ב. "משם, אני לא שם זין לאן המטוס יגיע". באופן דומה אומר בוט, "העבודה שלי היתה להעביר משלוחים מבולגריה לזאיר, ואז לטוגו... עשיתי את זה. הבנתי את המגבלות שלי", ומוסיף כי "איך, לאחר מכן, מישהו אחר רוצה להשתמש בזה? זה לא העסק שלי". לפי השקפה זו, הוא ומירצ'ב לא עשו כל פסול, הם פשוט מילאו חלל בכלכלה העולמית.

עשרה חודשים מאוחר יותר, האו"ם פירסם דו"ח על ליבריה, שהאשים גם הוא את חברותיו של בוט בהפרת סנקציות. בוט מכחיש כי עבד עם שליט ליבריה באותו זמן, צ'רלס טיילור, שעומד היום לדין על פשעי מלחמה רבים. הדו"ח זיהה בשם חלק משותפיו העיקריים של בוט, בהם אחיו הגדול, סרגיי, פאבל פופוב - פסנתרן מוכשר ממולדובה שהיה אחראי לפעילותו של בוט ברפובליקה המרכז אפריקאית, וסרגיי דניסנקו, בוגר המכון הצבאי לשפות זרות, דובר סינית שהיה סגנו של בוט. דו"ח קודם זיהה גם את ריצ'רד שישקאלי, אמריקאי יליד סוריה, כ"מנהל הכספים הבכיר" של בוט. בוט פגש את שישקאלי, חייל אמריקאי לשעבר, בשארג'ה, שם שישקאלי ניהל מובלעת פטורה ממכס. שישקאלי פתח מאז משרד רואי חשבון בריצ'רדסון, טקסס.

לדו"חות האו"ם לא היתה משמעות משפטית. השפעתם היחידה היתה פגיעה בשם הטוב של מי שהוזכר בהם. אולם בוט עבד בחשאי בעבור אנשים רבי עוצמה. אחרי שהממשל האמריקאי הפעיל לחץ על הרשויות באיחוד האמירויות, בוט חילק את אחזקותיו עם אחיו סרגיי, ושב הביתה למוסקבה, שם הוא קנה בית גדול שבנייתו לא הושלמה, על מגרש של עשרה דונם מחוץ לעיר. "לא מצאתי עניין בהקמת אימפריה", מספר בוט.

בוט לא היה איש העסקים המפוקפק היחיד שחי באזור, כנראה תחת הגנה ממשלתית כזו או אחרת. הרשויות ברוסיה סירבו להסגיר את סמיון מגילביץ', אוקראיני המבוקש בידי האף-בי-איי באשמת הלבנת כספים והונאה. באופן דומה, כאשר בלגיה הגישה ב-2002 בקשה להסגיר את בוט לידיה, כדי להעמידו לדין באשמת הלבנת כספים, הרשויות סירבו לשתף פעולה. בסופו של דבר התיק התפרק.

פעילי חיזבאללה בלבנוןצילום: אי–פי

למרות זאת, בוט חש את הלחץ הבינלאומי. ב-2003, הוא אמר לכתב מגזין ה"ניו יורק טיימס", חצי בצחוק, כי הוא "שני רק לאוסאמה" ברשימת המבוקשים ביותר בארה"ב. שנה מאוחר יותר, ממשל בוש פירסם חוק המטיל סנקציות כלכליות על צ'רלס טיילור, עוזריו הבכירים ושני סוחרי נשק אירופים: בוט ולאוניד מינין (המשטרה האיטלקית כבר עצרה את מינין האוקראיני בחדר מלון מחוץ למילאנו, כשאיתו ארבע זונות, יהלומים בשווי חצי מיליון דולר, גבעה של קוקאין ותעודות משתמש קצה מזויפות).

ב-26 באפריל 2005, המשרד לבקרת נכסים זרים (OFAC) במשרד האוצר האמריקאי פירסם את הסנקציות על בוט, על שלושים חברות הקשורות אליו ועל שישקאלי, שכללו הקפאת כל נכס שלהם בשטח ארה"ב וחסימת כל עסקה עתידית שהם עושים במדינה או דרך בנקים אמריקאיים.

באותו בוקר פשטו סוכני האף-בי-איי על ביתו של שישקאלי בטקסס, ועשו חיפוש במשרדו. הם החרימו את המחשב שלו, מסמכים בנקאיים, יומני טיסות, עותק של הדרכון של בוט ויהלומים בשווי של יותר מ-200 אלף דולר. אולם שום אישום פלילי לא הוגש נגדו, ושבוע מאוחר יותר עלה שישקאלי על מטוס לרוסיה.

זמן קצר אחרי הפשיטה, בכירים במשרד ההגנה הזינו למאגרי המידע שלהם את שמות החברות הנתונות לסנקציות. הם גילו תגלית מפתיעה: חלק מחברותיו של בוט מובילות אוהלים ומזון קפוא לחיילים בעיראק. מטוסיו טסו עשרות פעמים לבגדאד וממנה, לפי יומני הטיסות, ובוט הרוויח מכך. הפנטגון ביטל בסופו של דבר את החוזים הרלבנטיים, אולם עד אז סייעה המלחמה בעיראק לוויקטור בוט לעמוד שוב על רגליו.

למרות שבוט התרחק מהעיתונות בעת שחי מחוץ לארצו, הוא הפך לסנסציה בתקשורת הרוסית. אחרי הוצאת צו המעצר הבלגי, הוא הופיע באצ'ו מוסקבי, תחנת רדיו פופולרית. "ממה יש לי לפחד?" הוא אמר. "לא עשיתי בחיי שום דבר שאני צריך לדאוג לגביו". בוט הותיר אחריו נתיב של הצהרות סותרות. לעתים הוא סירב להתמודד עם שאלות קשות - "איננו דנים במטענים שאנו מובילים" - ובמקרים אחרים הוא פשוט שיקר. בראיון טלוויזיוני ב-2005, הוא התעקש כי מעולם לא היה בקשר עם מנהיגי הטליבאן, אבל המראיין לחץ עליו, ושתי דקות מאוחר יותר הוא נאנח והודה כי פגש את מולה עומר. באותו ראיון אמר שהוא מעולם לא הבריח נשק, ושהוא כבר לא עובד במגזר התעופה. באותו זמן הוא ניהל מפעל לפיתוח מערכות בקרה למטוסים מצפון מערב למוסקבה.

האמריקאים לא ידעו בוודאות אם בוט עדיין מבריח נשק. הם התקשו יותר ויותר להבדיל בין פעולותיו למיתוס שלו (ב-2005 כיכב ניקולס קייג' ב"שר המלחמה", סרט על סוחר נשק נטול מוסר שללא ספק מבוסס על דמותו של בוט). כמה דיווחים לא מבוססים על פעילויותיו של בוט כללו האשמות בוטות. נטען, למשל, שמטוסיו הבריחו את מאגרי הזהב של אל-קאעדה מאפגניסטאן אחרי הפלישה האמריקאית, שהוא סיפק טילים נגד טנקים לחיזבאללה ושהוא חימש את הקיצונים המוסלמים בסומליה.

מורדים בליבריהצילום: אייל ורשבסקי

זמן מה אחרי שבוט עבר למוסקבה, חוקרי האו"ם נשלחו למזרח קונגו לחפש ראיות להפרת סנקציות. חוקר אחד, כריסטיאן דיטריך, זוכר כי נתקל ברבים ממטוסיו של בוט, אולם בבדיקות אקראיות נמצא רק מטען לגיטימי. פטר דנסארט מ-International Peace Information Service, צוות חשיבה הממוקם באנטוורפן ומתמקד בסחר בנשק, השקיע שנים מחייו במעקב אחר בוט. אולם גם הוא לא נתקל בהוכחה כלשהי לפלילים.

בין אם בוט ויתר על סחר הנשק או שהוא פשוט ירד למחתרת, לסנקציות האמריקאיות היתה השפעה: השווקים הבינלאומיים נסגרו בפניו יותר ויותר. "אם אתה עובד בדולרים, הכל עובר לארה"ב", אמר בוט מאוחר יותר. למרות זאת, הוא מצא דרכים לעקוף את המערכת. הוא התגאה ב"חברים" בבנקים, שיכלו להזהיר אותו 24 שעות לפני שהחשבונות שלו נחסמו. שישקאלי מספר כי עקיפת הסנקציות של משרד האוצר האמריקאי "קלה מקניית המבורגר במקדונלדס". למעשה, הוא אמר, היותך מטרה לסנקציות האמריקאיות הופכת אותך אוטומטית "לחבר הזוכה לאמון מצד כל ישות המתעבת את הממשל האמריקאי, את האג'נדה הפוליטית ואת התעמולה שלו. ניתן להתפרנס היטב מעצם העובדה ששמך מופיע ברשימה של OFAC. אני יכול להעיד על כך מניסיון אישי".

כך או כך, צי המטוסים המקורי של בוט כבר לא היה פעיל כולו. לדברי עורך הדין של בוט, שני מטוסים "העלו אבק" בקונגו. שלושה ישבו, נטושים, באיחוד האמירויות. אחד מהם, איליושין-76 ענק, הפך לשלט חוצות של מלון פלמה ביץ' באום אל-קוואין, 50 ק"מ מצפון לדובאי. "לפעמים צריך להכיר במציאות העולם של ימינו", כתב בוט ב-2006 לחברו הוותיק אנדרו סמוליאן. בוט רצה להקים חברת תעופה זולה ברוסיה, אבל לא הצליח לגייס מספיק הון במזומן. כשאופקיו מצטמצמים, הוא קנה כמה עשרות דונמים במייקופ, עיירה רוסית הסמוכה לים השחור, שם תיכנן להקים חווה אורגנית לייצור אורוגולה וגבינת עזים. "קשה למצוא אורוגולה טובה ברוסיה", הוא מסביר.

העוקץ האמריקאי

באחד מימי הקיץ של שנת 2007 יצא חואן סראטה מהבית הלבן ופנה אל מטה הסוכנות הפדרלית למלחמה בסמים (DEA) בקריסטל סיטי, וירג'יניה. קודם לכן עבד סראטה במשרד האוצר, שם הוא עקב בכפייתיות אחר הכספים של בוט. עתה, כיועץ ללוחמה בטרור של הנשיא ג'ורג' בוש, הוא תהה מה עוד ניתן לעשות כדי לעצור את בוט. "ה-DEA החלה להראות שהיא יכולה לרדוף אחר מי שבעבר חשבו שאי אפשר לתפוס, ולהפיל אותם בדרכים דרמטיות ומשמעותיות למדי", משחזר סראטה. כמה שבועות קודם לכן, סוכני המחלקה למבצעים מיוחדים של ה-DEA עצרו במבצע עוקץ בינלאומי את מונזר אל-קסר, סוחר נשק סורי שחי בספרד.

סראטה נפגש עם מייק בראון, קצין המבצעים של ה-DEA, ועם כמה סוכנים. הוא זוכר כי היה "בוטה למדי" בתיאור הקשיים בלכידת בוט, שבקושי יצא מתחומי רוסיה. סראטה הבטיח לבראון שיזמין אותו לסטייק אם האנשים שלו יצליחו לעשות זאת. סוכני ה-DEA רקחו מזימה, תוך הסתמכות ניכרת על התוכנית שהפילה את אל-קסר. סוכנים סמויים, המתחזים לחברי המחתרת הגדולה ביותר בקולומביה, FARC, ילכדו את בוט בעזרת מתווכים. הפתיון יהיה עסקת נשק בשווי עשרות מיליוני דולרים. משרד החוץ האמריקאי הגדיר את FARC ארגון טרור. מכיוון שחלק ניכר מהמימון של המחתרת הקולומביאנית מקורו בכספי סמים, ה-DEA מובילה את הטיפול במרבית התיקים הקשורים אליה.

הסוכנים הסמויים יתעקשו לפגוש את בוט במקום כלשהו מחוץ לרוסיה, ויקליטו אותו דן במשלוח טילי נ"מ ל-FARC למטרת הרג חיילים אמריקאים בקולומביה. חשוב לציין שבמשך עשורים סייעה וושינגטון לממשלת קולומביה ושלחה חיילי קומנדו, סוכנים וקציני מודיעין אמריקאים לסייע לצבא ולמשטרה במדינה.

אם בוט ישתף פעולה, תהיה זו הוכחה שהוא עדיין עוסק בסחר בנשק, וגם שהוא הפר לכאורה ארבעה חוקים פדרליים: קנוניה להרוג אזרחים אמריקאים; קנוניה להרוג סוכנים פדרלים אמריקאים; קנוניה להשיג טילי נ"מ וקנוניה לספק סיוע לארגון טרור זר. ארה"ב מאפשרת לסוכנים פדרלים להדיח אזרחים זרים במדינות אחרות להפר חוקים אמריקאים ואז ללכוד אותם. היא אחת המדינות הספורות שמתירות זאת.

בראון מספר כי כאשר מתכננים מזימה שכזו, "מחפשים לזהות את החוליה החלשה בקבוצה". הסוכנים סימנו את אנדרו סמוליאן הדרום אפריקאי כסיכוי הטוב ביותר שלהם. סמוליאן היה בן 67, ולדבריו שלו, "חסר כל לחלוטין". הוא מכר את החברה שלו ועבד במשרד של מפעל לייצור מחטים למזרקים בטנזניה. הוא ובוט לא נפגשו כמעט עשור, למרות שהם שמרו על קשר באימייל ושיחות טלפון. באחרונה החל סמוליאן לדון עם בוט על הזדמנויות השקעה בטנזניה, בהן הקמת קזינו, ייבוא אגוזי קשיו ואספקת הליקופטרים, טנקים וספינות לצבא הטנזני. בוט יצר קשר עם סוכנות ייצוא הנשק של רוסיה, לראות אם הוא יכול להשלים עסקת נשק כזו. באותה נקודה הוא המתין לתשובה.

בנובמבר 2007, ה-DEA החלה במבצע העוקץ. מייק סנואו, איש עסקים הפועל מקונגו, היה מיודד עם סמוליאן ועם בוט דרך עסקי התעופה ומאז הפך למודיע של ה-DEA. סנואו כתב אימייל לסמוליאן. כשהוא מתייחס לבוט בשם "בוריס", כפי שנהגו כשתיקשרו בדרכים לא מאובטחות, אמר סנואו, "יכול להיות שיש לי עסקה לבוריס. האם אתה יכול לארגן לי פגישה איתו?" סמוליאן העביר את בקשתו של סנואו לבוט.

נער לוחם בסיירה לאוןצילום: רויטרס

"נראה שהם מחפשים 'דברים לחקלאות'", כתב לו סמוליאן.

בוט השיב ארבע שעות מאוחר יותר. "לגבי ה'דברים לחקלאות', הכל אפשרי. מה נדרש??? אתה יכול להמשיך".

סמוליאן טס לקורסאו, וב-10 בינואר 2008 פנה לבר שבהילטון, שם הוא פגש את סנואו ושני סוכנים סמויים שהתחזו לנציגי ה-FARC. סוכן אחד, מבריח קוקאין קולומביאני שכינה את עצמו ריקרדו, דיבר רק ספרדית. השני, שנקרא קרלוס, דיבר אנגלית וניהל את מרבית השיחה. הוא ידע איך לבנות תיק, אחרי שהיה סוכן סמוי של הממשל האמריקאי בכ-150 משימות. הוא גם היה בקיא בעולם הסמים והנשק. קרלוס, יליד גואטמלה, הצטרף לצבא בארצו בתחילת שנות ה-90, משם הוא עבר למודיעין הצבאי. במהרה הוא החל להבריח סמים, ולהערכתו העביר יותר משני טונות של קוקאין. בסופו של דבר הוא הסגיר את עצמו והציע את שירותיו ל-DEA, שמאז שילמה לו יותר ממיליון דולר וחצי. על עבודתו בתיק של אל-קסר, שבה הוא התחזה לאחראי לוגיסטיקה ב-FARC, משרד החוץ נתן לקרלוס שבעה מיליון דולר.

כשישבו בבר, קרלוס וריקרדו אמרו לסמוליאן שהם רוצים לקנות איגלות - טילי כתף רוסיים - כדי להפיל מסוקים שמוטסים בידי טייסים אמריקאים. קרלוס הצהיר כי יש לו מספיק כסף, ושהוא יכול לכסות את כל ההוצאות של סמוליאן. סמוליאן אמר כי השגת האיגלות גדולה עליו, אבל הוסיף שהוא מכיר מישהו במוסקבה - רוסי שתיאר בתור "בחור רציני". סמוליאן אמר לקרלוס, שנשא על גופו מכשיר הקלטה, כי הרוסי "לא אוהב גרינגוס".

קרלוס התעקש לפגוש את הרוסי. "אני רוצה לדבר פנים אל פנים, לראות אם כל זה אמיתי", הוא אמר. סמוליאן נרתע: הרוסי "מוגן מלמעלה" והוא "מאוד מקורב" לנשיא ולדימיר פוטין. אולם, להבנתו של סמוליאן, ההגנה היתה בתוקף רק בתוככי רוסיה. סמוליאן אמר שעליו להתייעץ על כך עם הרוסי. הוא עזב את קורסאו למחרת וטס למוסקבה.

בוט נפגש עם סמוליאן בשדה התעופה שרמטייבו שבמוסקבה. היה זה בוקר קר ומעונן, ובוט לבש סווטשירט עם דוגמת פסים ומעיל חום ארוך. שני הגברים הזדקנו מאז פגישתם האחרונה. בוט שקל 15 ק"ג יותר מדי, ושיערו הקצר בלט מעל לפניו התפוחות. הוא נדהם ממראה חברו הוותיק סמוליאן - לא מגולח ומלוכלך, נראה "כמו קבצן". הפגישה היתה באמצע החורף, אבל הוא לבש חולצה קצרה.

בוט הסיע את סמוליאן למוסקבה במרצדס שחורה. בדרכם הם עצרו בחנות, ובוט קנה לחברו מעיל, מכנסיים, נעליים, עניבות וחולצות. הם אכלו צהריים ליד הכיכר האדומה והצטלמו מול המוזוליאום של לנין. מאוחר יותר הוריד בוט את סמוליאן במלונו. למחרת הביא בוט את סמוליאן לדאצ'ה שלו בגוליצינו, עיירה ממערב למוסקבה. הבית, שבו ארבעה חדרי שינה, היה צנוע במפתיע. כפי שסמוליאן סיפר מאוחר יותר, הם ישבו בחדר העבודה של בוט. השלג ירד בחוץ ואלה הביאה תה, ואז הניחה אותם לנפשם. סמוליאן סיכם בפני בוט את הפגישה שנערכה בקורסאו ותיאר את העסקה מתוכננת עם ה-FARC.

בוט אמר שהוא לא עובד עם סוחרי סמים. סמוליאן הדגיש כי למרות שה-FARC מכרו קוקאין, קרלוס וריקרדו הציגו את מאבק הארגון שלהם כפוליטי, לא פלילי. בוט שקל זאת. יש עודף היצע בשוק הנשק, הוא אמר, ושולי הרווח מצטמצמים עד לרמה שניתן להרוויח יותר כסף ממכירת קאשיו. אולם הקולומביאנים נראו נואשים, ובוט קיווה שהוא יוכל לשכנע אותם לקנות כמה מהמטוסים הישנים שלו. הוא אמר לסמוליאן לקדם את העניין, אבל ביקש ממנו להתקדם בזהירות, להיפטר מטלפונים סלולריים, מכרטיסי סים, מקבלות של מסעדות וכן הלאה.

לבסוף הם דנו בעניין הנשק. מאיפה הם יוכלו להשיג איגלות? סמוליאן הזכיר את מירצ'ב ובוט התקשר אליו. הם החלו לדבר רוסית. המלה איגלה משמעותה ברוסית "מחט". בוט שאל את מירצ'ב אם ישנם "מכשירי תפירה" זמינים. מירצ'ב ענה שהוא יודע על מאה בערך באוקראינה. בוט פנה לסמוליאן ואמר, באנגלית, "מאה יחידות זמינות מיידית". כשמירצ'ב נשאל אם הוא זוכר משהו נוסף מהשיחה, הוא הודה כי בוט אמר לו: "נעבוד שוב יחד בקרוב".

אחרי יומיים במוסקבה, סמוליאן פגש את קרלוס בקופנהגן. הוא ציפה לרווח משמעותי מהתיווך בעסקה. לפי ההסדר, סמוליאן וסנואו יחלקו עמלה של 15% מעסקה ששווייה פחות ממיליון דולר, 10% מעסקה שנעה בין מיליון לשניים ו-5% אם העסקה תהיה של יותר משני מיליון. "אם אתה מי שאתה אומר שאתה, מי שסיפרת לי שאתה, העזרה תהיה משמעותית", אמר סמוליאן לקרלוס. בוט חישב כי רכש הנשק של ה-FARC יכול להגיע למאה טונות. הוא ביקש סכום שנע בין 15 ל-20 מיליון דולר על העסקה.

אנשי בהברית הצפונית באפגניסטאןצילום: אי–פי

קרלוס הציע להפגיש את סמוליאן עם הנהגת ה-FARC, "אם אתה מוכן לנסוע ללב הג'ונגל". סמוליאן סירב בנימוס להצעה. בפגישתם ברוסיה, הוא ציין, בוט החליט כי הדרך הטובה ביותר להעביר את המשלוח תהיה הצנחתו. "הם יכולים להנחית 40 טונות במגרש כדורגל", התגאה סמוליאן. הם יעשו זאת בלילה, "כך שהגרינגוס לא יוכלו לראות את הבוטנים". קרלוס נראה משוכנע, ורצה לדעת אם הוא יכול לראות את בוט. הם הסכימו להיפגש ברומניה כמה ימים מאוחר יותר.

סוכני ה-DEA בחרו למקם את הפגישה ברומניה, כי הם ידעו שהרשויות המקומיות יאפשרו להם לצותת לטלפונים. בינתיים בוט פעל להשגת ויזה, אבל הרפתקנותו התפוגגה מפני שהיה נתון למעקב של האמריקאים. הוא אמר לסמוליאן כי רומניה היתה "מקום לא מאוד נוח לי", והציע שיפגשו במונטנגרו, במולדובה או בארמניה. מחשש מכל מקום שבו בוט הרגיש בטוח, הסוכנים התעקשו על בוקרשט. "שיזדיינו", אמר בוט לסמוליאן, "אני לא בטוח שם". לבסוף, אחרי עשרה ימים, סוכן ה-DEA המפקח על מבצע העוקץ, לואי מיליון, הורה להתקפל, מתוך הנחה שאם הם יתמהמהו ללא הגבלה, הם לא ייראו אמינים.

כעבור שבועיים, קרלוס התקשר לבוט. "בואנוס טארדס" (אחר-צהריים טוב), הוא אמר. "אנחנו בדרכנו לתאילנד. אני לא יודע אם אתה יכול לנסוע לשם". הסוכנים ביססו מערכת יחסים מועילה עם רשויות אכיפת החוק התאילנדיות, והם ידעו שאזרחי רוסיה יכולים לבקר במדינה בלי ויזה. בוט עצמו ביקר שם בעבר, כשהגיע לכנס תחבורה אווירית.

בוט קנה כרטיס לבנגקוק והזמין חדר בסופיטל. כמו כל היזמים המצליחים, הוא ידע שהישגיו של אדם נמדדים על פי הצלחתו האחרונה. הוא לא היה בקיא בפוליטיקה הדרום אמריקאית, אז הוא נכנס לגוגל וערך מחקר על לקוחותיו. הוא השקיע שבועיים בתחקיר מדוקדק על ה-FARC, קרא את המניפסט שלהם ולמד על מנהיגיהם. בלילה של 5 במארס, בוט ושומר ראש עלו לטיסה 553 של איירופלוט - טיסת לילה לתאילנד.

קנוניה בבנגקוק

מעט אחרי 10 בבוקר למחרת, יצא בוט מהטרמינל בשדה התעופה סוברנאבהומי שבבנגקוק, עם מדריך לונלי פלאנט של קולומביה במזוודתו. האוויר היה לח ודביק. הוא לבש חולצת פולו כתומה, מכנסי חאקי ונעלי ספורט. הוא עצר מונית ונסע לסופיטל.

בוט עם מעצרו בבנגקוקצילום: בלומברג

סוכני ה-DEA ועמיתיהם התאילנדים הגיעו למלון בשעות הבוקר. הם נכנסו ביחידים או בזוגות, כדי לא לעורר חשד. הם התמקמו בחדר בקומה ה-20 של המלון והפכו אותו למרכז פיקוד. על סמך ההנחה שבוט אכן עבד בשביל המודיעין הצבאי הסובייטי, הם שיערו שהוא יבחין בטכניקות מעקב שגרתיות, אז הם לא עקבו אחר המונית שלו. במקום זאת, מודיע אחד המתין ליד ביתן אגרת נסיעה, ואחר התכופף לצד מכונית תקועה על הכביש הראשי. בוט לא נראה כאילו הוא חושש שיבחינו בו. הוא הציג את מסמכיו האמיתיים בביקורת הדרכונים. האם היה חסר זהירות, או שמא היו לו קשרים משמעותיים בתאילנד?

בסופיטל פגש בוט את סמוליאן, קרלוס וסנואו בבר בקומת הביניים. "מוצ'ו גוסטו" (נעים מאוד), אמר בוט לקרלוס, שנשא מכשיר הקלטה. בוט הזמין תה עם לימון. "אני מאוד מצטער על מה שקרה לפני כמה ימים", הוא אמר לקרלוס - בהתייחס למתקפת הצבא הקולומביאני שבה נהרג ראול רייס, מפקד בכיר ב-FARC. לאבד חברים, אמר בוט, זה "דבר מאוד קשה".

הוא, סמוליאן וקרלוס עלו במעלית לקומה ה-27, שם הצטרף אליהם ריקרדו. הארבעה נכנסו לחדר ישיבות עם חלון זכוכית מהרצפה לתקרה, וישבו סביב שולחן מוארך עם אגרטל פרחי לילך. בוט הושיט את ידו לפנקס ועט. "בואו נעשה רשימה של הצרכים שלכם".

ריקרדו, שהוצג כקומנדנטה - מפקד שטח ב-FARC - אמר, "אני צריך טילי נ"מ שאני יכול להפעיל נגד אפאצ'י".

"כמה?" שאל בוט. הוא רשם שמות של כלי נשק וכמויות, בשילוב של רוסית, אנגלית וספרדית: מאה איגלות, 5,000 קלצ'ניקובים, עשרה מיליון טונות של תחמושת, 250 רובי צלפים דרגונוב, 20 רימוני רסס, 750 מרגמות, שני סוגי אר-פי-ג'י.

קרלוס שאל על חומר נפץ פלסטי סי-4.

"כמה טונות אתם צריכים?" שאל בוט.

קרלוס וריקרדו אמרו שהם חושבים שיסתפקו בטון.

"יש לנו חמישה", אמר בוט.

מבריחי נשק נוטים לרברבנות - מה שעורך דינו של בוט כינה בהמשך "היסחפות". בוט הציע לספק ל-FARC מל"טים (מטוסים ללא טייס) ומטוסי אולטרה-לייט עם משגרי רימונים, "השימושיים במיוחד בהפלת מסוקים". למשמע התיאור הזה, מירצ'ב צוחק ואומר כי הרעיון של אולטרה-לייט חמוש הוא "קשקוש מנקודת מבט טכנית". לטענתו מל"ט הוא רעיון יותר מתקבל על הדעת. אבל מאיפה יכול בוט להשיג מל"ט? "ממני", אומר מירצ'ב.

ויקטור בוטצילום: רויטרס

בנקודה מסוימת בפגישה, בוט שלף מפה מהתיק ופרש אותה על השולחן. בוט אמר לקרלוס וריקרדו שהם צריכים למצוא פקיד - אולי מישהו מניקרגואה - שיחתום על תעודת משתמש קצה, להעביר את התשלום, ואז "לקחת את הדברים שלכם. זו עבודה שדורשת קצת פוליטיקה, קצת מסחר וקצת אינטליגנציה, אתם מבינים?" אם הם לא יפעלו בזהירות, הם "יגרמו לשערורייה".

בהנחה שהפקיד מניקרגואה יכול להנפיק תעודה, ושהמטוס יטוס לשם קודם לכן, בוט רכן לעבר המפה והעביר את אצבעו מדרום מזרח ניקרגואה, על פני קולומביה ועד מנאוס, עיר בצפון ברזיל. אחרי שיצניח את כלי הנשק בג'ונגל שבשליטת ה-FARC, הסביר בוט, המטוס ינחת במנאוס ויועמס בשקי קמח וארגזי פירות ככיסוי.

ריקרדו התלהב. "בני הזונה הגרינגוס האלה", הוא אמר. "הם לא הולכים להרוג אותנו בשנתנו יותר".

"הגרינגוס הם אויבים", הסכים בוט. "בשבילי זה לא עסקים - זו המלחמה שלי". הוא אמר להם שהוא נלחם באמריקאים כבר "עשר או חמש-עשרה שנה", וכינה את עצמו "מחתרת של איש אחד". הנוכחים בחדר פרצו בצחוק.

רגעים ספורים אחרי שבוט וקרלוס נעמדו ללחוץ ידיים ולסגור את העסקה, שוטרים תאילנדים וסוכני DEA פרצו את דלת חדר הישיבות, נשקיהם שלופים. "ידיים למעלה!" הורו התאילנדים. "אתם עצורים". בוט הרים ידיו והוצמד לקיר, רגליו פשוקות.

כמה דקות מאוחר יותר, טום פסקואריו, המנהל האזורי של ה-DEA בבנגקוק, נכנס לחדר ומצא את בוט יושב בשלווה לשולחן. פסקואריו הציג את עצמו ושאל את בוט אם הוא מבין מה קורה. "המשחק נגמר", אמר בוט. פסקואריו קפא, לא בטוח אם בוט מדבר על הקריירה שלו, על המבצע הסמוי או על משהו אחר. "ראיתי אנשים במצבים האלה בעבר", סיפר לי פסקואריו. "לפעמים הם כועסים. לפעמים הם לוחמניים. לפעמים הם רגשניים. ויקטור היה רגוע. הזיכרון הזה לא מרפה ממני. כל מה שקרה לפני רגע - סוכני ה-DEA פורצים בפתאומיות, חייו שעולים בלהבות - והוא אפילו לא הזיע. הוא נראה כאילו התיישב לקרוא עיתון".

סמוליאן היה הרבה פחות רגוע. הוא הובל לחדרו וצפה בחוקרים התאילנדים עוברים על חפציו בעת שרוברט זכריישוויץ, סוכן DEA אחר, ריאיין אותו והסביר לו את האישומים שבפניהם הוא ניצב (קנוניה לרכוש טילי נ"מ לבדה נושאת עונש מאסר מינימלי של 25 שנה, ללא אפשרות של שחרור על תנאי, במערכת הכליאה הפדרלית בארה"ב). לנוכח האפשרות לחלוק תא כלא בתאילנד עם בוט, סמוליאן החליף צדדים והסכים להעיד נגדו תמורת עונש מופחת. הוא עלה על מטוס לניו יורק מעט אחרי חצות, והושם במעצר עם הגיעו לשדה התעופה ג'יי-אף-קיי. חלק מחבריו של בוט חושדים שסמוליאן עבד עם האמריקאים מלכתחילה. כחלק מעסקת הטיעון נאסר על סמוליאן לדבר עם עיתונאים.

מעט אחרי חמש בערב, זכריישוויץ ושני סוכנים אחרים חקרו את בוט בתחנת משטרה בבנגקוק. בוט ישב על כיסא, רגליו פרושות קדימה, שפתיו חתומות וידיו נתונות באזיקים בחיקו. זכריישוויץ אמר לו שקרלוס וריקרדו היו סוכנים סמויים והקליטו את השיחה.

"אם הכל מתועד, אז יש לכם הכל", אמר בוט ברוגע. "יש לכם את כל הקלפים על השולחן".

עורך דין היסטרי

בעת שתובעים ממשרד התובע הכללי של ארה"ב במנהטן תידרכו את סמוליאן, העביר בוט את ימיו בתא מעצר צפוף בבנגקוק. הוא ניצל את הזמן ללמוד סנסקריט, הינדית ופרסית אבל התעקש לא ללמוד את השפה המקומית, מחשש שהשליטה בשפה תערער את מעמדו כזר באולם המשפט בבנגקוק. במקביל, הוא נאבק בהסגרתו לארה"ב.

איור של בוט בבית המשפטצילום: אי–פי

בוט נעזר בתומכים רבי עוצמה. הרשויות הרוסיות גינו את האישומים נגדו, ומחו בפני השגריר התאילנדי במוסקבה. בכירים אמריקאים חשפו מאמצים מפוקפקים יותר להוציא את בוט אל החופש. במברק שנחשף בידי ויקיליקס כתב אריק ג'ון, השגריר האמריקאי בתאילנד, כי "תומכיו הרוסים של בוט משתמשים בכסף ובהשפעה כדי לחסום את ההסגרה". בדצמבר 2008 העיד בבית המשפט בבנגקוק סרן בצי התאילנדי, כי בוט ביקר בעיר כדי לבחון את הפונקציונליות של נמל צוללות. הסרן, כך התגלה בהמשך, נשלח לעשות זאת בידי סוכן של המודיעין הרוסי - בנו של אדמירל תאילנדי בדימוס. תחת לחץ השגרירות האמריקאית, הצי התאילנדי הודיע כי בוט לא בא למדינה לעסקים רשמיים.

ב-22 בדצמבר 2008, תשעה חודשים אחרי שנעצר, בוט העיד בבית המשפט. רוכלי רחוב נאספו באזור, מוכרים עותקים פיראטיים של הסרט "שר המלחמה" עם תמונתו של בוט, במדי אסיר, מודבקת לצד זו של ניקולס קייג'. תחת שבועה אמר בוט לשופט התאילנדי כי סמוליאן הזמין את חדר הישיבות בסופיטל כדי לפגוש ארבעה זרים המעוניינים לרכוש שניים מהמטוסים המשומשים שלו. 15 דקות מאוחר יותר, שיחזר בוט בפני השופט, הוא נעצר (בפועל בוט, סמוליאן, קרלוס וריקרדו שוחחו יותר משעה וחצי). "איש לא אמר בבירור שהם חברי FARC", אמר בוט לשופט. "לא היה כל דיון על מכירת נשק".

אחרי יותר משנתיים של מאבקים משפטיים, בית המשפט התאילנדי אישר את הסגרתו של בוט לארה"ב. ב-15 בנובמבר 2010, צוות של סוכני DEA הגיע לבנגקוק. האבטחה היתה הדוקה. פסקואריו, סוכן ה-DEA, אומר כי "הרוסים ידעו שהמחשב הנייד של ויקטור בידינו, והם ידעו הכל על עסקי הברחת הנשק שלו. הם כבר השקיעו מאמצים ומשאבים רבים בניסיון לשחרר אותו מהכלא. חששנו שהם ינסו לשחרר אותו בדרכו לשדה התעופה או אולי להתנקש בו".

סוכני ה-DEA השתמשו בהטעיה. בבוקר של 16 בנובמבר, שיירת כלי רכב משטרתיים יצאה מכלא באנג קוואנג, שבו הוחזק בוט, ועשתה את דרכה לשדה התעופה סוברנאבהומי, והעיתונאים בעקבותיה. כמה דקות מאוחר יותר נסעה שיירה שנייה, בלי אורות או סירנות, אל שדה התעופה הצבאי דונג מואנג. בוט ישב כבול, עם קסדה בליסטית לראשו, במושב האחורי של רכב מסחרי שחלונותיו מואפלים. בהגיעו לטרמינל, הסוכנים האמריקאים הסירו את קסדתו.

כשהסוכנים הובילו את בוט למטוס, הוא הסתובב לפתע. "איפה דרק?" הוא שאל, בהתייחסו לדרק אודני, סוכן DEA המוצב בבנגקוק, שאותו למד להכיר. לראשונה מאז תחילת מבצע העוקץ, בוט נראה פגיע. הוא הבחין באודני ושאל, "אתה בא איתי?"

"אני בא איתך, אל תדאג", אמר אודני.

בדרך לניו יורק, בוט שאל את האייפוד של הדייל במטוס והאזין למוזיקה קלאסית: צ'ייקובסקי, בטהובן ובאך. המטוס נחת בשדה התעופה של מחוז וצ'סטר בלילה. כשבוט ירד מהמטוס, מלווה בשני סוכני DEA, היתה זו הפעם הראשונה שהוא דרך על קרקע אמריקאית. המצלמות הבזיקו. הוא נדחק לרכב משוריין ועשה את דרכו למנהטן. "הם הביאו אותי לניו יורק כאילו הייתי פצצת אטום", אמר.

סוחר הנשק ויקטור בוט לאחר הסגרתו לארה"בצילום: אי–פי

ב-12 באוקטובר 2011, היום הראשון למשפטו של בוט, תור הכניסה לבית המשפט על שם מויניהאן במנהטן התפתל מסביב לבניין. "מעולם לא ראיתי את האולם ככה", אמר אחד המבקרים לשומר בדלת. "משפט המאה, הם אומרים", ענה השומר.

אולם המשפט בקומה ה-15 היה מלא עד אפס מקום, עם עיתונאים שישבו על כיסאות מתקפלים במעברים. בוט לבש חליפה אפורה ועניבה בצבע כחול. קמטים עמוקים נחרצו בצדי פיו. מאז מעצרו, הוא רזה בכמעט 20 ק"ג. "הוא נראה נורא", אמרה לי אלה בוט, ששכרה דירה במנהטן לזמן המשפט. בוט בחן את הנוכחים, לחש משהו לאלה והינהן בראשו לכמה עיתונאים רוסים.

בוט התיישב לצד עורכי דינו, אלברט דיין וקן קפלן. דיין, עורך הדין המוביל, היה יהודי בוכרי צעיר עם חוכמת רחוב מקווינס. הוא נהג ללבוש חליפות צבעוניות המתאימות יותר למגיש תוכנית ספורט וסגנון הדיבור שלו הזכיר לעתים את עורך הדין הפטפטן מהסרט "בן דודי ויני". כשבוט הודיע לראשונה כי הוא מחפש עורך דין, הפרקליטים המובילים במנהטן הציעו את עצמם לתפקיד. בוט נפגש עם ג'רארד שרגל, שתובעים הגדירו פעם בתור "עורך הדין הביתי" של משפחת המאפיה גאמבינו, ואיוון פישר, שמייצג בכירים בעולם התחתון. אז פגש בוט את דיין וקפלן, עורך דין מנוסה יותר. דיין, המדבר רוסית, אמר לבוט שהוא מאמין בחפותו. וקפלן, עורך הדין המשני, ביקש תעריף נמוך, הצעה שקסמה לבוט לאור מצבו הכלכלי הקשה כביכול. בוט שכר אותם, ואחיו סרגיי סייע לארגן את התשלום על הייעוץ המשפטי.

דיין שמח לגלות כי בוט יעמוד לדין לפני השופטת שירה שניידלין, שזכתה למוניטין של שופטת המקשה על חיי התובעים. ואכן, בעת שפסקה בעתירת קדם משפט, היא מתחה ביקורת על ה-DEA, רמזה כי הסוכנים שעצרו את בוט שיקרו בשבועה וקיבלה את טענתו של בוט שאיימו עליו ב"מחלות, רעב, חום קיצוני ואונס" אם לא ישתף פעולה (למחרת, בניסוח מחדש של הפסיקה, היא עידנה את התקפתה על ה-DEA). לפני פתיחת המשפט פסקה שניידלין כי כל התייחסות לסרט "שר המלחמה" תיאסר, כמו גם אזכור של לוב ורואנדה, שלדבריה היו מלים שנועדו לעשות רושם בלבד. חודש לפני תחילת המשפט, בראיון טלפוני, דיין חזה כי "זו הולכת להיות תגרה".

כשדיין נעמד כדי לדבר בפני בית המשפט בבוקר הראשון, הוא נראה חמור סבר ועייף. "האמת החשובה ביותר היא שוויקטור בוט מעולם לא רצה, לא התכוון ולא עמד למכור נשק לאיש בתיק הזה", הוא אמר. "הכל ייפרש בפניכם". לדבריו של דיין, בוט לא נשא ונתן על עסקת נשק עם ה-FARC, אלא "פיתה אותם בהבטחות לנשק", בתקווה למכור להם שני מטוסי מטען "שהעלו אבק" בקונגו. במלים אחרות, בוט וה-DEA ניסו להערים זה על זה, ב"תרגיל עוקץ דו-צדדי מהחיים האמיתיים". דיין אמר שקרלוס וריקרדו היו לא כנים, ותיאר את התנהגותם כ"נואשת" ו"טיפשית". הוא לא זימן אפילו עד אחד.

היה לו טיעון אחד עם פוטנציאל מנצח: הטלת ספק ברעיון שבוט היה טרוריסט המעוניין להרוג אמריקאים. בוט אולי הפגין פרובינציאליות בסגנון המלחמה הקרה וציניות לגבי מדיניות החוץ האמריקאית, אבל התנהגותו היתה פרגמטית מכדי שניתן יהיה להדביק לו תווית אידיאולוגית. סנג'יבאן רופרה, עמית לשעבר של בוט, אמר לרשויות האמריקאיות ב-2001 שבוט מוכן לסייע לפלישה האמריקאית באפגניסטאן באספקת נשק לברית הצפונית - ארגון הגג האפגני שנאבק בטליבאן עד הפלישה. לא ברור אם ההצעה התקבלה. דיין טען כי בוט, בהצהרותיו נגד ארה"ב, בסך הכל אמר לקרלוס וריקרדו את מה שהוא חשב שהם ירצו לשמוע: "אם אתה מוכר פריט בחמישה מיליון דולר לאנשים החובשים כובע של היאנקיז, אתה לא הולך לספר להם שאתה שמח שהם עפו בסיבוב הראשון של הפלייאוף".

בשאר ימי המשפט נראה דיין אבוד והמום. הוא פיקפק באפשרות של משפט הוגן ("למי יש סיכוי מול המנגנון?"); טען שבוט הוא קורבן ("הם לכדו אותו"); התבלבל ("נראה אם אני מצליח לנסח זאת במשפט") והתקשה להתמודד מול גדודי עיתונאים ספקנים ("תאמינו לי שאני יודע לאן אני חותר"). אחרי חקירה נגדית לא מועילה אחת, הוא אמר כי "זה לא כמו ב'פרקליטי אל איי', שבהם העד נשבר ואומר, 'כן, הכל היה שקר'". ככל שהמשפט התקדם, בוט דיפדף בקלסרים ולחש באוזניהם של דיין וקפלן יותר ויותר.

אנדרו סמוליאן עלה לדוכן העדים ביום השמיני. בסבך הרמאויות של העלילה הסבוכה הזו, הבגידה שלו היתה הבוטה ביותר. הוא לבש מעיל ספורט שחור על בגדי האסירים הכחולים שלו, וחבש משקפיים גדולים ועבים, שמרחוק טישטשו את פניו. הוא בקושי הרים את ראשו מהקלסר שלו, ולא הביט אפילו פעם אחת ישירות בבוט.

בהפסקה נשאלה אלה בוט אם ייתכן שבעלה היה הופך להיות עד מדינה אם היה במקומו של סמוליאן. "הכל תלוי בעקרונות שאדם מגדיר לעצמו", היא אמרה. "מה יותר חשוב לך, הנשמה שלך או כסף והעולם הגשמי? אני יודעת שלוויקטור יש עקרונות מוסריים". כשסמוליאן ירד מהדוכן אחרי שלושה ימי עדות, עיניו של בוט עקבו אחריו אל הדלת. סמוליאן בהה בכפות רגליו. גזר דינו יינתן באביב (ראו מסגרת). סביר להניח שעונשו יכלול את הזמן ששהה במעצר ושהוא ייכנס לתוכנית להגנת עדים.

נאומי הסיכום החלו ב-31 באוקטובר, ליל כל הקדושים. אשתו של בוט ובתו המתבגרת ישבו בשורה השנייה. דיין החל את נאום ההגנה באמירה כי "ראשית, ברצוני להודות לאל על הכל", כאילו עלה לבמה לקבל פרס אוסקר. אז הוא הודה למושבעים, לשופט, לקפלן ולבוט, "שסמך עלי בהחלטה החשובה ביותר בחייו". דיין כיחכח בגרונו. "למרות שאני סבור שהאמת לצדי, אני מעט לחוץ". אז הוא ניסה למזוג לעצמו כוס מים והפיל את הקנקן. קוביות הקרח התפזרו על שולחן ההגנה.

אנג'ן סהני, עוזר התובע הכללי והקטגור במשפט, אמר למושבעים כי "המרכיב העיקרי בתיאוריה של ההגנה אינו הגיוני". הוא התמקד בשקריות של העדות שמסר בוט בתאילנד: טענותיו כי המפגש נמשך 15 דקות בלבד, שהגברים מעולם לא הזדהו כחברי FARC, שכלי הנשק מעולם לא עלו לדיון.

דיין ביטל את הדברים בזלזול וחזר על הטיעון שלפיו בוט בסך הכל רצה להונות את קרלוס וריקרדו כדי שיקנו ממנו מטוסים. "לסינים יש אגדה מעניינת על כך", הוא אמר. "האגדה אומרת כי עליך להתחפש ולהישמע כמו חזיר כדי ללכוד נמר. זו טכניקת ציד עתיקה שבה הצייד מתלבש כמו חזיר ונשמע כמו חזיר, ואז, כשהנמר מתקרב לתקוף, כפי שעשה ויקטור בוט - כדי להיפטר מהמטוסים שלו - הצייד הוא זה שצוחק אחרון. זה בדיוק מה שקרה".

המושבעים יצאו לדון בהחלטתם. בוט הסתובב לאלה והצמיד את אגרופיו לחזהו - אומר לה להיות חזקה.

למחרת הורשע בוט בכל האישומים. הוא ודיין התחבקו, ואז השומרים הובילו אותו מאולם המשפט. בחוץ אמרה אלה לכתבים כי מבחינתה בעלה מעולם לא הורשע: "הם הרשיעו את ניקולס קייג'".

עינויים סביב השעון

ב-15 החודשים האחרונים בוט כלוא בבידוד, ב"יחידת הדיור המיוחדת" במתקן כליאה בדרום מנהטן. בתאו יש מיטת בטון, חלון עשוי פלקסיגלס, שולחן, מקלחת ואסלה. כשעומדים במרכז החדר, אומר בוט, ניתן להושיט ידיים ולגעת בשני הקירות. לעתים נדירות מאפשרים לו לצאת להתעמל. מרבית הקולות שהוא שומע מקורם ברדיו הקולט את התחנות "קול רוסיה" והרדיו הציבורי האמריקאי. הוא יכול לקרוא ספרים בכריכה רכה שמשפחתו ועורכי דינו מזמינים מההוצאה לאור. ספרים בכריכה קשה נחשבים נשק פוטנציאלי.

השפעת מעצרו של בוט שנויה במחלוקת. לואיז שילי, מרצה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון ומומחית לשחיתות ולפשע מאורגן בברית המועצות לשעבר, טענה בפני כי "אנו מתנהגים כאילו אנו נפטרים מהבעיה בכך שנפטרנו מבוט. נכון, הוא היה גדול יותר וטוב יותר מהאחרים, אבל הוא לא ייחודי". סוחר נשק לבנוני אמר לרויטרס באחרונה כי הודות להתקוממות בסוריה, הוא עסוק מאי פעם. שאלתי את פטר מירצ'ב, שלא הואשם במסגרת מבצע העוקץ, אם עסקי הנשק השתנו בשנים האחרונות. הוא משך בכתפיו. שולי הרווח, אמר, נשארו בלי שינוי. קהילת סוחרי הנשק "מעט גדולה יותר". הוא הודה כי הלחץ האמריקאי השפיע על אספקת הנשק. יוזמה אמריקאית מ-2005 חיסלה לחלוטין את המאגר הבולגרי של איגלות. כששאלתי את מירצ'ב אם הוא עדיין נמצא בקשר עם עמיתיו לשעבר של בוט, הוא חייך ואמר שדיבר באחרונה עם סרגיי בוט וסרגיי דניסנקו.

בוקר אחד בסוף דצמבר נסעתי לכלא לפגוש את בוט. כמה אסירים במדים חומים ישבו בלי אזיקים על כיסאות פלסטיק באזור המפגשים, אוחזים מסמכים משפטיים. כשנמסר לשומרים כי בוט עושה את דרכו במורד המדרגות, הם פינו את האסירים האחרים וכיסו את החלון היחיד בחדר.

צלילי השרשראות והמפתחות המשתלשלים בישרו על בואו. עם שני שומרים לצדו, בוט התקדם לאטו, כבול בקרסוליו, בידיו ובמותניו. השומרים פתחו את האזיקים, והותירו אותנו לבד. הוא לבש מדי אסירים כתומים, כפכפים וגרביים כתומים. כשהוא מחווה בידו לעבר השומרים, הוא אמר כי ההשגחה עליו "הפכה להיות כמעט כמו דת בשבילם". ישבנו לשולחן עגול. קולו היה רך, והוא חייך חיוך עייף בין המשפטים. "יחידת הדיור המיוחדת?" הוא אמר. "כליאה בבידוד? אפילו האו"ם אומר כי כליאה בבידוד היא עינויים" (הוא התייחס לדו"ח שפירסם לאחרונה האו"ם על עינויים, שקרא לאסור על כליאה בבידוד). "אני נתון לעינויים 24 שעות ביממה".

ג'רארד פוזנר, עיתונאי ועורך דין שייעץ לבוט בהתנדבות במשך זמן מסוים, נזכר כי במפגש הראשון שלהם בוט לא רצה לדבר על התיק שלו, אלא על "חורים שחורים ואיך סטיבן הוקינג זוכה להערכה מופרזת". אני שולט מעט בשתיים מהשפות שבוט מדבר - פרסית ואורדו - ואחרי שהחלפנו מילות נימוסין בשתיהן, בוט החל לדבר על מורשת השירה הפרסית, שאותה הוא כינה "שפת האהבה", ועד כמה חשוב לקרוא את הפואמה האפית של פירדוסי, "שאהנאמה", כדי להבין את הנפש האיראנית, האפגנית והטג'יקית. לאחרונה, אמר, הוא קרא כמה ספרים על מעצר בתנאים נוקשים והישרדות. הוא הילל את "Unbroken" של לורה הילדנברנד ועודד אותי לקרוא את "פרפר" של אנרי שרייר.

נפגשנו ארבע פעמים, בין סוף דצמבר לאמצע פברואר. שבועיים אחרי ביקורי הראשון, ואחרי שהתחלתי לקרוא את "פרפר", ציינתי בפניו כי בתחילת הספר פורש שרייר את תוכניתו לנקום באחראים למאסרו. שאלתי את בוט אם הוא חש זעם דומה. "מדוע עלי לחוש תוקפנות כלפי אנשים אלה?" הוא שאל. "הם חיים מתוך שינה". הוא המשיך ואמר כי "ה-DEA הפכה לגרועה יותר מסוחרי הסמים. לפחות לסוחרי סמים יש אתיקה".

הצד המתון באישיותו של בוט התפוגג ככל שחלף הזמן שלנו יחד בחדר הקטן והטחוב. שאלתי אותו אם הוא מתחרט על משהו. "לא עשיתי שום דבר שאני מגדיר כפשע", הוא השיב. "ברור, הובלתי נשק, אבל זה היה לפעמים. שלוש מאות שישים יום של משלוחים רגילים. חמישה ימים הובלתי נשק והרווחתי כמה מאות אלפי דולרים". דבריו עומדים בניגוד לדבריו של מירצ'ב, הזוכר תקופה של "טיסות כמעט יומיומיות" של משלוחים ל-UNITA.

לגבי חוסר הזהירות הגורלי שלו, הוא אמר, "זו היתה מלכודת, ונפלתי לתוכה, בסדר. אבל מה עשיתי? האם הצהרתי שאני הולך לקולומביה המזדיינת? האם הרמתי נשק והלכתי להרוג אמריקאים? אני רק רוצה לראות שמדינה גדולה כמו סין או רוסיה תעשה את זה לאמריקאי. האם גם אז תקראו לזה צדק?" הוא ממש ירק את המילים. "זה לא צדק, זה שדה מוקשים. מה שאנשים כמוכם לא מבינים זה שאתם הבאים בתור. אתם חיים במדינת משטרה. כל מה שהאבות המייסדים שלכם השיגו, אתם מוסרים חזרה. זה כמו בתקופת סטאלין. אפשר לעצור אותך בגלל שאמרת - לא, בגלל שחשבת - משהו. 'או, הוא סוחר נשק', הם אומרים. למה הם אומרים את זה? כי אני רוסי!"

בוט נעמד ונשען על השולחן, פניו במרחק של סנטימטרים מפני. "האם יש לכם בכלל את הזכות המוסרית לשאול שאלה זו? מי אתם שתשפטו אותי? יש לכם אולי סמכות עלי, אבל אין לכם שליטה עלי!"

ב-3 בפברואר דיין ביקש שבוט יוצא מהבידוד. בדיון המשפטי חמישה ימים מאוחר יותר, השופטת שניידלין הסכימה ואמרה כי תנאי הכליאה של בוט נראים "אכזריים" ו"לא הכרחיים". ב-10 בחודש סוזן הייסטינגס, מפקדת הכלא, הופיעה בבית המשפט כדי לומר לשניידלין שלדעתה היחס שמקבל בוט "מתאים" ושהוא מהווה איום לסוהרים, לאסירים אחרים ולעצמו.

"איני יודעת מה לומר", השיבה שניידלין, והוסיפה כי בוט נראה לה כמו "איש עסקים". היא המשיכה, "אפשר לא לאהוב את העסקים שלו, אבל הוא איש עסקים. מעולם לא שמעתי כל ראיה לכך שהוא היה מעורב אישית באלימות או בפעולת טרור... הוא סוחר נשק. גם כאן יש לנו הרבה סוחרי נשק. לפעמים הם חוצים את הקווים והופכים לעבריינים, ולפעמים לא. זהו עסק".

ב-24 בפברואר, השופטת שניידלין הורתה להעביר את בוט לשהות עם שאר האסירים. "אף על פי שאני מכירה בכך שבתי המשפט נרתעים מהתערבות בשאלות של ניהול בתי הכלא", היא אמרה, "איני יכולה לחמוק מחובתי בהתאם לחוקה". לא רק שפסיקה זו שיפרה את תנאיו המיידיים של בוט, אלא שהיא גם סימנה כי השופטת ככל הנראה לא תשלח את בוט למתקן עם "אבטחה גבוהה" שבו כל האסירים נמצאים בבידוד - אפשרות שדיין השווה באחרונה ל"קבורה בעודך בחיים".

אולם בוט ניצב בפני עונש מאסר ארוך. ב-12 במארס, מעט אחרי שציין את יום הולדתו ה-45, בוט היה צפוי לעונש שנע בין 25 שנה למאסר עולם (ראו מסגרת). "הם ינסו לכלוא אותי לכל החיים", אמר לי בוט. "אבל אני אשוב לרוסיה. איני יודע מתי. אני עוד צעיר. האימפריה שלכם תקרוס ואני אצא מפה".*

תרגום: אסף רונאל

תם אך לא נשלם

ויקטור בוט נידון ל-25 שנות מאסר. שלטונות רוסיה עדיין נלחמים לשחררו

ב-5 באפריל השנה, חמישה חודשים לאחר שהורשע במזימה להרוג אמריקאים, במזימה להרוג סוכנים פדרליים של ארצות הברית, בניסיון לרכוש טילי קרקע-אוויר ובכוונה לספק תמיכה חומרית לארגון טרור זר, ניתן גזר הדין לוויקטור בוט. התביעה דרשה מאסר עולם, ההגנה התעקשה על ביטול האישומים. שופטת בית המשפט בניו יורק, שירה שניידלין, גזרה עליו 25 שנות מאסר וקנס בסך 15 מיליון דולר.

25 שנות מאסר אינם עניין של מה בכך, אבל במקרה של בוט, האיש שדבקו בו כינויים כגון "סוחר המוות" ו"מכסח הסנקציות", האיש שמייצג בעיני רבים את הרוע הטהור - מדובר במינימום האפשרי.

בעוד ארצות הברית והאו"ם לא היססו לראות בו אחראי (גם אם חלקית) למותם של מיליונים, למוסקבה היתה עמדה הפוכה. לאחר מתן העונש בתחילת החודש, בתקופה של מתיחות ביחסי ארצות הברית ורוסיה, מיהר משרד החוץ של רוסיה לפרסם הודעת גינוי, שבה נטען כי האישומים נגד בוט חסרי בסיס ונובעים ממניעים פוליטיים. "למרות הראיות החלשות, המעצר הבלתי חוקי בתאילנד וההסגרה שבעקבותיו, בחרה מערכת הצדק האמריקאית להוציא אל הפועל הוראה פוליטית ברורה, להתעלם מטיעוני ההגנה ומערעוריו החוזרים ונשנים של אזרח רוסי", נכתב שם.

בשלב זה לא ברור מה הנתיב המשפטי והפוליטי שבו תבחר רוסיה, שהבטיחה לעשות הכל כדי להשיב את בוט למולדתו. בוט עצמו, בדבריו אחרי הקראת גזר הדין, ציטט אימרה רוסית ישנה: "הלוחם הגאה אינו נכנע. הוא לא מוותר". במסר משודר שהעביר מתאו במתקן מעצר בברוקלין לפני כשבועיים, אמר כי הוא מקווה שמוסקבה תפנה בשמו לבית הדין הבינלאומי לזכויות אדם בשטרסבורג.

בתצהיר שהוגש ב-16 באפריל לבית המשפט הפדרלי במנהטן, ציינו התובעים במשפט בוט כי עדותו של אנדרו סמוליאן, שנעצר יחד עם בוט בתאילנד, היתה "מכריעה". סמוליאן, היום בן 71, שיתף פעולה עם התביעה מאז ההסגרה, והודה בארבעת האישומים שהוגשו נגדו. התובעים כתבו כי "סמוליאן פיענח עבורנו אימיילים מקודדים ושיחות טלפון, כפי שרק שותף סוד לקונספירציה היה יכול לעשות".

סמוליאן ממתין עדיין לגזר הדין שלו. עורכת דינו דורשת כי ייגזר עליו עונש קל התואם את התקופה שכבר ריצה במעצר, בשל שיתוף הפעולה שלו, קבלת האחריות למעשים ומצבו הבריאותי המידרדר. "ההרשעה של ויקטור בוט, הנובעת משיתוף הפעולה של סמוליאן, שלחה מסר ברור, לפיו ארצות הברית תחקור ותעמיד לדין כל פעילות טרור נגדה", היא כתבה לבית המשפט. "החלטתו של סמוליאן לשתף פעולה עם התביעה היא שהניבה את התוצאה הזאת".

השופטת שניידלין, שדאגה להוציא את בוט מבידוד, הבהירה לתביעה שגם היא רואה בבוט איש עסקים. זו גם הסיבה שבחרה להענישו רק על עסקת הטילים עם המחתרת הקולומביאנית, ואולי להעניש בכך גם את הרשויות האמריקאיות ודרכי הפעולה שלהן.

מאיה לקר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ